בין "תמול שלשום" ו "המאהב"
בין "תמול שלשום" ו "המאהב"

בין "תמול שלשום" ו "המאהב"

ידידיה יצחקי

איש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן

מסע של עיון בספרות העברית של מאה השנים האחרונות מגלה שהיא עסקה מאז ומתמיד, בדרכים שונות ובאמצעות נושאים מגוונים  בשאלת הזהות היהודית, ובמתח בין הקיום הדתי בגולה לקיום הלאומי בארץ ישראל.

 

כיצד הפכה הזהות היהודית ההיסטורית, הכולית, המובנת מאליה, לבעיה המעסיקה את המחשבה היהודית ואת הספרות העברית זה מאתיים שנה? אנסה לבחון שאלה זו מתוך עיון ביצירות ספרות נבחרות, המתמודדות עם בעיה זו.

אחד העם, במסה "עבדות מתוך חירות", טוען כי שאלת הזהות היהודית נוגעת ליהדות מערב אירופה, ואינה קיימת כשמדובר ביהודי מזרח אירופה. יהודי המערב, סבור אחד-העם, המירו את זהותם הלאומית בזכויות אזרחיות, ועשו את יהדותם לאמונה ערטילאית, "עיונית". יהודי מזרח אירופה לא נזקקו לכך, כיוון שלא זכו בזכויות אזרח, ולכן היו יכולים לשמור על זהותם הלאומית, היהודית. את מצבם של יהודי המערב רואה אחד-העם כ"עבדות בתוך חירות", מצב שהוא עצמו איננו מוכן לקבל, ולו גם תמורת כל הזכויות שבעולם. זהותו היהודית של אחד העם נראית לו אם כן מובנת מאליה, כיוון שהוא מחזיק בגורם הלאומי שביהדות, וזהות זו איננה מאבדת מאומה גם אם אין הוא מקפיד על הצד הדתי-הלכתי שבה, או גם אם הוא מבקר את עיקרי האמונה שלה.

אחד העם ראה נכוחה את בעיית הזהות היהודית, כנובעת מהפיצול שחל בתפיסת היהדות בסוף המאה ה18-, בין המרכיבים הדתיים שבה, האמונה וההלכה, לבין המרכיב הלאומי. קודם לכן נתפסה היהדות באחדות המחמירה של אלוהי ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, לאמור, אמונה, הלכה ולאומיות. בלא אחד מהמרכיבים האלה לא היתה הזהות היהודית קיימת כלל.

הלאומיות היהודית, כידוע, ניזונה מהרעיון המשיחי, שהבטיח תקומה לאומית ומדינית של היהודים בארץ ישראל בכוח הנס האלוהי. הם ראו את עצמם לכן בגלות מתמדת, ומעולם לא שייכו את עצמם לעמי הארצות שבהן ישבו. למעשה הגדירו היהודים את עצמם, אם נשתמש במושגי ימינו, כמיעוט לאומי של לאום שאיננו קיים כלל.

תנועת ההשכלה, במערב אירופה ובמזרחה, ויתרה על המרכיב הלאומי המסורתי שבזהות היהודית, והעמידה את היהדות על מרכיביה הדתיים, בעיקר על האמונה. בשפה העברית, ברובד המקראי שלה, ראתה ההשכלה את שפתה האותנטית של היהדות, ולכן טיפחה אותה ואת תרבותה במידה רבה. במערב נשללה הזהות הלאומית היהודית במפורש, ונקבע שזהותם הלאומית של היהודים היא זו של ארצות מושבם. לכך היה על ההשכלה  לוותר על הרעיון המשיחי, או לראות בו רק מטפורה, סמל לאחדות הדתית של הקהילות היהודיות בעולם, כפי שטען יצחק ארטר, סטיריקון מתקופת ההשכלה, למשל. לעומת זאת,  במזרח אירופה הגדירו המשכילים את היהודים כעם, אבל רצו לראותו כאחד מעמיה של האימפריה הרוסית, ללא זיקה לרעיון התקומה המדינית של עם ישראל. לשם כך הטיפו לפרודוקטיביזציה של היהודים, כך שיהיו עם ככל העמים.

התפיסה הזו של הרעיון הלאומי בהשכלה של מזרח אירופה ניכרת, בין היתר, בשיריו של י"ל גורדון. בשירו הפרוגרמטי הידוע "הקיצה עמי" (1863), טוען יל"ג: "הארץ בה עתה נחיה ניוולד/  לגלילות אירופה הלא נחשבה ... ארץ עדן זו הן לך תיפתח/ בניה 'אחינו' לך יקראון עתה,/ עד מתי תהיה קרבם כאורח ... הייה אדם בצאתך ויהודי באוהלך/ אח לבני ארצך ולמלכך עבד". בשיר המאוחר "בנערינו ובזקנינו נלך" (1881), קובע יל"ג במפורש: "עם אחד היינו, עם אחד נהי", אבל "בקרוא לנו מצוות המלך, בנערינו ובזקנינו נלך". יל"ג מבסס את הזהות היהודית על הדת: "נחזיק באלוהים, דתו אל נעזובה,/ ושפת קודשו אל תישכח מפינו". הזהות היהודית נתונה אם כן בדת ובשפה, שהיא "שפת הקודש".

אלא שלדעת המשכילים הדת היתה זקוקה לרפורמה. במרכז אירופה ראו המשכילים לנכון לוותר, במידת מה, אפילו על השם "יהדות", והציגו במקומו את הכינוי "דת משה". במזרח נשאר אמנם השם "יהדות", או גם "עבריות", על פי הכינוי הרוסי ליהדות, אבל התביעה לרפורמה בדת ובתפיסה ההיסטורית של היהדות היתה יסוד מוצק גם בהשכלה של מזרח אירופה. יל"ג העז בשיריו לבקר אפילו את חזון הנביאים, ואפילו את חזון אחרית הימים, בשירו "צדקיהו בבית הפקודות", בטענה שהתפיסה הנבואית היא זו שהביאה את היהודים למצב הנחות בו היו נתונים.

***

עם כשלונה ההיסטורי והאידיאולוגי של ההשכלה, לקראת סוף המאה הי"ט, נתגלגלו תפיסותיה לשני כיוונים עיקריים. הרעיון בדבר זהות לאומית יהודית אוטונומית, בתוך יתר עמיה של רוסיה, נתקבל על התנועות הסוציאליסטיות היהודיות, בעיקר הבונד והייבסקציה. הסוציאליזם היהודי דחה את הדת היהודית, את האמונה ואת ההלכה, וגם את השפה העברית, והעמיד את הזהות היהודית על התרבות הלאומית העממית ביידיש. אנשיה הציעו זהות מינימלית, הנשענת רק על שיירים מהמרכיב הלאומי בזהות היהודית. קו זה קיבל ביטוי בעלייה המטאורית של הספרות ביידיש בראשית המאה הנוכחית. בסיפורת של י"ל פרץ ושלום אש, במיוחד בסיפוריהם הניאו-חסידיים, יש חיוב של הקיום היהודי בגולה. זוהי גם המשמעות של סיפורי שלום עליכם. מספרי ההשכלה, ומנדלי מוכר ספרים בכללם, תיארו את הקיום היהודי בעיירה של מזרח אירופה באופן  גרוטסקי ועוין. שלום עליכם תיאר אותה בהומור מלא אהדה. כך הדבר גם בשירי "מדרש איציק" של איציק מנגר, המעתיק את הקיום הממלכתי, המקראי, של עם ישראל אל הקיום היהודי בעיירה של מזרח אירופה, וכך גם בשירה הסוציאליסטית הגדולה ביידיש, שפרחה בראשית המאה הנוכחית במזרח אירופה.

הרעיונות האחרים שהעלתה ההשכלה נתקבלו בעיקרם על התנועות הציוניות. הללו הסכימו לרעיון שהיהודים חייבים להיות ככל העמים, הכירו גם בצורך הדחוף בפרודוקטיביזציה של היהודים, והמשיכו בהתלהבות את מפעל החיאתה של השפה העברית ותרבותה. כל זאת, כך האמינו, עשוי להתבצע רק בארץ ישראל, במסגרת של לאומיות יהודית עצמאית. כפי שכתב אחד העם, הציונות לא ראתה הכרח בשמירה קפדנית על הדת היהודית, והראתה סובלנות רבה לגילויים שונים של דחיית הדת, ביקורת הדת ואורח חיים חופשי וחילוני. למעשה, הציונות, בעצם מהותה, היא תנועה חילונית, וכזאת היתה גם הספרות שלה, "ספרות התחייה".

תנועת התחייה אימצתה  את המרכיב הלאומי כגורם המשמעותי היחיד בזהות היהודית. כשם שההשכלה נאלצה לערוך רפורמה בדת היהודית, שנותרה לתפיסתם בלא המרכיב הלאומי,  נאלצה הציונות לערוך רפורמה בלאומיות היהודית, שנותרה לתפיסתה בלא המרכיבים של אמונה והלכה. הרעיון המשיחי, שהיה מונח במשך דורות רבים ביסוד הלאומיות היהודית, נדחה למעשה בידי הציונות לטובת משיחיות חילונית, מדינית, שאין לה קשר ממשי לרעיון המשיחי המסורתי. כשם שההשכלה קבעה מונח חדש שביטא את הזהות היהודית לפי תפיסתה, "דת משה", הנהיגה התחייה כינוי חדש לזהות הלאומית, לתפיסתה. "יהודים" היו על פי הרוב יהודי הגולה, הציונים התהדרו בכינוי "עברים". הישות היהודית בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם, כינתה כך את עצמה ואת מפעליה: היישוב העברי, העיר העברית, הגימנסיה העברית, האוניברסיטה העברית, הסתדרות העובדים העבריים ואגודת הסופרים העבריים, ו"עברי דבר עברית". מאחורי כינויים אלה עמדה אידיאולוגיה, שמצאה את ביטויה בספרות של הימים ההם. הספרות המכונה "כנענית", מיסודו של יונתן רטוש, היתה הסמן הקיצוני של מגמה זו, אבל דחיית היהדות המסורתית לטובת זהות יהודית לאומית חדשה, עברית, מופיעה גם בכתבי מ"י ברדיצ'בסקי, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור ועוד.  הכינוי "יהודי" הוחזר רק אחרי השואה, בעימות עם זהותם של הערבים במסגרת החברה הישראלית.

***

ספרות התחייה עסקה רבות באובדנה של הזהות היהודית המסורתית, ונתנה לכך ביטוי בנושאיה המרכזיים. נושא כזה הוא "התלוש", המתאר אדם שיצא מתחום הקיום האותנטי שלו, לא מצא לעצמו תחליף ראוי למקום זה, ונמצא בחלל ריק של בין התחומים. הנושא השני הוא "האשה הזרה", שעניינו במשיכה ארוטית של יהודי אל אשה לא יהודיה. יצירתם של ברדיצ'בסקי, ביאליק, שטיינברג, גנסין, ברנר ואחרים עשויה לשמש דוגמה לשימוש בנושאים אלה. לדעת חוקרים יש בהם ביטוי למגמות של ניהיליזם של היהדות. היהודי התלוש, שעזב את היהדות המסורתית, אך לא יכול להשיג לעצמו זהות אירופית אחרת, מגיע לאובדנו, כי הדרך חזרה חסומה בפניו, והשיבה שלו היא שיבה מאוחרת. מצד שני, המשיכה הארוטית לאשה הזרה, שילדיה לפי ההלכה לא יהיו יהודים, מסתיימת לעתים קרובות ברתיעה שברגע האחרון מהצעד הגורלי שאין ממנו חזרה. כך אצל ברדיצ'בסקי ("מעבר לנהר”), אצל ביאליק ("אחורי הגדר"), אצל שטיינברג ("על גבול אוקראינה") ועוד.

הסיפורת איננה מציעה פתרון, אך מרמזת, ברקע הדברים, על האפשרות של פתרון לאומי לבעיה, פתרון ציוני. הספרות מהססת מאוד ביחסה לפתרון זה, היא רואה בו רק סיכוי, לא כל כך ממשי, מסופק מאוד, אבל סיכוי יחיד ואחרון לפתרון שאלת הקיום היהודי, ולבעיית הזהות היהודית. בעומק הדברים, זה היה פתרון של יאוש, של "הקרב האחרון", של "להיות אחרונים על החומה", שהציג את "מצדה" (מסדה) כסמל.

***

הספרות הארץ ישראלית, ואחריה גם הספרות הישראלית, לא היו עסוקות במידה כה רבה בשאלות הקיום היהודי והזהות היהודית, אבל לעתים צפו שאלות אלה ועלו בעוצמה רבה מאוד. הביטוי הספרותי המובהק ביותר להנחה, שיש שבר היסטורי בין היהדות, במשמעות המסורתית שלה, לבין הציונות והישוב היהודי בארץ ישראל, מצוי בכמה מסיפוריו של חיים הזז, במיוחד ובמפורש  ב"הדרשה" וב"דרבקין". יודקה ב"הדרשה" רואה בציונות התנערות מהגלותיות היהודית, הפסיבית, נעדרת ההיסטוריה, והתנערות מהמיתוס המשיחי, שנוצר כדי שלא להיגאל. "מי שאיננו יכול להיות יהודי," אומר יודקה, "נעשה ציוני". ואילו דרבקין, שאיבד את אמונתו הציונית, טוען שמהות הקיום הייחודית של היהדות הוא בזמן, בניגוד לציונות, המבקשת קיום טריטוריאלי ליהדות. גם מנקודת ראותו של יודקה, גם מנקודת ראותו של דרבקין, ציונות איננה יהדות, היא משהו אחר, שונה, חדש.

יצירות מרכזיות אחרות בספרות הארץ ישראלית, ובספרות הישראלית, מתבוננות בבעיות אלה באמצעות נושאים שאינם שונים בהרבה מאלה של ספרות התחייה. התלוש והאשה הזרה מצויים גם בכמה יצירות, מהן מרכזיות ביותר, בספרות הארץ ישראלית והישראלית. העימות הוא עדיין  בניסיון ההיסטורי לבודד את המרכיב הלאומי מהכולית של היהדות, אם כי בשינויים מהותיים גם בצורה וגם במגמה ובמשמעות, המתחייבים מהשוני שבסיטואציה הישראלית מזו שבגולה. 

"תמול שלשום", הרומן הגדול של ש"י עגנון, מעלה ברוחב רב ובעמקות רבה מאוד שאלות הקשורות בתפיסת מהות הקיום היהודי, ושאלת הזהות היהודית, בארץ ובגולה. כזכור, זהו סיפורו של ציוני צעיר, יצחק קומר, שעולה מגליציה לארץ ישראל בשנותיה הראשונות של המאה. הוא מנסה להקלט בסביבה "החלוצית" ביפו, אך איננו מוצא בה את מקומו. לפיכך הוא עובר לירושלים, נושא אשה חרדית ממאה שערים, ובסופו של דבר מת מנשיכת כלב שוטה. יצחק קומר הוא תלוש, זר, אבל הריק שהוא שרוי בו איננו מצוי בין היהדות לבין תרבותה הלא יהודית של אירופה, כי אם בין הגולה, מקום הקיום האותנטי של היהדות המסורתית, לבין הקיום הלאומי בארץ ישראל. יצחק קומר, לאחר שהתאכזב מהפתרון הציוני, מנסה אמנם לשוב לגולה, ליהדות השלמה, המיוצגת ברומן במאה שערים, שהיא גולה בתוך ירושלים, אבל שיבתו היא בהכרח שיבה מאוחרת, והוא משלם עליה בחייו.

גם הפיתוי הניהיליסטי של האשה הזרה מופיע כאן, אם כי בשינוי צורה מהותי מאוד. סוניה, אהובתו קלת הדעת של יצחק קומר, היא אמנם יהודיה, ציונית, ומסתובבת בחוגי החלוצים ביפו, אבל היא מייצגת את הקוטב המנוגד ליהדות המסורתית, את הלאומיות הציונית, עם כל מה שיש בה, לתפיסתו של הרומן, בה במידה שהאשה הזרה מייצגת בספרות התחייה את קסמיה של תרבות אירופה.

עגנון איננו נוקט עמדה בעימות שהוא מעלה בין היהדות השלימה, האחדותית שבגולה, או במאה שערים, לבין הקיום המבוסס על הלאומיות היהודית, הציונות, בארץ ישראל. הוא איננו חוסך לעג אירוני משני הצדדים, ומבליט את הבעייתיות שבשתי התפיסות. אבל את הפתרון הרצוי בעיניו, שובה של  האחדות האבודה של היהדות אל הקיום היהודי הלאומי בארץ ישראל, הוא צובע בצבעי אוטופיה מובהקים, גם בתיאור ההתיישבות העובדת, וגם בדמות המופת של מנחם, איש התורה והעבודה, המכונה בשמו של המשיח.

***

כשלושים שנה אחרי פרסומו של תמול שלשום, הופיע הרומן המאהב של א"ב יהושע, שיש לו זיקה מובהקת לרומן של עגנון, ועד מהרה תפס מקום מרכזי ביותר בסיפורת הישראלית. זהו סיפורו של יורד, גבריאל ארדיטי, יליד הארץ בן דורות רבים, שחזר לארץ כדי לקבל את ירושת סבתו, אבל הסתבך במלחמת יום הכפורים, ואחרי שערק מהחזית בסיני, מצא מקלט בקהילה החרדית במאה שערים. סיפורו של גבריאל מתרחש בצמוד לסיפור משפחה, בה הדמות המרכזית, אדם, הוא בעל מוסך המעסיק עובדים ערביים. בין אשתו אסיא ובין גבריאל מתפתחת פרשת אהבים, וכן גם בין בתו, דאפי, לנער ערבי, נעים, העובד במוסך של אדם.

כמה מדמויותיו של הרומן זרות ותלושות, במיוחד הנער הערבי נעים, שיצא ממסגרת הכפר הערבי, בו גדל והתחנך, אך לא יכול היה להגיע לחברה היהודית, שבה ביקש להיטמע. יהושע משליך כאן את הבעייה היהודית על המיעוט הערבי בישראל, ובכך מביא אמירה אידיאית מובהקת על הזהות הישראלית ומשמעותה. גם אדם מתואר כזר, אבל במשמעות הקיומית של המושג, לא במשמעות הלאומית. עיקר ענייננו הוא בדמותו של גבריאל, המייצג ברומן את נושא הזהות היהודית והישראלית, ואת הקונפליקט שביניהן.

זרותו של גבריאל קשורה בהיותו עריק. הוא עזב את ישראל, שהיא המקום האותנטי שלו, והוא מוצא את פרנסתו בפריס בשעורים בעברית. לפיכך הוא נתפס כטפיל, שניזון מהזהות הישראלית שלו, אבל אינו תורם לה מאומה. גם בשעת סכנה ממשית לעצם הקיום הלאומי, הוא נמלט על נפשו, ומוצא מקלט בקהילה החרדית, שגם היא אינה תומכת בקיום הלאומי הישראלי. הניגוד בין היהדות המסורתית, ההיסטורית, המיוצגת אצל א"ב יהושע, כמו אצל עגנון, בקהילה החרדית של מאה שערים, לבין הקיום הלאומי, החילוני, הישראלי, תואם כאן את התפיסה הציונית הקלסית, לפיה המרכיב הלאומי שבזהות היהודית הוא העיקר. הכוליות היהודית, החרדית, נדחית באגרסיביות אירונית, על שאינה מקבלת את הלאומיות החילונית, ואיננה לוקחת חלק במאמצי הקיום הלאומי של ישראל. מאה שערים של יהושע מייצגת, אם כן, לא את השלמות האבודה של היהדות המסורתית, כמו אצל עגנון, אלא את העריקה מהחובה הלאומית, המשותפת כאן לחרדים וליורדים. הלאומיות החילונית איננה מרכיב פרגמנטרי בזהות היהודית, אלא כל כולה של זהות זו. היא קמה אמנם על חורבותיה של האחדות הכולית של היהדות, אבל לא ניכר כל מאמץ או רצון לשוב לכוליות אבודה זו, ולו גם שיבה מאוחרת, שכן שיבה מעין זו מתפרשת כבגידה, עריקה מהמאמץ הטוטאלי לקיום יהודי לאומי, ישראלי.

צד אחר בזהות הישראלית, הקשור בשאלת הנוכחות הערבית בישראל, מקבל ברומן ביטוי מעניין ביותר.  התלישות היא תלישותו של הנער הערבי, והאשה הזרה לגביו היא הנערה היהודיה. זרותו של הערבי בחברה הישראלית, המקבילה ברומן במפורש לזרות היהודית ולתלישות שלה, כפי שתוארה בספרות התחייה (נעים מדקלם שירים ציוניים של ביאליק), מעמידה את הזהות הישראלית על הנורמליות שלה, על הרעיון שהזהות היהודית בישראל היא זהות לאומית, שאינה שונה, או אינה צריכה להיות שונה, מזהותם הלאומית של עמים אחרים, נורמלים.

עגנון רואה, אם כן, את השסע המעמיק שבין הזהות הישראלית הלאומית לזהות היהודית האחדותית בצער עמוק. יהושע מקבל אותו ככורח היסטורי שאין טעם להתנגד לו, אדרבא, יש לעודד ולהעמיק אותו, שכן בלעדיו לא תהיה התחייה הלאומית היהודית אפשרית לאורך זמן.

***

הזהות היהודית בתפוצות, במיוחד בארצות הברית, מבוססת במידה רבה על התפיסה של הסוציאליזם היהודי של מזרח אירופה. הבונד, אכן, היה פעיל בראשית המאה באמריקה, והיה גורם דומיננטי בתרבות המהגרים היהודית בארצות הברית, בארגנטינה ובארצות אחרות. ההגדרה העצמית של היהדות, גם לאחר גוויעתו של הבונד והסוציאליזם היהודי, היא בשייכות אתנית תרבותית, המבוססת על מסורת דתית, המתקיימת בתוך מדינה רבת מיעוטים אתניים, ארצות הברית או ארצות הגירה אחרות. במשך הזמן מתבססת הזהות היהודית המינימלית של יהודי התפוצות על זיקה למסורת הדתית, יותר מאשר על המרכיב הלאומי. תפיסת הזהות היהודית בתפוצות כיום, דומה בעיקרה לזו של ההשכלה. ואמנם, הקהילה הרפורמית, שיסודה בתנועת ההשכלה, היא הרווחת ביותר בין יהודי אמריקה.

אמנם, הקמת מדינת ישראל החזירה לתפיסת הזהות היהודית בתפוצות את הגורם הלאומי, שעיקרו בתמיכה פוליטית וכלכלית בישראל, עם רגשות חזקים של הזדהות וסולידריות עם ישראל. אבל, להוציא את אלה שעלו או שמתכוונים לעלות לישראל, ואת הקהילות החרדיות שבגולה, אין יהודי התפוצות מגדירים את עצמם כיהודים במשמעות הלאומית של מושג זה.

תיאור כוללני של בעיית הזהות היהודית נמצא לנו בכמה רומנים מרכזיים ביותר בספרות היהודית באנגלית. רבים מהם מתארים את בעיית הזהות היהודית בעזרת אותם מוטיבים ששימשו גם את ספרות התחייה, נושא התלוש ונושא האשה הזרה. נעסוק בשניים מהם.

הרצוג (Herzog) של סול בלו (Saul Bellow) מספר על אינטלקטואל יהודי, פרופסור מוזס הרצוג, הנתון במשבר אישי, קיומי עמוק. אין זה בהכרח משבר זהות יהודי, אבל יש לו קשר למוצאו היהודי. הוא מנותק מהעולם, אם כי הוא מתאמץ לקיים קשר בכתיבת מכתבים אובססיבית. הוא בודד וזר מבחינה קיומית, אבל גם תלוש במשמעות הספרותית היהודית של מושג זה. אשתו הראשונה,  דייזי, היא יהודיה. אשתו השנייה, מדליין, יהודיה שעברה לקתוליות, עזבה אותו עם ידידו הטוב. עכשיו הוא יוצא עם אשה קתולית, ראמונה. הוא נמשך אליה, אבל מתלבט בשאלה אם ראוי לו גם לשאת אותה.

תלישותו של הרצוג קשורה בניתוקו מהיהדות, מחוויות הילדות בבית הוריו, שהיו מהגרים עניים, ובמאמץ להגיע למעמד נכבד בחברה האמריקנית. הבית שרכש בכפר, נאמר, היה סמל למאבקו היהודי לתקוע יתד באמריקה הלבנה, הפרוטסטנטית (WASP). יש לו קשר גם לישראל, אבל השייכות שלו, הזהות שלו איננה שם, היא באמריקה.

הזהות היהודית של הרצוג מצטמצמת אם כן לזכרונות נוסטלגיים מבית אבא, לתיבול קל של לשונו ביידיש, אך בעיקר להגדרתו העצמית כיהודי. עם זאת, עיקר דאגתו, המתבטאת במכתבים שהוא כותב, נתונה לגורל העולם, לדמוקרטיה האמריקאית, וכו'. שאלת הזהות היהודית שלו מעסיקה אותו במידה מועטה מאוד. אפשר להניח, שהנשים שלו מייצגות את הבעייתיות שבתפיסת הזהות שלו. המשבר שהוא נתון בו במהלכו של הרומן קשור בפירוד ממדליין, היהודיה המומרת. התקווה הנרמזת בסופו של הרומן באה כאשר הוא מקבל את האשה הזרה, הקתולית מלידה, ראמונה. לא ברור אמנם אם ישא אותה, אבל אפשרות זו נרמזת בבירור רב. נשים אלה מציינות, אם כן, את התרחקותו מהיהדות. מאמציו של הרצוג להחלץ מהבדידות ומהתלישות שלו אינם מכוונים לחזרה אל היהדות, אדרבא, הוא מבקש להטמע בחברת העילית האינטלקטואלית. התלישות שלו מבטאת מגמה לניהיליזציה של היהדות כקיום אותנטי, משמעותי. גם נושא האשה הזרה שברומן מצביע על מגמה זו.

מגמה דומה נמצא גם ברומן מה מעיק על פורטנוי (Portnoy’s Complaint) של פיליפ רות  (Philip Rot). פורטנוי גם הוא אינטלקטואל יהודי, שהיתה לו "אם יהודיה", דומיננטית, ואב עלוב, הסובל מעצירות כרונית. הוריו מבקשים להשיא לו אשה יהודיה, מחאתו מתבטאת בכך שהוא איננו יוצא עם נערות יהודיות. הוא מבסס יחסים קרובים עם נערה אירית קתולית, מרי ג'יין ריד. היא בת זוג טובה מבחינה מינית, אבל לא מבחינה אינטלקטואלית. הוא נוסע לביקור בישראל, אבל כשהוא מחזר שם אחרי נערות ישראליות סטריאוטיפיות, קיבוצניקית וחיילת, הוא מתגלה כאימפוטנט ביחסיו עם הישראליות.

הרומן של רות קולע אל לב הבעיה באותם אמצעים אמנותיים ששמשו את ספרות התחייה. התלישות והמשיכה הארוטית לאשה הזרה מייצגים גם כאן אותה מגמה לניהיליזציה של היהדות, תוך טמיעה בחברת העילית האמריקאית. האינטלקטואליות היתרה של היהודים עשויה לעמוד בדרכם למטרה זו. גם הזיקה הלאומית לישראל מותירה את האינטלקטואל היהודי חסר אונים. סיפורו של פורטנוי איננו מסתיים בתקווה. הוא אמנם איננו אובד, אבל הוא נשאר אימפוטנט גם ביחסיו עם מרי ג'יין. רק הפסיכיאטר עשוי לעזור לו.

***

דומה שהספרות העברית, ואחותה, הספרות היהודית באנגלית, היטיבו לתאר את השאלה שהצגתי בראשית הדברים, ולהתמודד עמה. כפי שראינו, התפצלה היהדות בסוף המאה הי"ח למרכיביה, אמונה, הלכה ולאומיות, ובכך איבדה את האחדותיות ההיסטורית שלה. ההשכלה היהודית, הסוציאליזם היהודי, הלאומיות הציונית והקיום הישראלי, לצד הקיום היהודי בתפוצות, נטלו מהזהות היהודית הכוללת את המרכיבים שתאמו לצרכיהם, ודחו, במידה זו או אחרת, את היתר. היהדות היתה לפיכך לישות פלורליסטית.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד