חמישה סופרים כותבים ל"פנים" על
חמישה סופרים כותבים ל"פנים" על

החוויה הדמוקרטית

חמישה סופרים כותבים ל"פנים" על רגעים פרטיים ברשות הציבור

 

הכל מתנקז ב"אחמד"

לאה איני 

רק  בהיותי חיילת גילו עיני "אויב" של ממש בחצר ביתי. כל בוקר סילק את האשפה. איש מבוגר, מחורץ עיניים, ולראשו כובע צמר מקווקו צמוד

את הערבי שלי גיליתי בסוף מלחמת ששת הימים, בהיותי בת חמש-שש. הטיול ההוא לעזה, אחרי הנצחון, בו הוביל אבי (סמל של בית-נבאללה) את הפמיליה הנרגשת בין האויבים המושפלים והילדים "שלהם", נחקק בי, הגם שהייתי זאטוטה, כחדירה לפרטיות הזולת. בעצם, במסגרת "הכיבוש שלי", חשתי כמחטטת בילקוטו של תלמיד אחר. ואולם לפתע התחוור לי כי חוץ מנשק, יש לו, לאויב, גם ילקוט... ואכן, עד היום זכור לי "חיל נשים" אחד, שהופרע להיניק כאוות מנטליותו "הפרימיטיבית" בחירבה פרטית מוכת "תיירים". חיל כבד דדים, מכוסים היטב כמובן, אשר גרם לאמי הפרענקית, הנחותה בכל הימים, לחוש מה שהייתי מכנה עתה: פמיניזם בלתי מודע, בחיתוליו. והיה גם הסיור המתנשא שערכנו בקסבה, סיור שנסתיים ב"ארבעה חומוס-פול, יה מוחמד", שציווה אבי על בעל בית-הקפה ההמום, שמילמל "אייווה, יה אוסטז", מיהר למטבח וחזר עם שישה סבן-אפ צוננים ונרגילה. כך הסתבר, שלא בכל חור הם מנגבים. אבל אבי רק חלץ את הפקקים בחיוך נוסח ביבי, ואמר: שוקרן יה אחמד...

אבל יותר מכל נשאר עמנו השלל. זה שהצטרף בגאון לאלבומי הנצחון פרומי הכריכה, שנשלפו משולחן האירוח לכבוד הדוד הנפעם מאמריקה ולפגז המצרי החד שגירד את הצבע מקירות הסלון, כשהתגלגל כה וכה, כסביבון מעופרת יצוקה, בעת הספונג'ה. אלא שלפתע היתוסף חור שחור חדש לרטיה השטנית של דיין, בעיני ילדה כמובן, ולפתח הנעל האפל שהותיר השבוי בחולות סיני. ואני זוכרת אותי, לבושה בשמלת אחותי שנתפרה מהבד הערבי שקנתה "שם", בעודי מתכופפת בחשש ועונג אל עין האופל הקריר של כד החומר, תוצרת עזה, כאילו אמצא שם את ראשו של האויב, או לפחות את עלי בבא וארבעים העוכרים: "שלהם יש איזה מאה מדינות ונפט, ולכם בקושי יש פיסטינה", כפי שהתלהם הדוד מלונג-איילנד, אשר גם בביקורו ההוא לא סידר גרין-קארד מיוחל לחייל שבמשפחה, שעמד להשתחרר.

זמן רב לאחר שנתקרר הטיול, ועזה ואנשיה נשתכחו מלבי, חזרו הערבים לאריזת "האויב" ביום כיפור, בעת שחצו את התעלה ותפסו אותנו עם הטלית למטה. בוכיה קיבלתי את הגלויה מאבי, שהתפמפם כי הוא מתגעגע אלינו מהחווה הסינית. כבת אחת-עשרה, נראה היה לי כאילו נשבה בידי פרעה, ו"הם" עשו לו את זה... רק  בהיותי חיילת גילו עיניי "אויב" של ממש בחצר ביתי. כל בוקר סילק את האשפה. איש מבוגר, מחורץ עיניים, ולראשו כובע צמר מקווקו צמוד. פעם הראה לזקנה שבקומת הקרקע את תמונת ילדיו בסלון עלוב. תשעה יש לו, לנבלה, היא ציקצקה אחר-כך באוזני מי שנידב אוזן. ואפילו סיפרה שראתה אותו עם הנער הערבי כמובן, שטיאטא את הרחוב, כשהם רוכבים זה על זה, בחדר זבל! ערבים סוטים! מחבלים! הומואים!! ואמנם, כשהלכתי בבוקר לבסיס, דימיתי, ואולי באמת, כי הנער הזה, הלא מגולח תדיר (בשינקין זה מודרני), עושה לי עיניים. בחור לבחורה, נטו. שום פוליטיקה או עוינות. רק עיניים נפגשות. וצל חיוך. בושה וכעס. או לא ממש. והליכה נחפזת שלי, כשמאחורי קולות גרירת המטאטא, רשרוש העלים ושיר ערבי מסתלסל. כבוש. חלש.

השיר שלי לא איחר לבוא. קראתי לו "אחמד": "שהוא התרנגול העירוני שלי...", זה "...שכל בוקר... מגלגל ברעש זדוני את פחי האשפה על פני המדרכת. מעיר את כל היהודים מתרדמתם... ממול, אוסף מוחמד, הנער הגנן, את עלי השלכת... יחד עם כל פריחת עלומיו...". השיר נכתב ב- 1982, ובסופו כתבתי על האבנים הנזרקות לעבר הערבי. כן, לעברו. ב1987-  פרצה האינתיפאדה בשטחים, וכעבור זמן-מה האבנים כבר פצעו את כל מסכי הטלוויזיה בעולם. בתחילה, השבאב זרקו על היהודים. היום גם המתנחלים אינם טומנים ידם בצלחת, והערבים משליכים שוב. כל אבן כזו היא אות קלון לדמוקרטיה שלנו, הרעועה ממילא. אבל ראש הממשלה עוד לא מישיר מבט לשכנים שמתחת לאפו. לא מקבל שכל מי שנולד פה, נרצה או לא, והוא מתון ושוחר שקט, גם לו חזקה על ההיסטוריה והתרבות, הנוף והאדמה.

לא הייתי נביאת זעם או שוטה מתנבאה כשכתבתי על אחמד והאבנים, אי אז. סתם חיילת רגישה ונבוכה שמצאה פתאום אנשים, בשר ודם ורגש, כאויבים עוכרי ישראל. לי נגע העוול של הכיבוש. חוטבי העצים ושואבי המים שהיו ברחוב שלי, ושעדיין כאן, לרוב בלי רשיון. מה מסתובב לנו בלב ובראש, שמונע מאתנו להיות דמוקרטים הלכה למעשה? פחד? תחושת רדיפה, או אולי גדלות? ולמה ביבי כה דומה לגולדה, ואנה זה מוביל? אין לי תשובות, אבל דמוקרטים אנחנו פחות ופחות מדי יום, בעיקר אחרי רצח רבין. ועוד לא דיברתי על חרדים, מזרחיים, נשים מוכות, אתיופים והתעללות בילדים, הטלות הדופי השיטתיות במערכת המשפט, בצבא, במשטרה, ועוד ועוד. בינתיים, רוב מורסת הדמוקרטיה כאן מתנקזת באחמד. אחד. לא תמיד מוסרי, לא בהכרח "צודק", אבל בן-אדם.

זכרונות דמוקרטיים מן "היישוב המאורגן"

אהרן אמיר

שלוש התנסויות מהולות באלימות עם הדמוקטטורה של ארץ ישראל העובדת

חרף תמורות וגלגולים למכביר שידעה החברה הישראלית, דומה עדיין שניכר בה היטב חותמו של "היישוב המאורגן" משנות השלושים והארבעים

אותו "ישוב מאורגן" אכן היה תלכיד סוציולוגי-רעיוני-מוסדי-כוחני מיוחד במינו, הנשען על עמודי תווך כדוגמת הסתדרות העובדים (ו"חברת העובדים" החופפת עליה וניזונה ממנה), "ארץ ישראל העובדת" (על מסגרותיה הארגוניות והמגוונות המסועפות); האידיאולוגיה של ציונות סוציאליסטית, החותרת ל"הגמוניה פועלית" בתוך היישוב העברי ולהגמוניה ציונית בארץישראל המנדטורית; מפלגת פועלי ארץישראל (מפא"י) כעמוד שדרה ועילית שלטונית מבית; וארגון ה"הגנה" וגופי לוואי מסוימים, ככלי-ביצוע-ושררה מיליציוניים לטיפוח כוח אוטונומי ולהטלת משמעת. כל זה היה נוטף שמן זית זך, או אם תרצו, מרוח שכבה עבה של צדקנות שמנונית.

כמי שגדל ועמד על דעתו בכעין עימות דיאלקטי עם אותו "היישוב המאורגן", יכול אף אני להעלות, ממרחק הזמן וממעבה הזכרון האישי, כמה פכים קטנים העשויים להעיד על מרקם מובהק של "דמוקטטורה" (אגב: הכלאה של יונתן רטוש בעיתון "אלף" מ1949-), שחוטיו נמתחים והולכים מן הימים ההם אל הזמן הזה.

ראשון בהם קשור ב"שיעור המחנך" בכיתה י"א במגמה החקלאית (כן, היתה אז כזאת) של הגימנסיה "הרצליה", ביום שישי אחד חורפי בתחילת 1939. ההרכב האנושי, או ה"תנועתי", של המגמה החקלאית היה, בדרך כלל, על טהרת תנועות הנוער של "ארץ ישראל העובדת", ובכיתתי הייתי אז חריג יחיד שאין לו חולצה כחולה "תנועתית" במלתחתו.

מחנכנו היה מורה לספרות עברית בשם דוד שמעוני (שמעונוביץ'), שהוא עצמו נמנה, עוד מימי "העליה השניה", עם בחירי השירה הארצישראלית ונאמני האתוס הציוני-הפועלי. שיר אחד משלו מראשית המאה - הפותח בשתי השורות: "אל תשמע, בן, למוסר אב / ולתורת אם אל אוזן תט" - נעשה בשעתו נס ודגל למרדנותם של בני נוער. במיוחד הרבו לשננו בתנועת "השומר הצעיר".

שיעור המחנך לכיתות הגבוהות היה אז חידוש גדול, גאוותה של הגימנסיה. קבעוהו לשעת הלימודים האחרונה של יום ו', ועקרונית אמורים היו התלמידים עצמם להציע לו נושאים. יום אחד העזתי אף אני להציע נושא: דיון במאמר משנת 1911, "זכות ואלימות", שנכתב בעת פלישתם של האיטלקים ללוב העות'מנית. מצאתי את המאמר בכרך מסות ומאמרים של זאב ז'בוטינסקי, שהופיע בתרגום עברי באמצע שנות השלושים. המאמר נראה לי אקטואלי על רקע ימי המאורעות, שאז היינו עדיין בעיצומם. המאמר ביטא רלטיביזים מוסרי צונן ומפוכח ביחסים הבינלאומיים, שהיה היפוכו הגמור של החינוך ה"ערכי" שבו השתבחו אז כל צדיקי דורנו ומוריו. עמהם, הסתבר, נמנה גם מחנכנו המשורר (אגב: איש יקר כשלעצמו, בעל מידות תרומיות ממש). רבע שעה לאחר שפתחתי בקריאת המאמר באוזני חברי לכיתה לא עצר כוח עוד: לאחר שכיבדני (בניגוד גמור למנהגו) בתואר "טיפש", השיבני אחר כבוד אל ספסלי. את הזמן שנותר הקדיש, בלהט שלא היה אופייני לו, כמדומה, להפרכה מורתחת של הטיעון הז'בוטינסקאי, כפי שניסיתי אני להציגו.

התנסות אישית זו בגיל פחות מ16- בפלורליזם דמוקרטי אולי הקלה עלי לעכל, כעבור זמן לא רב, לקח נוסף בכיוון זה עצמו.

היה הדבר כעבור כחצי שנה, בקיץ 1939, כשיצאתי, עם חבר קרוב לדעה ובוגר ממני בשנה, "הגלילה" - לבלות חודש אחד בעבודה בקיבוץ. חרף הקרע הרעיוני הגדול של אותה תקופה ב"יישוב" ובנוער, ראיתי זכות לעצמי להסתופף במחיצתם של חלוצים אידיאליסטיים, האמונים על צדק ושוויון, חברות, הקרבה עצמית ו"הגשמה". עד שחזיתי שם בהתרחשות שגמלה אותי מכל אידיאליזציה של ההוויה הקיבוצית. ומעשה שהיה כך היה.

ערב אחד לאחר סעודה שמעתי צריחות פרא בוקעות מחדר האוכל הגדול של הקיבוץ. כשהסתקרנתי ורציתי להיכנס פנימה, חסם אחד החברים את דרכי ואמר: "זה רק לחברים... זו אסיפה כללית מיוחדת". אך גם בהיותי צופה ומקשיב מבחוץ הוסיפו להגיע אלי צעקות שופעות משטמה. במיוחד זכור לי גבר אחד רזה, ודאי בן למעלה מארבעים, שב שיער, מצחו חרוש קמטים ופיקח, גרגרתו עולה ויורדת, שהיה עומד שם באולם וצועק, ידיו מתנופפות ושפתיו מתיזות רוק. הוא המשיך באיזה קיטרוג נזעם, עד שיצא חבר אחד מעשי מן האולם והוציא את הנתיכים מארון החשמל שבכניסה. חדר האוכל החשיך אז כולו, ואז ראינו איך האנשים שכיתרו את אויב העם חובטים בו עד שהשתתק.

האפיזודה השלישית, זמנה הוא ראשית 1944, ואף היא קשורה באנשי קיבוץ. באחד מגלגולי נקלעתי למשך חצי שנה לעמק החולה, שם שימשתי שומר שדות שכיר, רכוב על סוס, חבר אגודת שומרים. ממושב בית-הלל עברתי לקיבוץ הסמוך, שדה-נחמיה ("חוליות"), בעיקר כדי להשגיח על אדמות המזרע המרוחקות של הקיבוץ, למרגלות הכפר ח'יאם אלואליד שבגבול הסורי. מנהג עשיתי לי לפקוח עין ממעל, מן ה"מדאפה" של מוכתר הכפר, על פעילותו של קובלאן, אחד מבני הכפר, שחזקה היתה עליו שיגרש מן השדה בהמות דקות וגסות כי תבואנה ללחוך בו.

בפאתי אדמותיו של קיבוץ שדה-נחמיה היו כוורות של קיבוץ עמיר (הקיבוץ הארצי). בוקר אחד, סמוך ל11-, ירדתי אל כמה מאנשי עמיר, שאגב עיסוקם בכוורות עשו להם הפסקת אוכל. מצוידים היו במיטב הצידה, וכאשר ראוני הזמין אותי אחד מהם, חבוש קסקט, לחלוק עמם בארוחתם. הערתי בנחת שנמצא אתי גם איש אמוננו קובלאן, וכדאי שיזמינו גם אותו. "זה לא", נעניתי. "מדוע לא?" שאלתי לתומי. "כי יש לו כינים", השיב לי המזמין נחרצות. "ומה בדבר 'הארגון המשותף'?" שאלתי, רמז לאחד מעיקרי ה"פרוגרמה" של תנועת "השומר הצעיר" בימים ההם.

"זה אידיאולוגיה", השיב לי החבר ממנו ובו.

אף הבחנה זו נראית לי, ממרחק הזמן, עדות חושפנית למנטליות שהוריש "היישוב המאורגן" ליורשיו

כך רמסו את החבר טרושין

 דוד מרקיש

מעשה נורא בשומר סף אלמוני, שרצה להציל את ברית-המועצות מתבוסה וקלון 

דמוקרטיה - שלטון הרוב (קרי: על המיעוט) מתועבת בעיני באותה מידה שאני מתעב כל דיכוי אריתמטי אחר של אדם בידי אדם. כמובן, לא מדובר בשלטון תיאורטי של רוב, אלא בשלטון של פוליטיקאי קונקרטי, המנכס לעצמו, בד בבד עם השלטון, את הזכות לדבר ולפעול בשם רוב שתקן כלהקת דגים. וככל שגדלה הלהקה, כן עמוקה שתיקתה.

השלטון הדמוקרטי, כמו כל שלטון אחר, חותר בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, לשימור עצמי. מערכת של איסורים גלויים וסמויים שומרת על השלטון ביעילות מספקת - לאורך תקופה המגיעה לבסוף לקיצה - והאזרחים מבינים היטב מה מותר לעשות ומה אסור. ורק העיתונות, כל עוד היא תוחבת מקלות בגלגלי השלטון, מונעת בעד התגלגלותו בנקל מדמוקרטי לטוטליטרי. שלטון, מטבע ברייתו, שואף לטוטליטריות. הנסיון לשכנע שלטון לנוע בכיוון הפוך חסר סיכוי בדיוק כנסיון לשכנע זאב להימנע מטרף ולהפוך לצמחוני.

בזכרוני עולה מאורע מעציב, שהתרחש באמצע שנות השישים במוסקבה. היה זה להשאיר בעת שהטוטליטריות נקלעה לסטיה קלה, התחוללה "ההפשרה" התרבותית הנודעת, ובשדה החברתי האפור צצו אי-פה אי-שם עלעלי דשא אינטלקטואלי ירוק. זו היתה שעתם של "השישימניקים", אנשי ספרות צעירים, שנתפסו להנחה שהם עצמאים כמעט. הופיעו שמות חדשים: אנטולי קוזניצוב, וסילי אקסיונוב, יבטושנקו וגלדילין, אחמדולינה ומוריץ. האינטליגנציה היוצרת נחלצה מסגור מטבחיה,  והכריזה על קיומה בערבים ספרותיים ועל דפי כתבי-העת הספרותיים. ההיסטוריה, ומכל מקום ההיסטוריה של הספרות, היתה לממשות חיה לנגד העיניים - ופרשת טרושין חלפה בלי שימת לב.

אלכסיי טרושין היה שומר סף במסעדת השישליק "סטקליאשקה" שעל דרך קוטוזוב במוסקבה. את מרבית שעות היום הוא בילה ליד שערי המוסד הזה; בקיץ במקטורן שרד, בחורף במעיל עור כבש, שעליו כיסה באריג של שולחן ביליארד ישן. מכל באיה סעורי הרוח של "סטקליאשקה", נבדל טרושין זה בלבביותו המופלאה, ומה גם שלא עישן ושתה במידה. היצר האחד והיחיד שפיעם בו, אם תרצו, היה לקרוא עיתונים וכתבי-עת, ככל שנפלו תחת ידו.

באותם ימים נתהדהד ברחבי ברית-המועצות מסע תעמולה רב-תעוזה: "נדביק ונשיג את אמריקה בתפוקת בשר וחלב!" העם הסובייטי התייחס, משועשע כלשהו, למשימה שהוטלה עליו מכוח צו המפלגה והממשלה. מקצה הארץ ועד קצה גלגלו הלשונות חרוזים לעגניים בנוסח ה"צ'סטושקה" המסורתית:

את אמריקה השגנו

בחלב ניגר;

בבשר רק לא הצלחנו -

כי לפר... נשבר.

לא חסרו גם בדיחות אחרות, עוקצניות לא פחות.

טרושין, פטריוט שקול ואדם בעל מחשבה יוצרת, החליט לפעול בהתאם לשכל הישר ולצו המצפון. הוא ליקט ואסף כל פרסום חקלאי פופולרי שהיה בהישג ידו, ומכוח חישובים נעלמים הגיע לכלל מסקנה, שבכל רחבי ארץ הסוציאליזם המנצח רועות כך וכך מיליוני פרות. את המספר המסוים הזה הכפיל טרושין בארבע, שהוא מספר הפטמות המזדקרות מעטינה של כל פרה; ובקבלו את המכפלה הזו חילק אותה חוקרנו המלומד במספר כל אזרחי המדינה, מגדול ועד קטון - כל אלה שלא היו מתנגדים לשתות חלב בכל הזדמנות נאותה.

בסופן של כל פעולות  החשבון הללו קיבל טרושין מדד מדעי חדש, חסר תקדים: מדד פיטמה/אדם.

הוא לא שקט על שמריו נוכח הישג זה, למרבה מזלו הביש. אי-שם הוא גילה מילון אנגלי-רוסי, ובשעות הפנאי שנותרו לו לאחר עמידה בשערי "סטקליאשקה", גחן על פרסומים חקלאיים אמריקניים, שלקבלתם בספריה המרכזית על שם לנין נדרשו לא מעט מאמצים והוצאות.

מן המקורות האמריקניים התברר לו, שמצבה של ארצות-הברית מבחינת מדד פטמה/אדם טוב לאין שיעור מזה של ברית -המועצות. אכן, מדד פטמה/אדם האמריקני עלה פי חמישה על המדד המקביל ברחבי המולדת. זה היה מכאיב, אבל זו היתה עובדה.

ואז, משצבר את הממצאים והעלה אותם על הכתב בשיטתיות, ישב טרושין וכתב מכתב לוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית-המועצות. במכתב זה הוא הביע ללא כחל וסרק את דעתו המלומדת, כי אין שמץ של סיכוי לנצח בתחרות מול אמריקה שופעת החלב, שהרי מדד פטמה/אדם שם גבוה מאוד, ומשום כך שומה על ברית-המועצות לחדול לאלתר מהתחרות באימפריאליסטים, ובלבד שלא ננחל קלון.

הבול הודבק, המכתב נשלח.

התשובה לא איחרה לבוא - הופיעו, ללא אזהרה מוקדמת, שניים בחלוקים לבנים ואחד באזרחית, שלושתם ברכב "עזרה ראשונה". מקומו של טרושין - בבית המשוגעים. ואמנם, רופאי בית החולים על שם סרבשקי קיבלו בזרועות פתוחות את "החולה הפוליטי" החדש.

עברו חלפו ארבעה חודשים, משסיים טרושין את מסלול הריפוי, שוחרר ויצא מבית המשוגעים לעולם החופש, אך חירותו הוגבלה: שלוש פעמים בשנה - באחד במאי וביום המהפכה בנובמבר, ומשום מה גם ביום הצבא הסובייטי - שיכנו אותו באותו מוסד רפואי לשבוע עד עשרה ימים. וכך במרוצת הזמן, התרגלו שם לנוכחותו ותמיד קידמו את פניו כאדם קרוב.

סיפור ישן זה עולה בזכרוני, כאשר מתחילים להישמע בעולם דיבורים על דמוקרטיה מעשית, לא תיאורטית. טרושין, שהלך לעולמו לפני שלוש שנים, היה, לאמיתו של דבר, אישיות יוצרת, אם כי מוזרה משהו, שהרי מקומו לא הכירו במסגרות הרגילות, מעלות האבק, של הקיום היומיומי. השלטון, שזיהה בו נשא של חיידקי הספק, רמס אותו, מפני שספקנים הם יריבי כל שלטון המצהיר גבוהה גבוהה על היותו חף מכל עוולה.

הספק מקנן, ככלל, בלב הנמנים עם האינטליגנציה, ומשום כך האינטליגנציה היוצרת נתפסת בעיני השלטון כגורם עוכר שלווה, מטריד ומסוכן.

לא הייתי רוצה ששלטון, ולו גם דמוקרטי לעילא ולעילא, ירדוף אנשים על שום שהם כותבים חיבורים על מדד פטמה/אדם, או שירים על נערות רוכנות על פרחים. לא הייתי רוצה...

אבל, כמדומה, אני מועד ומידרדר לאידיאליזם, ואידיאליזם בעולם זה שלנו, באורח בלתי נמנע, מביא אדם לכלל טעות. (מרוסית: יעקב שרת)

"בן ערב, בן נצרת ובני"

סלמן מצאלחה

 בנמל בן-גוריון אני ערבי חשוד מלידה, במקדוניה אני ישראלי, מוקצה מחמת מיאוס, במשרד הפנים בירושלים אני "אחמד הפלאח"

היהודים אינם נלקחים בחשבון בהכרעות ה"דמוקרטיות". אין הדבר קפריזה של פקיד זה או אחר. העניין מושרש עמוק בחברה הישראלית, והוא צץ ועולה על פני השטח בכל מקום ובכל אירוע. די במבט חטוף על אמצעי התקשורת האלקטרוניים לסוגיהם כדי להבין את עומק ההפרדה הקיימת בין יהודים לערבים בארץ הזאת, הממלכדת את יושביה. הערבי לעולם יוזמן לאמצעי התקשורת הישראליים על תקן ערבי ותו לא. לעולם לא תמצא בהם ערבי העוסק בדברים שעומדים על סדר היום הציבורי של החברה הישראלית. הוא תמיד על תקן של ערבי, המדבר על עניינים ערביים, או על עניינים שמתקשרים עם המיעוט הערבי ב"מדינת היהודים". האם מישהו מן הקוראים זוכר הופעה של ערבי ישראלי המתייחס, נאמר, לתאונות דרכים בארץ, או המדבר על קו העוני, או על אלימות במשפחה, או על מדיניות כלכלית וחברתית, שלא לדבר על פני החברה הישראלית בעתיד? ואף אם אין חוק מפורש המפריד בין שתי האוכלוסיות, הרי ההפרדה הזאת קיימת בתת-המודע הקיבוצי של החברה הישראלית היהודית. להפרדה כזאת אפשר לקרוא בשם "אפרטהייד לטנטי".

כדי להבין את האבסורד בחוויה הערבית הישראלית, די אם אפרוש בפניכם את הסיפור הבא. לפני שנתיים נסעתי לפסטיבל משוררים בינלאומי במקדוניה. התור בבן-גוריון מתקדם עד שמגיע אלי. רק מבט אחד בדרכוני הישראלי, וישר נשמע המשפט בן האלמוות: "תמתין בבקשה". הפקידה לוקחת את הדרכון ונעלמת במקום כלשהו, אחר חוזרת לברר עוד משהו, ושוב נעלמת ושוב חוזרת לשאול כמה שאלות, עד שאני משתחרר סוף סוף מרשת הבטחון שאני מוצא את עצמי לכוד בתוכה. ב"דיוטי פרי" אני פוגש חבר מרכזי ברשות הפלסטינית הנוסע במחלקה ראשונה כמובן, וכשאני מדפדף בדרכונו הפלסטיני אני שואל אותו, כיצד אוכל לקבל דרכון כזה גם אני, בדומה להרבה ישראלים המחזיקים בעוד דרכון אחד בנוסף על הישראלי שלהם, והוא משיב בלי ניד עפעף כי אינני יכול, אני שואל מדוע והוא עונה לי: כי אתה ישראלי.

את הישראלי הזה מהר מאוד פגשתי בגבול המקדוני. השוטרים המקדונים מקבלים את פני המשוררים האורחים בני לאומים שונים, שאיש מהם אינו זקוק לוויזה. רק אני נדרש לאשרת כניסה. כשניסיתי לברר   את פשר המעמד המיוחד שאני זוכה לו, נאמר לי כי ישנן שלוש מדינות מוקצות מחמת מיאוס, ואזרחיהן זקוקים לוויזה  בארצות הבלקן: איראן, עיראק וישראל. וכך בתוך מספר שעות מסתכמת החוויה של ערבי אזרח ישראל. הערבי שבי חשוד מלידה בנמל התעופה בן-גוריון, הפלסטיני שבי נדחה על-ידי אנשי הרשות הפלסטינית בגלל הישראליות מלידה, ובתוך שעות אני נתקל בישראליות שבי החשודה בגבולות זרים, ונמצאת במעמד שווה עם האיראני או העיראקי הווה אומר, הערבי המוסלמי שבי.

על כל אלה, על "בן ערב, בן נצרת ובני", הממשיכים לדור בכפיפה אחת אצלי למרות האפרטהייד הלטנטי - התוצר המושלם של תנועת העבודה והתנועה הרוויזיוניסטית - אני ראוי בוודאי לפרס, פרס הסבלנות שאינה יודעת גבול.

הדיקטטורה של הדמיון

מכל ההגדרות שאני מכיר, אהובה עלי ההגדרה של וינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה פירושה שלטון באמצעות דיון, אבל היא יעילה רק שמצליחים לגרום לבני אדם שיחדלו מדיבור"

רוני סומק

דצמבר 94'. בית המלון בצ'ילאבינסק נראה כמו מחנה פליטים. שנים רבות היתה צ'ילאבינסק עיר אסורה, ואף אחד לא ידע שם איך לאיית את המלה "תייר". מעל פקידת הקבלה נתלה ציור נוף של הרי אוראל, והסורגים שהפרידו בינה לביני תפרו במחט גסה את קו התפר של הסימפטיה. היא די שנאה את החבורה הישראלית שהגיעה ב12- בלילה, וגם אנחנו קיווינו לקצה של חיוך בפתח מחנה הפליטים שהתחזה למלון.

צ'ילאבינסק היתה תחנה במסע רוסי. אוראל, סיביר ומוסקבה. עמנואל קרטן, מוסיקאי מחונן, ניגן. מישהי שרה, ואני קראתי שירים. האולמות היו מלאים, ואלה שבאו לשמוע ידעו להזקיף לשירה את עמוד השידרה. ברוסיה המשורר הוא מלך, אבל זה כבר סיפור אחר.

בתי המלון היו, בדרך כלל, מסבירי פנים, וצ'ילאבינסק הצטיירה כבר בדקה הראשונה כטעות מצערת.

עליתי לחדר, ובאחת בלילה נשמעה דפיקה שזיעזעה את הדלת. פתחתי, ומולי עמדו שני "פריג'ידרים". המדים שלהם היו מצוחצחים, והרוסית שחתכה להם את השפתיים היתה חדה כסכין. סימנתי להם בתנועות ידיים שאני הולך להביא את המתרגם. הוא הגיע והרגיע. לאחר כמה משפטים ברוסית הם חייכו והלכו. שאלתי אותו למה הם באו, והוא הסביר בטבעיות שעל-פי תקנות המלון מותר להשאיר את הזונות עד שעה 11, וסיור החדרים שלהם נועד לבדוק שהשטח נקי. "איזה זונות בראש שלך?" שאלתי, והוא פתר את המבוכה בהערה, שאני בא מישראל ולצ'ילאבינסק עוד לא הגיעה הדמוקרטיה. לא כל-כך הבנתי מה עשתה הדמוקרטיה במשפט שלו, והוא המשיך ואמר, "כאן אפילו לזונות אומרים מה לעשות".

לא חשבתי על זה עד לאותו רגע. לא חשבתי על מוטיב הזונה בערך דמוקרטיה, אבל באמצע הלילה הרוסי, הדיקטטורה של הדמיון שולטת בכל חלקה טובה.

אז מהי בעצם דמוקרטיה? מכל ההגדרות שאני מכיר, אהובה עלי ההגדרה של וינסטון צ'רצ'יל: "דמוקרטיה פירושה שלטון באמצעות דיון, אבל היא יעילה רק כשמצליחים לגרום לבני אדם שיחדלו מדיבור". בצ'ילאבינסק הצליחו לסתום את הפה, אפילו לזונות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד