זהות המקושרת למקום, למרחב ולזמ
זהות המקושרת למקום, למרחב ולזמ

זהות המקושרת למקום, למרחב ולזמן

 

רות קלדרון הציגה במאמר ב”הארץ” עמדה הרואה ביהודים הספרדים את "התקווה הגדולה של התרבות העברית החילונית”, בהיותם בעלי יחס סובלני ופתוח למסורת היהודית. סופרים, אמנים, רבנים ואנשי אקדמיה מגיבים.

*

 

בשורת התקווה של היהדות הספרדית

רות קלדרון

גם מרד נוסח ברנר, ברדיצ'בסקי ופיירברג לא נמצא אצל הספרדים; לא תחושת מיאוס עצמי, לא מרי בעבר, לא מרד בהורים ובמה שהם מייצגים.

יהודים חילונים ספרדים ויהודים חילונים מזרחיים אינם היינו הך. לטשטוש ההבחנה ביניהם יש גורמים רבים שלא כאן המקום לזהותם. יצוין רק שש”ס, למרות הצהרותיה, היא לאו דווקא תנועה ספרדית, ושספרדיות אינה מוליכה דווקא לש”ס.

ההבדל הבולט בין הספרדים למזרחיים נוגע לזיכרון ההיסטורי השונה שהם נושאים. בהכללה גסה אפשר לאמר, כי המזרחיים חוו את תהליך החילון כטראומה; זעזוע שבא עם משבר ההגירה, עם חוויית הקיפוח, עם התערערות המבנה החברתי ועם שבר סמכות ההורים. זכר הטראומה עדיין חי, והוא מכתיב במידה רבה את תפישת הזהות היהודית ואת ההשקפות הפוליטיות הנקשרות בה. דמויות קולנועיות כמו אלו של האב המנוצח בסרט “העדר”, והאב העיוור ב”שחור”, הן איורים לאהבה ולכאב של דור הבנים המזרחי מול דמות האב ודמות האל.

ספרדים, לעומת זאת, התרחקו מחיים של אחידות הלכתית לפחות דור אחד קודם לכן, ועברו תהליך חילון עדין, לא משברי, משולל זעם. פירושה של ההתרחקות מההלכה לא היה בהכרח התרחקות מבית הכנסת, או מאלוהים, ולא היה מלווה בהתחבטות עם עצם הזהות היהודית. ציונות, הזדהות לאומית ופטריוטיות ישראלית תפסו בקלות יחסית ובהרמוניה יחסית את המקום שפינתה ההלכה, והזהות היהודית הנינוחה היתה תמיד מקור לגאווה. “מזל טוב, באמת נחמדה, אבל לא היו כבר בחורות יהודיות שאתה צריך להתחתן עם אשכנזייה?”, העירו השכנות הבולגריות בעת שאבי עמד לשאת את אמי, יוצאת גרמניה.

אך לא רק שבר תרבותי תחת לחץ, אלא גם מרד נוסח ברנר, ברדיצ'בסקי ופיירברג לא נמצא אצל הספרדים; לא תחושת מיאוס עצמי, לא מרי בעבר, לא מרד בהורים ובמה שהם מייצגים. ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהאל שהספרדים מאמינים בו (או שאינם מאמינים בו) הוא דמות מפוייסת ומחוייכת בהרבה מזו של האשכנזים והמזרחיים. אפשר שיש לכך מחיר בעקביות ובעמקות פילוסופית, אך אינני יכולה שלא לחבב אותו רב בולגרי, שהסביר לאחרונה מדוע הוא נוסע בשבת: סוסים הרי לא רתומים למכוניות, ומכונית, בשונה מסוס, לא זקוקה ליום מנוחה. בהקשר זה אפשר להיזכר גם בסבתו של גיל חובב, כפי שהיא מתוארת בספרו המקסים “מטבח משפחתי”, לאחר שהכשירה את הבית בקפדנות לקראת פסח: “לא אוכל לתת מצות לציפורים”, תירצה בפניי מומה את בעיית הכשרות, “יבוא ציפור שאינו אוכל מצה - מה אגיד לו, סליחה אדוני, אבל עכשיו פסח?” זה בהחלט לא הטמפרמנט של ש”ס, מפלגה שמסיבות שלה מנסה לכרוך בכותרת אחת בן של קומוניסט עיראקי, בת לאריסטוקרטיה האיטלקית הירושלמית ונכד של סוחר מקזבלנקה, שאיבד את עולמו במעברה.

בזהות היהודית-הספרדית הנינוחה, שאינה מקדשת את העקביות ולעולם אינה פנטית, שאינה מבוססת על מרד ואינה נבנית כתרבות נגד - לא למקדונלדס ולא לעולם הישיבה המחמיר - בזהות הזאת המקושרת למקום, למרחב ולזמן, אני רואה את התקווה הגדולה של התרבות העברית החילונית.

מתוך  “דיוקן של חילוני”, “הארץ”, 18.10.96

 

*

 

כשיסתיים הוויכוח הממאיר הזה

אמנון דנקנר

האם יש כאן ציבור גדול של מחוסרי עוקצים, תמימים, שמחים בחלקם ונזהרים מן הקיצוניות? עדיין אנחנו ברובנו דעתניים וקשי עורף, קנאים לאמונותינו השונות.

היה לא מזמן פזמון מבודח ששמעו הרבה ברדיו, “כולנו בולגרים”, וזה המסר של רות קלדרון: מין ספרדיות סמ”ך-ט”תית בולגרית נינוחה, שמחה בחלקה, חייכנית ולא קוצנית, והוא מזכיר את תקוותו של עמוס עוז כי הולך ונוצר כאן עם ים-תיכוני עז מבע אך סובלני, בעל יצרים, אך נינוח, פתוח וחייכני. הלוואי, אך נדמה לי שעדיין לא, ולא עוד זמן רב.

מקובל עלינו שאלוהיו של כל עם, אלוהיה של כל עדה הוא תמונת המראה של הטמפרמנט הקולקטיווי של מרכיבי אותו עם, חברי אותה עדה. האם יש כאן איזו עדה מחוייכת וסובלנית? האם יש כאן ציבור גדול של מחוסרי עוקצים, תמימים, שמחים בחלקם ונזהרים מן הקיצוניות? עדיין אנחנו ברובנו דעתניים וקשי עורף, קנאים לאמונותינו השונות, אנשי הדווקא והלהכעיס. אך טבעי הוא. אחרי הכל, מקורנו כעם ומדינה במהפכות ומרידות, ובשבירתם של בתי אב ושל מוסכמות עתיקות, בקונפליקטים מתמידים שחלקם גבו מחיר דמים וחלקם רק הנפות אגרוף. והנה אנחנו כאן, שרויים עדיין במאבק רעיוני ורגשי קשה על אופי קיומנו הלאומי, הפוליטי והחברתי, ואלוהים מרקד כשטן בין המחניים.

ובכל זאת, המודל של קלדרון כל-כך מחמם לב, נוח, אנושי ומושך, עד שזה האידיאל שיש לשאוף אליו, אף כי מתוך ידיעה כי בין אם עברה שעתו או עדיין לא הגיעה, צריך לשים אותו כטוטפות בין עינינו. השעה עוד תשוב ותגיע. שעתה של התפישה הזאת בימים שבהם תשקוט הארץ מן המחלוקת הפוליטית שבה.

למרבה האסון עומד ציבור חילוני נאור המבקש גם ידיעה והכרה של התרבות היהודית, מול רובו המכריע של המחנה הדתי-לאומי. כשיסתיים הוויכוח הממאיר הזה, המחשיך את הווייתנו ביותר ממובן אחד, תבוא השעה שבה ניתן יהיה לעצב בשותפות מרתקת בין המחנות האלה משהו ואולי הרבה מן המודל של קלדרון. בינתיים, אבוי, זה כל-כך קשה, עד שאפילו אדם כמוני השואף בכל מאודו לשותפות הזאת מוצא עצמו מתייאש ממנה.

 

*

 

לא רק תרנגול כפרות

ד"ר דולי בן-חביב

למרות שנולדתי לבית דובר לדינו, אינני חשה שותפות במפעל של עיצוב תרבות עברית חילונית, שתקוותו, על-פי קלדרון, טמונה בזהות ספרדית.

רשימתה של רות קלדרון פותחת באבחנה בין מזרחיים חילוניים לספרדים חילוניים. על-פי תיאורה, יהודים מזרחיים חוו את “תהליך החילון כטראומה, כזעזוע; שבא עם משבר ההגירה”, בעוד ש”הספרדים התרחקו מחיים של אחידות הלכתית דור אחד קודם לכן, ועברו תהליך של חילון עדין, לא משברי”. כך, תחת מבטה של קלדרון, ההגירה המזרחית של שנות החמישים הופכת לגוש אחד דתי, הומוגני, אולי פנטי, אחֲר.  בזכותו של אותו אחֲר, מצליחה קלדרון לכונן את האני הספרדי שלה, והוא נינוח, חסר זעם, מפויס עם אלוהיו, בין אם הוא קיים ובין אם לא. בסוף הרשימה מוכתר האני הזה כזהות הנכונה, כלשונה, ל”מקום, למרחב ולזמן”.

אם הספרדים הם היהודים דוברי הלדינו במקור, אז, על-פי מילונה של קלדרון, אני אכונה “ספרדיה”. נולדתי לבית דובר שלוש שפות, כולל לדינו, שלא היה בו  מגע עם ההלכה. נהגנו לאכול ארוחה חגיגית בערב שבת, אבל איש לא כיבד את השבת. פקדנו את בית-הכנסת אך ורק ביום כיפור ובראש-השנה. יום כיפור נחרט בתודעתי כיום שבו חובה לסלוח ולהתיר סכסוכים ישנים עם חבֲרות, ופסח סימן את היום שבו הייתי מקבלת נעליים חדשות עם לכה שחורה. בגיל חמש-עשרה התעקשתי ללכת לבית-הספר בימי פסח, עשר שעות אחרי סיום הארוחה המרהיבה והתפילה, ואמי לא הביעה כל התנגדות. הורי האמינו באל מגונן, רחום ולא נוקם, ומעבר לכך לא היה להם מסר יהודי ברור. הם ידעו מעט מאוד על המקורות. מספרים שסבי היה רב, אך אבי היה תוצר האליאנס, ואמי היתה חניכת נזירות איטלקיות וצרפתיות. המסר היהודי החמור ביותר, אולי הבלעדי, שקיבלנו אנו, הבנות, הסתכם במשפט אחד: “אוי ואבוי לכן אם תתחתנו עם מוסלמים”.

אבל, בניגוד לתיאורה של קלדרון, חוויתי בעוצמה רבה את ה”מרד בהורים” וה”מרי בעבר, ולא הייתי יחידה. בגיל אחת-עשרה התייסרתי לילות רבים סביב שאלת קיום האל. אחרי שנה של התחבטות ביני לבין עצמי הגעתי למסקנה שאין אלוהים. רק מידי פעם, בלילות שקדמו לבחינות, הייתי חוזרת בי, ומבקשת טובה קטנה מן הכוח העליון. אחר-כך באו שנים של ויכוחים אידיאולוגיים פוליטיים, הצהרת בוז כלפי ערכים חומרניים, ומאבק על חירות נשית.

הד מסוים למרד זה בהורים מצאתי דווקא בכתביה של ז'קלין כהנוב, שקלדרון היתה מכנה אותה מן הסתם “מזרחית”. הקיץ האלכסנדרוני של גורמזאנו גורן העלה בי שוב ושוב חיוך של זיהוי, כאילו עמדתי מול מראה מוכר ונשכח. זיהיתי בו את  הקיץ האיסטנבולי שלי, הקיץ של איי הנסיכה. לא היתה בקיץ הזה אדיקות יהודית דתית. ההכללה שעושה קלדרון קורסת מול הכתבים של סופרים מזרחיים אלו יוצאי מצרים. גם החווייה המזרחית העירקית אינה מתמצה אך ורק ב”תרנגול כפרות” של אלי עמיר. סמי מיכאל משרטט בלא מעט ספרים דמויות של יהודים עירקיים, ביניהם קומוניסטים, החיים הרחק מן ההלכה היהודית, ואינם זקוקים לשירותיה של מדינת ישראל על מנת להתפקר. לפי כתבים שונים, החל תהליך החילון בקרב יהדות עירק עוד בראשית המאה, והדבר התבטא בכך שאנשים שעבדו במשרדים ממשלתיים ותלמידי בתי-ספר ממלכתיים לא שמרו שבת.

קשה לי, אם כך,  לראות במזרחיים חילוניים רבים את האחֲר, שעבר תהליך חילון שונה משלי, ועל כן אינני יכולה לאמץ את האבחנה של קלדרון. אני מעדיפה לדבוק באבחנה שעשתה כהנוב, בין יהודים מהעולם המוסלמי-לבנטיני, לבין יהודים מהעולם הנוצרי-אירופי. במערך הכוחות החברתיים בישדראל, אני מגדירה עצמי לא כ”ספרדייה” אלא כ”מזרחית”. אינני מנסה ללכוד בהגדרה זאת את כל החווייה המזרחית. זו הכרזה פוליטית, הנגזרת מן הניתוח של מנגנוני הדיכוי הכלכליים, החברתיים והתרבותיים שהופעלו על יהודים יוצאי ארצות האיסלם במדינת ישראל.

בהגדרה עצמית זו אינני קוראת למחוק את השונה, אלא מזמינה לבנות חברה פלורליסטית, חברה הנותנת מרחב מחיה ומשאבים לפריחה ולמימוש עצמי של קבוצות פרטיקולריות שונות, שלהן  תרבות אתנית או לאומית, אמונה דתית, ג'נדר והעדפה מינית. לכן, למרות שנולדתי לבית דובר לדינו, אינני חשה שותפות במפעל של עיצוב תרבות עברית חילונית, שתקוותו, על-פי קלדרון, טמונה בזהות ספרדית. אני חשה בסיום רשימתה נימה של קריאה לבניית תרבות לאומית חילונית אחידה או חותרת לאחדות. בעיני זהו  עוד מפעל לאומי, שבדרך-כלל נבנה תחת ההגמוניה של קבוצה פרטיקולרית אחת.

 

*

 

אותו הרחיקה, אותנו קירבה

אמנון שמוש

מעולם לא השלתה אמא את עצמה שאוכל כשר אנו אוכלים. היתה אוכלת אתנו ומכבדת אותנו בזה; אותנו ואת אורח-החיים בו בחרנו; שאם ביתו של בנה הוא, הריהו כביתה.

דברים יפים ונכוחים של רות קלדרון. אני מביא להם את תגובתי בצורת סיפור קצרצר, “מעשה באם ובתה”. יש בסיפור זה המחשה של התיזה הקלדרונית. אמי ז”ל מוצאה ממשפחה ספרדית טיפוסית. אבי ז”ל - ממשפחה ספרדית טיפוסית.

מעשה באם ובתה

אמא עליה השלום היתה יהודייה כשרה. מטבח שלה כשר ומעשים שלה כשרים כל ימי חייה, את האלוהים היתה יראה ואת הבריות היתה מכבדת, אף שלא תמיד היטיבו הללו עמה. בן זקונים הייתי לה, אחד משמונה שהלך לקיבוץ. שהלך - זאת עוד יכלה להבין; רבים הולכים ושבים, מה-גם שזה שהגיע לארץ בגיל רך וארץ-ישראל הנבנית הטביעה עליו את חותמה. אולם שנשאר בקיבוץ ובנה שם ביתו - היה קשה לה להבין. היתה מצירה על כך בלבה וממעטת לומר זאת בפיה. ראתה שכאן ביתי וזה הפך להיות ביתה.

נודדת היתה מבן לבת ומבת לבן ושוהה במחיצת בנים ונכדים, מאצילה עליהם מחוכמתם וממידותיהם וסופגת מהם רעננות ונעורים וטעם חיים. מבשלת להם מטעמים ומפזרת בין השאר תבלינים אמרות מלאות חכמת-חיים שאם-ירצה-השם יועילו להם לקטנים הללו לכשיגדלו. ידעה דיעותיהם של נכדים ונינים ולא תמיד הבינה. ישתבח שמו, היתה שבה ואומרת, לא כל דבר בעולמו יכול אדם להבין. היתה באה איפוא גם לקיבוץ חודש-חודשיים בשנה ובין ביקור לביקור היתה מתעניינת לדעת מי כבר ילדה ומי התחתנה עם מי ומי עזבה עבודתה עם ילדים ועברה לגיהוץ וכיוצא בזה דברים שיש בהם עניין, שהרי קיבוץ למען בני אדם נוצר ולא למען פרות וכבשים ועופות שעלוני הקיבוצים מלאים סיפורים על אודותיהם.

מעולם לא השלתה אמא את עצמה שאוכל כשר אנו אוכלים. ואנו שלא נשאלנו לא חיפשנו מה לענות. אילו היתה שואלת היינו אומרים. היתה אוכלת אתנו ומכבדת אותנו בזה; אותנו ואת אורח-החיים בו בחרנו; שאם ביתו של בנה הוא, הריהו כביתה.

 ומעשה בארוחה חגיגית כלשהי שהכינו לכבודה פיצה טובה ודשנה לכל הקיבוץ, אדום צהוב ושחור מכסים את פניה ובצק זהוב תופח סביב סביב. נטלה אמא לצלחתה ונעצה מזלג וסכין, והנה בתוך הגבינה הצהובה המבעבעת נעוץ נתח נקניק. אשתי שישבה מולה השפילה מבטה והחלה נושכת שפתה בשיניה. אני נעצתי מזלג בפיצה והתחלתי חותך בסכין הקהה, מתכנן מה אומר ומה אדבר. והנה אנחנו שומעים את אמא אומרת בנחת: נפלה להם חתיכה של נקניק אל תוך הגבינה; אין דבר, זה קורה. הרחיקה אותו ואכלה. אותו הרחיקה, אותנו קירבה.

כשנפטרה אמי, לא הייתי דואג מה תאמר נשמתה לפני כיסא הכבוד על מעשה זה ועל שכמותו. מוכן אני ומזומן ללכת בבוא יומי לאותו מקום אליו שלחה שופט עליון שבשמיים. יהי רצון ומעשים שלי יזכוני לכך.

מתוך הקובץ “מעין חתום”, בהוצאת הקיבוץ-המאוחד

*

 

שברונם של ביאליק ואחד-העם

הרב ישראל אייכלר

אין להוריה של רות קלדרון אף אחד מן המאפיינים הנורמליים של בני עם אחד, האופי, המנטליות, התרבות, הצבע, המולדת, שפת האם וכו'. משנשללה ממנה האמונה היהודית, אין פלא שככל בני התערובת בעולם המודרני, היא מחפשת זהות.

היהדות היתה, הינה ותהיה אמונה ודת בלבד. הדת הזו קובעת, בניגוד לכללי התרבות האוניברסלית, שכל מאמיניה מהווים חטיבה אחת לה' אלוקי ישראל, וכולם בני עם אחד. יהודי כל העולם הם בני עם אחד, למרות שאינם חיים בארץ אחת, אינם מדברים בשפה אחת, אין להם מנטליות אחת וגם צבע עורם שונה. יתר על כן, גוי שקיבל עליו עול תורה ומצוות מתוך אמונה, הופך לחלק בלתי נפרד מן העם הזה. העם היהודי עומד מעל למקום, למרחב ולזמן כיצירת נצח. אין דוגמתו בשום אומה ולשון. לכן, מי שניסה להפוך את היהודים לעם “נורמלי”, כשלונו מובטח מראש. והוא אכן נכשל. אין עם יהודי. זהו עם לא נורמלי, אוסף עמים ובליל שפות, שרק האויב החיצוני איחד אותו. פרופ' ליבוביץ היה אומר: “אוי לעם שרק הפלדה והאש מאחדים אותו”. היום כבר אין הפלדה מאחדת, ומה שנותר מן האש היא בעירת השנאה והניכור.

הגברת קלדרון הציגה את משפחתה לדיון ציבורי, ולכן ניקח אותה לדוגמה. לפי כל הכללים האוניברסליים, הוריה של רות קלדרון אינם בני עם אחד. האם גרמניה (“אשכנזיה” בלשון משפחת האב), והאב פלשתיני ממוצא ספרדי. שניהם צאצאים למאמיני הדת היהודית, אבל אין לזוג הזה אף אחד מן המאפיינים הנורמליים של בני עם אחד, האופי, המנטליות, התרבות, הצבע, המולדת, שפת האם וכו'. אילו היו הוריה מעניקים לה זהות יהודית של תורה ואמונה, לא היה לה משבר זהות. משנשללה ממנה האמונה היהודית, אין פלא שככל בני התערובת בעולם המודרני, היא מחפשת זהות.

היא אינה אשמה בכך. אשם אותו “רב בולגרי” (אם היה דבר כזה), שהתיר לה נסיעה בשבת בגלל ההבדל בין סוסים למכונית. אותו בור ועם הארץ לא הבין את מהות קדושת השבת. השבת היא ברית עולם בין הקב"ה ובני ישראל. יהודי מצהיר אמונים בליל שבת: “כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת ויינפש”. מי שאינו מאמין שהקב”ה ברא את העולם, אינו שייך לברית הזאת, ומפסיד את החווייה הנפלאה של שמירת שבת קודש. כל קשר בינו ובין השבת דומה לקשר שבין הסוסים למכונית.

אותו דור שחשב שאפשר ליצור לאומיות יהודית לבלי אמונה ודת, אשם באובדן זהותו של העם היהודי. האובדן הזה יגרום להכחדתו של העם היהודי בתהליך מהיר ובלתי נמנע. המשורר אורי צבי גרינברג קונן על מדינת ישראל בשלהי ימיו; אוי לשקיעה שראה בעת הזריחה. הוא לא הבין כי הזריחה היתה פטה מורגנה. מדינת ישראל אינה יכולה להבטיח את קיומו של העם היהודי, כי העם היהודי אינו יכול (וגם לא יהיה מעוניין) להבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

לעת זקנותו הבין המשורר חיים נחמן ביאליק, כי נכשל הנסיון לצקת תוכן יהודי בלאומיות החילונית. ביאליק ניסה להקים קבוצות “נועם שבת”, ולהחדיר ניחוח יהודי דרך השירה, ובכל דרך אחרת. אבל השמן והמים לא מתערבים. בפגישתו עם אחד-העם נאנחו שניהם. אחד העם הביע את שברון לבו על שבתו נישאה לגוי. הוא ראה בכך שבר החלום להקים “מרכז רוחני” חילוני בארץ ישראל. “בנותיך נתונים לעם אחר”, קונן אחד העם, בצטטו מן התוכחה (דברים כח). או אז ענה לו ביאליק: אין מנוס. “צוריק אין חיידער אריין” (לשוב אל ה”חדר”, תלמוד התורה). אחד העם ענה לו: “צו שפעט” (מאוחר מדי). שני הזקנים הללו, שינקו בחלב אמם את היהדות, למדו מאוחר מדי כי הדור הצעיר ששתה את המים המאררים של התרבות החילונית הרדודה, יאבד את הזהות היהודית.

דור שלם חשב כי מתוך “כור ההיתוך” של “קיבוץ גלויות” יצא יהודי חדש, בעל אגרופים תפוחים וכפות ידיים מיובלות, חדור נציונליזם יהודי. כן קיוו שתתפתח רוחניות חילונית, או תרבות אוניברסלית עם ניחוח יהודי. ויצא העגל הזה. הדור הראשון של אותם ימים אכן הלך לשדות, ושפך את דמו ודמם של השכנים, וגירש את הערבים מיפו, חיפה וקטמון וארבע מאות כפרים ערביים הוכחדו מעל פני האדמה. גם הדור הזה הזדקן ושאל את עצמו: מה הלאה? לאן הולכים? מה אנו רוצים בעולם הזה?

הדור השני כבר התרחק עוד יותר מן היהדות, והחל לשאול שאלות על עצם הלאומיות. דור השואה ודור התקומה לא שאלו למה צריך מדינה נפרדת ליהודים. אבל הדור שלאחריו, דור “הכפר הגלובלי", מתחיל לשאול, אולי אפשר להסתדר בעולם בלי מדינה במזרח התיכון? בעצם, מי צריך את העם היהודי? מה ההבדל בין הזמרים הישראלים לזמרים האמריקאיים? אם זמרות יהודיות מוזמנות לשיר בוותיקן, למה באמת צריך להביא אותן מתל-אביב? האנטישמיות בעולם כבר אינה מה שהיתה פעם. פוגרומים נגד יהודים אין בעולם, מלבד בפיגועי טירור בארץ-ישראל. אז למה באמת צריך את כל העסק הזה?

שר בכיר בממשלה הקודמת אמר לי: “אם הבנים שלי יחליטו שמדינת יהודים היא מושג אנכרוניסטי, ואיננה רלוונטית למאה העשרים ואחת, שיירדו מן הארץ ויתבוללו ויצליחו. אותי חינכו ללאומיות”. הכרתי איש מצפון חילוני שאמר: “נולדתי בחטא בבית ממנו גורשו ערבים בשכונת מנשיה בתל-אביב, לכן אני מזדהה עם זכות השיבה של הפלסטינים”. האיש אכן ירד מן הארץ, וחי היום באושר בארצות-הברית, בלי לשבת לילות קרים בקסבה של חברון או במוצבים בלבנון.

עכשיו באה הגברת קלדרון, ומפיחה תקווה לתרבות עברית חילונית, על-ידי זהות ספרדית המקושרת לזמן, למקום ולמרחב. ובכן, בזמן הזה, במקום הזה ובמרחב הזה קיימות שתי זהויות דתיות, ואין בלתן - זהות איסלמית או זהות יהודית. יהדות היא אמונה בה' ובתורתו, והתרבות החילונית כופרת בשני אלה, כך שהם תרתי דסתרי, כמו איסלאם ונצרות. את זאת הבינו הציונים הוותיקים רק כשניצבו בפני שוקת תרבותית שבורה. מדינה חילונית אינה מתקשרת למקום הזה. כפירה באלוהים אינה שייכת למרחב הזה. הציונות, כמו הקומוניזם, שייכת למאה הקודמת במזרח אירופה, ואינה מקושרת לזמן הזה. היא מיצתה את עצמה והשיגה מדינה לאחר השואה, וגידלה עוד שני דורות שנקראו שוב ושוב למלחמה חסרת תכלית.

הדור השני שואל שאלות אמת נוקבות. התשובה היחידה היא, “צוריק אין חיידער אריין”, שיבה ליהדות המקורית, שיבה לתורה ולאמונה. כל דרך אחרת תוביל למבוי סתום, לאובדן זהות, להתבוללות ולשואה רוחנית. במקום לחזור על הטעות של דור ההשכלה והציונות של אחד-העם וביאליק, גרינברג וליבוביץ, שבצערם הכירו בכשלונם, אני מציע לכם, שובו ליהדות המקורית, ותצליחו להשתלב בשרשרת הדורות הנמשכת אלפי שנים, חוליה אחר חוליה, ותחזיק מעמד מעל ומעבר לזמן, למרחב ולמקום, בעזרת ה', צור ישראל וגואלו.

 

*

 

כיפות מקרטון ושוטרי מוסר

יוסי בנאי

כשהאבא של הסבא שלי עלה לירושלים, היה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק, ולאלוהים שלו לא היו עיניים גדולות.

עבורי ועבור המשפחה שגדלתי בה, המסורת היתה לא פחות קדושה מציציות בחוץ, אם לא יותר. כשהאבא של הסבא שלי עלה ב- 1880 לירושלים, לא היו לו בראש חסינות ולא פוליטיקה. מה שהיה לו זה ספר תפילה, וחלום רחוק. האלוהים שלו היה מאוד עניו, לא היו לו עיניים גדולות, והוא הסתפק במועט, ובעיקר, לפי עניות דעתי, היתה לו המון סובלנות. וכך, בהמון סובלנות, גדלנו דור אחרי דור.

לדוגמה, יום אחד ביקשה ממני אמא שלי להגיע לירושלים, אמרה שאני בא פחות מדי. אמרתי לה, תראי, אני יכול להגיע רק בשבת. את רוצה שאני אגיע בשבת? אמא, שהדליקה נרות והלכה לבית הכנסת ושמרה את השבת הלכה ושאלה את הרב. אמרה לו,  הבן שלי עובד בתל אביב, אני רוצה  שיבוא אלי. הרב, שראה אמא שמאוד דואגת לבנה אמר לה בחוכמתו, שם הוא נוסע בשבת? אמרה לו, כן. אמר לה, אז שיסע כבר אליך.

את הבר מצוה של הבן שלי, לפני שלוש שנים, עשיתי באותו בית כנסת שעשו לאבי ולאחי ולאחיי. העניין הזה עבר אצלנו באופן טבעי, כי אהבנו את זה, את הזמירות ושירי השבת וחגיגות שמחת תורה והתפילות של כל נדרי והמפגשים. בית הכנסת היה מקום מפגש, מקום שהיינו יודעים לפי הברכות באיזה חג אנחנו נמצאים, וידענו אם זה קיץ או חורף לפי תפילת מוריד הגשם ומשיב הרוח. לקחתי את אמא שלי לקבר רחל, היא היתה מתפללת וחוזרת  והולכת למערת המכפלה. כמוה היו עשרות אלפי אנשים שחיו ככה. היתה צניעות יפה, היה איזה דבר אמת בין האיש לאלוהיו. 

 היום צר לי מאוד לראות לאן הלכו הדברים. הייתי לא מזמן בירושלים, והסתובבתי בשוק מחנה יהודה. בשכונות המערביות גרו וגרים חלבים, אורפלים, כורדים, כל מיני עדות בישראל. והנה אני רואה המונים הולכים פתאום עם כיפות ועם זקזקנים, ונראים מחופשים בכל האביזרים שפעם לא היו צריכים אותם בשביל לעבוד את האלוהים.

לא היו צריכים להרוס את הקיר הגבוה ליד הכותל המערבי. זה היה יפה וצנוע, ועכשיו אזור הכותל נראה כמו קניון. אני מסתכל עליו הזה ואני אומר, זה מה שקרה לנו. היה כאן דבר מלא הוד, והרסנו את זה. היום מוכרים לך כיפות מקרטון, ועומדים שם שומרי ושוטרי מוסר. הולך ומתפשט מסע פנטי ומסוכן, ובמקום לאמר שאדם באמונתו יחיה, הם מרחיקים אנשים מן המסורת. זה מכאיב.

 

*

 

תוגת המזרחיים

ד"ר דוד אוחנה

הישראלים לא נהנים היום מפלורליזם, הם סובלים מפלורליזם. כל קהילה וסקטור בונים את דימוייהם הקולקטיביים, סמליהם, זכרון העבר, משאת נפשם, ומצידם, שהאחרים יילכו לעזאזל .

דבר מצחיק קרה לרות קלדרון. בדרכה לברך את הספרדיות כ”תקווה הגדולה של התרבות העברית החילונית”, נמצאה מקללת את המזרחיים. כאילו שאין אנו מפריטים עצמנו לדעת דיינו, קלדרון משרטטת הבחנה נוספת: בין ספרדים למזרחיים. הספרדים מאוזנים, הרמונים, נינוחים, מפויסים ומחויכים הרבה יותר מהמזרחיים ומהאשכנזים. המזרחיים, הסוחבים כחטוטרת את החטא הקדמון של קליטתם, הם תואמי ש”ס, מורדים בהוריהם, מזוהים מאז עם קיפוח, שבר, טראומה, זעם.

כיצד אפשר לפתח אתוס ספרדי חדש, בשעה שממשיכים לגלות אי הבנה שכזאת לתוגת המזרחיים? איך תביא קלדרון מזור לתחלואיה של החברה הישראלית המקוטבת, אם היא ממשיכה להתבוסס בבוץ של דעות קדומות, תובנות שטחיות ומיסודן של מסקנות סוציולוגיות בגרוש.

הנה חומר למחשבה: מזרחיים לא חוו מרד בהורים. נכון שתיזת המרד היא מן המםפורסמות, אך מי אמר שנורמה מבוססת על עובדות? ההיפך הוא הנכון. ישראלים חילוניים גמורים צריכים להתקנא במרבית המזרחיים המקיימים את מצוות כבד את אביך ואת אמך. אצל מרבית המזרחיים אין מרד נעורים, יש תודעה עצמית של המשכיות.

הנה עוד חומר למחשבה: המזרחיים החדשים אינם חילונים (שמרדו בהוריהם וגומר...). ההבחנה בין חילוניים לדתיים איננה תקפה לגביהם, ומרביתם מסורתיים. מסורתי הוא אדם שאיננו מנוכר לטקסטים של הוריו, למקורותיו התרבותיים, שיודע מהו “קדיש”, מכיר בעל-פה  מחזורי תפילה שלמים, איננו מסרב כשקוראים לו להשלים מניין. עמנואל קנט הגדיר בין היתר את הנאורות כהשקפת עולם המכירה בתרומתם של דורות קודמים, אך מוסיפה את נדבכה על נדבכי העבר. מסורתי הוא בעיניי אדם נאור, שאינו מקדש את ההיבריס, אותה גאווה יוונית או מודרנית, ומביט מתוך הערכה וכבוד על נדבכים עליהם הוא עומד.

הו, כמה נמאסו הדיבורים האלה על מזרחיים וספרדים. הישראלים לא נהנים היום מפלורליזם, הם סובלים מפלורליזם. כל קהילה וסקטור בונים את דימוייהם הקולקטיביים, סמליהם, זכרון העבר, משאת נפשם, ומצידם, שהאחרים יילכו לעזאזל. כל אחד מסתתר מאחורט הצלקת הפרטית שלו, כפי שאמר לי חיים גורי. כל אחד נוטל מליטרת הבשר, ואחריו המבול. לא פלורליזם נחוץ לנו, אלא דיאלוג בין יושבי הארץ הזאת. לא מתיחת החבל, אלא בניית גשר של דיבור והקשבה, לא טיפוח שדות מוקשים שנטמנו בעבר, אלא יצירת אוטוסטרדות מידע עדכניות בין הישראלים.

מה שנחוץ לנו באמת הוא אתוס חדש, מרענן, שאיננו מתנכר למרחב שלנו, ואיננו מפנה גב לערכים האוניברסליים. שמנותק מחבל הטבור של סכסוכים אתניים שעבר זמנם, ופורש לפנינו חזון של מסגרת תרבותית עתיקה יותר, ראויה יותר, רחבה יותר. האופציה הים-תיכנוית הכוללת את הישראלים (המזרחיים, הספרדים, האשכנזים), את הפלסטינים, האירופים והמוגרבים, מציעה דיאלוג ולא מלחמת תרבות, בה יש רק מובסים. האופציה הים-תיכונית איננה קריאה לבדלנות עדתית, טפיחת שכם עצמית או חזרה לשורשים, אלא מצע תרבותי משותף לליבון הזהויות הנפרדות; הוא מכובד דיו, חשוב ומרכזי מכדי להיות כתובת נוספת לקיפוח עדתי, טיפוח סקטוריאלי, מגמה פולקלוריסטית או סנטימנטלית.

רציתי לכתוב על אמי הים-תיכונית, שנפטרה לפני כמה חודשים, אך הכאב טרי מדי. אני יכול לספר על הקהילה שחזרתי וגיליתי בקרית-גת, בה התגוררתי לפני יותר מחצי יובל שנים. כמה סולידריות גיליתי שם בימי אבלי, כמה אמפתיה, ואהבה בלתי אמצעית, והתייחסות נאורה וחמה אנושית. ושום קמצוץ של מרד בהורים.

 

*

הסיגרִייה  של מוּמה

גיל חובב

 “הבט, הבט מעל סן מרטין, בטח יש שם איזה כוכב. הבט בכיוון בית לחם, למה תמיד שרים הנוצרים על כוכב זורח מעל בית לחם? לא אבין איך אלה ישירו שירים ואתה לא תוכל למצוא אפילו כוכב אחד”.

שבת בערב, אחרון האורחים נפרד מאיתנו ועוזב את הבית, הסרוויס הטוב נאסף מן השולחנות ומונח במשיכלה במטבח, פירורי בורקס מוברשים מספות הקטיפה, בחדר האורחים ובחדר האוכל עדיין תלוי ריח דק של עשן סיגריות ובושם יקר ופודרה וקפה תורכי, כל ניחוחות הפגישה השבועית של חבריה של מוּמה, שכילד נהגתי לכנותם בשם “המחתרת הספרדית”. מוּמה, סבתא שלי, נשענת בגבה על הקיר, מעבירה במוחה את תמונות הערב הזה, הזוהר כמו כל ערבי השבת שלנו, עם האורחים החשובים שלה, ועם אנקות התענוג שהבורקס שלה מפיקים מהם, עם הרכילויות והתככים ועם ההכרזה המפורסמת (“אין עוד סלון כזה מפה ועד קושטא!”) החוזרת ומוצהרת בתום כל שבת שכזו, מרשה לעצמה חיוך קטן, ואחר כך מביטה בי ואומרת “חשבתי שלעולם לא יקומו וילכו. נו, לא תעמוד שם כמו בול עץ, רוץ והבא הסיגרִייות, אחכה לך בגזוסטרא. אני משתגעת לאיזו סיגרִייה”.

ודווקא הרגעים האלה, הסוערים הרבה פחות ממפגשי המחתרת הספרדית שבהם נלחשו סודות בצרפתית, קללות בערבית, בדיחות באנגלית ואקסיומות בלדינו, דווקא הדקות האלה שאחרי הקונספירציה ואחרי המלחמה היו היקרות לי ביותר. כי אז, כששנינו יושבים על כסאות מתקפלים קלועים מרצועות ניילון במרפסת, כשירושלים הפרושה לכל רוחב הנוף הולכת ומתכרבלת בחושך, כשאנחנו לוגמים מים עם לואיזה בלי תה (“לא תשים תה בכוס, שמעת אותי? לואיזה תספיק. תה זה למשרתות!”), מוּמה היתה רק שלי.

“לא תשכח לומר לי ברגע שיש, שמעת?”, היתה מוּמה ספק מצווה ספק מתחננת. “ברגע שיש! לא תחשוב שתוכל לרמות אותי, חספצ'ו. לבי יראה מתי תשקר. הבט היטב בשמיים. לא תתעצל! הבט גם בשמיים של קטמון!”

מוּמה רצתה שאמצא לה שלושה כוכבים בשמיים. מוּמה רצתה לעשן, אבל היא לא עישנה בשבת, ולמרות שהדלקנו אור בשבת, ולמרות שנסענו בשבת, ולמרות שראינו טלוויזיה בשבת, ולמרות שרקמנו מזימות להפלת המשטר של המלכה הרשעה איזבלה בספרד של ימי הביניים בשבת, בשביל סיגרִייות היא היתה צריכה לחכות. שלושה כוכבים היו התנאי הכרחי.

“למה שלא תעשני כבר ודי?”, הייתי מאיץ בה, אבל היא בשלה: “לא אוכל, לא אוכל לעשות זאת לאבי ולסניור דילמונדו”.

וכך, חמושה בראייתו הקצרה של הקצר בנכדיה, היתה מוּמה יושבת במרפסת שלנו, בין קודש לחול, מנסה לדוג כוכבים. “הבט, הבט מעל סן מרטין, בטח יש שם איזה כוכב. הבט בכיוון בית לחם, למה תמיד שרים הנוצרים על כוכב זורח מעל בית לחם? לא אבין איך אלה ישירו שירים ואתה לא תוכל למצוא אפילו כוכב אחד”.

הדילמה היתה עצומה: מצד אחד, לפעמים כבר היו השמיים זרועים בהרבה יותר משלושה כוכבים. אבל הלשנה עליהם למוּמה פירושה היה הדלקה מיידית של הסיגרִייה, עישונה, וסיום הישיבה המשותפת במרפסת. בלי שלושה כוכבים בשמיים מוּמה היתה שלי. שלי בלבד. שבויה שלי. מצד שני, במקרים המעטים שמיהרתי לאיזה מקום או שרציתי לראות משהו בטלוויזיה, או שהגעגועים של מוּמה לסיגרִיית מוצאי השבת שלה נגעו ללבי במיוחד, הייתי מחליט שגם שני כוכבים (אפילו רק אחד) זה מספיק, ושסיניור דילמונדו יתפוצץ. הרי מוּמה רוצה לעשן, הרי אני ממהר, הרי מייד אחרי הסיגרִייה  אומרת מוּמה “שבוע טוב” ורק אחרי הברכה הזאת אפשר באמת להתחיל את השבוע. אז הייתי מרמה. הייתי מרמה הרבה.

הסידור הזה עבד יפה מאוד עד ערב יום הכיפורים תשכ”ט, כשמוּמה ואני ישבנו במרפסת הסתווית שלנו, היא מתה לסיגרִייה ואני בולש אחרי כוכבים בשמיים. מוּמה היתה עסוקה בלספר לי על נפלאות יום כיפור ועל העבודה הרבה שיש לסניור דילמונדו בהענשת חוטאים ואשכנזים, או שאולי היא דיברה עלינו ועליה, כלומר על איך אנחנו הילדים שותים את דמה ואיך המשרתת (מוּמה לא האמינה בעוזרות) לא תדע דבר ואיך ההורים שלי מגדלים אותנו בלי ערכים ולסוף נצא כולנו סייסים שלא יודעים איך להתנהג וזה למרות שהיא היתה כל השנים התלמידה הטובה ביותר במחלקה ובעצם בכל בית הספר של מיסיס לנדוי. הדיבורים של מוּמה הפריעו לי בציד הכוכבים ולמען האמת מה שהטריד אותי יותר היה סניור דילמונדו ועברת יום הכיפורים שלו, ומעילותי הגסות בחשבון הכוכבים על פני השנים. בסיכום שש השבתות בהן ישבתי כסופר הכוכבים של מוּמה, הייתי חייב לסניור דילמונדו לפחות עשרים ואחד כוכבים. ואז פרצתי בבכי.

“מה קרה, קוּדילוֹ, מה קרה?”.

“זה בגלל סניור דילמונדו”.

“אדיו! סיניור דילמונדו? מה עשית לו?”.

“אני שיקרתי”.

“לסיניור דילמונדו?”

“כן”.

“אינטרו לוס בואנוס, מה שיקרת לו? לא תדע שלא משקרים לסניור דילמונדו? למה עשית כך, קוּדילוֹ? לא יפה. סיניור דילמונדו מאוד נעלב”.

“אני יודע, ועכשיו הוא יבוא לקחת אותי לגהינום”.

“לקחת? את מי לקחת? מי יבוא? נו נו, קוּדילוֹ, דבר כמו בן אדם. מי יבוא לקחת, סיניור דילמונדו? ואיך ייקח? קודם יצטרך לקחת אותי. די די, קוּדילוֹ, אל תדאג. אני שומרת עליך. הנה, ראה, נעלתי את הדלת. המפתח אצלי. סיניור דילמונדו לא יוכל להיכנס לפני שאגיד לו אזדבר. אבל מה עשית, למה שיקרת לסיניור דילמונדו?”

בלית ברירה סיפרתי למוּמה על מעילות הכוכבים שלי ובבכי עצוב ומכה על חטא, בבכי של ילד בן שבע שאין לו חברים, רק סבתא שלו, בבכי של ילד בן שבע שכשיש לו חבר אחד הוא מוכן למכור את הסבתא שלו עבורו, סיפרתי לה איך הייתי מטה את ספירת הכוכבים השבועית לטובתי, ואיך העלבתי את סניור דילמונדו.

“אבל קוּדילוֹ”, אמרה מוּמה ומחתה דמעה מעינה, דמעה שאז חשבתי שהיא דמעת אכזבה ורק כיום אני מבין אותה באמת, “קוּדילוֹ, עוד יהיו לך הרבה חברים. אני מבטיחה לך, טוב? אתה תראה, אתה תראה איך כולם ירצו להיות חברים שלך, אני אומרת לך”.

“וסניור דילמונדו?”, שאלתי אותה, “מה עם סניור דילמונדו?”

“גם הוא חבר שלך, קוּדילוֹ. הוא חבר של המשפחה. אנחנו מכירים אותו מזמן”.

“והוא כבר לא כועס?”

“קוּדילוֹ”, אמרה מוּמה, “סיניור דילמונדו אף פעם לא כועס על ילדים. וגם על אנשים טובים. ובטח שלא עליך. אני דיברתי אתו ואמרתי לו כמה דברים. דע לך שהוא מאוד בעדך”.

כך אמרה מוּמה בהדליקה את הסיגרִייה השבתית שלה, ואחרי שנשפה את העשן לשמיים, לעבר שני הכוכבים הגלמודים שברקיע, חפנה את פני בשתי ידיה ונשקה לי על מצחי. “הכל יהיה בסדר”, היא אמרה לי, “סניור דילמונדו הבטיח לי. שבוע טוב”.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד