עדיין נוכחים נפקדים
עדיין נוכחים נפקדים

עדיין נוכחים נפקדים

 

שלושה אנשי אקדמיה מציעים שלוש דרכים להתמודד עם השסע היהודי-ערבי בישראל, המתמקד בעקרון של "מדינה יהודית דמוקרטית". סעיד זידאני מציע שישראל תוותר על חוק השבות, יהושע פורת שואל אם הערבים אכן רוצים להיות אזרחים שווי חובות, ורות גביזון מנסה לחבר בין השסע החילוני-דתי והשסע היהודי-ערבי. ההצעות מבוססות על דברים שנאמרו בכנס באוניברסיטת תל-אביב שנערך בראשית דצמבר, בהנחיית דר' אלי רכס

*

השטח האפור בין אזרח לנתין

סעיד זידאני

דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת  ביר-זית, מרצה לפילוסופיה פוליטית

 

כל עוד לא תהיה בישראל "מדינת כל אזרחיה", יהיו הערבים תלויים באוויר, בתנאים של אפלייה ומצוקה.

 

מדינת ישראל מגדירה עצמה באופן משונה “מדינתו של העם היהודי”, ולא “מדינתם של האזרחים שחיים בה”. זו מדינה למען היהודים שחיים בה, ולמען היהודים שאינם  חיים בה. כשמדובר על מדינה דמוקרטית מודרנית מתוקנת, זהו מקרה חריג ובעייתי. באופן מהותי ועקרוני, היהודי הוא האזרח המלא, השווה, המוכר והרצוי בה. היהודי בישראל הוא אזרח אקטואלי, היהודי בתפוצות הוא  אזרח פוטנציאלי, וחוק השבות הוא אחד המגשרים בין פוטנציה ואקטואליה.

מבחינתם של הערבים שחיים בישראל, חוק השבות הוא סימן ההיכר המובהק של מצבם  במדינה. את החוק הזה חייבים לתקן או להחליף בחוק הגירה רגיל. בהגדרתה כ”מדינת היהודים” ובמדיניות הנגזרת מהגדרה זו, המדינה בעצם אומרת לערבים: באופן בסיסי אתם לא שייכים. לא  למענכם הוקם הפרוייקט הזה. אתם אמנם אזרחים, אבל באופן מקרי ופורמלי בלבד, יותר בחסד מאשר בזכות.

***

מהו הסטטוס שלי במדינה? אני, לא כסעיד, אלא כערבי הממוצע,  אזרח ישראל, נמצא בשטח אפור בין אזרח לנתין. אני חצי אזרח במדינת ישראל, המדינה היא חצי שלי, חצי דמוקרטית מנקודת ראותי. שערי המדינה והחברה חצי פתוחים בפני, והאוזן חצי קשובה למה שיש לי להציע או לומר. אין לי מדינה אחרת, והמדינה שיש לי היא חצי שלי. אני עדיין נפקד-נוכח, אני חצי נפרד וחצי משתלב בתחומי החיים השונים של המדינה והחברה. למרות שאני משתתף בבחירות, אני לא שותף לגיטימי בקבלת ההכרעות החשובות שמשפיעות עלי, ולא בקביעת נורמות וסטנדרטים בתחומי  החיים הציבוריים השונים. התייחסו אלי במדינה כאל מטרד, כסיכון בטחוני, כסכנה דמוגרפית, כאויב נצחי, כאויב פוטנציאלי, כחשוד נצחי, כעשב שוטה.

אמנם, היחס נשתנה עם השנים, ולאחרונה לטובה ובאופן ברור, אבל השינוי אינו מהותי. עדיין  מתייחסים אלי כתלוי, כשולי, כבעייתי, כטעון טיפוח, על כל הפטרנליזם המתחייב מזה. “שר לעניני ערבים” הוא אחד מן הביטויים לזה. בכל המקרים ולמרות השוני בדרגות, אני נשאר קורבן לאפליה ולקיפוח על בסיס אתני, תוצאה ישירה או עקיפה של הזנחה תמימה או מרושעת, של חוסר נכונות לתקן את המעוות, של חוסר אמצעים או חוסר הבנה אמפטית. יש מחסור עצום בהבנה אמפטית במדינה הזו מצד הרוב היהודי למצוקתו של המיעוט הערבי. 48 שנים ויותר לאחר קום המדינה, מסתייגים עדיין שני שליש  מהנוער היהודי מן הרעיון הדמוקרטי של שוויון-זכויות בין יהודים לערבים במדינה, ושליש לפחות לא השתחרר מהשנאה לערבים.

מצבם של הערבים נראה עגום על-פי כל קריטריון. 50 אחוז מהערבים חיים מתחת לקו העוני, קיימת נשירה מבתי הספר באחוזים גדולים,  תשתית עלובה במגזר הערבי, אבטלה סמויה באחוזים לא קטנים, רמת שירותים ירודה, הווקף האיסלאמי עדיין בידיים יהודיות  חרדיות, 50,000 חיים עדיין בכפרים בלתי מוכרים, אלפי בתים ללא רשיון, עשרות אלפי פליטים מאז 48' לא פוצו או שוקמו או הוחזרו לאדמותיהם המופקעות או לכפריהם ההרוסים. אין שילוב מתאים במשרדים הממשלתיים או במוסדות ממלכתיים, אף ישוב ערבי חדש לא נבנה בגליל או במשולש, אין אף עובד ערבי בשדה התעופה הבינלאומי של ישראל.

הערבים בישראל, ברובם המכריע, נדונו להיות כפריים, ומתקשים לעבור מחיי הכפר  לחיי העיר. זו אחת התוצאות העגומות של האפליה במשכנתאות, על רקע עניין השירות הצבאי. הכפר הערבי, כמו האזרח הערבי שחי בו, הוא שולי, נפרד, מקופח, ומעל הכל - מוזנח. הכפר הערבי היום הוא פחות פסטורלי מאי-פעם; כאשר אתה עוזב את הכביש הראשי ונכנס לשעב או לתמרה, אתה נכנס לעולם השלישי. זה גם  מצבה של מערכת החינוך לערבים, הנשלטת ע”י קומץ של יהודים. הערבי הכפרי עובד במדינת ישראל ביום, וחוזר לעולם אחר בכפר הנפרד, חי בשני עולמות תוך אותה יממה. גם על המשכיל הערבי נגזר לחיות בסביבה כפרית, שמרנית ומסורתית. בכללי משחק של חברה כזו, אין סיכוי לתקומתה של חברה אזרחית בריאה. אין נוגדנים גנטיים לרעיון הדמוקרטי אצל הערבים, הן בישראל והן מחוצה לה. אבל, סביבה שמרנית וכפרית, ומצב של הזנחה, קיפוח ותלות, מהווים תנאים פחות רצפטיבים, פחות אוהדים, לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

***

כידוע, המדינה מסרבת להתייחס לערבים בישראל כמיעוט לאומי-אתני מגובש, שיש לו זכויות קולקטיביות. היא מפלגת ומדרגת  את הקולקטיב הזה לקבוצות שונות ולפעמים מנוגדות, ולמרבה הצער - זה עובד. מוסלמים, בדואים, נוצרים, דרוזים, מתונים, קיצוניים, חיוביים, שליליים, כשרים, בלתי כשרים, חמולות, שבטים, משפחות, גליל, משולש, נגב, ערים מעורבות, אליטות קולניות  ותובעניות לעומת רוב דומם שממתין לישועה, המאחרת לבוא.

מאידך, המדינה מסרבת להתייחס לערבים כיחידים, שלכל אחד ערך פנימי משלו ולכל אחד עולם ומלואו. המדינה הלא-נייטרלית בה אני חי רואה בי קודם כל ערבי, ואחר-כך אזרח בעל כישורים ופוטנציאל אישי. כערבי אני לא רצוי, לא רלבנטי. כיחיד, אין מעוניינים בפוטנציאל או בערך או בתרומה שלי, שלא לדבר על שאיפות והעדפות. בקיצור, דוחים אותך כערבי, אדישים כלפיך כיחיד. זה הכלל. למצב העניינים המתואר לעיל אסור להתרגל ועמו אסור להשלים. את מצב העניינים הזה חייבים, מוסרית ופוליטית, לשנות, למען כולם - ערבים ויהודים במדינה.

חייבים לשנות את המצב ללא קשר לעידן השלום או לתהליך השלום ותוצאותיו. אני לא מוכן להיות בן-ערובה לתוצאות תהליך השלום. לפי הבנתי אין גם קשר הכרחי בין הקיפוח, האפליה וההזנחה, לבין מצב הלוחמה בין ישראל ומדינות ערב, חלקן או כולן. אין תוקף להתניה הרווחת, המקובלת, המקודשת,  בין שלום לבין שוויון-זכויות, כמו שאין תוקף להתניה בין אפליה ובין מצב מלחמה. הנושא ושם המשחק הוא שוויון-זכויות, ואין לברוח מזה. שוויון איננו רק עניין של מכסות ותקציבים  ותקנים. עקרון השוויון הוא עשיר יותר  ומורכב יותר מכך. מדובר על אזרחות אחידה ועל ערך שווה של בני-אדם, על כבוד ודאגה שווים, ועל זכויות ומטלות שוות בכל התחומים.

***

שתי דרכים ושתי צורות מאבק משלימות ונפגשות בסופה של הדרך להשגת היעד הנכסף של שוויון הזכויות. ראשית, מאבק עיקש ומתמשך להפיכתה של ישראל למדינת כל אזרחיה וכל אזרחיה בלבד, ללא הבדל של גזע, דת, לאום,  צבע, מין וכו'. הווה אומר - הפיכת ישראל למדינה יותר דמוקרטית, יותר ליברלית, יותר פלורליסטית, יותר סובלנית, יותר חילונית, יותר שוויונית, ומעל הכל, נייטרלית בין קבוצות אתניות שונות ובין תפיסות עולם שונות לגבי הטוב העליון או לגבי דרך הגאולה או הישועה.

במדינה כזו, האזרח האינדיווידואלי, החופשי והאוטונומי, הוא הערך בפני עצמו; לא הדת ולא הלאום ולא הרעיון הציוני ולא האידיאל. במדינה או בחברה הזו, שבה מתממש החזון הליברלי במידה מספקת, אין לי בעיה להיות ישראלי, אין לי בעיה להיות אזרח  וחבר מלא ושווה, בעיקר מפני שאני גם דמוקרט, ליברל, שוויוני, חילוני, סובלני וכו'. פירוש הדבר - קץ הציונות המסורתית וכניסה  לעידן הפוסט-ציוני, כולל ביטול או החלפת חוק השבות. בעידן הזה תהיה למדינה חוקה חדשה, מודרנית, מתוקנת. במלחמת התרבות בישראל תיפול הכרעה לטובת כוחות הדמוקרטיה הליברלית. תהיה זהות ישראלית לכולם ואזרחות אחידה לכולם.

שני סוגים של מכשולים עומדים באמצע הדרך להגשמת החזון הזה. ראשית, מכשול תיאורטי אובייקטיבי המובנה בחזון הליברלי, ויש ביקורת על החזון הזה. המכשול השני הוא מכשול מעשי-סובייקטיבי; רוב האוכלוסיה, הן היהודית והן הערבית, אינה חשה מחויבות לרעיון או לחזון הליברלי הזה.

***

הדרך השנייה שאני מציע היא  מאבק נחוש למען אוטונומיה לערבים בתוך ישראל. לא רק אוטונומיה תרבותית, אלא גם אוטונומיה עם סמכות ועם שטח שיפוט, אוטונומיה בעלת מימד גיאוגרפי. זו לא אוטונומיה נוסח קמפ-דיוויד, אלא אוטונומיה נוסח שוויץ או קנדה, או בלגיה, או ניו-זילנד, קרי: אוטונומיה בנוסף לאזרחות שווה. אני לא רק דמוקרט, ליברל, שוויוניסט, סובלני, חילוני וכו', אני גם חבר בקהילת-לשון שונה; אני פלסטיני, ערבי, מוסלמי או נוצרי, דובר ערבית, קשור למרחב תרבותי שונה, וחי בכפר נפרד - כמצב הרוב המכריע של הערבים  בישראל. לשוני הזה משקל נכבד מבחינת הזהות ומבחינת צורת המאבק למען השוויון. אני חבר בקולקטיב שונה מכמה בחינות חשובות, אני חבר בקולקטיב מקופח ברוב הבחינות, מפני שהוא שונה. קשה, קשה מאוד לערבי בישראל לומר “אני ישראלי” בפה מלא, ללא מבוכה, ללא הסתייגות או ללא תוספת.

אני לא מוציא מכלל  אפשרות גם מאבק למען צורה זו או אחרת של אוטונומיה, עבור קהילות יהודיות מסוימות בישראל. כור ההיתוך לא עבד יפה, ולא השיג את כל היעדים, אפילו היעדים הציוניים המובהקים. אבל, צריך תמיד לזכור כי המאבק בין יהודים בתוך ישראל שונה במהותו מן המאבק בין יהודים וערבים. במקרה השני, מדובר על חברה בתוך חברה, ולא על חתכים בתוך אותה חברה.

***

התחליף למאבק הכפול והדו-חזיתי שתיארתי לעיל, הוא המשך המצב הקיים, עם שיפורים קוסמטיים פה ושם. המשך המדיניות של כיבוי-שריפות, של גישור פערים שאינם מתגשרים, של דו-קיום בין אזרחים יהודים וחצאי אזרחים ערבים, על כל המרירות וחוסר הסימטריה המלווה דו-קיום זה. מצב כזה יכול להמשך גם  עם מינון של אוטונומיה בחינוך, אבל רק בתנאים של חולשה פוליטית, רווחה כלכלית, ותנאים של השוואה לטובת ישראל בין מצב הערבים בתוכה והערבים מחוצה לה.

במצב כזה, יימשך גם הגמגום של הערבי בישראל בקשר לזהותו, הערבי הקרוע בין נאמנות למדינה לבין שייכות לעם אחר, לדת אחרת או לתרבות אחרת.

אני כמובן מוציא מכלל אפשרות, לטווח הנראה לעין, את אופצית ההיפרדות או ההינתקות, אם ע”י טרנספר נוסח גנדי, או ע”י הינתקות הגליל או המשולש מגוף המדינה. על זה אבד  הכלח. הערבים בישראל, ברובם המכריע, החליטו, ואף נתנו את הביטוי הברור להחלטה זו, להישאר חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אבל החלטה כזו, מסוג זה, היא מטבעה מותנית; אני רוצה להיות ישראלי בתנאי שאהיה שווה, או מפני שאני משוכנע  שהשוויון לא יאחר לבוא. כעת אני אמנם ישראלי, אבל לא בפה מלא, לא בגאווה, זהות חצי מרצון וחצי מאונס. הזהות הישראלית לא נוגעת בגרעין הקשה של זהותי כערבי-פלשתיני.

כשמדברים על זהות ישראלית בכלל, ועל יחסים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי בפרט, חייבים לקחת בחשבון את שני הדחפים המנוגדים; דחף לדמוקרטיה ליברלית, ודחף להגשמה לאומית. הדחף הראשון לדמוקרטיה, לליברליזם, יבוא לידי סיפוק ע”י הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. הדחף השני יבוא לידי סיפוק ע”י מינון מתאים של אוטונומיה, בנוסף לאזרחות אחידה ושווה.

אין ספק שמצב הלוחמה בין יהודים ופלסטינים, ישראל והערבים, נתן  תנופה לדחף השני אצל היהודים והערבים כאחד. שלטון הליכוד בשנות השבעים והשמונים נטה גם להבליט את המפריד בין שני הקולקטיבים בתוך ישראל ומחוצה לה. שלום כולל והוגן, שלום מרפא פצעים, המבוסס  על פיוס היסטורי אמיתי, יתן תנופה לדחף הראשון, לדמוקרטיה, לליברליזם, לסובלנות. מה שדרוש, לפי הבנתי,  הוא האיזון הרצוי בין שני הדחפים. בלי איזון, הן בצד הערבי-ישראלי והן בצד היהודי-ישראלי, הזהות  הישראלית לא תחדל להיות פרובלמטית, והמתיחות לא תדעך.

*

 

מי רוצה מדינה דו-לאומית?

יהושע פורת

חוקר בתחומי החברה הערבית והמזרח התיכון

 

הערבים הישראלים אינם רוצים "מדינת כל אזרחיה", אלא "מדינת כל לאומיה", ופרשת אחמד טיבי היא אחת הדוגמאות לכך.

 

מדינת כל אזרחיה כפי שנתפתחה, בראש ובראשונה, בצרפת, היתה מבוססת על השותפות של האזרחים במדינה, בזכויות ובחובות, ועל שותפות מלאה במסגרת של  תרבות לאומית אחת. מדינת ישראל הלכה בדרך הפוכה. היא לא קמה כתוצאה מהסדר מופשט, היא נוסדה ב- 48' כגולת-הכותרת  של המאבק הלאומי של העם היהודי לשחרור לאומי, שהתנועה הציונית היתה המבטאת האידאולוגית והפוליטית שלו.

שאלת הזהות הלאומית של מדינת ישראל והידיעה הברורה שבמדינת ישראל קיימת גם אוכלוסיה לא-יהודית, היתה  חשובה, וניקרה בראשם של אבות המדינה. באחרונה קראתי  את ספרו של יהונתן שפירא “חברה בשבי הפוליטיקאים”, וקיבלתי  אישור לחשד שקינן בי עוד קודם לכן. חשדתי שבן-גוריון מנע את חיבור החוקה, מה שמבקריו קוראים ה”פוטש הקונסטיטוציוני”,  כיוון שכנראה לא ידע כיצד להתמודד עם שאלת האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, ולא מתוך כניעה ללחץ המפלגות הדתיות. המפלגות הדתיות התנגדו כמובן לקבלת חוקה. הן הרי אמרו שלעם ישראל ישנה חוקה והיא כתובה בתורה או בתלמוד או ב”שולחן ערוך”, אבל בוודאי לא במסמך ש- 120 מחוקקים חילוניים יקבלוהו. נוח מאוד היה להיתפס בכך. אבל קודם כל, לא קיבלנו את החוקה מפני שהיא היתה אמורה להגדיר באמת את הזהות הלאומית-הישראלית, ואת היחס בין האוכלוסיות השונות שיש להן מוצא שונה או דת שונה, או לשון מיוחדת.

במקום חוקה נקטה מדינת ישראל ביחס לאוכלוסיה הערבית במדיניות שהיו לה ארבעה מהלכים מכריעים. הראשון: ערביי ישראל אינם חייבים בחובות של אזרח, בחובה העיקרית של מדינה החיה כל הזמן במלחמה; הם אינם משרתים בצבא. אני נזכר תמיד במה שקראתי לפני הרבה שנים בספר של היסטוריון ערבי-פלשתיני החי בלונדון, עבד אל-עטיף טיבאווי, על "ההיסטוריה המודרנית של סוריה הגדולה, כולל לבנון ופלסטין". בספרו הוא מתייחס בביקורת, באיבה, לתביעתם של המיעוטים, הנוצרים בעיקר, באימפריה העות'ומנית  בעשור האחרון לקיומה, לקבלת שוויון-זכויות. הוא אומר: איך הם העזו? לאחר הפיכת הטורקיים הצעירים, הוא כותב, עלה משטר שהיו לו תחילה יומרות דמוקרטיות, והציע אזרחות שווה וחובות שווים. אותם מיעוטים הצביעו ברגלים, היגרו, ערקו, שילמו בשמחה את  ה”בד'ל”, את התחליף, ובלבד שלא ישרתו בצבא. ללא שירות צבאי, במדינה המטילה את חובת השירות הצבאי על אזרחיה, לא יכול להתפתח שויון-זכויות, וזוהי עזות-מצח לתבוע אותו. אלו דבריו של עבד אל-עטיף טיבאווי.

מדינת ישראל בחרה בדרך הזו. היא פטרה את ערביי ישראל מהחובה הבסיסית של אזרח במדינה החיה כל העת במצור או מלחמה לשרת בצבא. היא לא בנתה מערכת חינוך אחידה כדי ליצור תשתית לאזרחות ישראלית אחידה ולחברה לאומית-ישראלית אחידה, השותפה בנאמנות ובהזדהות ובתרבות של ישראל. כך פעלה ביחס לערביי ישראל, כך פעלה ביחס לקבוצות שונות של יהודים, למשל, בחוק החינוך  הממלכתי, המכיר בשני זרמים ממלכתיים. בהדרגה הלכה המדינה בדרך של מימון ממלכתי לחינוך פרטי, שקוראים לו “עצמאי-חרדי”, שכל מימונו, בהדרגה, הגיע לידי כך שבא מהמדינה, מבלי שלמדינה יש איזה שהוא מעמד במינוי המורים ובקביעת תוכן הלימודים.

זהו אבסורד אחד. האבסורד השני היה, שללא דיון ציבורי כמעט, כדבר מובן מאליו, הוקמה מערכת חינוך שלא בשפת המדינה הראשית, והיא מערכת החינוך הערבית. אני אומר “להקים”,  כי ברובם של המקרים היה מדובר בשינוי מצב קיים. ברוב היישובים הערבים  לא היו קיימים בתי ספר, ודאי לא ברמה התיכונית. הכל הוקם מחדש, ונתקבלה החלטה, ללא מחשבה עמוקה וללא דיון ציבורי, שהולכים בדרך של חינוך נפרד.

הדבר השלישי הוא, שמדינת ישראל הפקיעה שטח קרקע לא קטן שהיה שייך לאוכלוסיה הערבית שישבה בתוך מדינת ישראל, ואני לא מדבר על נפקדים. לפעמים זה נעשה מתוך שיקולים אסטרטגיים, לפעמים מתוך שיקולים התיישבותיים, לפעמים מתוך מחשבה לטווח ארוך שכדאי שהשטח הזה לא יעובד בידי ערבים, אלא המדינה תחזיק אותו לצורכי צה”ל או לצרכי התיישבות בעתיד.  הצעד הרביעי שנקטה היה הטלת ממשל צבאי על האוכלוסיה הערבית, שיצר מסגרת פוליטית ויומיומית נפרדת, מפלה, לא נעימה, פעמים רבות שרירותית, ביחס לערביי  ישראל.

לא תמיד היתה התאמה או הלימה בין ארבעת האספקטים הללו. למשל, הפקעה נרחבת למדי של קרקעות מנעה מהאוכלוסיה הערבית  להמשיך ולחיות על החקלאות כמקור קיום ראשי. נוצר דחף לצאת  לעבוד במשק הישראלי הכללי. הדבר התנגש עם קיום הממשל הצבאי שהעניק לכך רשיונות. בשנים הראשונות לממשל הצבאי אפשר היה למצוא צידוקים אמיתיים לקיומו. היה באמת חשש מפני שיתוף פעולה עם האויב, והיו  מקרים כאלו. אבל כשהוקהתה חריפותן של הבעיות הבטחוניות, הממשל הצבאי לא בוטל, הוא אפילו לא הוקל. נוצר לחץ של ערבים לצאת כדי להתפרנס, ונוצר לחץ פוליטי של הערבים הישראלים ושל מפלגות ישראליות, כולל תנועת החירות, לבחון את הממשל הצבאי. הוקמה ועדת חקירה מפורסמת, שהדו”ח שלה לא פורסם עד היום, ועדת רטנר. זמן קצר לאחר שיוחנן רטנר ז”ל הגיש את הדו”ח, הוא גם פירסם מאמר בבטאון הקיבוץ המאוחד "מבפנים", ובו הסביר מדוע הם המליצו להמשיך בקיומו של הממשל הצבאי - לא מטעמי בטחון, אלא מטעמי שוק העבודה. באמצע שנות ה- 50' היתה עדיין אבטלה גדולה במדינת ישראל, בעיקר בקרב עולים חדשים, והתחושה היתה שצריך לווסת  את שוק העבודה כדי שלא תהא תחרות. זה היה מצב לא הגיוני, שיצר פוטנציאל של התפוצצות.

שני היסודות הראשונים מבין ארבעת עמודי-התיכון של המדיניות הזו התקבלו בברכה על-ידי הערבים. ערביי ישראל לא אמרו שהם רוצים לשרת בצבא, או שהם רוצים להיות חלק ממערכת חינוכית אחת כדי להפוך לישראלים אמיתיים. כמובן שהם מחו באופן פוליטי על שני האספקטים האחרים. כפי שאנו יודעים, הממשל הצבאי בוטל למעשה  ב1966-. כל שאר היסודות של המדיניות הזו, נשארו על כנן.

***

מה קרה מאז? כידוע, לאחר מלחמת 67' החל לעלות הגורם הפלסטיני. המצב  הזה הלך ויצר בהדרגה סיטואציה, שלפי הערכתי משמעותה סוף הדרך שבה הלכנו. מדוע? ברור לכל מי שעיניו בראשו שמידת ההזדהות של הערבים הישראלים עם העם הערבי הפלסטיני ועם אש”ף  גדלה והולכת. הדבר הזה בא לידי ביטוי שוטף ומגיע לעוצמות גדולות במקרה של  מאורעות חשובים.

בתקופת האינתיפדה הדברים באו לידי ביטוי נמרץ יותר. הפגנות שם לוו בהפגנות כאן, זריקות אבנים באו לפעמים ללוות את זריקות האבנים שם, על מכוניות, על מכוניות משטרה. הפגנות פוליטיות בנצרת נסתיימו לפעמים בשריפת בנק שנחשב לנציג הממסד הישראלי, או אפילו בפגיעה בתחנת משטרה המהווה ביטוי של הרשות השלטת. הערבים הביעו  הזדהות פוליטית גמורה עם התביעות של הפלסטינים בצד השני, והשתמשו בכוח הפוליטי של ערביי ישראל בכנסת כדי לנסות ולראות היכן אפשר להשיג שינוי במדיניות הישראלית, כדי שהיא תאמץ לעצמה עמדות שהצד השני תובע ממנה לאמץ.

יש לזה אפילו גילויים סמליים חמורים. משונה בעיני שממשלה ישראלית מנהלת מו”מ עם הצד השני, כשאזרח ישראלי מייצג את הצד השני, ואני מתכוון לדר' אחמד טיבי. אמרתי זאת בזמן הממשלה הקודמת מיד כשהדבר החל, ולרבין המנוח נדרשה כמעט שנה להפסיק את  המגעים דרכו. אני שומע שהממשלה הנוכחית רוצה להיות גם כאן ממשלת-המשך, ומאמצת את הרעיון הזה. לפי דעתי זהו אבסורד גמור. המסר שממשלה ישראלית נותנת בכך לאוכלוסיה הערבית הישראלית: אתם בעינינו חלק מן הצד השני. יש כאלו שמסיקים מכך מסקנות חריפות יותר ממה שממשלת ישראל היתה רוצה.

לפני הבחירות האחרונות היתה עצרת מחאה בדואית בנגב ביחס לשאלת הקרקעות, שאלה שמדינת ישראל מזמן היתה צריכה לתת עליה הדעת. על הבמה עלה ח”כ ישראלי, בן אחד השבטים - טאלב א-סנא. לבמה עלה כדובר אחד ממנהיגי החמאס מרצועת עזה. הוא נשא נאום עויין ביותר, ושילב בדבריו את החרוז הנחמד "ח'ייבר ח'ייבר יא-יהוד, ח'ייבר ח'ייבר סא-יעוד”, כלומר, “הפרשה של ח'ייבר תחזור”. טאלב א-סנא ישב לידו, ולא אמר כלום, לא בעד ולא נגד.

בספטמבר האחרון היו אירועים קשים. מנקודת הראות שלנו, של הישראלים, 15 חיילים ישראלים נרצחו - ללא פרובוקציה מצידם.  ועדת המעקב של ערביי ישראל עשתה ישיבה, ופתחה אותה בעמידת דום לזכר החללים הפלסטינים. החללים הישראליים לא זכו אפילו למחווה אלמנטרית של הסולידריות האנושית והסמלית הזו.

אינני מכיר בעולם דוגמא כל-כך בוטה להזדהות אזרחים עם מדינה אחרת, או עם אויב לאומי. יש בבריטניה הגדולה כשלושה מיליון מליון אירים קתולים. יש להם עיתונים, יש להם פעילויות. חלק מהם, לא כולם, תומך באיחוד אירלנד, אבל כולם מדגישים שהם תומכים במאבק לאיחוד אירלנד בדרכי שלום. איש מהם לא מעלה על הדעת להקהיל קהילות, לארגן אסיפות ולהזדהות עם הגוף הרצחני של המחתרת האירית.

התביעה שהציג פרופסור זידאני להקים בישראל “מדינת כל אזרחיה”, משמעותה היחידה היא לכונן מדינה דו-לאומית. מדינת כל אזרחיה יכולה היתה לקום, אבל היסודות שלה הן ביטול התפיסה של זכויות קולקטיביות, ותביעה לשוויון מלא לכל הפרטים המרכיבים את המקבץ הישראלי, שוויון מלא בזכויות  ובחובות. אין אפשרות ליצור שוויון בזכויות, כשיש פער אדיר במידת הנכונות להגיע לשוויון בחובות. כמו כן, לפי דעתי אי אפשר להגיע ל”מדינת כל אזרחיה" באופן המלא של המושג הזה, כל עוד אין במדינת ישראל חתירה לאחידות תרבותית.

*

 

התקדמות איטית, חשובה, לא מספקת

פרופ' רות גביזון

מכהנת בקדתרה לזכויות האדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית

 

הרעיון של "מדינת כל אזרחיה" אינו תואם את המציאות ואינו בהכרח הפתרון המוסרי היחיד. במקומו דרושה דרך יצירתית להעניק לערבים הישראליים את מקסימום הזכויות והמעורבות בחיי המדינה.

 

לדאבוני אני יודעת מעט מדי על ערביי ישראל, ועל ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי. הגעתי אל הנושא הזה בשל העובדה שביותר ויותר חוקים ישראל מוגדרת כמדינה יהודית ודמוקרטית. הבעיה של היישוב בין שני הביטויים הללו נדונה גם בבתי המשפט, והעניין הראשון שלי בנושא הזה היה בעיקרו משפטי. רק אז התברר לי שהבעיה אינה משפטית, ושלבית המשפט אין על כן מקום מיוחד לפתרונה.

במתח בין היהודיות והדמוקרטיות של ישראל, קיימים שני שסעים מרכזיים. קיים המתח הפנים-יהודי, בין המחזיקים בתפיסה דתית של יהודיות, לבין אלה הרואים את ישראל כמימוש חלומו של העם היהודי להגדרה עצמית. זה השסע הפנים-יהודי. לצד השסע הזה מתקיים השסע היהודי-ערבי, גם בין היהודים וערביי ישראל, וגם בין ישראל ובין שכניה. שני השסעים מכבידים על האפשרות לשלב יהודיות ודמוקרטיה. בין שני השסעים הללו יש קשר מאוד עמוק, מפני שחלק מהבעיה של השסע הפנים-יהודי, היא גם חלק מן הרקע למתח בין היהודים והלא-יהודים, בעיקר הערבים. בדרך-כלל המחזיקים בתפיסה דתית משיחית של "מדינה יהודית", הם גם אלה שיש להם עמדות נוקשות יותר לגבי הסכסוך בין ישראל ושכניה.

רוב הפורומים בישראל שעוסקים בבעיה של יהודיות ודמוקרטיות, משלמים מס-שפתיים לבעיה בהקשר של יהודים ולא-יהודים, ועוברים לדבר על הבעיה של המתח הפנים-יהודי. מבחינת הציבור היהודי בישראל, יש הבדל עצום בשתי הבעיות האלו, גם בבולטות וגם במנגנון הטיפול. ההתלבטות הפנימית עם שאלת הדתיות לעומת הלאומיות החילונית, מלווה את התנועה הציונית מראשיתה. נמצאו כל מיני דרכים לפתור בעיה זו, אבל מנגנון היישוב של המחלוקת הזו היה מנגנון הסכמי, על מנת לקיים חזית אחידה מול האיום הערבי. מנגנוני הטיפול בשסע הזה הם מנגנונים של סטטוס-קוו, של דיון, של פשרה.

לעומת זה, היחס של הציבור היהודי לשסע היהודי-ערבי היה יחס שטחי, ללא התחברות אמיתית עם משמעות הבעיה. הנטייה היתה להדחיק אותה, לשלם מס-שפתיים, להושיט יד של שלום, אבל לא לפתור את הבעיה האמיתית של היחס בין יהודים וערבים במדינה היהודית שתקום.

על-פי גבולות החלוקה, לפי החלטת האו"ם, הרוב הערבי במדינה הערבית היה עצום, בעוד המיעוט הערבי במדינה היהודית היה גדול מאוד, קרוב כמעט למחצית האוכלוסיה. מלחמת העצמאות הרחיבה את שטחה של המדינה היהודית, וצמצמה את האוכלוסיה הערבית בתוך ישראל. הדבר הזה אפשר למדינת ישראל לקום כשבתוכה מיעוט ערבי קטן, חסר מנהיגות, שלא היה מוכן או מסוגל לקבל מקום מרכזי בקבלת ההחלטות הפוליטיות.

 לערביי ישראל ניתן עם קום המדינה שוויון-זכויות פורמלי. אלה שזכו  באזרחות, זכו גם בזכויות להשתתפות הפוליטית. למרות זאת, הערבים לא נתפסו, לא ע"י היהודים ולא ע"י עצמם, כשותפים במפעל הישראלי. ההקמה החגיגית של מדינת ישראל, הטקס, הסמל, ההמנון, היו  ביטוי של ההתעלות של התנועה הציונית, שהגיעה לרגע של הקמת מדינה. מדינת ישראל קמה בעצם כמימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. העובדה שהיה כאן מיעוט ערבי, נתפסה כקושי, שהכל העדיפו להתעלם ממנו.

הדבר הודגם בוויכוח על החוקה. המתנגדים בחוקה נתלו בדתיים. יתכן שזה היה תירוץ, כפי שטוען פרופסור פורת, אך גם הערבים לא היו הדאגה המרכזית של בן-גוריון. האדם היחיד שהעלה בוויכוח בכנסת על החוקה את הבעיה של מעמד האזרחים הערבים בישראל היה דווקא  ערי ז'בוטינסקי מחרות. הוא שאל, יש כאן מדינה יהודית, מה אנחנו אומרים לערבים הללו שחיים בתוכנו? כל הבית התאחד בהתעלמות מוחלטת, וז'בוטינסקי ננזף. סיעת חירות מצאה לנכון להעיר הערה לסדר היום, שהיא אינה מקבלת את דבריו של ז'בוטינסקי על הבעיה הערבית.

העניין היחיד שבו  היתה התחשבות מסוימת בערבים, עלה בשם שניתן למדינה. היתה התלבטות מה יהא השם, והוצע בין היתר  "מדינת יהודה". הטעם העיקרי לכך שלא אומצה "מדינת יהודה" היה, שאז אזרחי המדינה יקראו "יהודים". מה נעשה אז עם אזרחי המדינה הלא-יהודים? יהודים-ערבים, יהודים-מוסלמים? לכן, ניתן למדינה שם יותר ניטרלי, לא כזה  שמתנער מהזהות עם עם ישראל, אבל כזה שיאפשר לדבר על ערבי-ישראלי. ביתר העניינים היתה התעלמות. לא נקבעה שפה רשמית למדינה, מפני שלא רצו לנקוט עמדה בשאלה מהן השפות הרשמיות במדינה זו. הורידו את האנגלית של התקופה המנדטורית, והסתפקו בכך.  היום, אחרי 50 שנה, אנחנו נדרשים להתעמת פתאום מול הבחירות שעשינו ולא עשינו, במצב מאוד מורכב.

***

הגיע לידיי כאן נייר של ארגון הסטודנטים קמפוס, שאומר:  "באופן עקרוני-הגדרתי, החיבור של מדינה יהודית-דמוקרטית הוא חיבור מופרך. הגיע הזמן שנודה בזה, ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, כדי להיות מדינה כל אזרחיה, היא איננה יכולה להיות יהודית". אני רוצה להזכיר לאנשי קמפוס, שהטענה שיהודיות ודמוקרטיות אינן מתישבות, איננה מונופולין שלהם. היא באה גם מצד כהנא, מצד גורמים ביהדות הרדיקלית. גם הם אומרים ש"אין דבר כזה, מדינה יהודית ודמוקרטית". אלא שהם אומרים, מכיוון שאין מדינה יהודית ודמוקרטית, בואו נהיה מדינה יהודית.

אני רוצה לטעון, שעקרונית מדינה יכולה להיות יהודית וגם דמוקרטית. אני חושבת גם שאפשר לבסס טיעון מצדיק, שמדינה תהא יהודית וגם דמוקרטית. אבל, מדינה שהיא יהודית ודמוקרטית היא מדינה שיוצרת מצב של נחיתות הגדרתית, מושגית, כלפי אזרחיה הלא-יהודיים, ומדינה שרוצה להיות יציבה וצודקת, צריכה לפתור את הבעיה הזו.

הטענה לפיה מדינה יכולה להיות יהודית וגם דמוקרטית, תלויה בתפיסה שלנו, גם של דמוקרטיה וגם של יהודיות או יהדות. אם נסכים שדמוקרטיה היא שיטה שבה יש לכל האנשים שחיים במדינה זכות להשתתף בקבלת ההחלטות הפוליטיות, אז מדינה דמוקרטית יכולה לתת את הזכות הזו לכל משתתפיה, ועם זאת לפתח תכנים תרבותיים ספציפיים.

אני מקבלת את הטענה, שמדינה שמקבלת תכנים ספציפיים מעבר לדמוקרטיה, איננה יכולה להיות ליברלית במובן החזק של נייטרליות כלפי תרבויות, השתייכויות, גורל, היסטוריה. מדינה שאומרת שהיא מדינה יהודית, היא מדינה שנועדה לממש, באופן ספציפי-פרטיקולרי, תרבות, היסטוריה, זהות אחת. כאמור, יש אנשים שטוענים שמשום כך היא אינה יכולה לתת שוויון לאזרחיה. אני חושבת שגם ההיסטוריה וגם ההגיון הצרוף, מוכיחים שדבר זה איננו הכרחי. יכול להיות מצב שבו רוב גדול במדינה, שמקיים תרבות מסוימת, מקיים עם זאת שוויון-זכויות מלא כלפי קבוצות מיעוטים בתוכם. ארצות הברית, הרואה עצמה מדינה ליברלית-נייטרלית, מוגדרת ע"י עצמה וע"י ביהמ"ש העליון שלה, למרות הפרדת הדת והמדינה, כמדינה נוצרית.

***

פרופ' פורת הצביע על כך שקיים  מתח פנימי בעמדה של ערביי ישראל, כזה שמבחינה תיאורטית הוא בלתי ניתן לפתרון. אני לא קוראת את ערביי ישראל כרוצים "מדינת כל אזרחיה". מה שערביי ישראל באמת רוצים היא "מדינת כל לאומיה", שבה יהא שוויון במובנים חשובים בין שני הלאומים. אין מניעה - לא הגיונית ולא מוסרית - לכך שמדינת ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית. היו יהודים שחשבו שזה הפתרון הנכון. אני רק רוצה שנבין שאם תהיה פה מדינה דו-לאומית, לא תהיה פה מדינה יהודית. במקרה זה השאלה היא האם מותר לעם היהודי, על ההיסטוריה שלו ועל הרקע שלו, לרצות שתהיה לו מדינה? אני חושבת שאפשר לתת לשאלה הזו תשובה חיובית.

אם אנו אומרים שמותר לעם היהודי לרצות שתהיה לו מדינה, המשמעות היא שתהא מדינה יהודית. אני חושבת שאפשר לפתור את ההצדקה למדינת לאום יהודית יחסית בקלות, מאחר  שגם הערבים אינם רוצים "מדינת כל אזרחיה". הם טוענים כלפי ישראל, ובצדק, שהיא אינה מכירה בעובדה שיש להם לא רק זכויות כפרטים, אלא גם זכויות קולקטיביות. מי שרוצה מדינה פלסטינאית, מאמין בזכות של עם להגדרה עצמית-מדינית. מי שרוצה מדינה פלסטינאית, צריך, באופן עקרוני, לחשוב שאותו הגיון המצדיק מדינה פלסטינאית ולא "מדינת כל תושביה", מצדיק גם מדינה יהודית.

***

השלב היותר קשה הוא השלב הבא, שאנו מגיעים אליו עכשיו. העמדה הזו, שניתן להצדיק קיומה של מדינה יהודית, היא אצל יהודים רבים עמדה מספקת. לפי דעתי, זוהי טעות גדולה. אם המדינה הזו רוצה להיות דמוקרטית, כמו שאני חושבת שמדינת ישראל רוצה וצריכה להיות, היא צריכה לתת תשובה לשאלה, מה מתחייב מזה שאני גם יהודית וגם דמוקרטית?, מהם האילוצים על היהודיות שמטילה עלי הדמוקרטיה? מה שיש לנו עכשיו, הוא מחויבות לשוויון אזרחי, המתקדם בצורה מרשימה. אני רוצה להזכיר שב1965- , בסוף התקופה של הממשל הצבאי, קמה ההתארגנות הפוליטית המסיבית הראשונה של ערביי ישראל בדמות "אל-ארד". ביהמ"ש העליון תמך אז בהחלטת ועדת הבחירות המרכזית לא לאפשר ל"אל-ארד" לרוץ בבחירות, מתוך תחושה שמדינה יהודית איננה יכולה לסבול מפלגה שיש לה מצע לאומי.

הלכנו מאז כברת-דרך ארוכה מאוד. בשנות ה- 80 קמה הרשימה המתקדמת, אמנם רשימה משולבת יהודית-ערבית, אבל בסך-הכל רשימה לאומית-ערבית. בית-המשפט אישר  אז, בשלושה נגד שניים, את ההשתתפות של הרשימה הזו בבחירות. בפסק הדין נאמרו דברים חשובים, והתעצבה מציאות פוליטית חדשה. פרופסור פורת  תקף את מעמדו  של אחמד טיבי, אבל בית המשפט, פה אחד, אישר את הרשימה שהקים טיבי, ואמר בפירוש: "כמובן שבמובן חשוב ישראל היא מדינת כל אזרחיה, כל אזרחיה רשאים להשתתף בתהליך הפוליטי שלה ולהביע את עמדותיהם ואת הפלטפורמות הפוליטיות שלהם, כולל פלטפורמות לאומיות".

מבחינת הרטוריקה של השוויון הלכנו מהלך גדול. מבחינת המציאות של השוויון, יש התקדמות. איטית, לא מספקת, מקוממת, אבל יש התקדמות גם מבחינת המחויבות, גם מבחינת ההצהרות, גם מבחינת המעשה בשטח. זו התקדמות חיובית וחשובה, וצריך להמשיך להלחם עליה. אולם, מעבר לזה אין לי ספק שמדינת ישראל, אם ברצונה לאורך זמן להיות גם דמוקרטית וגם יהודית, חייבת לעשות מהלך ארוך-טווח של בניית אומה ישראלית. יש למהלך זה סיכוי מפני שחלקים ניכרים מאוד מערביי ישראל רוצים להישאר במדינת ישראל. כאשר עולים רעיונות של החלפות אוכלוסיה, הם דורשים שנשאל אותם לדעתם, ומגיבים בדרך-כלל בנוסח "אנחנו לא כל כך מעונינים, אנחנו בינתיים פה, חשוב לנו להיות אזרחים ישראלים". במצב הסכסוך נכונה ההחלטה לא לגייס את הערבים, אבל במסגרת בניית האומה הישראלית  צריך יהיה לפתח מסגרות כמו שירות לאומי, שתהיינה משותפות לכל האזרחים, ותהיינה חובה על כולם - ערבים, חרדים - ותביא, במהלך עקבי ואיטי, למצב של שוויון חובות ושוויון-זכויות.

***

במצב הקיים היום, מצוי המיעוט הערבי במעמד שניתן לכנותו "נפרד וגם לא שווה." גם בחינוך וגם במגורים מתקיימות למעשה מערכות נפרדת, ואזורי החיכוך בין שתי החברות מעטים מאוד. עד עכשיו שני הצדדים רצו פחות או יותר במצב ההפרדה. נוסף לכך,  השליטה של מוסדות המדינה היהודיים על משאבים כמו קרקע, הגבילה מאוד את חופש המגורים של הערבים באזורים יהודיים. הנסיונות לשנות את המצב התמצו בטענה: "בסדר, לא נתקוף את הנפרד, נתקוף את השונה". יש תנועה איטית, לא מספקת, אל השוויון, אל "נפרד אבל שווה”.

השאלה היא, האם אנחנו במדינת ישראל, יהודים וערבים כאחד, רוצים לעשות היום את המעבר שעשו בארה"ב ב- 1956, ולאמר: "אין דבר כזה נפרד אבל שווה", שווה חייב להיות משולב; מפרקים את כל המערכות הנבדלות, הכל יהיה    "Integrated” .   מגורים, ערים, בתי ספר. הניחוש שלי הוא, שיש רק קולות מעטים בשתי הקהילות שזה באמת החלום שלהם, בוודאי בטווח הקצר והבינוני.

אם לא רוצים שילוב, צריך לפתור את הבעיות הקיימות היום בצורה אחרת. פה נכנסת לתמונה ההצעה השניה של פרופ' זידני, בדבר מידה מסוימת של אוטונומיה לערביי ישראל. אני חושבת שמדינת ישראל, כדי להישאר יהודית ודמוקרטית, חייבת לשנות את מנגנוני חלוקת הכוח הפוליטי שלה, ולחזק את כוחם הפוליטי של הערבים. אין היום באמת "Power Sharing"  במנגנון קבלת ההחלטות הפוליטיות. אולי אפשר היה לפתור את זה באופן תיאורטי על-ידי חוקה, אבל חוקה שהיינו מקבלים ב- 1948 היתה רק מנציחה את המצב הזה. אפשר אולי לפתור זאת על-ידי חוקה היום, אבל גם היום לא נראה שהציבור היהודי במדינה מוכן לתת לערבים את מה שמתבקש מעקרון הזכויות לאומיות, או סוג של אוטונומיה.

לי נראה מהלך חוקתי כזה, כולל חלוקת כוחות חדשה ושוויונית יותר, כיוון ראוי, שיכול לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם לא נקבל אותו, ולהערכתי אנחנו לא מקבלים אותו, נמשיך בדרך ההטלאה, נפתור קצת בעיות פה וקצת בעיות שם. ההטלאה היא בטווח הבינוני הדרך הרעה מכולן. יהיו לנו לחצים על מקומות מגורים, יהיו לנו לחצים על מערכת החינוך, המציאות תתנגש ברטוריקה של השוויון מצד אחד, ובבידוד והבדלנות הקהילתית מצד שני. אנחנו ננסה להתמודד עם הבעיות אחת לאחת, על בסיס מקומי וחלקי, ללא מסגרת כוללת שרק בה אפשר לעשות פשרות כואבות.

אבל, בהחלט יכול להיות שאין לנו כוח להגיע לפתרון קוהרנטי מבחינה משטרית, שהוא קוהרנטי מבחינה פוליטית. אולי אנחנו נדונים, גם בשסע היהודי ערבי וגם בשסע הפנים-יהודי, להמשך של סטטוס קוו ופשרות שאינם מספקים אף אחד. כולם יוצאים עם חצי תאוותם בידם. מה שחשוב לנו להבטיח, אם זה המצב, שתהא שם חצי מהתאווה. מדינת כל אזרחיה לא נותנת ליהודים רבע מתאוותם, ולכן היא פתרון שאיננו קביל היום במדינת ישראל. מדינה יהודית הלכתית איננה קבילה מטעמים רבים אחרים. אבל גם מדינת כל לאומיה, שבה יש שוויון מלא לערבים וליהודים על החלטות כמו הגירה, מדינית חוץ וכו', היא פתרון שלא יכול לעבוד היום במדינת ישראל.

מה אפשר לעשות? אפשר לחשוב בצורה יצירתית על דברים שאמורים לחזק את המסגרת המאחדת של ישראל כחברה אזרחית. אנחנו לא עושים את הדבר הזה מספיק. אני בעד סימטריה בחינוך; אני חושבת שטוב שערבים לומדים על ישראל, על יהדות ועל שואה, ואני חושבת שזה לא נסלח שאנחנו לא יודעים שום דבר על ההיסטוריה של הערבים והקשר שלהם לארץ הזו, למולדת הזו ולמקומות הקדושים להם. דבר זה הוא גם לא חכם, גם לא צודק, וגם חותר תחת הנסיונות שלנו לבנות לכידות אזרחית בישראל. אני חושבת שצריך לעשות מאבק חינוכי עצום נגד הקולות הקוראים לדה-לגיטימציה של הקול הערבי בהחלטות שנוגעות לגורל ישראל. אני חושבת שצריך לעמוד ולהמשיך לעמוד על המאמצים לשילוב של ערבים בכל מנגנוני קבלת ההחלטות. לא יעלה על הדעת שבמינהל מקרקעי ישראל, שיושב ושולט על חלק כה גדול מקרקעות המדינה, אין ייצוג לערבים. לא יעלה על הדעת שתוכניות המיתאר לגליל העליון נעשות ללא נציגות ערבית, ובלי הקשבה לצרכים של האוכלוסייה הערבית. בכל הדברים הללו מתגלה חוסר התחשבות באינטרסים האזרחיים של ערביי ישראל, שאמורים לחזק את התודעה האזרחית שלהם ואת השייכות שלהם למדינת ישראל. במובן הזה צריכה להיות פה מדינה של כל אזרחיה.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד