בוני הגשרים במסלול הגאולה
בוני הגשרים במסלול הגאולה

בוני הגשרים במסלול הגאולה


מוקי צור

סופר, חבר קבוץ עין-גב, לשעבר מזכ"ל התנועה הקיבוצית המאוחדת

 

סיפור הקשרים בין דתיים וחילוניים ושותפותם בבניין הארץ, הציונות והמדינה הוא נפתל ועמוס.  כל רגע חולף חושף פרשות דרכים, אימת עתיד וקונפליקט מתמשך. מתחת לאלו יש גם תנועות מעמקים, דינמיקה החושפת רציפויות, וסטטיסטיקה המרמזת על קרעים.

אני רוצה להתעכב כאן על פרק אחד, וגם בו על כמה קווים.  אני מקווה כי תיאורי זה יוסיף איזה שהיא פרספקטיבה לבעיות המציקות לנו עד היום.  זהו פרק המתחיל בעלייה השניה, ונגמר עם תחילת המנדט הבריטי.

***

בשנת 1904-1905 הגיעו ארצה ראשוני העלייה השניה, ובהם א.ד. גורדון, שלמה צמח, ישראל שוחט, הרב קוק. אנשים שונים זה מזה בגיל, בטמפרמנט, באסטרטגיה הפוליטית ובראייה הדתית.  העלייה-השניה היתה עלייה ציונית במובהק.  נביאה היה הרצל, משוררה ח.נ. ביאליק, ברקע שלה כבר עמדה הסתדרות ציונית מאורגנת, ששרדה שני משברים - משבר אגודה ומשבר מותו של הרצל.

מן הרגע שהופיעה הציונות כתופעה פוליטית של יהודי העם כולו, שמטרתה ליצור מצב מהפכני חדש לעם היהודי, נדרשו הכול לנקוט כלפיה עמדה. גם מי שחי בארץ, ולכאורה "נולד ציוני", גם מי שהיה נתון בסבך ההתבוללות, גם מי שחי בקהילה האורתודוכסית. התשובות האפשריות היו רבות. האם יש קשר בין הציונות לבין הדת?  האם הציונות היא מרד חילוני?  האם הציונות נייטרלית?  האם הציונות היא המשך של הדת בטקטיקה חדשה?  האם הציונות היא תפנית אסטרטגית המחליפה את הדת המאורגנת?

***

חלק מהדתיים, ומרבית הרבנים,  חששו שהציונות תעורר כפירה. אפילו ממציא המלה "ציונות", איש רדיקלי במחשבתו, נתן בירנבאום, היה משוכנע בסוף ימיו כי זהו גורלה של הציונות. חלק מהחילוניים חששו שהציונות תבלום את הקידמה. כך חשבו סוציאליסטים יהודים שהצטרפו למפלגות מהפכניות, וכך חשבו יהודים ליברלים שהיו פעילים במפלגות כלליות. חוקרים שונים טוענים, שהציונות נטרלה את הוויכוח בין דתיים וחילוניים, כדי שתוכל לעמוד במשימות החדשות.  נכון, שהציונות המאורגנת הפגישה דתיים וחופשיים לדיונים ופעולה משותפת בארץ ובגולה. אך יש לשקול, האם הציונות לא דרכה תוך כדי המעשה המשותף קפיץ נסתר דווקא בכך שלא נתנה לאורתודוכסים, לרפורמים ולחילוניים הקיצוניים להיפרד אלה מאלה. הציונות בראשיתה דחתה אולי את הקונפליקט התרבותי, אך יתכן שמתחת לפני השטח צברה לו אנרגיה.

הציבור החילוני לא היסס להשתמש בשפה דתית. היא היתה המקור לידיעת העברית, היא שמרה על סמלים ותמונות של האוטופיה האפשרית, היא ארגנה חבורות מסביב למשימות משותפות, היא העניקה פתוס לרנסנס התרבותי. הרנסנס האירופאי השתמש בדימויים יוונים ורומיים כתוספת לאתוס הנוצרי-יהודי. האנשים שהובילו את הרנסנס היהודי ציוני, לא יכלו להיאחז באוטופיה המתבססת על הרפובליקה הרומית, שכן זו הביאה בסופו של דבר לחורבן הבית, וגם לא במסורת היוונית הקלאסית.  הם נאחזו בשיבה אל התנ"ך, שמשמעותה היתה גם השיבה אל הארץ, וגם אל העברית החיה, אל שפת המקור.  ברל כצנלסון בן השבע שמע סיפור על צדיק מחברון, ששמר על השבת במדבר, ו"צאצאיו של אותו צדיק יושבים בחברון". ברל פרץ בבכי קורע לב, אז גילה מקום ממשי שנקרא ארץ-ישראל, ושאין זו ארץ אגדות מרחפת. בלקינד ראה בבדווים צאצאי אבות האומה, וקרא לצעיריה לשוב אל חיי הבדווים. מאפו כתב תיאורי נוף של הארץ, למרות שלא היה בה מעולם. תנועת הרנסנס יהודי נקראה  להסתכל אחורה, והיא האמינה כי השיבה אל המקור מבטאת שחייה כנגד הזרם המוביל אל הקץ והניוון.  היה בה קילוף קליפות ישנות, והוא סימל את הכפירה בשווי המשקל הקודם, עליו שקדה ההלכה.  האנשים חשו, שכיוון שהעולם השתנה, יש לשנות את היחס אליו, והציונות סיפקה את השינוי.

***

בין אנשי העלייה השנייה היה מיגוון גדול של אנשים ועמדות, הקשורות ליחס בין הדת והציונות. קשה למצוא ציבור קטן ומגוון כל-כך כמו חבורת הפועלים והסופרים של התקופה. מא.ד. גורדון הנבואי, שהאמין בהתחדשות הכוללת יחס חיובי לדת, ועד ברנר, שכתב בשפה תלמודית חיה, והיה איש מורד תיאולוגית, שתבע תביעות אמוניות-מהפכניות. שני אנשים עסקו בהנהגת תנועתם כציונים, כיהודים חמים, כמחפשי גשרים. אלו היו הרב קוק וברל כצנלסון. שניהם אף סימלו באישיותם את הדילמה החדשה.

הרב קוק לא הסכים להשקפה שרווחה בתנועתו, לפיה הציונות כתנועה מתנזרת מענייני רוח, תרבות ואמונה.  על ההשקפה הזו נלחמו נציגים דתיים בקונגרסים הציוניים הראשונים. הם רצו לטפח שיתוף פעולה בין חוגים שונים, חילוניים ודתיים. מצד אחד חששו שהציונות תופיע כמשיחיות שקר, ותוקע על ידי האורתודוכסיה.   מצד שני חששו מכך שהציונות תופיע כאלטרנטיבה חילונית לדת.  לכן ביקשו שהציונות תישאר מכשיר פוליטי, הדואג ליהודים, ולא תתיימר לחדש את היהדות.

על רקע זה התנהל קרב בהסתדרות הציונית בשתי חזיתות.  החזית הראשונה היתה הקרב על תכנית אוגנדה. אוגנדה היתה הדגל של הדואגים ליהודים, לפני הדאגה ליהדות וגאולתה. אוגנדה הבטיחה מקלט ליהודים בסכנה, על יסוד הסדר פוליטי, ולא עוררה חשש ממשיחיות. אין זה מפתיע כי דווקא יהודים דתיים היו בעד שהציונות תירתם לתוכנית אוגנדה.  גם אין זה מפתיע שמקס נורדאו, הפוליטיקאי הצרוף, היה מועמדם של הדתיים לרשת את הרצל, למרות עמדותיו החילוניות ואי כשרותו הבולטת. נורדאו הבטיח כי הציונות תעסוק בפוליטיקה, והרבנים בדת.

החזית השנייה היתה  על כך שההסתדרות הציונית לא תעסוק בתרבות.  הסיעה הדמוקרטית של צעירים חילוניים, שבראשה עמדו אנשים כחיים וייצמן ומוצקין, ראתה בציונות קודם כל אמצעי לטיפוח תרבות יהודית אלטרנטיבית לתרבות הדתית ולהתבוללות. היא הצליחה להעביר בראשית המאה החלטה כי יש לטפח את התרבות הציונית, ובכך הכריחה את הדתיים ליצור מפלגה דתית בהסתדרות הציונית, כדי להילחם במגמה החדשה. המזרחי הפכה להיות מפלגה.

הרב קוק לא קיבל את ההשקפה של חלק מחבריו, לפיה הציונות נייטרלית ביחס לשאלות תרבות. הוא, כמו הסיעה הדמוקרטית החילונית, ראה בציונות תנועה של גאולה או במסלול של גאולה. הוא אמנם גילה סובלנות כלפי דרכם של החילוניים בציונות, אך הוא האמין ב"עורמת ההשגחה", המביאה את היהודים החילוניים ארצה כדי לשנות בה את ביתם.  כאשר יצליחו, סבר, הם לא יוכלו אלא להודות כי טעו בדרכם ויחזרו אל אמונתם.  הסובלנות לא היתה בעיניו מתודה נצחית, אלא טקטיקה, שבאמצעותה אפשר יהיה להתקרב לגאולה, שתביא עמה את החזרה בתשובה של כולם.  המפעל הציוני, כשיצליח, יביא עמו את ניצחון ההלכה. מכיוון שמפעל זה ישאל שאלות רדיקליות, תעבור אף ההלכה מטמורפוזה, ותגלה את הפן הגאולתי שבה.  בתורתו של הרב קוק ניתן לקרוא גם סובלנות, מאור פנים, אהבת ישראל, נכונות להתפשר, אך גם עמידה קיצונית מאוד בעניינים אחרים.

הרב קוק היה מוכן לכתוב את תורתו-שירתו, ולצרף אותה לא רק לספרות הקבלה, המדרש, הפילוסופיה, אלא גם לספרות העברית החדשה.  מצד שני חשב, שהמצב בו יהודים בונים את הארץ בלי פרספקטיבה של גאולה, בעוד יהודים אחרים הוזים בגאולה כדי לא לעסוק בבניית הארץ, יסתיים בהפי-אנד. הוויכוח יסתיים, ושני הצדדים יתאחדו  ברמה גבוהה של קיום ההלכה, שתיכנס מעתה לתחומים מהם גורשה: אדמה, פוליטיקה ואמנות.

***

ברל כצנלסון היה מנהיגם הרוחני של חלקים גדולים מהציונות העובדת, והוא רצה שלעובדים תהיה תרבות משלהם.  הוא הניח שככל שהציונות תצליח יותר, מצוקתה התרבותית תגבר.  הוא כפר בתרבות החילונית-תרבותית בלבושה הבונדאי והקומוניסטי, ששללה את המסורת.  הוא לא האמין כי תרבות יכולה להיבנות ממחיקה.  מאידך, לא היה מוכן לקבל אף פעם בחייו את התפיסה, שהתרבות חייבת לקבל את גזר דינה של התכססנות הפוליטית. הוא האמין כי המנהיג הפוליטי והתנועה הפוליטית צריכים לשאוב השראה וכיוון מהספרות, האמנות, המדע, ולא להיות סוכני רוח מטַעם.   הוא היה מודאג מאוד מכך שתנועת השחרור של העובדים לא הצליחה להתחבר אל ליבותיהם של אנשים מאמינים, וראה בכך אסון המוביל את המאמינים לתנועות של עריצות ושיעבוד. הנסיון האירופי הוכיח לו, כי הסוציאליזם אינו מצליח לדבר עם פשוטי העם, ועל כן נוצרים במסגרתו אמונות טוטליטריות מסוכנות. הוא ראה בשותפות וסובלנות דרך להגשמת חזונו לשחרור היחיד, לסולידריות החברתית, לתרבות יוצרת.

כצנלסון היה סובלני כלפי שומרי ההלכה, אבל הסובלנות הזו היתה מבחינתו דרך לגלות ולחשוף את התרבות המתחדשת.  גם הרב קוק וגם ברל כצנלסון לא הסכימו למדר את אמונתם.  צריך לזכור שעד מלחמת העולם השנייה, הציונות ובמיוחד הציונות המגשימה היתה מיעוט בעם היהודי. ברל כצנלסון והרב קוק התייחסו לכל העם, למרות שייצגו מיעוטים קטנים בו.  הם חיפשו אליו דרך בתפישה של סובלנות, אך בער בהם חלום לגבי תוצאות התהליך. בכך נתנו מקום ליצירת חברה וקהילה רצונית, החיה במתח ובדיאלוג בעת ובעונה אחת.

לעומתם החברה החרדית יצאה מתוך הנחה אחרת -  העם היהודי תמיד היה העם של אלו שבחרו להישאר בו.  הם ראו באיבוד חלקים ממנו את הדרך בה העם התקיים ויתקיים לנצח. רק דרך של "שארית" המיעוט הנצחי בתוך העם הנצחי יכולה לקדם את העם. על כן יש לטפח קהילה יהודית שאינה נכנעת לתקוות הגאולה על ידי בני-האדם. כל זמן שמשיח לא בא, ויש לצפות לו, אי אפשר לנהוג כאילו בא, אפילו לא בארץ הקודש.

**

הקונפליקט הזה בין רוב רובו של הציבור הדתי בארץ, שהיה חרד, לבין המיעוט שזרם בכוון הציוני, התקיים בארץ במסגרת של משטר פוליטי עותומאני.  המשטר עיצב את המגבלות של הסכסוכים ושיתופי הפעולה, וקבע את כללי המשחק. האימפריה הטורקית לא הכירה בלאומים עצמאיים, היא ניהלה משא ומתן רק עם סמכויות דתיות, ועם גופים שייצגו מעצמות מבחוץ.  תהליך האמנציפציה ביישוב קיבל לגיטימציה פוליטית על ידי גופים פילנתרופיים, שייצגו מעצמות בעלות אינטרסים, כמו "כי"ח" הצרפתית, "עזרא" הגרמנית וכו'.

המוסדות הפילנתרופיים הללו היו מבצרים להגנה על זכויות היהודים כיחידים. במסגרת המדינות בהן פעלו, לא היה תוקף לאימפריה העותומאנית, שבה הזהות הדתית חוצה גבולות גיאוגרפיים.  כאן היו מדינות לאום, שחיפשו דרך להתפשט ולהתעצם.  היהודים שפעלו במסגרת המוסדות האלו תמכו באופן חד-משמעי בהשכלה בעלת תפישה דתית. בבתי הספר שהקימו שמרו על חוקי הדת, מבלי לקבל כל תביעה לשלטון הלכי או רבני. החינוך הפילאנתרופי ניצח בסוגיית הלימוד הגבוה של תלמידי תרבות צרפת וגרמניה. הקהילה היהודית בצפת העדיפה לשלוח את בנותיה לבתי-ספר מקצועיים של המיסיון הנוצרי, שהבטיחו גישה לשפות זרות, מאשר לבית ספר עברי-ציוני. החברות הפילנתרופיות היו בעד בניית הארץ, אך רק לציבור קטן של ילידי הארץ ולכמה פליטים יהודיים. בחלקם הגדול הם היו אנטי-ציוניים, אם כי היה בהם מיעוט שקיבל גרסה מתונה על ציונות.

גם הציבור החרדי קיבל גיבוי מבחוץ, אך מנהיגותו זכתה לסמכות מיוחדת במסגרת ארגונה של האימפריה העותומאנית, שהכירה בסמכותם של בתי-דין דתיים, ובזכותם להקים מערכת חינוכית. ההסתדרות הציונית לעומתן, שייצגה קהילות מכל העולם, חשה כי היא יכולה לחצות הרבה קווים מסורתיים, ופעלה בתוך נקודת מוצא דמוקרטית. חלק מהציונים חשו כי העולם עומד בפני רעידת אדמה, ומכאן שהכל פתוח.

***

תחת מטריה חוקית זו החלו לצמוח בישובים המעורבים של חוגים שונים מערכות של קשר.  דתיים וחילוניים היו מתעמתים ומשתפים פעולה, כשבתוכם התעצמו המחלוקות, אך שיתוף הפעולה שלהם מול השלטונות הלך והתהדק.

כך, למשל, התקבלה בנווה צדק הסכמה מעניינת בין  הרב קוק, רבנה של יפו, לבין ציבור משכיליה, להקים בית משפט שלום שלא נזקק לבית הדין הטורקי, אך גם אינו פוסק על פי ההלכה.  התקיימו הרבה שיחות ודיונים בתוך החבורה הקטנה של האינטליגנציה החילונית והדתית, ועוצבו כללי משחק סובלניים. שני הצדדים האמינו, כי במגע האישי-אנושי שבין יהודים מרצון ויהודי ציון, קורה משהו חיובי, בלי שמישהו מוותר על דרכו הרעיונית.

המהפכה שאירעה באימפריה העותומאנית עם המהפכה בטורקיה ב - 1908 העלתה יסודות לאומיים במקום דתיים, הן אצל יהודים והן אצל ערבים.  בשנים הראשונות עוד לא ראו את תוצאות התמורה, אך מלחמת העולם הראשונה ערערה על המצב הקיים.

בימי מלחמת העולם הראשונה הרב קוק לא היה בארץ, הוא שימש כרב באנגליה, שניצחה במלחמה.  לציבור החרדי לא נמצאה מנהיגות מוסמכת. רבים מהיישוב בארץ גורשו, ברחו ומתו. הכלכלה קרסה לחלוטין. הכלכלה הארץ ישראלית לא הצליחה לקיים את תושביה.  העימותים הפנימיים היו גדולים.  דווקא הגרעין הציוני הצעיר, במושבות ובערים, גילה נחישות, ולא היה זקוק לסמכות הבאה מבחוץ.  ההסתדרות הציונית היתה מפוצלת, ציונים לחמו בכל החזיתות לטובת כל הצדדים.  ביטאונים ציוניים כתבו נגד האויבים, שהיו בעצם גם הציונים שהתגוררו במדינות אחרות.

העזרה מבחוץ לציבור החרדי ירדה פלאים.  מדינות מזרח אירופה היו מדינות אויב וחיו במצוקה גדולה.  העזרה לישוב החלה להגיע דרך ההתארגנויות הציוניות. כל זמן שאמריקה לא נכנסה למלחמה היא ארגנה עזרה לישוב בארץ, וזו זרמה דרך המוסדות הציוניים.  לפתע החל הישוב הארץ ישראלי להיות תלוי יותר ויותר בציונות כתנועה פוליטית.  הקשר עם צרפת נותק, עם גרמניה הידלדל. הציונות עברה יותר ויותר לאנגליה.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה הגיע השלטון הבריטי לארץ.  בעקבות הצהרת בלפור, מסרו הבריטים סמכויות רבות לידי ההסתדרות הציונית.  הישוב הישן, שהתקיים שנים מרובות תחת השלטון העותומני, איבד מסמכותו. הוא סירב לקבל את המרות הציונית, והפך להיות, תחת מנהיגותו של הרב החרדי חיים זוננפלד, אופוזיציוני ומר. ירושלים, מרכז הישוב הדתי חרדי, לא הסכימה לקבל על עצמה את הסדרים החדשים.  היא פרשה שוב.  מוסדות ההוראה של "עזרא" הגרמנית נחשבו למוסדות מובסים.  בתי הספר הוחרמו, לא מעט מהמורים נרדפו, בתי הספר והמוסדות הללו עברו כולם לרשת החינוך של ההסתדרות הציונית.

הרב קוק חזר להיות רב בארץ ישראל, אך הפעם הוא היה לרב ראשי, כלומר, מוכר על ידי השלטון הבריטי.  גם הוא, ככל הציונים אז, האמין בתקופה מסוימת כי עם הצהרת בלפור הגיעה שעה מיוחדת, שעה משיחית. היום אנחנו רגישים מאוד לשימוש במילה "גאולה", אך אז היא היתה מקובלת על הכל.  אופיינית לכך שיטת התיארוך של אליעזר בן-יהודה. בן-יהודה הנהיג שיטת תיארוך חדשה של ההיסטוריה היהודית, על פי מרחקה מחורבן הבית. "א' תתל"ו", לדוגמה, היתה 1846 שנים לאחר החורבן.  לאחר  כיבוש הארץ על ידי הבריטים תבע להפוך את שנת 1918 לשנה א' לגאולה.

הקריאות הללו היו קשות מאוד לאוזן המסורתית.  כשחזר הרב קוק ארצה, העביר לו השלטון את סמכות השיפוט בעניינים רבניים. נולדו סיסמאות חדשות, כמו שלטון עצמי של קהילות יהודיות וערביות, קהילות דמוקרטיות.  כאן התרחש קרב שפתח פתח לעימות ארוך טווח. בבחירות הכלליות לוועד הלאומי הוצע שתשתתפנה נשים.  החרדים ראו בכך הצהרת מלחמה, ונפתחה מערכה שלמה. בסופה, חלק מהחרדים לא הצביעו, וחלק שני השתתפו והביאו גם את הנשים, מתוך ידיעה שאחרת הם יאבדו את הכלים להתמודדות בתוך הקהילה שלהם. דפוס ההצבעה הזה של החרדים נשמר עד היום. נפתחה תקופה חדשה - רבנות ראשית מול חרדות מונהגת.  ההסתדרות הציונית תבעה מנציגיה לא לפגוע בדת, אך לפתח עצמאות תרבותית.  מערכת החינוך, שזכתה אז לעזרה מהשלטונות ומההסתדרות הציונית, התחלקה לזרמים,  ושמרה על עצמאותם.

***

כל הדברים שנכתבו עד כה הם תיאור של הכבישים הרחבים, של קיצורי הדרך, של נתיבים ממסדיים וזרמים, אך אין הם ממצים את השבילים והבתים, את הגנים והשדות. כך, עמלו החילוניים להשתמש בשפה עמוסה הדים וסמלים דתיים כדי לתאר עניינים פרוזאים וקטנים. הדתיים חששו מכך, ועם זאת שמחו על כך ששפה דתית מהווה מקור השראה ויניקה לפעולות יומיומיות. החילוניים שמו לב לכך, שהטכנולוגיה והאמנות הפוליטיקה והנוף נטמעים בתרבות הדתית.  הדתיים סברו שיש כבר סימנים לחזרה בתשובה.

שיעורי העברית של ברל כצנלסון, שנותרו בפנקסו, אינם טקסט הלכתי מקודש. הם אוסף שימושים של המלה לאן, אנה,  אך הקורא אותם ברצף חש את המוסיקליות העולה מהם. אפשר  לראות בהם בבירור כיצד נולדת תוך כדי לימוד השפה מעין תפילה מחודשת. מי שקורא את מסות הרב קוק המתארות את הייאוש והתוהו, יכול לדעת עד כמה הוא שאל עצמו שאלות חתרניות, אפילו איוביות. הרב קוק רצה להפוך את הדתיות לתנועה של אמנציפציה יהודית, בכך שהיא תשוב אל שמחת העוצמה, היופי וההתגברות על המגבלות שהטילה על עצמה יהדות הגולה. בכך פתח פתח לחציית גבולות נורמטיביים, למרות שהוא בחייו, בהופעתו, לא היה מה"יהודים החדשים", שצמחו גם בין אנשי אגודת ישראל האנטי ציונית. הוא היה לבוש כיהודי גולה, כאיש חרד, וגם הטיל על עצמו לא מעט הגבלות.

רבים מהחילוניים, אפילו החילוניים להכעיס, היו צמחונים, מסתגפים, חותרים לאידיאלים רחוקים ואנשי מוסר קפדניים,  גם כאשר חבריהם ראו בפרידה מן הדת היתר למירוץ כוחני בלתי מוגבל.

הויכוחים על חינוך דתי וחינוך חילוני שהחלו בקרב הציונים, עוד לפני העלייה השניה, סיכמו כי החינוך הציוני צריך ללדת תאומים, חינוך ציוני וציוני דתי.  על הציונות להיות אחראית על שניהם, על-פי השקפתו של אחד העם, כדי למנוע את הפירוד והקרע. הצעות אלו לא הרפו את המתח, שגאה וירד חליפות. המסגרת לכל הפתרונות והמשברים הללו היתה ישוב נטול ריבונות ועוצמה מדינית כופה, ישוב המבוסס על התנדבות וגיוס מרצון, על פילנתרופיה, על מעשי מופת של יחידים וקבוצות.  במסגרת זו נראה כי יש לתת לחיים לעשות את שלהם, כי הזמן והתקדמות המפעל יעשו את שלהם, ויבוא פתרון גם כשאין יודעים מהו.  הילדים חיו בחדר, בחדר מתוקן, בבית ספר ציוני חילוני, בגימנסיה, או בבית ספר של המזרחים.  הם למדו רבות, לקחו את שהתאים להם, נרתמו למשימות שנראו להם, שכחו והפנימו והגיעו לאיזון מסוים.

***

מאז התרגשו עלינו שני ארועים שבכוחם היה למחוק את המסגרת ההיסטורית אותה תיארתי -  השואה והקמת מדינת ישראל.  מצד אחד נפערה תהום נוראה של אובדן שליטה מוחלט על גורלנו, חשיפה לאימה אנושית, ואין מוצא תיאולוגי.  הלומי אסון חזרו היהודים אחרי המלחמה אל הכלים שהיו לפניה, כדי להתמצא במה שקרה, אך הכלים היו דלים. מצד שני, נוסדה מדינת ישראל בסערת קרב, ואתה כוח, וסמכות ריבונית. עם יהודי עמד מול עם פלסטינאי, התהוותה תשתית ריבונית שעמדה מאז במבחנים פוליטיים ומוסריים, ולא תמיד הביאה צדק חברתי ולאומי.

בעת כינון המדינה לא עמד בידי המייסדים הכוח לכונן סדר חדש בין דתיים וחילוניים, סדר הנובע מהמעבר מחברה התנדבותית הנתונה לריבונות זרה, לחברה המפעילה ומגבילה את עוצמתה לפי החלטתה.  היא הפעילה את הכלים שנוצרו בזמן העותומאני והמנדט הבריטי, והגדירה את המטרה כסטטוס קוו, למרות שידעה בבירור כי המציאות השנתה.

הפתילים שנמשכו מהעלייה השניה, והרחיקו את הפיצוץ בין דתיים לחילוניים, התקצרו במשך השנים. במקום הזיות עתיד רחוקות וחיפוש שורש עבר קדמוני, במקום החתירה לתמונת עולם כוללת וגבוהה בכל המחנות, עוסקים כל הצדדים בשברי קנאות, ובכאן ועכשיו.

אם אפשר היה להוסיף הערה בלתי מתארת, הערה המבטאת עמדה, הייתי אומר כי הגענו לשלב גורלי בו הקונפליקט בין דתיים וחילוניים, בין הדתיים לבין עצמם ובין החילוניים לבין עצמם, מהווה ביטוי ברור לשינוי שהתהווה בכל המחנות. היום קיימת הכרה בשבר, מודעות לקרע הפנימי, אובדן הסמכות,  לא רק של היריב, אלא בתוך המחנות פנימה.  גבה החשש התיאולוגי בפני הדמוקרטיה, ולעומתו גבה החשש הפוליטי מפני ההלכה. הכוח והאינטרס היו לחזות הכל, ומערכות הציבור אינן נכונות לחדור לתשתיות מורכבות ולהתחייב לתביעות גבוהות. זהו תהליך מסוכן, שאי אפשר לגבור עליו רק בדרך של הכרעה פוליטית או תפישת שלטון. הרי הדמוקרטיה איננה עניין  חיצוני. היא תרכובת של חיים יחידים ושל קהילות, של ביקורת מתמדת וזכות ליצירת גשרים והתארגנויות.

גם המסורת היהודית וחזונה הן עניין מורכב.  דומה כי הגענו לשלב חדש, ואני מקווה כי לא יהיה זה שלב של הרס, אלא שלב של יצירת תשתיות חדשות ליצירה היהודית ולדמוקרטיה הישראלית.  גרעינו של השלב הזה הוא ביצירת קהילות פתוחות, קהילות מחנכות, הצומחות מתוך קשרים אנושיים קונקרטיים, מתוך שורשים ואחריות לעתיד, ותפישה יצירתית וסולידרית.

הגיע הזמן לשים על סדר יומנו את התביעה לכינון קהילות ישוביות, על פי עניין, על פי משימה, כאלו המגלות את המשותף ונותנות מקום לשונה.  רק אם תיבננה קהילות כאלה, ונתקן בכך את התאווה למערכות היררכיות, בירוקרטיות וכוחניות לשמן, רק אז נוכל לאמר כי רעיון כלל ישראל איננו אידיאולוגיה של האחדה תחת כוח. אז נוכל גם לאמר, כי שארית ישראל אינו רעיון של פרישה ואדישות, כי "זכויות האדם" אין פירושן אטומיזציה ומלחמת הכל בכל, וכי עיצוב קהילתי איננו כניעת היחיד בפני עריצות הרוב.  מתוך כך אולי יוקם הבסיס לבנות חינוך מתחדש בתוך ההמולה הגדולה, והוא יהווה תשתית לצמיחת יהדות אוניברסלית, אותנטית, שבה חילוניים ודתיים מחפשים דרך שאיננה חיה בתוך איום מתמיד של אובדן.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד