עיתונות לחצי העם
עיתונות לחצי העם

עיתונות לחצי העם

ד"ר יונתן כהן

המחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה

שסעים חברתיים אינם תופעה חדשה בחברה הישראלית, אך מספר תהליכים חברתיים המתהווים בשנים האחרונות מגבירים את צורתם ועצמתם.  בדרך כלל קיימים בבסיסה של חברה פלורליסטית הבדלים רבים, אך בדרך כלל הם אינם מתלקחים לכלל קונפליקט גלוי, וזאת מפני שהאזרחים מחויבים לקבוצות שונות שאינן בהכרח חופפות. אנשים שנמצאים משני צדי מתרס אחד, כמו אדם דתי מול אדם חילוני, עשויים להיות בני-ברית בקבוצה אחרת, קבוצת מוצא, יחסי שכנות או חברות באותו איגוד מקצועי. הסכנה המאיימת על קיומה של כל חברה פלורליסטית היא, שקונפליקטים רבים יהפכו לשסע-על. כך, למשל, מחריף הפער החברתי בחברה קפיטליסטית כאשר יש הלימה בין מוצא עדתי וסטטוס כלכלי.  

במדינת ישראל הולכת ומתחזקת הלימה גוברת בין השסע הדתי לשסע הפוליטי.  בעבר הציבור הדתי-לאומי הזדהה כציוני ודתי, וזיהה את עצמו עם המדינה הציונית, מוסדותיה וערכיה.   השסע בין הציונים והאנטי ציונים תפס מקום מרכזי יותר בתודעת הציבור מאשר השסע הדתי, ולכן היריב המרכזי של הציונות הדתית היו החרדים, שהתנגדו לציונות ולמדינה, ואיימו על הלגיטימיות של הציונים הדתיים בעיני החילוניים. זה מכבר יש מגמה גוברת והולכת של יצירת שסע-על במבנה חדש. השסע בין דתיים וחילוניים התחזק על חשבון השסע בין ציונים ואנטי ציונים, והשתלב בשסע פוליטי חדש בין ימין ושמאל.  כך הלכה ונוצרה קואליציה בין המחנה החרדי והציבור הדתי-לאומי, מול המחנה החילוני-שמאלי.  הסכם אוסלו, רצח רבין והבחירות האחרונות מציבים גוש דתי-לאומי אל מול גוש חילוני-דמוקרטי.  המציאות החדשה מצטיירת בתקשורת באופן סטריאוטיפי כמאבק של מאה שערים מול שינקין, בג"ץ מול בד"ץ או קופטש מול בניזרי.

***

אחד המרכיבים שיוצרים, משמרים ומגבירים שסעים חברתיים היא תחושת ניכור של הצדדים זה מזה וממוסדותיו של המחנה היריב.  במאמר זה אני בא לטעון, כי תחושת הניכור הגוברת בקרב הציבור הדתי-לאומי מן הציבור החילוני, ובעיקר מן התקשורת החילונית, הביאה ליצירתם של ערוצי תקשורת חליפיים המיועדים לציבור הדתי לאומי והחרדי.  ערוצי תקשורת אלו ניזונים מתחושת הניכור של הציבור הדתי, ותורמים לחיזוק הזהות הדתית על חשבון זהויות אחרות (כלכליות, מקומיות, ציוניות ועוד).  כמובן שבתוך המפה התקשורתית הדתית ניתן לזהות מגוון רחב של תת-זהויות, אך האלמנט הדתי בולט בכולן, וברובן המכריע בולט גם אלמנט לאומי בדלני.  נכון שקיומה ושגשוגה של מערכת תקשורת זו נובע  מגורמים רבים, אך הוא לא היה מתקיים אילו הציבור הדתי יכול היה להזדהות עם מערכת התקשורת שנחשבה  פעם "כללית", והיום נתפסת כחילונית.

התפיסה הפונקציונלית טוענת שאחד מתפקידיה של התקשורת הוא להגביר את הלכידות החברתית ע"י יצירת קונפורמיות, אכיפה של נורמות ותיעול ((Lazarsfeld & Merton, 1948.  לפי גישה זו, חוויות משותפות שחוותה החברה כולה דרך אמצעי התקשורת האלקטרוניים בעבר הלא רחוק (משחקי מכבי ת"א, הצפייה הטקסית ב"מבט לחדשות" או ב"זהו זה", ואירועים מיוחדים), יצרו מטען תרבותי משותף (כ"ץ ודיין, 1985).  המצב הזה השתנה מאחר שבשנים האחרונות נשברה ההגמוניה התקשורתית של רשות השידור בישראל. הצריכה התקשורתית הפכה ממכנה משותף כלל-חברתי לחוויה קבוצתית. צפייה בטלוויזיה הפכה לעניין של טעם אישי ולדרך ביטוי של העדפות אישיות, במקום לאמצעי חיבור להוויה החברתית.  אם בעבר ניתן היה להניח כי עמיתינו בעבודה או בבית הספר צפו באותן תוכניות שאנו ראינו אמש, הרי שהיום אין אנו יכולים להניח כי אכן זה המצב. 

כתוצאה מהפלורליזם התקשורתי הגובר, נוצר מצב שבו קבוצות מיעוט אינן מקבלות כמובן מאליו, שבסדר היום הציבורי יידחקו צורכיהן הקבוצתיים מפני "צרכי הכלל".  כך החלו קבוצות מיעוט ובתוכן המיעוט הדתי לפתח מודעות למידה שבה הצרכים הקבוצתיים שלהן מקבלים ביטוי הולם בתקשורת.  מודעות זו היא שלב ראשון בהתפתחותה של תחושת ניכור ממערכת התקשורת, תחושה שמתפתחת במקביל לתחושת ניכור מתהליכים כלליים בחברה הישראלית וממוסדות חברתיים אחרים.

בכדי להבין את הסיבות לניכור שחש הציבור הדתי כלפי התקשורת, יש צורך להבין מדוע ערוצי התקשורת המרכזיים הפכו מ"כלליים" ל"חילוניים", והפסיקו לייצג חלקים מהחברה הישראלית.  לאחר מכן אנסה לעמוד על טיבה של חלק אחד ממערכת התקשורת הדתית שהתפתחה כתחליף לתקשורת הכללית, ע"י תיאור של מקצת ממצאיו של מחקר לגבי עלוני בתי-כנסת, כמקור תקשורת אלטרנטיבי ומיוחד לציבור הדתי.  אנסה לבחון מספר שאלות לגבי הסיבות להצלחתם של עלונים אלו וייחודם, ולהציב מספר תהיות לגבי עתידה של מערכת התקשורת הדתית והחילונית.

***

רבים כבר תיעדו את העובדה שהציבור החרדי רואה בתקשורת אויב (ראה למשל את מאמרם של בלונדהיים וקפלן, 1994). בציבור הדתי-לאומי הדבר בא לביטוי, בין השאר, בהקמתם של ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. הבולט בהם הוא ערוץ 7, שאליו נוספו השנה ערוצי רדיו חרדיים. העיתונות היומית והשבועית הדתית והחרדית משגשגת, בעוד עיתונים חילוניים כמו "על המשמר", "דבר" ו"חדשות" נסגרו בזה אחר זה.  לצד אלה הולך וגדל  מספרם של עלוני בתי-כנסת של מוסדות מובהקים של הציונות הדתית כגון המפד"ל, מכון מאיר, מועצת רבני יש"ע ועוד.  מה הביא לתהליך הזה? מה קרה מאז ימי הברית ההיסטורית, שבה הסתפק המפד"ל בעיתון הצופה ו"פסוקו של יום"?

ראשית, קיים אלמנט טכנולוגי.  היום קל הרבה יותר להפיק מסרים תקשורתיים במהירות  ובמחיר זול מתמיד. שנית, הציבור הדתי-לאומי, וגוש אמונים בראשו, נתפס מאז שנות ה70- בעיני עצמו ובעיני שכבות רחבות בציבור החילוני, כציבור חלוצי ומגשים, ולכן גם כבעל סטטוס ולגיטימיות גבוהים. אפשר אמנם להצביע על שינוי מה בתפיסה זו, שהתחיל בחשיפת ה"מחתרת היהודית" והחריף בשנות ה90-, אבל גם היום ניתן עדיין לדבר על לגיטימיות גבוהה של האידיאולוגיה הציונות-הדתית, ותעיד על כך הצבעתם של  חילונים רבים בעד המפד"ל בבחירות האחרונות. בציבור הזה גברה התחושה, שלמרות התמיכה במטרותיו הלאומיות הוא חסר יכולת לעצב את סדר היום הציבורי בישראל, בגלל השליטה החילונית בתקשורת. במקביל, הברית הטבעית בין ממשלות הימין והדתיים מ1977- ועד  1992 ומאז הבחירות האחרונות הובילה להתבססות של מוסדות חינוך ודת רבים, ששילבו מטרות דתיות ולאומיות ושחיפשו דרך לבטא את מטרותיהם. 

לצמיחת העיתונות האלטרנטיבית גם רקע פוליטי מובהק. רובו הגדול של הציבור הדתי מתנגד לתהליך אוסלו, בין השאר גם בגלל תפיסתו הדתית. הקהילה ומנהיגיה מתקשים לחיות עם הניגוד בין האמונה שמדינת ישראל נמצאת בתהליך בלתי הפיך המוביל לגאולה שלמה, לבין המציאות הפשרנית. בתקופת מבוכה כזו גובר הצורך של מנהיגי הציבור הדתי לשמור על אחדות השורה, ולהפיץ מסרים שיחזקו את אמונתו של הציבור.  המנהיגים האלו חשים שחסרה להם נגישות לערוצי תקשורת אוהדים, שבהם ניתן לטפל גם במשמעויות הרוחניות-דתיות של התהליך המדיני. לאלו צריך להוסיף את השינוי באופייה של התקשורת החילונית, המעבר לכבלים וטלוויזיה מסחרית, ומסחור העיתונות היומית. רמת הצניעות בתוכניות הטלוויזיה ובפרסום, והעיסוק הגובר בתכנים מיניים ואלימים, מקשים  על הציבור הדתי לחוש שהתקשורת מזהה אותו כקהל יעד חשוב.  גם הטיפול הסנסציוני והלעגני בנושאי דת שונים לא הגביר את תחושת השייכות של הציבור הדתי (בעניין זה ראה כתבתו של דוב אלבוים ב"העין השביעית" מס' 4).

דמיינו לכם כיסוי תקשורתי של פיגוע גדול מנקודת מבט של אדם מאמין. כיסוי כזה יכלול דיון ודיווח רציניים על הסיבות הרוחניות לפיגוע, או תגובת רבנים בצד אנשי צבא על הצעדים הננקטים לתקן את התנהגותו הדתית או המוסרית של הציבור, כדי למנוע פיגועים עתידיים.  בעיני צרכן התקשורת החילוני התסריט הזה מגוחך, ועובדה זו מבליטה את הנחות היסוד החילוניות שעומדות בבסיס העשייה התקשורתית בארץ, כמו בעולם המערבי כולו. אם התקשורת הכללית היתה משקפת את רגשות הציבור, שרבים בתוכו נוהגים לפקוד קברי צדיקים ולהתעניין בקמעות, היה הניתוח המדיני-בטחוני צריך להיות מלווה בניתוח דתי-מיסטי של גורמים ותוצאות למהלכים מדיניים.

מהם הגורמים לחילונה של התקשורת? דתיות יהודית אינה מתמצית בקיום מצוות, אלא כוללת תפיסת עולם יסודית. תקשורת שציבור דתי יוכל להזדהות אתה חייבת על כן לשקף השקפת עולם דתית בכל השלבים של תהליכי הייצור התקשורתיים. כדי שהתקשורת תשקף את הציבור הדתי, דרושים  כתבים שיכסו נושאים בעלי עניין, וישאלו שאלות הנובעות מהשקפה דתית לגבי המתרחש.  יש צורך במפיקים שיפיקו תוכניות בידור ודרמה שיעסקו בנושאים הנוגעים לציבור הדתי, תוכניות אירוח שיארחו אנשים המעניינים קהל דתי וכו'.  על-פי תפיסתי, תקשורת אינה יכולה להיות אובייקטיבית, והדבר אמור לגבי חדשות, פרשנות ובידור. עשייה תקשורתית מתבססת תמיד על  תפיסת עולם כלשהי. התפקיד המסורתי של התקשורת כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", מחייב גישה ביקורתית. הגישה הזו קשה יותר לציבור המחונך לנאמנות קהילתית ולאומית כערך חשוב. זוהי אחת הסיבות לכך שיש מעט  אנשי תקשורת דתיים בערוצים ובעיתונים הכלליים. אלה אף עברו סוציאליזציה מקצועית המזהה אותם כאנשי תקשורת, ומרחיקה אותם מעל הקהילה הדתית. 

כהערה נספחת ראוי לציין, שהניכור מן התקשורת אינו מפליא בהתחשב בכך שכלל מערכות התקשורת בישראל נתונה בידי אליטות חברתיות, המורכבות בעיקר מגברים-יהודים-אשכנזים-חילוניים, אותה אליטה המאכלסת את מערכת המשפט ומועצות המנהלים בישראל.

***

תופעת עלוני בתי-הכנסת החלה בשנות ה80-, וקיבלה תאוצה רבה בשנים האחרונות.  במחקר שהתבצע בנושא ע"י המחבר ומספר סטודנטים באוניברסיטת חיפה, זיהינו מעל 60 עלונים שונים, המופצים ברובם על בסיס שבועי בבתי כנסת ברחבי הארץ.  העלון בעל התפוצה הגבוהה ביותר הינו "שיחת השבוע" של חב"ד, המופץ בכ180,000- עותקים בשבוע. אחריו יש לציין את "מעיין השבוע" של ש"ס     בכ130,000- עותקים, ו"שבת בשבתו" של המפד"ל בכ80,000-. עלונים אחרים מופצים אף הם בעשרות אלפי עותקים, כך שבתפוצה כוללת ניתן לדבר על בין 500,000 ל1.5- מיליון עלונים בשבוע, המופצים חינם בכל שבת.  העלונים בעלי פורמט שונה, ומכילים בין דף אחד לשלשה דפים. 

העלונים שונים מאוד זה מזה בתוכנם, ומכילים צירופים שונים של תכנים, המופיעים באייטמים קצרים ובפינות קבועות, כדי להקל על הקוראים הרגילים.  עלונים שונים כוללים דברי תורה על פרשת השבוע, תשובות הלכתיות, ביוגרפיות של רבנים והיסטוריוגרפיה של קהילות יהודיות שונות, חידות ותשבצים לילדים, ידיעות יחצ"ניות על מוסדות דתיים, חידושי לשון ומקרא, ומאמרי פרשנות בענייני שעה.  מאמרים העוסקים באקטואליה הם גולת הכותרת של העלונים הגדולים, מופיעים בהבלטה רבה, ולעתים קרובות תוך קישור לדברי פרשנות על פרשת השבוע.

העלונים רבי התפוצה הם אלו המסונפים לארגונים פוליטיים ודתיים ידועים.  העלונים של המפלגות כוללים עלון של המפד"ל ("שבת בשבתו"), של דגל התורה ("תודעה"), של הליכודׁ("עונג שבת") ושל ש"ס ("מעיין השבוע").  עלונים מארגונים בעלי גוון דתי כוללים שני עלונים חשובים של חב"ד ("שיחת השבוע" ו"שיחת הגאולה"), עלון של מכון מאיר ("באהבה ובאמונה"), ועלון הנקרא "ערכים" היוצא כל שבועיים בידי עמותת ערכים.  בכל העלונים הללו נתן למצוא עיסוק אקטואלי, והם העלונים הידועים ביותר ומופצים ברחבי הארץ.  נוסף עליהם מופיעים עלונים רבים בעלי תפוצה נמוכה יותר.  חלקם של העלונים הקטנים הינם בעלי גוון פוליטי מובהק, כמו "דרכה של תורה - העלון להפצת הרעיון היהודי", הנערך בידי בנימין זאב כהנא מישיבת הרעיון היהודי בכפר תפוח, או עלון חדש בשם "לכתחילה".  לעומתם,  בעלונים רבים כמו "דף שבועי" של אוניברסיטת בר-אילן, אין כל נגיעה אקטואלית.  עלונים נוספים יוצאים לאור ע"י מרכזים קהילתיים מקומיים או בתי-ספר, ומופצים באופן מצומצם ואף מקומי.  באופן רגיל שולחים מפיקי העלונים מספר עלונים לאנשי קשר בכל ישוב, המפיצים אותם לגבאי בתי הכנסת, שמניחים אותם בבית הכנסת לטובת הציבור.  גופים מסוימים החלו להוציא לאור עלונים בשפות שונות: אנגלית, רוסית, אמהרית, פרסית וגרוזינית. אחדים מן העלונים מופצים גם באינטרנט.  הרחבת שיטות התפוצה מעידה בעיקר על ההתלהבות והמחויבות של העורכים, שעושים מלאכתם בהתנדבות, ואולי גם על הביקוש הגובר לערוץ תקשורת זה.

העלונים ממומנים ע"י תרומות, פרסומות וחסות, והן ע"י כספים ציבוריים במגוון דרכים, מחלקות לתרבות תורנית, מועצות דתיות ועוד.  כפי שציינתי, באותן שנים בהם צצו העלונים חדשים חדשות לבקרים, נסגרו עיתונים יומיים גדולים כמו "חדשות" ו"על המשמר".  הדבר מעיד מחד על סגמנטציה של הקהל החילוני, ומאידך על התגברות המודעות הייחודית בקרב הציבור הדתי לצרכיו התקשורתיים. העובדה שכשני שלישים מן העלונים המופצים כיום החלו לצאת לאור בין השנים 1992-1996,  מעידה על הקשר של התופעה למצב החברתי-פוליטי.

מספר ציטטות מתוך עלוני השנה האחרונה מחזקות את טענתי, שהעלונים צצו על רקע הניכור שהציבור הדתי חש כלפי התקשורת החילונית. אינני מתיימר לטעון שהציטטות מייצגות נאמנה את מכלול התכנים המופיעים בעלונים - רוב רובם מכיל דברי תורה שאינם אקטואליה. הציטוטים שאביא כאן משקפים את רוח הדברים הנאמרים בהקשרים פוליטיים וחברתיים.  כאמור, גם בעיסוק האקטואלי יש מגוון גדול של השקפות, אך משותפת לכולם השקפה דתית ולאומית ברורה מאד.   

כל עלון מציג גישה השונה במקצת ממשנהו, לפי רוח הארגון המפיק והבנתו את קהל היעד. העלון של חב"ד, המיועד לתפוצה רחבה גם מחוץ לציבור באי בתי הכנסת, מגיב לבעיית ירידת המוטיבציה בצה"ל במאמר הנושא את הכותרת "פני צה"ל כפני העם" (שיחת השבוע 501), ויוצא  בהגנה נחרצת על צה"ל.  הבעיה, כך נטען בכתבה, היא ש"צה"ל לא אשם בשינוי שחל בו.  הוא קרבן של שבר ערכי בעם.  רבים איבדו את הרצון להילחם על קיומנו, והחלו לפתח אשליות של 'שלום עכשיו'". בהמשך נטען כי "מכאן היתה קצרה הדרך להרס ההפרדה ההכרחית בין שיקולים ביטחוניים לפוליטיים, שהגיעה לשיאה במעורבות האינטנסיבית של ראשי צה"ל בהסכמי אוסלו". לסיום טוען המחבר כי "לא פלא שדווקא בוגרי ישיבות הצהירו בגאון לפני שר-הביטחון כי רצונם לשרת ביחידות קרביות...".  האשמה בשבר הערכי לא פוסחת גם על גלי צה"ל, שלדעת הכותב צריכה לספק מוטיבציה ולא בידור.

בזמן המאבק על כביש בר-אילן יצא "תודעה" של דגל התורה באמירה ברורה לגבי גישתו למלחמת התרבות של הדתיות בחילוניות.  "אין כאן ויכוח איך וכיצד צריך עם ישראל לכלכל את מעשיו, אין כאן התנגשות בין שתי תרבויות, משום שאין לחילוניות הישראלית שום תרבות, מלבד החיקוי לתרבות עמי העולם, ועל זה אין חולק, שאין תרבות עמי העולם מהווה בר פלוגתא לתרבות עם ישראל, שהיא תורת ה' שנתנה לעם ישראל בסיני" (תודעה, מס' 292).  מכאן חוזר המאמר לעניין חג הסוכות ומשמעותה של מצוות סוכה, המעידה ברבים על קיום מצוות, ורק ע"י כך על שייכות לעם ישראל.

במלאת שנה לרצח רבין יצא הרב רוזן ("שבת בשבתו" של המפד"ל, גיליון 619) במאמר גינוי חריף לרצח עצמו, ולכך שהרצח הפך ל"נקודת ניגוח מרכזית ושנאת חינם כנגד הציונות הדתית".  עוד ממשיך הרב רוזן, "לדידי ברור כי מהפך הבחירות נבע גם בשל ההסתה הפרועה...". בהמשך טוען הרב רוזן, כי חוסר ההבנה של הציבור החילוני את הרטוריקה הדתית, כגון השימוש הסימבולי במושגים "ייהרג ואל יעבור" או דין רודף, מבליט עוד יותר את עומקם של ההבדלים התרבותיים בין דתיים וחילוניים.

***

התחושה העולה מן הטקסטים המופיעים בעלונים היא, שבעיני הכותבים התקשורת עוסקת בנושאי דת ללא הבנה בסיסית של מערכת המושגים הדתית, והדבר מגביר את תחושת הניכור.  גם האזכור המתמיד של פסקי הלכה "סנסציונים" בתקשורת החילונית, ללא הבנה בסיסית של תהליכי פסיקה הלכתיים, משקף בעיני הציבור הדתי את חילוניותה וגישתה המתנשאת של התקשורת לדת.

היחס לתקשורת החילונית מוצא ביטוי גם בקרב ציבור עורכי העלונים איתם יצרנו קשר.  בראיון עם עורך העלון "ערכים", טען העורך שיש לו רצון לענות לתקשורת של היום, שבנויה על ראיית הרגע נטולת ערכים.  הכותבים בעלון, כך אמר,  מציעים לראות את החיים בצורה קצת יותר רצינית.  לדעת העורך יש היום סחף של התקשורת לעשות את הכל בצ'יק צ'ק, דבר הפוגע בעומק ההתייחסות. על כן העלון מגיב לפעמים בצורה פרטנית לנאמר בעיתונים.  אותו עורך מעלה טענה של שטחיות גם כנגד עלונים דתיים אחרים, אך אינו מגיב עליהם ישירות.

הרב ברוד, עורכו של עלון חב"ד "שיחת השבוע", טוען כי הרעיון להוציא עלון נבע מכך שבזמנו  (1987) היתה מתקפה עזה של התקשורת נגד החזרה בתשובה.  מטרת התקשורת היתה, לדבריו, לחסום את הציבור מלשמוע את דבר הדת. כלי התקשורת היו מאוד חד צדדיים, וכך עלה הרעיון למצוא ערוצי תקשורת משלהם, שיאפשר להם לא להיות תלויים בחסדי אחרים.  לגבי העיסוק באקטואליה אומר הרב ברוד, כי החשיבות של העיסוק באקטואליה היא היכולת לעזור לאנשים לגבש השקפת עולם.  כאשר עולה נושא מסוים בתקשורת, הוא מוצג בתקשורת החילונית בצורה לא מאוזנת, והעלון מנסה להציג גם את הצד שלהם. הם לא רוצים להפקיר נושאים מסוימים לידי התקשורת. כולנו מעוצבים ומושפעים מהדברים שאנו קוראים ושומעים, טוען ברוד, במיוחד כאשר הם עוסקים רק בנושאים חשובים, וזה לא הוגן שהציבור הדתי ישמע רק את הצד השני.

עורך העלון של עמותת "אלפי מנשה" ענה בתגובה לשאלון ששלחנו כי "העלון משקף את היהדות האמיתית, בניגוד לדרך הצגתה בתקשורת "הממלכתית", שמעוותת את היהדות".  עורך עלון רבני יש"ע טוען, כי העלון החל לצאת לאור אחרי רצח רבין, בכדי "להביע את עמדות הרבנים ללא התיווך המעוות של התקשורת".  עורכים רבים טענו כי אין להם כוונה להתמודד עם התקשורת, אלא לעסוק בנושאים מיוחדים.  גם כאן משתמע, כי קיימת תחושה שנושאים חשובים אינם מקבלים טיפול מספיק בתקשורת.  הניכור מהתקשורת, אם כן, אינו ניכר רק בהתנגדות ישירה למוצג בה, אלא גם בתחושה שהתקשורת איננה מייצגת את הנושאים החשובים לציבור הדתי, כמו לימודי א"י, או עיסוק בשפה העברית כלשון הקודש.

היחס לתקשורת מתבטא, כאמור,  גם בעלונים עצמם. דוגמא מובהקת לכך מצויה בעלון של חב"ד מה13- בדצמבר 1996, שבו מובאת התקפה חזיתית על מה שנתפס כאליטה חילונית קטנה, הרואה את המדינה כשלה.  לאחר דיון בזהותה של האליטה ופעולותיה, נאמר ש"בעוד בכנסת וברשויות המקומיות התרגלו הללו להשלים עם קיומן של מפלגות המשקפות רבדים אחרים בציבור, יש תחום שעליו הם מרגישים בעלות מלאה ומוחלטת -  התקשורת". בצורה ישירה פחות טען הכותב של עלון ש"ס שבוע לפני-כן (8.12.96), ש"זה טבעה של התרבות היוונית, ערש התרבות היוונית, הפרסומות שוטפות את המוחות, מייפות את הגרועות שבסחורות, שמות דגש על הנוצץ והכלה, מעוותות כל אמת מידה אמיתית ונכונה." 

הביקורת כנגד התקשורת אינה  רק במחנה החרדי.  כפי שהוזכר לעיל, גם בעלון המפד"ל שטח הרב רוזן טענות כנגד יחסה של התקשורת לציבור הדתי.  גם הרב אריאל, הכותב בעלון מכון מאיר, הביע דעתו כי ניתן להחיל על אמצעי תקשורת את הכללים ההלכתיים של רכילות וצנעת הפרט (גיליון 35).   לטענתו, "יתכן ששומר כללים אלו יהיה פחות עסיסי ומעניין, אך רק כך הוא יכול למלא את חובתו החברתית".  בהמשך, תוך ביקורת על התרבות ההומניסטית, הוא ממשיך וטוען כי "זכות הציבור היא לא רק לדעת, אלא גם להצניע את הטעון כיסוי.  זכות הציבור היא גם לא לדעת."

עלון "ערכים" הקדיש את גליונו ה40- לנושא "תקשורת מוסרית".  העלון מנסה להסביר מדוע יש נטייה של התקשורת להיות שלילית, מרחיב על נחיצותה של תקשורת בחברה, ומביא ציטוט מבחר מקורות על התקשורת - כולל, בין השאר, שירו של אריק איינשטיין "עיתונאי קטן שלי", ומובאה מאריק פרום. הכותבים טוענים, כי הבסיס לתקשורת צריך להיות "הרצון לקשר בין בני אדם", ולא "העיסוק בתקשורת כשלעצמה, מתוך מניעים כלכליים ופוליטיים". קיים הבדל בין הביקורת הישירה של העלונים החרדיים, לבין ה"אני מאמין" של העלונים השייכים למחנה הציוני, אך בשניהם ברורה הביקורת כלפי התקשורת הכללית דהיום. עלון נוסף שמביע את דעתו בעניין  הוא "כשהלבנה מאירה", עלון המשמרת הצעירה של "הפועל המזרחי", בפינתו 'יומן תקשורת'.  כבר בגיליונו הראשון תוקף אבי סולימן, כותב הפינה, את הפרסומות בערוץ  2,   אשר תוקפות את ילדינו ב"מסרים וולגריים ולא מתאימים, המשחיתים את נפש הנוער". 

לסיכום, ניתן לראות כי כותבי העלונים רואים בתקשורת מוסד מרכזי של התרבות החילונית, והם יוצאים לא רק כנגד כלי התקשורת, אלא גם כנגד הנחות העבודה של מערכת התקשורת החילונית כולה.  נראה כי העלונים מהווים עבורם ערוץ אלטרנטיבי להשמעת דעותיהם ולהשגת מטרותיהם.

***

בשלב זה יש לראות את המסקנות המובאות לעיל כמסקנות ביניים, שכן המחקר לגבי עלוני בתי הכנסת רק בראשיתו.  בהמשך המחקר יש לנתח את תוכן העלונים בצורה שיטתית, כדי לבדוק אם הרושם הראשוני לגבי תפקידם של העלונים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתשובות העורכים, אכן משתקף בנכתב בעלונים עצמם. חשוב יותר הוא מחקר שיבדוק, האם אכן יש הבדל בין תחושותיו של הציבור הדתי לבין אלו של הציבור החילוני לגבי התקשורת, שכן הטענות כנגד התקשורת אינן בלעדיות לציבור הדתי, וכיצד ציבור קוראי העלונים מגיב לעלונים עצמם.  הפריחה הבלתי רגילה של העלונים מרמזת על היענות והזדהות של הציבור הדתי אתם. נראה, כי גם בציבור הדתי המתון יותר, זה המבחין היטב בהטייה שקיימת בעלונים מבחינת השקפת העולם המוצגת בהם, שוררת תחושה שהדבר מוצדק, על רקע ההטייה ההפוכה הקיימת בעיניהם בתקשורת החילונית.

ניתן לאמר, כי מעבר למגוון הרחב של העלונים, החדירה התופעה לכשעצמה את הלגיטימיות של שיח דתי רציני בנושאים אקטואליים.  העלונים מחזקים את התחושה, שיש מקום לשיקולים דתיים במסגרת הדיון הציבורי בישראל, וכי אם התקשורת אינה מכירה בכך, יש חובה על הציבור הדתי לברר סוגיות ציבוריות בכלים דתיים.  גם עלונים שאין בהם תכנים פוליטיים כלל עשויים לחזק את התחושה, שנושאים יהודיים צריכים לתפוס מקום חשוב ומרכזי יותר בשיח הציבורי.

יותר מזה, הפיכתו של בית הכנסת מוקד לשיח ציבורי במובן הפוליטי, כפי שעשו העלונים בשנים האחרונות, מגבירה את המודעות של ציבור המתפללים לגבי זהותם הפוליטית, ומחזקת בעיניהם את החשיבות של זהות דתית בשייכות פוליטית. במשך רוב שנות המדינה הוגדרה הדת כדרך חיים, והדתיים נתפסו כקבוצת אינטרס צרה.  המפלגות הדתיות עסקו בחינוך לדתיים, בכשרות ובשמירת הסטטוס קוו הדתי, ולא בנושאי צבא ומדינה.  השינוי שחל בתחום מחייתה של הדת בישראל הוא מכריע. להבנתי, העלונים הם אחד האמצעים שסייעו להיווצרות השינוי הזה.  העלונים מבטאים את השינוי בטוואי השסעים החברתיים בישראל, והם ניזונים משסעים אלו. העלונים תרמו להיווצרותה של הגמוניה ימנית בקרב המחנה הדתי, בכך שהגבירו את המודעות הפוליטית-דתית של קהלם, והם מספקים אנטיתזה דתית להשקפה החילונית המובעת בערוצי התקשורת. אדם דתי הנתקל יום-יום בעמיתיו החילוניים בשכונה, בעבודה, במילואים ובמסגרות חינוך, חש שהוא מיעוט, וכי לדעותיו ולאמונותיו האותנטיות אין קיום בעולם הנאור.  בשבת הוא מוצא חיזוק לאמונותיו בעלוני בתי הכנסת.

***

השאלה המתבקשת היא, האם ניתן ליצור מערכת תקשורת שתספק את מגוון הקבוצות, ותמנע את היווצרותן של מערכות תקשורת נפרדות, שיעמיקו עוד יותר את המרחק החברתי בין דתיים וחילוניים. תשובתי היא שלילית.  השקפות העולם החילונית והדתית שונות זו מזו בתכלית, וגם אם בעבר נוח היה לשני הצדדים להתעלם מכך, הרי שמרגע שקיימת מודעות לשוני, הפערים אינם ניתנים לגישור.  גם אם ניתן להתפשר על טיבם של תכנים שעוסקים בבידור, ולהסכים לריבוי דעות ולכבוד הדדי בפרשנות, הרי שדיווח חדשותי, שמטרתו להסביר מציאות, חייב להיעשות מנקודת השקפה קוהרנטית. כתב שמדווח מחברון בימים אלו, יבין ויעביר את המציאות בהתאם להשקפת עולמו.  כתב שרואה בחברון בעיה מדינית ובטחונית, יפרש את המצב אחרת מאשר כתב שרואה בה ביטוי אמיתי לזכות אבות, ויש גישות נוספות. האם ניתן לשלוח כתב חילוני, כתב דתי, כתב ערבי, ומספר דומה של נשים ונציגי קבוצות אחרות לכסות כל אירוע? 

אם-כן, מה ניתן לעשות?  ראשית, יש להכיר בכך שבחברה פלורליסטית יש צורך במגוון של מערכות תקשורת, המנוהלות בידי קהילות בעלות השקפות שונות.  יש לטפח תקשורת קהילתית, שתתן ביטוי לתחושות הציבור, במקום להיאחז בקרנות המזבח של רעיון "התקשורת הכללית".  שנית, כדי לשמר מסגרת חברתית מינימלית, יש לשאוף לכיבוד הדדי של קבוצות חברתיות.  הדרישה לכבוד אינה דרישה להסכמה, התקפלות או אפילו פשרנות, שכן יש אידיאולוגיות שמנוגדות לפשרנות עצמה, כמו האידיאולוגיה החרדית, וגוונים רבים של אידיאולוגיה דתית-ציונית.  תכניות לקירוב לבבות הן נחמדות, אך רק התמודדות חזיתית עם ההבדלים הבסיסיים בהשקפות העולם עשויה להביא לכבוד הדדי. קבוצות מיעוט חשופות יותר לתרבות הרוב מאשר להפך, ולכן הרוב חייב במאמץ גדול יותר להבין באמת את עמדותיהן של קבוצות מיעוט, בעיקר כאשר הן נוגדות את דעת הרוב. תקשורת קהילתית אותנטית יכולה למלא תפקיד חשוב בעניין זה, כאשר היא מייצגת את השקפת עולמם של מיעוטים שונים.

אינני רוצה לטעון, שהתנהגותו הציבורית והפוליטית של הציבור הדתי בישראל נובעת כולה מהיותו מיעוט נרדף ולא מובן.  בהפצת העלונים יש בהחלט אלמנט פוליטי שנועד לגיוס פוליטי של המחנה הדתי כולו ושל ארגונים בתוכו.  בחלק מן העלונים אפשר למצוא חומרים שכוונתם הסתה, המרדה ושנאה.  הציבור הדתי בישראל אינו תמים או חסר כוח.

עם זאת, חוגים נרחבים בציבוריות הישראלית, הרואים בשיוויון ערך חשוב,  נוטים לשכוח שלמרות הכל הציבור הדתי הוא מיעוט, וכמיעוטים אחרים אינו מיוצג כראוי במוקדי כוח רבים (מערכת המשפט, צמרת צה"ל, מועצות מנהלים וכו').  תופעת העלונים באה להזכיר לנו שוב, כי בחברה פלורליסטית ימצאו קבוצות החשות ניכור דרכים ליצור חיץ בינן לבין המרכז הפוליטי, ולפתח מוסדות משל עצמם. אם יש לנו שאיפה לחברה מלוכדת, יש להימנע מהטלת אשמה ודה-לגיטימציה, ולדאוג ליצירת מנגנוני ביטוי אותנטיים למיעוטים, כגון תקשורת קהילתית.  כאשר מנגנונים אלו יוקמו בעידוד הממסד הפוליטי במקום כנגדו, ניתן יהיה להיעזר בהם בכדי לפתח דו-שיח בין-קבוצתי על בסיס של הכרה וכבוד הדדי.

מקורות:

אלבוים, דב  (1996), חבורת הזבל וזוללי הסמים:  חרדים על חילונים.  העין השביעית, מס' 4, עמ' 18-22, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה

בלונדהיים מנחם  וקפלן קימי (1993), רשעות השידור: תקשורת וקלטות בחברה החרדית.  קשר, 14, 51-62. 

Elihu Katz, & Daniel Dayan (1985).  Media events: On the experience of not being there. Religion, 15, 305-314.  Academic Press Ltd.

Lazarsfeld, Paul,  F & Robert K. Merton (1948) Mass communication , popular taste and organized social action in: The communication of ideas (pp. 492-512) The Institute of Religious Studies :  New York.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד