אני, שבאתי מעולם התפר
אני, שבאתי מעולם התפר

אני, שבאתי מעולם התפר

משה הלינגר

החוג למדע המדינה, אוניברסיטת בר-אילן

 

אחרי רצח רבין יצא משה הלינגר, חובש כיפה שחורה, למסע מפגשים אינטנסיבי עם אנשי חינוך חילוניים ודתיים, הנמשך עד היום. עם דתיים הוא מדבר על דמוקרטיה, עם החילוניים על יהדות. רק החיבור בין יהדות ודמוקרטיה, הוא טוען, יעצור את התהליך המהיר שבו נוצרות בארץ שתי קבוצות ההולכות ומתכנסות בגיטאות.

 

נולדתי בתל-אביב לפני 36 שנה. גדלתי בבית דתי, ולמדתי בישיבות ידועות, ביניהן ישיבת היישוב החדש. החרדים בתל אביב של פעם היו שונים מאוד מן העולם החרדי של היום. חרדי היה יכול להיות נטול זקן, ולהחזיק טלוויזיה בבית.

בן 19 הלכתי לישיבת חברון שבירושלים, אחת מאוניות הדגל של העולם הליטאי החרדי, ואחריה בכולל במאה שערים בישיבה הגדולה מיר. בו זמנית התחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה, ובגיל 26, כאשר הייתי כבר נשוי ואב לילדים, "אילצתי" את שלטונות הצבא לגייס אותי במסגרת פרויקט לאנשים חרדים בעלי משפחות. עד היום אני משרת בגדוד קרבי בתותחנים. לאחר הצבא סיימתי את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה במדעי הרוח והחברה, ולאחר מכן עשיתי תואר שני בבר-אילן במדעי המדינה, ובו זמנית לימדתי בבתי ספר תיכוניים תחומים שונים.

באוניברסיטה נקלעתי לבעיה. אני מאוד אוהב להרצות, אבל באופיי אני מחנך, ואת זה לא יכולתי לממש שם. חשתי גם, שדווקא בזכות הרקע התל-אביבי שלי אני מסוגל להתחבר לעולמות שונים, ואני לא מרגיש זר באף אחד מהם. אני מרגיש שייכות לעולם החרדי שבו גדלתי; לעולם החילוני שגדלתי בסביבתו - רוב חבריי הילדים היו חילוניים;  ולעולם הציוני-דתי שבו אני נמצא היום. אני מאוד אוהב גמרא, ומאוד אוהב לראות סרטי קולנוע ולשמוע מוסיקת רוק, והשילוב הזה מאפשר לי להתחבר.

***

מה שראיתי בציבורים השונים המרכיבים את החברה הישראלית חיזק בו את הצורך לעשות מעשה. ראיתי  תהליך מסוכן של התכנסות לגיטאות, היפרדות לשני עמים. הציבור החרדי עבר תהליך פרדוכסלי. הוא הלך וחיזק במשך השנים את מגמת ההתבדלות, ומצד שני נפתח יותר ויותר לחיים הציבוריים במדינה, ולא רק מתוך שיקולים פרגמטיים. קם דור חרדי חדש, צברי, שמדבר עברית ולא אידיש. בישיבה שבה למדתי כנער התעסקו בהתלהבות בתוצאות משחקי הכדורסל של מכבי תל-אביב. לפרדוכס הזה יש גם ביטוי פוליטי. חלק מהחרדים פיתחו שילוב מאוד מוזר בין אנטי-ציונות וימניות. חרדים שאינם משרתים בצבא, בארץ או בחו"ל, ראו ברבין בוגד, והובילו את הקמפיין נגדו. אנשים במועצת גדולי התורה דיברו בכאב על הפקרת המתנחלים.

הציבור הדתי-הציוני עובר תהליך דומה מבחינת תכניו, אבל במסלול שונה. מצד אחד הוא משתלב יותר ויותר בחברה, לוקח חלק בהנהגה בכמה וכמה תחומים, כמו צבא ורפואה, ושם לו למטרה להיכנס יותר ויותר לתקשורת. מצד שני יש לדתיים הציוניים היום נטייה חזקה להתבצרות בגיטו, בתחומים רבים של החיים. רבים  מהם אומרים לעצמם שהחרדים אולי צדקו לאורך כל הדרך, לא בהתנגדותם למדינה, אלא באורח החיים ובצורת החשיבה בענייני דת. זה בא לביטוי בראייה מחמירה יותר של המצוות, ובהתבדלות גיאוגרפית. הרבה יותר צעירים דתיים הולכים לגור בשכונות שאין בהם חילוניים. אני, שבאתי מעולם התפר שבין הציבור החרדי לציוני דתי, מתקשה להבין את התהליך. הגיטואיזציה הזאת מסוכנת מאוד בעיניי.

בציבור החילוני ראיתי תופעות מסוכנות לא פחות. כשהייתי צעיר חרד זרקו לעברי ברחוב משפטים בנוסח, "אתכם היה צריך לשרוף באושוויץ", זרקו עלי מים וקראו "אדוק פיסטוק". הסטריאוטיפים האלה הושלכו עם הזמן גם כלפי הכיוון הציבור הדתי-לאומי. אני חש  שיש תהליך של גיטואיזציה גם בציבור החילוני. תחושת חנק, תחושה של חיים  בנפרד, של צורך לבנות מסגרות בדלניות. כל זה, בעקבות רצח רבין והמהפך, התחזק היום לאין שיעור.

***

אחרי רצח רבין הרגשתי שאני חייב לצאת החוצה, להתרוצץ, לדבר עם אנשים, לפעול  על התפר שבין שני הציבורים ההולכים ומתרחקים. באוניברסיטה ניסו לרפות את ידיי, אמרו שזה יזיק לי, שיש דברים יותר חשובים. למשל, לגמור דוקטורט. בסופו של דבר גם הם השתכנעו שאת הלהט הזה אי-אפשר לעצור.

לא חיפשתי רק את הצד החברתי, את עצם המפגשים בין דתיים וחילוניים. כיוון כזה לא נוגע בשורש הבסיסי של הבעיה. רציתי לעסוק בתשתית, וכך הגעתי לנושא היהדות והדמוקרטיה. זוהי הצומת הבסיסית, נקודת המוצא לכל. השאלה היא האם אנחנו הולכים לבנות כאן  זהות שתהיה או יהודית או דמוקרטית, או שאנחנו מנסים לבנות זהות יהודית ודמוקרטית. החיבור הזה היה ברור ומקובל וכתוב במגילת העצמאות. היום הוא נשבר. יותר ויותר אנשים, בעיקר בציבור הדתי, מפחדים מהדמוקרטיה הליברלית, יותר ויותר אנשים מפחדים מדמותה ההולכת ומתחזקת של מדינת ישראל כ"מדינת כל אזרחיה", המיוצגת בעיניהם בראש וראשונה על ידי השופט אהרן ברק. בצד השני, יותר ויותר אנשים חילוניים מרגישים שהיהדות איננה רלוונטית לגביהם. הזהות היהודית בתחושתם הבסיסית הולכת ונחלשת, בפרט כשאתה יורד לדור היותר צעיר.

השקפתי היא,  שלא תהיה אפשרות לחזק את הדמוקרטיה הישראלית אם היא תהיה מנותקת ממקורות יהודיים. ללא שיתוף פעולה של מחנות שונים בנושא הדמוקרטיה, היא תמשיך ותיחלש. צריך לחבר אותה למקורות יהודיים, להראות  לדתיים שהיהדות איננה עומדת בסתירה לדמוקרטיה. מצד שני, צריך להגיע בנושא זה לאנשים חילוניים, ולהראות להם פרשנויות שונות ליהדות, עם פתיחות וגיוון.

אני לוקח חלק בפורום של מרצים ליהדות ודמוקרטיה בבר אילן. בפורום הזה הקמנו קורס על המשטר הדמוקרטי, שיהפוך חובה החל מהשנה הבאה, החלטנו להקים כתב עת על יהדות ודמוקרטיה, שמרכזו עיסוק בדמוקרטיה, ולקיים בנושאים אלה ערבים הפתוחים לקהל. התחלנו להפעיל תוכנית ניסויית העוסקת ביהדות ודמוקרטיה. התכנית אומצה על-ידי משרד החינוך עוד בימי השר רובינשטיין, וממשיכה לפעול עד היום, בתמיכת השר, המנכ"ל וגורמים נוספים. זו תכנית ייחודית, בכך שאנחנו לוקחים מורים דתיים וחילוניים יחד, יושבים ובונים קונספציה שמטרתה להתאים אותה לחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי כאחד.

***

אני עצמי התחלתי להסתובב ברחבי הארץ. מיקדתי את עצמי בשני מגזרים. האחד, הציבור הדתי לאומי, בעיקר בבתי ספר ובבתי כנסת. ציבור שני הוא הציבור החילוני, ודווקא הקרוב יותר לתנועת העבודה ומרץ, כולל קיבוצים.

המפגשים האלה יצרו אצלי תחושות מנוגדות. מצאתי בציבור הדתי-לאומי מציאות יותר מורכבת ממה שחשבתי. מצד אחד גיליתי פתיחות והקשבה. לפני זמן לא רב נפגשתי עם אנשים המרכזים חינוך חברתי בבתי ספר בחינוך הדתי. דובר שם על הציונות הדתית לקראת שנות האלפיים. יצאתי בהתקפה מתמשכת על הציונות הדתית. הגעתי אפילו להאשמה של הציבור הזה באחריות עקיפה לרצח רבין. דיברתי על כך שהם אדישים לנושאים של אלימות במשפחה ובעיות סמים ועוני. הכל אצלכם, אמרתי להם, ממוקד בשאלה אידיאולוגית אחת, ארץ-ישראל, כל יתר הדברים טפלים, והמחיר שאתם משלמים על כך הוא הליכה לגיטו.

להפתעתי הרבה, התגובות היו תומכות, אנשים שאלו, מה אנחנו עושים מכאן ואילך, מה אתה מציע. הסקתי מהמפגש הזה שלא המסר הביקורתי מאיים על הציבור הזה, אלא מי מעביר את המסר. אם מסר כזה יבוא מאדם חילוני המזוהה עם השמאל, או אפילו אדם דתי לאומי שמזוהה עם השמאל, המסר ייתקל בהתנגדות. אם הוא מגיע מהצד של איש מדע המדינה, חובש כיפה, המסר נשמע.

המפגש הזה עודד אותי, מפגשים אחרים הציגו תמונות אחרות. יש סגירות גדולה מאוד בציבור הדתי לאומי. אצל חלקו, כל דבר ביקורת מביא תגובת נגד. "הם" התקשורת העוינת, "הם" השמאל, החינוך "שלהם" נכשל, הנוער "שלנו" בבני עקיבא הוא נוער מצוין. אפשר לפרוץ את הנימה הסגורה הזו, אבל חסרים אנשים שיש להם את המפתחות המתאימים. אחד הגורמים לכך הוא, שאין די אנשים בצד החילוני שיכולים לעשות את זה בצורה נכונה.

אחת הבעיות הגדולות בציבור הדתי לאומי היא האוטוריטה של הרבנים. בהשפעת העולם החרדי מתקבל יותר ויותר הפסק של דעת התורה. הרב סולובייצ'יק היה בדעה, שרבנים אינם צריכים לפסוק בנושאים פוליטיים. היום הדעה הרווחת היא שהרבנים מביאים את דעת ההלכה, ואין הבדל בין פסיקה בשאלות של בשר וחלב לבין שאלות פוליטיות. התהליך הזה יוצר שינוי מאוד גדול באורתודוכסיה המודרנית. נורמות שבעבר היו מקובלות יותר, והתבססו על הקשבה ופתיחות לעולם החילוני, צריכות היום לעבור תהליך של פרשנות יהודית וגיור וציטוטים ממקורות יהודיים.

***

מצאתי שאנשי חינוך דתיים רבים מתקשים להיפתח לחשיבה מודרנית. במסגרת המפגשים באוניברסיטה בין מורים דתיים וחילוניים אנחנו לומדים טקסטים ודרכם מתחברים לדילמות. עסקנו בטקסט של אברבנאל, שהיה אחד מהראשונים שדיברו על כך שהמשטר הדמוקרטי הוא המשטר העדיף. אחת המשתתפות דיברה על  הטקסטים המקראיים במושגים של ביקורת המקרא. קמה מורה דתית,  ואמרה בזעם, בכאב, איך אפשר לבוא אלינו עם זה, איך היא הורסת את התנ"ך בביקורת כזו, יש גבול כמה אני יכולה לשמוע. עמדתי מולה ואמרתי לה, אנחנו מדברים פה על סובלנות, עליה דיבר הרב קוק, אנחנו מדברים על דמוקרטיה שבה מקשיבים לדעות שונות. במקום להועיל רק הזקתי. כל המורות שהיו מאותו בית-ספר הפסיקו את השתתפותן בפרויקט.

דוגמה נוספת לכך למדתי על בשרי כאשר נתתי שיעור בירושלים לקבוצת מורים דתיים. דיברתי על יהדות ודמוקרטיה, והדגשתי שאנחנו יוצאים בדיון מתפיסות דמוקרטיות. אחד המורים קם ושאל, אם כך, הדמוקרטיה בשבילך היא העובדה המוגמרת? מי אמר שאנחנו צריכים להיות מחויבים לדמוקרטיה? האיש הרגיש מותקף מעצם הדרך שבה הצגתי את הדברים. הוא שיבץ אותי בין כל אלה שהופכים את הדמוקרטיה לדת.

אחת ההרצאות שערכתי בשנה שעברה, ממש לאחר רצח רבין, נערכה בבית ספר תיכון. אחרי כל משפט שני שאמרתי, הרב של בית הספר התערב. למה אתה אומר את זה, זה לא נכון... נוצר מצב שמאוד לא רציתי בו, כאשר הייתי צריך להתווכח עם אותו רב על המקורות, ולגרום לכמה מהמורים הרגשה לא נוחה שהפרשנות שלו שטחית - בעוד הוא הרב של בית הספר, ודמות ידועה בקהילה.

אני נותן שיעור קבוע בבית הכנסת שלי בפתח-תקווה לקבוצה גדולה של משתתפים. באחד השיעורים דיברתי על הרב סעדיה גאון. הוא מדבר על גורמים שמרחיקים אנשים מהאמונה, ומרחיקים דמויות דתיות מהציבור, על התנהגות לא נאותה של אנשים דתיים. הבאתי דוגמאות קונקרטיות, דיברתי על ילדים שלא קמים לזקנים באוטובוס, ואחר-כך הבאתי דוגמה מן המשא ומתן המאוד ארוך בין ש"ס והמפד"ל מי יהיה קודם סגן שר. הדוגמה יצרה תסיסה מאוד עמוקה. הבינו את זה כהתבטאות פוליטית, ויותר לא היו מוכנים להקשיב.

העולם החילוני הקיים היום מפחיד מאוד אנשים דתיים, במספרים הולכים וגדולים. הם טוענים שהחילוניות בעבר היתה ערכית, ציונית סוציאליסטית, ואילו היום קיימת חברה נהנתנית וניהיליסטית ממנה יש לברוח. היום יש לדתיים תודעה של עוצמה - אנחנו יכולים לבנות לעצמנו מסגרות, ולהינתק מן הסמים והמתירנות ושל החיים המודרניים. הפתרון הניאו האורתודכוסי, שחיפש תורה עם דרך ארץ, פשרה, כבר אינו מדבר אליהם. ככל שהציונות הדתית מגיבה בצורה כזו, הציבור החילוני אומר, אתם אנחנו לא יכולים לנהל דיאלוג, וכל צד מזין את הצד השני.

ההתבדלות יוצרת בציבור הדתי משברים בין הורים וילדים. ההורים  מספרים לי שהם לא יכולים לדבר עם הילדים שלהם, כי הם עצמם מצויים במשבצת הקודמת, היותר מודרנית,  בעוד הילדים שלהם כבר עזבו את המשבצת הזו. הם אומרים לי, הילדים שלנו לומדים באוניברסיטאות, יש להם תואר ראשון ותואר שני, אבל הם אינם מבינים באמת את הנורמות של העולם המודרני.

כל הדוגמאות האלה מצביעות על בעיה מאוד רצינית, אבל זו אינה התמונה כולה. אפשר לעשות דברים. אני נוהג, למשל, להקדיש בכל שיעור תורה זמן לדמויות מהעולם הלא יהודי. אני מצפה לפעמים שמישהו יקום וימחה, אנשים לא מוחים. בפסח הבאתי בבית הכנסת שיעור על נושא החירות, ואת חציו הקדשתי לסרטר ותפיסת החירות שלו. אנשים הקשיבו בצימאון.

***

הפחד והסגירות של הדתיים בנושאים של דמוקרטיה ומודרנה מתמקדים בכמה נושאי מפתח. אני נוכח במפגשים איך בית המשפט העליון מאבד כל הזמן לגיטימציה. טוענים שוב ושוב, באופן נחרץ,  שבית המשפט העליון הוא  סניף של מרץ. זו לא טענה אינטקלטואלית או אקדמית, אלא ביטוי לתחושה שבית המשפט העליון שם לו למטרה לרדוף אנשים דתיים. יש לרבים בתוכם תחושה שהמדינה הליברלית רצה מהר מדי קדימה, ואני שומע את זה גם בין אנשים חילוניים.

נושא אחר העולה בצורות שונות הוא רצח רבין. בשיחות שהיו לי עם אנשים רבים, היו שהביעו גילויי תמיכה ברצח. אני לא יכול לומר שהם היו רבים, אבל הדברים נאמרו בחודשיים האחרונים, בעיקר מפי חרדים, בנוסח, יגאל עמיר עשה דבר נכון, לטובת עם ישראל,  כי לא היתה ברירה אחרת, והראייה - תראה מי שהיום בשלטון. גם הזעזוע של אלה שלא תמכו ברצח נשמע לעתים קרובות חיצוני ושטחי.

לדעתי, השמאל הישראלי עשה כמה טעויות גדולות. הוא לקח מונופול על רצח רבין. מיד אחרי הרצח החל תהליך של חשבון נפש, גם  אנשים שנחשבו פנאטים התחילו לבדוק עצמם מחדש. ברגע שהחלה השתלחות בקולקטיב הדתי, הקולקטיב הזה נסגר בקונכיה. אנשים דתיים לא ראו ביום הזכרון דבר מלכד.

מה שחמור הרבה יותר הוא המונופול שהשמאל לקח על הדמוקרטיה. אני  נותן קורס למבוגרים, אנשי ברוקדייל, בנושא הדמוקרטיה. חלקם לומדים כבר כמה קורסים משנים קודמות, אנשים שבאים במיוחד ממקומות שונים לבר אילן. היום אין כמעט אנשים דתיים בקורס הזה. בעיני זה מאוד מפחיד. אלה הולכים ומסתגרים בגיטו היהודי, ואלה מדברים על דמוקרטיה ליברלית, ההופכת תעודת הזהות הקולקטיבית. דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה ואינה צריכה להיות תחליף לזהות לאומית.

הנושא כולו מתקשר לשאלה היכן הערבים בתמונה. יש דה-הומניזציה של הערבים הישראלים. התהליך הזה היה קיים בכל הציבור הישראלי, והוא קיים בצורה חזקה יותר בציבור הדתי-לאומי. אחד הדברים הקשים ביותר בכל המפגשים בהם דיברתי על יהדות ודמוקרטיה, היה עניין קבלת החלטות פוליטיות בקול של ערבים. בתחילת הדרך, כשעוד הייתי נאיבי, זה נראה לי מובן מאליו - אני בא לדבר על דמוקרטיה, והנחת היסוד של הדמוקרטיה היא "אדם אחד - קול אחד". גיליתי בסוף המפגשים, גם כאשר חלק מהציבור שנפגש היה מתון, שיש פה קיבעון, אי הבנה בסיסית של מהות הדמוקרטיה, והיא עוברת לאורך כל מערכת החינוך.

***

קיימתי מפגשים רבים לקהל חילוני. כאן הייתי צריך להתגבר על מחסומים ראשוניים מאוד. אני חובש כיפה שחורה. אגב, לפעמים עדיפה במפגשים עם חילוניים כיפה שחורה על פני הסרוגה, כי פירושה שאני לא מתנחל, והדבר בולט בעיקר אצל חלק גדול מהשמאל. בכל זאת מצאתי עצמי מידי פעם זורק את הכיפה שלי באמצע ההרצאה. בכך אני אומר להם, עכשיו תתייחסו אלי, לא אל הכיפה. מול החילונים אני חייב להופיע בצורה מאוזנת. אני לא יכול למתוח עליהם ביקורת בלי לאזן אותה עם ביקורת על הציבור הדתי. רק כך הם שומעים אותי.

בציבור הספרדי התמונה שונה. הספרדים מוצאים עצמם קרובים יותר לציבור הדתי מאשר לחילוני, גם אם הם חילוניים. הרבה יותר קל להם להזדהות עם אנשים כמו הרב עובדיה יוסף. אם יעמדו אהרון ברק מול הרב עובדיה יוסף - הם יבחרו באחרון. אהרון ברק מפחיד אותם, לא האיש אלא הכיוון. הם מרגישים שהם הורחקו מהמסורת, והם רוצים לחזור אליה. מבחינה זו, קל להם יותר לשלב את היהדות והדמוקרטיה מאשר לדתיים. מצד שני, יש בין הספרדים קבוצות שיש להן בעיה קשה עם תפיסות דמוקרטיות. אני מוצא שבקלות יחסית יכולה להתערער אצלם הפנמת הדמוקרטיה. כולם מתנגדים לדיקטטורה, אף אחד לא רוצה מדינה כדוגמת ארגנטינה של החונטה שאנשים נעלמים בה ברחוב, אף אחד לא רוצה כאן סטלין. גם מונחים כמו מדינת הלכה הם ערטילאיים בכל הציבורים. הקושי שלהם הוא לעכל נורמות דמוקרטיות נורמליות, כמו קבלת מרות השלטון בכל מצב, ושמירה על חירויות האדם. הבעיה הזו תלך ותחריף בציבור המזרחי ככל שתהליך החזרה בתשובה, כפי שהוא נעשה כיום על-ידי אנשי ש"ס, ילך ויתעצם.

בציבור החילוני ה"צפוני" יותר, או הקיבוצים, יש מגמה כפולה. מצד אחד, יש להם בעיה אמיתית בזהות החילונית, משבר עמוק. רבים מדברים עליו, אני רואה אותו בשטח. אני רואה עד כמה אנשים לא מסוגלים להציג דברים בעלי תכנים עמוקים. הדמוקרטיה הפכה להיות אצלם פשטנית, סיסמאתית, מין דת. אבל הדמוקרטיה אינה יכולה לשמש כדת. דמוקרטיה היא רזה. יש ערכים שמתבטאים במשטר דמוקרטי, אבל הם אינם יכולים לבנות זהות, וודאי לא זהות קולקטיבית. אנשים צמאים למשהו אחר, האינדיווידואליזם כתמצית ההגשמה העצמית אינו מספק אותם. זה בולט ככל שאנשים יותר בשלים. לאחרונה הרציתי לעשרות מורים חילוניים על נושא ארץ-ישראל. ישבנו ולמדנו טקסטים קלאסיים כמה שעות, לעומק, למדנו גמרא ויהודה הלוי ורמב"ם, כמו שיעור בבית כנסת. מורים לספרות והיסטוריה והתחברו לזה, הצימאון היה אדיר. זה קל יותר לעשייה בציבור של בני 30-40 לחייהם.

בפגישות שלי עם בני קיבוצים הרגשתי הבדל מאוד גדול בין הגילאים. כשאתה מדבר עם בני נוער הם מבטאים תחושה חדה וברורה - אנחנו יודעים איפה אנחנו ואיפה אחרים. כשאני מדבר עם מבוגרים הדברים נשמעים אחרת. יש סימני שאלה, יותר רצון להבין, יותר מורכבות.

***

אני לא יודע מה יהיה עתיד המפגש בין שני הציבורים. אני רואה את הכיוונים האלטרנטיביים, וזה מה שמפחיד אותי. יש פוטנציאל להתקרבות גדולה בין אנשים דתיים וחילוניים - ויש פוטנציאל לריחוק טוטאלי. השאלה היא, איזה צד באישיותך כדתי או חילוני תהפוך דומיננטי, ואיזה צד תחליש. הרוב לא רוצים התרחקות, אבל היא מתרחשת. השוליים סוחפים את הרוב יותר ויותר. גם הסוגיה הפוליטית רלוונטית בהקשר זה. אם תהיה מלחמה עם סוריה או אינתיפאדה חדשה יתרחש פיצוץ. אם תפרוץ מלחמה דומה למלחמת לבנון, שני הציבורים ימצאו עצמם במחנות מנוגדים, לא רק ברמה הפוליטית אלא בתוך וויכוח בעל אופי תרבותי. התהום תהיה מאוד גדולה.

החוקר לייפהרט, איש מדעי המדינה, טען שכאשר יש שסעים עמוקים, וכאשר יש אליטות שמודעות למחיר השסעים האלה, יכולה להתרחש נבואה ששוללת את עצמה - אתה כל כך מפחד מתסריט אפוקליפטי שאתה עושה את המקסימום כדי שלא יקרה. כדי שתהליך כזה יתרחש, הוא אומר, צריך שהאליטות של שני הצדדים ישתפו פעולה ביניהן ויחנכו את הציבורים שלהם. זה מודל האומר שיש לחפש קונצנזוס דווקא כשאין קונצנזוס, בצורה מלאכותית. יש חוקרים שטוענים שזה מה שהביא את הברית ההיסטורית בין מפא"י לדתיים לאומיים ובמידה רבה לחרדים.

אליטות אינן רק פוליטיות. השאלה היא האם אליטות תרבותיות יכולות לעשות את זה. אני לא רואה שא.ב. יהושע ועמוס עוז, החותרים למציאת גשר בין דתיים וחילוניים, הם היום מורי הדרך של הציבור החילוני. יש ריחוק מאוד גדול כאן בין אוניברסיטת תל-אביב לאוניברסיטת בר-אילן. דווקא חלק מהאליטות הדתיות פתוחות יותר לניסיונות התקרבות. בשמאל החילוני הדברים, כך נראה לי,  סגורים,  ואנשים שצריכים להיות גשר איבדו את היכולת להיות גשר. אני מחכה שאנשים בצד הזה ירימו גם הם את הכפפה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד