גוררים רגליים אל הקלפי
גוררים רגליים אל הקלפי

 

פנים 2/ד"ר מולי שפירא

גוררים רגליים אל הקלפי

מול הדמוקרטיה הליברלית, שאינה מתבססת על ערכים משל עצמה, והדמוקרטיה הרחבה, קיים דפוס שלישי, הדמוקרטיה הדיונית, המשתפת את האזרחים בשיח פוליטי מתמיד. דפוס זה מאחד את יתרונות שתי התפיסות הראשונות גם יחד.  בישראל, כך נראה, אין היום תשתית לדמוקרטיה כזו

אחד הפולמוסים המהותיים והעיקשים ביותר בתורת הדמוקרטיה הוא הדיון על אופיה והיקפה: האם היא אמצעי או מטרה, האם היא פרוצדורה או ערך, האם היא מוגבלת לתחום הפוליטי או שמא היא דרך חיים.  החשיבות שבהבחנה הזו חורגת מעבר למחלוקת אקדמית-רעיונית ופולשת אל המימד היישומי-ממשלי לפיו מנווטים חיינו הציבוריים.  עמדות קוטביות ופירושים שונים של סוגיית תפקיד הדמוקרטיה יוצרות התייחסויות מגוונות, ולרוב נוגדות, לפלורליזם רעיוני ולקיום בצוותא.  במאמר אציג את נקודות המבט השונות של הדמוקרטיה, אעמת את בני-הפלוגתא, ולבסוף אנסה לבחון לאור הדיכוטומיה הראשונית את מהותה ומראה פניה של הדמוקרטיה הישראלית בקץ האלף השני.

שתי האסכולות הניצות הן האסכולה הליברלית והאסכולה המורחבת של הדמוקרטיה.  הראשונה שמה דגש על חירויות היחיד והתחמה ברורה בין הציבורי לפרטי, אפקטיביות של ממשל ושלטון חוק ופלורליזם רעיוני.  השניה מבליטה את ההשתתפות והאקטיביזם החברתי, שוויון והרחבת הזירה הציבורית מעבר לפוליטיקה. 

תומכי הדמוקרטיה הליברלית רואים בדמוקרטיה כלי מימוש להבטחת הזכויות הטבעיות - מושג יסוד בתפיסה הליברלית הקלאסית. הזכויות הללו הן חיים, חירות, קניין וכל הנגזר מהן. כלומר, דמוקרטיה היא תנאי או מסגרת לקיום יעדים אחרים.  מכאן שיש לסייג אותה ולכוונה לתפקידה; לא יותר ולא פחות. בשל היותה פונקציונלית, או ממלאת תפקיד, על הדמוקרטיה לתפקד כהלכה ולהיות יעילה וישימה. בתנאים מסוימים עלולה הדמוקרטיה, אם לא יושם עליה פיקוח, לנגוד ולאיים על אידיאלים אחרים, כגון חירות או צדק. 

מצדדי הדמוקרטיה הרחבה טוענים, כי דמוקרטיה היא מטרה בפני עצמה. היא אורח חיים הנשען על תפיסה ערכית ומלאה, אשר אינה נוגדת כל אידיאלים אחרים אלא מאפשרת אותם.  הזכויות הטבעיות יכולות להיות מושגות רק בסביבה דמוקרטית.  לשם כך חובה להרחיב את גבולות הדמוקרטיה, עקרונותיה ודרכי פעולתה לכל תחומי החיים -  מקום העבודה, שכונות וקהילות, בתי-ספר, ולא להגבילה  לנושאים פוליטיים ומדיניים.

על מה בעצם נטוש הוויכוח בין שתי התזות הללו?  קיימת כאן מחלוקת פילוסופית ורעיונית עמוקה על אופי האדם ומהות הפוליטיקה.  על-פי התפיסה הליברלית (הכוללת תיאוריות שונות, ביניהן פלורליזם או דמוקרטיה אליטיסטית, האדם ושאיפותיו, עקרונותיו והשקפות חייו מעוצבים עוד לפני התגבשות התודעה הפוליטית, וללא קשר אליה) האדם הפרה-פוליטי מצטרף אל היישות הפוליטית בה בחר (או אליה סופח), כשרצונותיו וסדר עדיפויותיו  כבר נהירים לו.  המדינה, או כל מסגרת פוליטית אחרת, מאגדת את אותם עקרונות קיימים של כל האזרחים ודואגת שלא ייפגמו.  היא אינה משנה ואיננה מעצבת מחדש את הזכויות הטבעיות, אלא רק מקבלת אותם לפקדון, וכמו בנק ענק, היא אחראית על שימורם ועל עליית ערכם.

אותה ראיה אינסטרומנטלית מופנית גם כלפי הפוליטיקה, שהיא קבלת החלטות לגבי הכלל; או על-פי הגדרתו התמטית של הרולד לאסוול מ- 1958 - מי מקבל מה, מתי וכיצד (1).  פוליטיקה היא עיסוק כלכלי שעיקרו הקצאת משאבים לכלל האזרחים במידה אופטימלית אפשרית, לאור תנאי המחסור והמצוקה הקיימים.  מצב כזה מחייב את קברניטי הפוליטיקה ליישב סכסוכים ותביעות מתנגשות, ולכן אין מנוס מהכרעות שרירותיות, ולעתים בלתי צודקות.  זו הסיבה לכך שהגישה הליברלית תובעת מגבלות על הדמוקרטיה, שבה, יותר מכל מערכת פוליטית אחרת, באים לידי ביטוי ריבוי שאיפות וקונפליקטים.  כדי למנוע שרירות לב שלטונית ולקדם  את יעילות מנגנון החלוקה, חובה לצמצם את הזירה הציבורית-פוליטית למינימום הכרחי, ולא לתת לה לחדור לתחומי חיים נוספים.

התפיסה הרחבה של הדמוקרטיה (שאף היא כוללת מגוון תיאוריות כגון סוציאל-דמוקרטיה ודמוקרטיה רדיקלית, רוסואיסטית למשל) רואה את המסגרת הפוליטית כבונה ומעצבת את השקפותיו וערכיו של החבר בה. לפי התפיסה הזו, השתתפות מוגברת בחיים הציבוריים ונטילת חלק פעיל בהכרעות למען הכלל ברבדים שונים מעשירה את האדם, מחזקת את זכויותיו הטבעיות, ומעגנת אותן בקרקע חברתית מוצקה של סולידריות והדדיות.  דמוקרטיה בראיה כזאת איננה רק מסגרת, אלא המהות עצמה, כור ההיתוך ליצירתו של אדם חדש ומתקדם יותר. כאן הדמוקרטיה היא לא רק בנק, היא גם ידיד. אנשים באים אליה כדי לגדול עימה ולהשתנות לקראת עתיד משופר.  פוליטיקה נתפסת כאן כחינוכית וכנורמטיבית ולא כתקציבאית. מכאן מובן הלהט של הגישה הדמוקרטית הרחבה להפוך יותר ויותר זירות פעולה אנושיות לדמוקרטיות.  דמוקרטיה איננה רק בחירות חופשיות כלליות ושוות למוסדות פוליטיים ומדיניים, אלא הענקת שליטה ובקרה, ותרגול כוח הבחירה התבוני של האדם בכל מסגרת בה הוא חי את חייו.  ככלל, מנגנוני קבלת ההחלטות חייבים להימסר לידי האנשים המושפעים ביותר מהחלטות ציבוריות, ולהילקח מידי האליטות, המושפעות פחות ממחסור ומטלטלת הכרעות הכלל.

מבחינה אופרטיבית, מתנקזת המחלוקת לברירה בין דמוקרטיה של נציגים לדמוקרטיה ישירה.  התפיסה הליברלית שואפת להקטין את מעגל המשפיעים ומקבלי ההחלטות לאליטות, ולמנהיגות מקצועית ו"יודעת-כל". בגירסה כזאת מצוי הכדור הפוליטי בידי מתי מעט, נציגי ציבור, הפועלים בשם העם ולטובתו.  תפיסת הדמוקרטיה המורחבת, הנורמטיבית, מהללת את הדמוקרטיה הישירה בסגנון הפוליס היוונית, שבה נוטל חלק כל אזרח בשל אופיו כ"חיה פוליטית".  במושגי חברות הענק של ימינו, מתורגמת הדמוקרטיה הישירה לביזור מנגנוני העוצמה והחלת מבני קבלת החלטות ופרוצדורות דמוקרטיות בכל מיני שכבות חיים תת-מדיניות.  תומכי התפיסה האינסטרונטלית מדגישים את היעילות והגמישות בשיטתם, ומוסיפים כי דמוקרטיה נציגותית היא המתאימה ביותר לאורח חייו של האדם המודרני, המתמצא אמנם בפוליטיקה, אך מגבלות זמן וקריירה מפחיתות את יכולתו להשקיע ולהתמיד.  על כן נציגיו משרתים את האינטרסים שלו בעיסוק יומיומי בפרלמנט.  תומכי התפיסה הרחבה מבליטים את יסוד ההשפעה לכל ואת השוויון המושג על-ידי אפשרותו של כל אדם לבחור ולהיבחר.  לדידם, יעילות רלוונטית לעסקים ולתעשיה, אך אין בה כל קסם כשהמשימה היא קביעת מדיניות.  דמוקרטיה איננה רק הליכה לקלפי והשלכת פתק פנימה, אלא היא  צלמה ודמותה של החברה.

הדמוקרטיה המקובלת היא הדמוקרטיה הליברלית, דהיינו, הדמוקרטיה המוגבלת, או דמוקרטיית הנציגים.  היא דומיננטית בין היתר עקב השתרשותה הגלובלית של האוריינטציה האמריקנית, המבוססת על הישגיות, קריירה ותוצאות.  במציאות שכזאת אין לאלטרנטיבות פילוסופיות, התומכות בהשתתפות ציבורית ובמחשבה פוליטית, סיכוי רב לשרוד.  בנוסף לכך, המירוץ המטורף אחר מקצועיות ושלמות בתחום התמחות גורם לכך שלאנשים פחות איכפת מהתחום הציבורי, והדמוקרטיה הופכת אט אט למטבע לשון ולא להשראה בחיי היומיום.

מהן הטענות העיקריות של התיאוריות הליברליות כנגד הרחבת תחום שיפוטה והשפעתה של הדמוקרטיה? התפיסה הליברלית מיוסדת על האמונה הבסיסית כי אדם הוא רציונליסט אגואיסטי, המחפש כל העת מקסימיזציה של התיאבון העצמי על חשבון אחרים. תומאס הובס קבע בהקשר זה כי "..האינטרס ללא כל ספק מטה את השיפוט ומשחית את יושר המידות" (2).  האמונה הזו מעוררת עוינות מיידית לכל תפיסה ישירה של דמוקרטיה. על-פי אותה תפיסה, הפוליטיקה בנויה על שסעים ומתיחויות בשל האגואיזם האנושי,  ועל כן חייבת המערכת הדמוקרטית לעסוק בחלוקת משאבים ובהרגעת מתחים.  מכאן, שמבנים וארגונים דמוקרטיים "נכונים" חייבים לשאת צביון מובנה של רשות פוסקת והחלטית, ולא צביון של אמפתיה והרמוניה. נוסף על כך,  השתתפות רבתי עלולה לערער את יכולת המערכת הממסדית למצוא איזון בין טענות שונות.  לכן לא מעודדת התפיסה הליברלית של הדמוקרטיה השתתפות בכל מחיר.  להיפך, ככל שמספר "הקולות הצפים" והאדישים יגבר, כן תתחזק יכולת הפעולה של הממשלה, מפני שתהיינה פחות תביעות וכיוונים לנווט. מעל  הטענות מרחף  החשש כי רשות ציבורית המשמשת איצטלה לערב-רב של רצונות ואינטרסים פרטניים, עלולה להסתיים בכפיה ובעריצות, כגון כפיפותו של היחיד ל"רצון הכללי" של רוסו.  עמנואל קאנט ראה בכל דמוקרטיה גרעין של עריצות בשל  "...העוצמה השלטת לפיה כלל האזרחים מחליטים החלטות בשם הפרט ללא הסכמתו" (3).

אלה הן טענות רבות משקל. מצדדי הדמוקרטיה הרחבה חייבים להזים את כל הדאגות וההשגות הלגיטימיות שמעלים אנשי הדמוקרטיה הליברלית, כדי שלגירסתם יהיה תוקף.  הגישה הרחבה המדגישה את הדמוקרטיה כערך וכדרך חיים, ולא רק כפרוצדורה, מסגלת את הדוגלים בה להעריך רצונות ומאוויים של אחרים ולכבד אינטרסים משותפים.  דמוקרטיה אמיתית בנויה על שוני ופערים בין האינדיווידואלים המרכיבים אותה, וכהשקפת עולם מכוונת, היא מפתחת תחושות של הערכה וסובלנות לדעות והשקפות האחר. ככזאת, מהווה הדמוקרטיה הנורמטיבית משקל נגד לחזיון ההובסיאני של אדם לאדם זאב, והחברה המכוננת רק על נוקשות הלויתן והיראה של הנתינים מהשליט האבסולוטי.  היסוד החינוכי בדמוקרטיה הערכית מטפח אתוס של הבנה ושיקול דעת כלפי מיעוטים וחריגים, ועידודו יקטין את ההסתייגות על-פיה עריצות הרוב בלתי נמנעת ו"הרצון הכללי" הוא נותן הטון.

 ההתייחסות הערכית לדמוקרטיה דוחה גם את הראיה הכלכלית של חלוקת משאבים ורצונות מתנגשים כמוקד הפעילות הפוליטית.  התפיסה השיתופית נוטה כלפי ההנחה, שלא כל האינטרסים והמוטיבציות הפוליטיות עוסקים בטובין המצויים במחסור, ועל כן לא מן ההכרח הוא כי רשות פוליטית תישא אופי פוסק ושרירותי, וכי לא על הסדר והיציבות חייב להיות מוטל יהבה כי אם על הצדק וההגינות.  דמוקרטיה המושתתת על הבנה הדדית וקירבה בין אנשים היא גם יעילה ובת מימוש, מפני שהפערים ורגשי העוינות בקרב אזרחיה מצומצמים יותר, ולכן השתתפות רחבה רק תגבה ותחזק את השלטון, ברוחב ההסכמיות שתעניק למקבלי ההחלטות, ולא תגרע מכושר התפקוד של המערכת בגין ריבוי אינטרסים.

מוקד התפיסה הרחבה, או התפיסה הנורמטיבית, של הדמוקרטיה הוא מנגנון הפעולה שלה. כיצד עובדת שיטה חברתית פוליטית הבוטחת בהשתתפותם ובתבונתם של אזרחיה, וביכולתם לשמר את חיהם בצוותא ללא כפיה ואלימות? זוהי שאלת המפתח, שהמציאות בדמוקרטיות רבות טופחת על פניה שוב ושוב. 

על-פי הוגי דעות רבים, חייבת לשרור איזושהי רוח ציבורית או רוח אובייקטיבית, כדברי גיאורג פרידריך הגל, שתשרה על נתיני הדמוקרטיה ותאגד אותם.  אתוס השתתפותי כזה מכתיב נורמות, התייחסויות וחוקי התנהגות המסדירים את החיים הסוציו-פוליטיים בקהילה. קושי מרכזי אפשרי  מתייחס לשאלה מי מכונן את הרוח הזאת, והאם היא מבטאת את העדפותיהם של כל האזרחים, או שאין אפשרות להחילה אלא על-ידי סמכות-על המצוידת בתכונה הטובה (הווירטו) והראויה לנווט את סדר היום הציבורי.  רוסו לא עושה חסד רב לדמוקרטיה הרחבה בהתמודדותו עם הסוגיה.  הוא אמנם מציע מעין מנגנון קבלת החלטות למען הכלל, הלא הוא ה"רצון הכללי" (generale volonte), אך בהמשך האמנה החברתית הוא מצהיר כי למרות שכוונתו אכן לשלטון המבוסס על רצון העם, הרי שהציבור אינו מודע למה שטוב לו, ואינו תבוני דיו להכריע בענייני הכלל.  המסקנה הבלתי נמנעת היא, שכמו שהאדם על-פי אמיל, ספרו הנודע  של רוסו על חינוך, זקוק למדריך, כך זקוקה אומה למחוקק רב נסיון ורב בינה, שיקבע לציבור מהו רצונו. זוהי תפנית חדה לכיוון הדמוקרטיה האליטיסטית, אם לא מעבר לה, לניצני אבסולוטיזם.  כי מיהו אותו מחוקק נאור? מהיכן ישאב את מקורותיו לרצון הכללי, ומי יגביל ויבקר אותו?  רוסו נלכד כאן בפרדוקס: רצון העם הוא מקור הלגיטימציה לשלטון, אך מי שמעצב רצון זה אינו מצוי בקרב העם, אלא מחוצה לו, ועל כן הרצון הכללי אינו לגיטימי בעצם.

רוסו והוגי דעות דמוקרטים וליברלים אחרים נדחקים למסקנות בעייתיות אלה בהתחבטותם בין רציונליות ויעילות צורת השלטון לבין הלגיטימיות והשיתופיות שראויות לשרור בה. הגירסה הליברלית-אליטיסטית נוטה בבירור למאפיין הראשון; הדמוקרטיה הרחבה-נורמטיבית נאבקת על המאפיין השני.  בפער הבלתי מספק הזה יש מקום לסוג שלישי של דמוקרטיה, הדמוקרטיה הדיונית (deliberative), הרואה בדמוקרטיה דרך חיים וייעוד ערכי, אך גם צורת שלטון חברתית רציונלית ויעילה.  במוקד הגישה הזאת לדמוקרטיה עומד השיח (discource), הדיון, החלפת הדעות והרעיונות וקבלת החלטות למען הכלל באופן משותף על-ידי האזרחים ובהסכמתם.  לא רק התוצאה הסופית משותפת לכל, אלא גם התהליכים והדינמיקות שילדו אותה. בימת הדיון היא כל פורום ציבורי, ממוסדות וארגונים פורמליים ועד בתי קפה וגנים עירוניים.  השיח פתוח לכל אדם, ונושאי ההתדיינות משתרעים לכל תחום שיש לו השלכות מעבר לעולמו של האינדיווידואל.  כך יתגבש לו רצון כללי לא "מלמעלה", על-ידי הגמון מזדמן, אלא באמצעות הכרות הדדית ומתמשכת "מלמטה", בין האזרחים לבין עצמם.  תהליכי התדיינות כאלה יוצרים הבנה וקירבה הבנויות על צרכים ויעדים משותפים.  מצד שני, תמזער הפתיחות ההדדית וההתוודעות לרחשי לבם של כל משתתפי הדיון, את האפשרות לרמוס את תביעות המיעוט על-ידי עריצות הרוב. העלאת הדעות ושמיעת פירושים ועמדות שונות למחלוקות ציבוריות יחכימו ויעשירו את הצדדים המעורבים, ותהליכי המשא ומתן והוויתורים ההדדיים הכרוכים בהם יניבו בהכרח החלטות נבונות ומתחשבות יותר, ובכך יפיגו את החשש מ"מנטליות ההמון", על בורותה ואטימותה. לסיכום, ככל שעולה מעורבות האזרחים בדיון הפוליטי, כך קטן הסיכוי שחולשותיה השונות של הדמוקרטיה ייחשפו.  

דמוקרטיה דיונית איננה דבר של מה בכך.  דיונים ציבוריים וליבון מחלוקות ואינטרסים מתנגשים מצריכים הקשבה לדברי האחר, סובלנות לדעות שונות, אמפתיה למצוקת בר-השיח ותקשורת עם סגנונו של הזולת.  השתתפות פוליטית אינטנסיבית, מעבר להליכה ריטואלית לקלפי או קיטורים בשיחות סלון סתמיות, דורשת מידה מסוימת של בקיאות ונקיטת עמדות. חשיבה פוליטית עלולה להיות פרויקט מייגע ומרתיע, לאור העובדה שהחברה האנושית במרבית שנותיה הורגלה לכך שאליטות מצומצמות ביותר סיפקו את התשובות לכל הדילמות הפוליטיות, והחשיבה הפוליטית היתה מיותרת או מזיקה. המשימה הופכת לקשה שבעתיים בחברה בה דרות יחד קבוצות בעלות שיוכים סובייקטיביים-תרבותיים, לאומיים, דתיים, עדתיים ולשוניים שונים, העוינים זה את זה.  חברה מפולגת ומשוסעת תנהל רב-שיח של חירשים, שבו תשלוט אינטראקציה בעלת גוון סכום אפס: כל קבוצה תנסה לצבור מקדמות ויתרונות על חשבון האחרות.  במצב כזה, הקשבה, סובלנות, אמפתיה ותקשורת בין הגורמים השונים מתקשות להתממש.

על מנת להחיות ולחזק את הדמוקרטיה הערכית והיעילה גם יחד, צריכה חברה לטפח את המודעות והאפשרות לדמוקרטיה דיונית. כלומר, שיח ציבורי חייב להיבנות ולהתפתח על כל נושא שמעניין ונוגע לכלל, דהיינו פוליטי.  לצורך זה חוברים שלושה מרכיבים: טרנספורמציה אישית של כל אזרח ואזרח, תקשורת יעילה בין האזרחים ומרחבים ציבוריים (public spaces) או בימות דיון לניהול ההתקשרויות הללו.

תיאורית הטרנספורמציה האישית (self-transformation) (4), טוענת שהנסיון הדמוקרטי ממיר את אישיותם של  אלה הנוטלים בו חלק: הם יהיו סובלניים יותר, מתחשבים יותר, בעלי ידע מגוון, פתוחים לביקורת ובעלי נכונות רבה יותר לתרום למטרות חברתיות וציבוריות מעבר לסיפוקם העצמי המיידי. כלומר, התהליך הדמוקרטי עצמו יחנך את משתתפיו וישנה אותם בזמן אמיתי. לא צריך מראש להיות דמוקרט כדי שתהיה דמוקרטיה; הדמוקרטיה הדיונית, באמצעות דינמיקות שהיא יוצרת ודרכי הפעולה שלה, מעוררת ומעודדת את היצר הדמוקרטי. קומוניקציה היא יסוד חסר תחליף לכל מאמץ חברתי.  בלעדיה לא תיכון חברה. מבלי להבהיר רצונות ומבלי להעביר מסרים מאדם לאדם, לא תיתכן התחשבות והכללה של מאוויים פרטניים בהכרעת הכרעות ציבוריות. תקשורת מאפשרת את כינוסן של כל השאיפות הייחודיות לכלל מדיניות אחת.

לבסוף, חיוני לארגן זירות התדיינות ציבוריות, בהן אין אדם או קבוצת אנשים אשר מנועים מלגשת ולשאת דברים.  כך צריכה להתארגן לה דעת קהל אמיתית: ב"סערת מוחות", בהתנצחויות, בעימותים פילוסופיים ומהותיים בבתי קפה, בכיכרות הערים, בפאבים ובשלל האזורים הציבוריים שמציעה העיר הגדולה (5).  בדמוקרטיה כזאת, הנבנית מלמטה והמקובלת על מרבית האנשים בשל מעורבותם הישירה בה, מודגשת בעיקר הלגיטימציה המוענקת לדמוקרטיה, למוסדותיה ולהליכיה. יורגן הברמאס, אחד המצדדים הבולטים ביותר בדמוקרטיה הדיונית, קובע כי "לגיטימציה היא ערכיותו הצודקת והרציונלית של הסדר הפוליטי" (6). החשיבות של הדמוקרטיה הדיונית היא, אם כך, ערכית ומעשית גם יחד: היא הופכת את  הדמוקרטיה למטרה ולדרך חיים, ומשתפת את האזרחים בהכרעות הכלל, כך שההסכמיות והתמיכה בדמוקרטיה יתבססו ויתייצבו כסדר חברתי-פוליטי לאורך זמן.

על-פי אמות המידה שצוינו עד כה, בישראל אין דמוקרטיה דיונית, ועל כן לא רבים הסיכויים שתהיה כאן דמוקרטיה רחבה ומאריכת ימים.  תהליך התמורה העצמית  של האזרח הישראלי לכיוון השתתפות ופעילות ציבורית אינו מתרחש; התקשורת בין הפרטים בחברה הישראלית לקויה ומשובשת, וכל שיח או דיון, במידה שהם נפתחים, אינם עולים על פסים יעילים.  בשל כך שוממות זירות הדיון הציבורי, ודבר כמעט לא מתרחש בהן. הורוביץ וליסק מיטיבים לתאר את עוניה של הדמוקרטיה הישראלית. לטענתם, המחויבות לדמוקרטיה עוד בתקופת היישוב התמקדה בפלורליזם ובפרוצדורליות -      בחירות וריבוי דעות. זאת בשל העובדה, שלא היתה רשות ריבונית ישראלית בזמן היישוב, והאפשרות היחידה לשמר את היישות הפוליטית היתה קיום בצוותא של כל מיני זרמים ותנועות פוליטיות.  בנסיבות אלה נשתכחה והוזנחה מהות הדמוקרטיה: סובלנות, השתתפות רחבה ואפשרות שווה להשפיע על החלטות הכלל.  לאמיתו של דבר, מתוודים הורוביץ וליסק, "היתה הדמוקרטיה הישראלית מעוגנת במודוס ויוונדי פוליטי יותר מכפי שהיתה מעוגנת במחוייבות ערכית, ללא תנאי לתשתית האידיאולוגית, שמתוקפה מתקיימים כללי המשחק הדמוקרטיים" (7).  בישראל קיימת דמוקרטיה למראית עין. זוהי דמוקרטיה בע"מ, יותר מאשר דמוקרטיה בעם. חלקים נרחבים בעם מקבלים את הדמוקרטיה הפרוצדורלית בלי לקבל את הדמוקרטיה הערכית. בשל כך הם רואים בדמוקרטיה טכניקת ממשל, אמצעי נוח עד להגעת ממשל אחר.  כאלו הם חלקים במחנה הדתי הנוהים אחר אמות מידה חברתיות ושלטוניות שונות מאלה שמציעה הדמוקרטיה.

החברה הישראלית היא חברה דואלית. היא מורכבת משתי קהילות שונות, הדתית והחילונית, אשר להן מקורות ומבני סמכות שונים ואינטרסים ויעדים מתנגשים. בין שתי הקהילות הללו הולך ומחריף קונפליקט, העומד לבתק את החברה הישראלית ולהפריך את האימרה המיתולוגית "ישראל ערבים זה לזה".  השסע הדתי-חילוני הוא תרבותי בטבעו. מקורותיו התרבותיים הופכים אותו לעמוק וממושך הרבה מעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים של שטחים מול שלום, או הפרוצדורליים של היבטי הסטטוס קוו למיניהם. השקפות העולם והמשמעויות הנגזרות מהן גורמות לבעלי התפיסה הדתית, מסורתית, פרטיקולרית, וליריביהם בעלי התפיסה החילונית, מודרנית, אוניברסלית, להתחפר בעמדות מבוצרות היטב וערוכות לקרב ארוך.

 ההגדרה הסוציולוגית הנפוצה למונח קהילה פוליטית נסובה סביב תחושת ההזדהות של חבריה עם נורמות, תהליכים וארגונים המבטיחים ליבון פערים בדרכי שלום. הדגש הוא על תקשורת בין אנשים ועל סובלנות לדעות, רגישויות וערכים של האחר. ההבנה הבסיסית היא שקולקטיב מורכב מפרטים שונים, ועל כן המנגנון החשוב ביותר בקהילה הוא המנגנון הפותר מחלוקות ולא המנגנון המאחד. על-פי ההגדרה הסוציולוגית של קהילה פוליטית, אין בישראל קהילה פוליטית אחת. המשחק הפוליטי מתנהל בין קהילות שונות בעלות השקפות עולם אחרות, תמונות ודימויים מנוגדים ונכונות פוחתת והולכת לגשר פערים.  אחד הפערים הללו נפער על מהות הדמוקרטיה.

בנוסף לתהום המשתרעת בין הציבור הדתי לחילוני, לכודה החברה הישראלית בכבלי הקולקטיביות. משחר הקמתה נעקדה החברה בארץ בפרמטרים קבוצתיים: האומה, העם, הדת, הלאום, העדה, המפלגה. טראומת הגלות והשואה גרמה לאחדות גורל; המורשת הסוציאליסטית התהדרה בגאוות יחידה וביטול הפרטנות בפני חדוות הכלל; הצורך הפסיכולוגי להתלכד ולהתעשת אל מול סכנות ואיומים מתמשכים מבחוץ; כל אלה אחראים לעיוות הקולקטיבי.  נסיבות אלה הביאו לחניקת האינדיווידואליזם וחירויות הפרט שבהן מתהדרת הדמוקרטיה הנורמטיבית. הפלורליזם האידיאולוגי ו"שוק הרעיונות", שבהם התגאתה החברה הישראלית, הפכו לזירת התגוששות בין מפלגות ותנועות, אשר בכל אחת מהן הונהג קונפורמיזם שיטתי ומשתיק. באווירה כזאת, טרנספורמציה אישית והתנסות פרטנית של האזרח בחוויית הדמוקרטיה וההשפעה הישירה הופכת לאין-אונות פוליטית.

בישראל אין הזדככות נפש אישית לקראת דמוקרטיה ערכית. האזרח חבוק במנגנונים מפלגתיים ושבוי בשבלונת הדמוקרטיה הפרוצדורלית. לרבים מאזרחי ישראל החילוניים מסתכמת המחויבות (לא הזכות!) הדמוקרטית בגרירת רגליים אל הקלפי.  לרבים מעמיתיהם הדתיים, דמוקרטיה בכלל איננה ערך אלא אמצעי, וגם הוא זמני.  רבים מייחסים דמוקרטיה לתחום המפלגתי-פרלמנטרי, ואילו בחיי המשפחה, החינוך ומקום העבודה ממשיכים לתרגל צורות חיים היררכיות ופטרוניסטיות צורמות ומדכאות. הכלים בהם מצויידת הדמוקרטיה הדיונית, תרבות הדיון, החלפת הדעות, ההפריה ההדדית, אינם קיימים, ולכן רחוקה האפשרות להיחלץ ממלכודות האנטי-דמוקרטיה בחברה הישראלית. השיח הפוליטי המאפשר דמוקרטיה ערכית ויעילה גם יחד הוא חזיון נדיר בחברה הישראלית, מפני שהסובלנות וההקשבה בין המחנות השונים אינן קיימות.  פלורליזם הדעות אכן קיים, אך כל קבוצה וכל בעל דעה בטוחים שדעתם היא הנכונה, ולאחרת אין זכות קיום. החברה הישראלית מפוצלת בערכי יסוד בסיסיים שלה, וההבנות השונות לגבי רעיון הדמוקרטיה אינן מתוועדות באף מרחב ציבורי כדי לגבש תפיסה משותפת.  תכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר היא "פופוליטיקה", מפני שהציבור הישראלי רואה בה את עצמו: חסר סבלנות, בוטה, קולני, לא מקשיב, מזלזל בדעת האחר ומרוצה מעצמו.  מלחמות הקיום, שייגעו את הישראלים משחר היווסדם, מנעו עימות כואב עם הדמוקרטיה.  האשראי הזה הולך ואוזל עם התקדמותו של תהליך השלום.  שעת הדיון על הדמוקרטיה הדיונית הולכת וקרבה, אך למרבית הישראלים לא יהיה מה לומר כשיגיע תורם להתבטא. 

הערות:

7) הורוביץ דן וליסק משה - מצוקות באוטופיה: ישראל, חברה בעומס יתר. תל- אביב: עם עובד, 1990.

פנים 2/אוקי מרושק-קלארמן

השטח האפור שבין לימוד והתנסות

הכותבת מצביעה על חמישה דגמים של דמוקרטיזציה בחינוך, מבית-הספר הרגיל שיש בו יומרה לחינוך לדמוקרטיה, דרך קהילת הנערים וכלה בדגמים רדיקליים. לכל דגם יתרונותיו - ובעיותיו

במאמר זה אציג חמישה דגמים קיימים של דמוקרטיזציה בבית-הספר. הדגמים המוצגים כאן מופעלים במקומות שונים בארץ ובעולם, מנימוקים שונים, ואדון בהם ביחס לשאלה כיצד צריך בית-ספר להיות בנוי כדי שיוכל לחנך את החברים בקהילתו להיות אזרחים דמוקרטיים. הגדרת היסוד עליה אני מתבססת היא, שדמוקרטיה היא מערכת חברתית המבוססת על הכרה בזכות השווה לחירות של כל אדם. חינוך לדמוקרטיה הוא חינוך להבנת ההגדרה הזו, קבלתה ופיתוח רצון להגן על המבנים המקדמים אותה הלכה למעשה.

דגם ראשון: בית-ספר ללא דמוקרטיה

על-פי דגם זה, בית-ספר המחנך את תלמידיו להיות אזרחים במדינה דמוקרטית אינו צריך ואינו יכול להיות דמוקרטי. למצדדים בדגם זה נימוקים התפתחותיים רגשיים וקוגניטיביים. בתחום הרגשי הם טוענים כי התמודדות התלמידים עם בחירה ועצמאות בטרם בשלות מזיקה יותר מאשר תורמת לפיתוח הכשרים הדמוקרטיים הרצויים. "אם מבקשים מן הילד להחליט ולבחור, ומתייחסים אליו כאל אדם בוגר החל מגיל צעיר ביותר --- אין נותנים לילד את הזמן להבשיל ולהתעצב, והוא חי באשליה שהוא אכן עצמאי ובוגר. בבוא העת הוא לא יוכל לחוות חוויה בריאה של עצמאות ובגרות" (גלעד גולדשמיט, חברה פתוחה וחינוך סגור, כל אדם 16).

טענה אחרת היא, שדמוקרטיה זקוקה למספר תנאים, וביניהם השכלה וידע, והיכרות עם כללי המשחק הדמוקרטיים. אם נותנים למתחנכים לבחור מה הם רוצים לדעת ומה לא, ספק אם יבחרו בידע הרלוונטי החיוני לקיומה של הדמוקרטיה. מכאן, שכדי לחנך לדמוקרטיה, על בית-הספר להיות לא דמוקרטי. המערכת החברתית צריכה לחייב את המורים ללמד את התלמידים את הידע הנחוץ כדי לתפקד כראוי בדמוקרטיה.

טיעון נוסף הוא שבדמוקרטיה קיימים מוסדות לא-דמוקרטיים, כמו בתי-סוהר וצבא. מוסדות אלה, כמו בית-הספר, כפופים לחוק יסוד: זכויות האדם, בלי להיות בעלי מבנה דמוקרטי. מכאן, שקיים בכל זאת אלמנט של דמוקרטיזציה בבית-הספר הלא-דמוקרטי, והוא יצירת מנגנונים לשמירה על זכויות האדם, והילד בכלל זה, בחיי בית-הספר ויידוע השותפים בקהילת בית-הספר לזכויות  אלו. מעבר לכך, בית-הספר אינו יכול ואינו צריך להיות דמוקרטי.

אפשר למנות כמה בעיות בדגם זה של דמוקרטיזציה:

 ההנחה בדגם זה היא, שכדי לחנך לדמוקרטיה חייבים לדעת דברים מסוימים ולעבור תהליכים מסוימים. ואולם, קיימת מחלוקת רצינית לגבי הדברים שאזרחי המדינה הדמוקרטית חייבים לדעת. יש הגורסים כי די בקריאה וכתיבה, אחרים חושבים שדרוש גם לימוד היסטוריה, וכך הלאה. מכאן השאלה מי יכריע בסוגיה, והחשש שהטיעון יהווה תירוץ לכפיית תכני לימוד שאינם חיוניים לעניין החינוך לדמוקרטיה.

• כאשר קהילת בית-הספר אינה שותפה בקביעת תכני הלימוד ודרכי העברתם, נמנעת משותפיה החוויה הדמוקרטית, שהיא חיונית ביותר לתהליך החינוך לדמוקרטיה. דמוקרטיה אי-אפשר ללמוד בהתכתבות.

• הטיעון כי בדמוקרטיה קיימים ארגונים רבים לא-דמוקרטיים בעייתי מאוד. יש בו גזירת הראוי מן המצוי, בעוד חינוך ערכי עוסק בקביעת הראוי ובנסיון לממשו.

דגם שני: חברת ילדים דמוקרטית

על-פי דגם זה, מחויבים המתחנכים ללמוד תכנים מסוימים על-ידי מחנכיהם ועל-ידי המדינה, אך הם חופשיים לנהל את חיהם באופן עצמאי בתחומים החברתיים. החובה ללמוד נגזרת מהקשר ההכרחי בין היכולת לקיים את הדמוקרטיה לבין ההבנה והידע מהי. "בית-הספר כפי שהוא בנוי כיום --- מחייב ככל הנראה הימצאותו של מרכיב כפייתי --- על כן חשוב ביותר כי תתקיים לצידו מערכת חברתית חווייתית, שתוכל להגשים בכוחות עצמה, מתוך רצונה ובעידוד סביבתה, אורח חיים דמוקרטי מושלם ככל האפשר" (אוטונומיה של חברת הנעורים, גדעון שפירא, בטאון מדור המוסדות בקיבוץ הארצי 1991). הבחירה בדגם הזה נובעת מהרצון לאפשר למתחנכים להחליט בתחומים אותם המורים מעוניינים באמת ובתמים להפקיד בידיהם, אחרת עלולים להיווצר תהליכים מניפולטיביים מצד המורים, שייצרו אצלם תחושה של ציניות לגבי התהליך.

הדגם הזה מעורר מספר בעיות:

• שיתוף התלמידים רק בהכרעות הקשורות בתחומי החברה עלול ליצור אצלם תחושה, שדמוקרטיה טובה רק לנושאים שאינם נחשבים משמעותיים לבעלי הסמכות. המתחנכים אינם נפגשים בקושי של המורים לוותר או להתפשר בעניינים החשובים להם, וקשה לומר שיש כאן התנסות בדמוקרטיה.

• אם מתפתח תהליך אמיתי של דמוקרטיזציה בתחומי החברה, ספק אם התלמידים יהיו מוכנים להגבלת חירותם בתחומים אחרים, והם יבקשו את זכויותיהם. אם ייענו בשלילה, תחושת התסכול שלהם תהיה רבה מזו הקיימת בבית-הספר הרגיל.

דגם שלישי: אוטונומיה בחינוך, דמוקרטיה בצוות המורים ובהנהלה

בתי-ספר אוטונומיים אמורים לקדם מספר עקרונות דמוקרטיים, בראש וראשונה את אפשרות הבחירה של הילדים וההורים בבית-הספר. הדגם מאפשר ליצור שותפות של קהילת בית-הספר בקבלת ההחלטות הרלוונטיות לפעילותם החינוכית והחברתית.

דגם זה מעורר מספר בעיות ביחס לתרומת דגם האוטונומיה בחינוך לחינוך לדמוקרטיה:

• אוטונומיה בחינוך משחררת את צוות בית-הספר משליטה של משרד החינוך. שליטה עצמית כזו יכולה לקדם הכרעות דמוקרטיות, אך היא עשויה גם לאפשר לצוות החינוכי לנהל ולקיים  מערכת שערכיה מנוגדים בתכלית לעקרונות הדמוקרטיים. דן גבתון שואל:  "האם לא תעודד האוטונומיה בחינוך תופעות של גזענות אצל קהילות מסוימות כלפי מיעוטים, ומנגד תופעות של אתנוצנטריות? כיצד תיראה האוטונומיה בקהילות מבוססות מול טיבה בקהילות חלשות?" (האם אוטונומיה בחינוך מבטיחה חינוך לדמוקרטיה?, כל אדם 4).

• אוטונומיה בחינוך אינה מחייבת התנסות של הילדים בחוויה הדמוקרטית. שותפות של ההורים והמורים בקבלת ההחלטות אינה משפיעה בהכרח על המתחנכים, ואינה נותנת להם תחושה שהם שותפים בהחלטות.

• החוויה החינוכית בדגם האוטונומיה היא חוויה צרכנית, ולא התמודדות אמיתית עם חופש הבחירה. אם בחרת בבית-ספר מסוים והגעת למסקנה ששגית - תעבור לבית-ספר אחר, כפי שמחליפים מוצר גרוע בטוב ממנו. הגישה הצרכנית היא פסיבית, ואינה עולה בקנה אחד עם מוטיב מרכזי בחינוך לדמוקרטיה - ההכרה של האזרח באפשרותו להשפיע על המציאות ולפעול לשינויה.

דגם רביעי: בית-הספר כקהילה דמוקרטית

בתי-ספר  דמוקרטיים הינם בתי-ספר שבהם פועלים השותפים כקהילה דמוקרטית. ההחלטות בנושאים חברתיים ובנושאים לימודיים מתקבלות בצוותא על-ידי המורים, התלמידים, צוות עובדי בית-הספר וההורים. בית-הספר מקיים מוסדות והליכים דמוקרטיים בכל תחום ועניין. הטענות בזכות מבנה כזה הם, שכדי להתחנך לדמוקרטיה יש לחיות חיים דמוקרטיים ולהתמודד עם הקשיים הנובעים מאורח החיים הזה. יש לחוות את הדמוקרטיה בכל התחומים, משמעותיים יותר ופחות, ובכך למנוע עמדה צינית כלפיה.

גם ביחס לדגם הזה ניתן למנות מספר בעיות:

• עקרונית, במערכת חינוכית שבה המשתתפים בוחרים את חומר הלימוד ואת צורת הלמידה, קיימת אפשרות תיאורטית שהמתחנכים לא יידעו מהי דמוקרטיה, ולא ייחשפו לכל מרכיביה. למשל, אם אף מורה לא יבחר ללמד את נושא הפמיניזם, לא תהיינה התלמידות מודעות לאפליה הקיימת נגד נשים. אפשרות אחרת היא, שהתלמידים יבחרו לא להיות במגע עם החוץ, ולא יעמידו במבחן את סובלנותם כלפי השונים מהם באמת.

  בתי-ספר דמוקרטיים מאפשרים לחברים בקהילתם להיות שותפים שווים. למשל, להשתתף בדיונים בפרלמנט או לפנות לוועדת המשמעת. מאחר שנתוני השותפים שונים, עלולה להיווצר אפליה בפועל. למשל, כדי שתלמידי הכיתות הנמוכות יוכלו להיות בעלי זכות השתתפות שווה בהחלטות הפרלמנט, יש ליצור את התנאים שיאפשרו להם להישמע כמו הילדים הבוגרים, בדרך האפליה המתקנת.

 בבתי-הספר הדמוקרטיים מושם דגש רב על חופש הבחירה של התלמידים והמורים. מכאן עלולה לצמוח תפיסת עולם פסיבית. המתחנכים יבחרו מה שמעניין אותם, ויחליפו את המורה או השיעור כשאינו מעניין אותם. הם אינם מתחנכים לראות עצמם אחראים למידת העניין ולהצלחת המשימות. מושג הבחירה המרכזי בבית-הספר כקהילה דמוקרטית צריך להיות מוחלף במושג היצירה.

דגם חמישי: התקדמות הדרגתית ברמות של חירות שווה לקהילת בית-הספר

הדגם החמישי מבוסס על הסכמה ודחיה בו- בזמן של ההנחות הקיימות בדגמים הקודמים. ההנחה הראשונה היא, שכדי להתחנך לדמוקרטיה חייבים לדעת דברים מסוימים, אבל כאשר מחייבים ללמד אותם נוצרת כפיה. הדגם מציע להגביל את תקופת הכפיה. לאחר שהבסיס קיים, חייבים לפתוח את התחומים שנכפו לבחירה, ובסיום התהליך אף לשינוי. הדגם מציע תהליכי התנסות רלוונטיים ומשמעותיים במעגלי התנסות משתנים. ניתן להתנסות תחילה בחוויה הדמוקרטית בסדנה מובנית של המורים והתלמידים, ואחר כך לעבור למעגל המורים וההנהלה, ומכאן לשינוי במערכת החינוכית כולה.

בדגם המוצע מדובר על פעילות מונחית של השתחררות הדרגתית מכפיה בתחומי הלימוד ובתחומים חברתיים של כל השותפים במערכת. דמוקרטיזציה בדגם הזה, פירושה התקדמות הדרגתית ברמות של חירות שווה.

הבעיות הכרוכות בדגם הזה:

• ההליך ההדרגתי של שחרור מכפיה עלול להיות לעתים ארוך יותר מכפי שנחוץ.

 הלגיטימציה לכפיה בדגם זה עלולה להיות מסוכנת, כפי היא מסוכנת בכל דגם המצדיק כפיה.

• בכל שלב בתהליך יש היבטים של חוסר דמוקרטיה. מכאן יכולים להתרחש בלבול ואי- בהירות בין השלבים הלא-דמוקרטיים החיוניים להתחנכות לדמוקרטיה לבין משמעות המושג.

• הגישה התהליכית המוצעת בדגם זה יכולה לפתור בעיות של דגמים אחרים, אך גם לשמר אותן. מנחי התהליך צריכים להיות מודעים לסכנה ואולי גם להפקיד שומרים חיצוניים נוספים, שישמרו עליהם מפני נטיותיהם הלא-דמוקרטיות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד