הליכה יחדיו, שערים נסגרים
הליכה יחדיו, שערים נסגרים

הליכה יחדיו,  שערים נסגרים

הרב יהודה גלעד ופרופ' שלום רוזנברג

פרופסור שלום רוזנברג מלמד פילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים

הרב יהודה גלעד הוא רב הקיבוץ לביא ומראשי תנועת "מימד"

 

באביב 96', זמן מה לפני המהפך הפוליטי, פרסם הפרופסור לפילוסופיה שלום רוזנברג מאמר חריף ב"עמודים" ובו יצא נגד מגמות קשות בציבור החילוני והעלה את אופציית ההיפרדות. הרב יהודה גלעד השיב לו במאמר ובו קרא לחזק את המצע המשותף עם הציונות החילונית. רוזנברג וגלעד, שניהם קרובים בהשקפתם הפוליטית, ממשיכים בדיאלוג, פנים אל פנים מעל דפי "פנים".

 

פנים: פרופ' רוזנברג, במאמר שפירסמת ב"עמודים" אתה קובע כי "השותף הציוני החילוני נראה קורס לנגד עינינו". למה התכוונת?

שלום רוזנברג: כתבתי את הדברים מתוך תחושה שאנחנו עדים לתהליך שינוי תרבותי גדול. בעבר  היתה קיימת בציונות ברית כללית, שבה היו שותפים שונים, כולל הציונות הדתית. היו לה כמה יסודות, ובעיקר היה חשוב בה יסוד הזהות היהודית. בצד השני ראה רובו ככולו של הציבור בהתיישבות בישראל את ההבראה של העם היהודי. היום אנחנו עדים לתופעה אחרת, תופעה של מחיקת הזהות היהודית, או לכל היותר נסיון ליצור זהות ישראלית חדשה. זה מתבטא באופן הבולט ביותר במאמרי מערכת, במסות בתחום התרבותי, בטענה שאין שום משמעות לדת היהודית ולזהות היהודית. בבית ספר בו לימדתי באו הורים ואמרו, אנחנו לא מתנגדים שילמדו תנ"ך, אבל שילמדו אותו במסגרת כללית שיותר, שתכלול יצירות חשובות לאנושות, כמו קונפוציוס ובודהא. אני עצמי לומד ומלמד את אריסטו. אבל, צריך להיות הבדל כשאתה לומד דבר מפני שהוא שלך, זו המורשת שלך, לבין הדברים שאתה לומד מפני שהם חלק מהעולם שסובב אותך.

פנים: לקריסה שדיברת עליה יש גם היבטים פוליטיים?

רוזנברג: בהחלט. יש לנו כתובה של הקשר בין העם למדינה, שהיא חוק השבות, וסמלים כמו ההמנון, והם מתארים את עובדת היותנו יהודים, המעוניינים שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית. אני אינני מתנגד לתהליך השלום, אבל נשמע ממנו קול מסוכן, כאילו העתיד שלנו פירושו מחיקת הזהות היהודית של המדינה, ביטול חוק השבות, שינוי ההמנון. רק כשמגיעים אל  השפה העברית יש אנשים רבים שעדיין מתייחסים אליה במידה של קדושה.

יהודה גלעד: אני מסכים שהתופעה קיימת, ושהתיאורים של שלום נכונים. אנחנו חלוקים ככל הנראה לגבי זיהוי ההיקף שלה, וזו אינה רק שאלה מספרית. השאלה היא האם זהו הכוח המניע בחברה הישראלית היום, או שמדובר בשוליים הנאבקים על הלגיטימציה שלהם. השתתפתי לא מזמן יחד עם קבוצת רבנים התומכים בתהליך המדיני, במפגש  עם קבוצה של הוגי דעות מן השמאל. אנחנו כרבנים ביטאנו דאגה מן האופי והעתיד של החברה בישראל מבחינה תרבותית. שאלנו אותם, עד כמה אתם תופסים שהדברים קשורים זה בזה? רציתי לראות עד כמה אנחנו שותפים מעבר לקוניוקטורה הפוליטית, האם נכון מה שנאמר ברחוב הדתי, שהשמאל רוצה קודם כל לפתור את שאלת השטחים, ואחרי זה "לטפל" בדתיים, ומכאן שצריך להתנגד להם לכל אורך הדרך. התשובות שקיבלנו היו מגוונות. היו שהציגו בצורה כזו או אחרת את הכיוונים ששלום רוזנברג מדבר עליהם. אחרים אמרו בפירוש שזה לא כך, שמאוד חשוב שמדינת ישראל תהיה יהודית דמוקרטית. לטעמי, אלה שרוזנברג מדבר עליהם הם מיעוט קטן, קולני מאוד, תקשורתי מאוד, אבל בפירוש יש מאבק בין גוש השמאל הגדול לבין השוליים האלה, המבקשים לגיטימציה. הציונות הדתית צריכה לשתף פעולה עם הרוב הציוני, כולל השמאל, בנסיון לחסום את התופעה הזו, ולאמץ את הזהות היהודית כעוגן של התרבות הישראלית. אחד הגילויים התומכים למגמה הזו היא התופעה המתרחבת של חילונים העוסקים ביהדות ומצהירים בכך שמאוד חשוב להם לחזק את הזיקה שלהם לתרבות היהודית.

רוזנברג: במצב של היום צמתי התרבות, בין היתר בתקשורת, בעיתונות, באמנות ובקולנוע, הם בידי אנשים רדיקליים, וניתן לאמר שזה מקרין על אחרים. זה מתבטא בתערוכות של אמנים ישראלים. זה מתבטא בקולנוע הישראלי. במצב הדברים היום לא יתכן, למשל,  שבמאי ישראלי היה עושה את "רשימת שינדלר". אני כמעט לא רואה אינטרס יהודי בקולנוע. תמצא שם בעיות אנושיות, בעיות של הסבל הפלסטינאי. הסרט האמריקני "זרה בתוכנו" מציג שוטרת אמריקאית שצריכה להיכנס לאזור חרדי כדי לחקור מקרה של רצח. הסרט הזה מלא רגישות לעולם דתי, לעולם שהקנונים הסקסואליים שבו שונים. בקולנוע הישראלי לא תמצא את הרגישות הזו.

גלעד: אני לא מחפש באמנות דווקא את הקונצנזוס. כשאני הולך לתערוכה או לתיאטרון, אני מחפש את הצד השני, את האיפכא מסתברא. חשוב שהאמנות תעורר למחשבה ולרגישות מוסרית. אנחנו מחזיקים כבר קרוב לשלושים שנה שני מיליון תושבים שהם אזרחים מדרגה שנייה. התפתחה  כלפי זה קהות חושים מוסרית בחברה שלנו, ומישהו צריך לשים עליה את האצבע, להראות את המכאוב של הצד השני. הייתי שמח אם רבנים ואנשי רוח היו עושים את זה.

רוזנברג: ההשפעה של הצמתים הרדיקליים גדולה הרבה יותר מזו שאתה מציג. היא נוגעת בנושאים בסיסיים ביותר של הזהות היהודית. היהדות הקלסית היתה יהדות של תורה ומצוות. מתורה ומצוות נשארו לנו שני דברים - שפה וארכיטיפים. למשל, הארכיטיפ של האמא היהודיה; או של האדמה, של קופסת הקרן הקיימת, או ארכיטיפ מצדה. אנחנו עדים בזמן האחרון להרס כמעט מתודי של כל הארכיטיפים, או בשפה וולגרית - נתיצת מיתוסים ושחיטת פרות קדושות, וזה דבר מסוכן.

פנים: אתה אומר במאמרך: "כך נוצרה ברית בין הפוליטיקה של תהליכי אוסלו, לבין האידיאולוגיה של אנשי התרבות המגויסים".

רוזנברג: נכון, וזהו בדיוק הפשע של הפוליטיקאים. אני תומך באופן כללי בהסכמי אוסלו, אם כי מסתייג מכמה פנטזיות שכרכו אליהם. אבל השאלה היא האם השלום צריך להיות קשור בוויתור על ארכיטיפים בסיסיים. למשל, האם הטראומה של השואה מפריעה לי לכרות שלום? פוליטיקאים ואנשי רוח שחשבו כך הגיעו למסקנה שצריך להפסיק לשלוח משלחות לפולין, כי אנשים חוזרים משם "לאומיים". על-פי גישה זו צריכים לכאורה להפסיק ולחנך לזכרון השואה, כי היא מגדלת טראומות לפיהן אנחנו לבד והעולם כולו נגדנו. אפשר היה להילחם בעד השלום למרות החינוך לשואה. אסור למען אינטרס פוליטי לטווח קצר להרוס אמיתות חשובות ביותר.

גלעד: התופעה של ביקורים בפולין ושל לימודי שואה מתרחבת והולכת, הרבה יותר מאשר לפני עשר שנים. היתה הצעה מגונה בעיניי של שולמית אלוני, שנדחתה. דווקא בלימוד השואה בא לביטוי ניתוץ מיתוס אחר, מיתוס הצבר הציוני הבלתי מנוצח, שבירה שאני לא רואה בה דווקא שלילה. חלק מהמיתוסים הנשברים - אנחנו כיהודים מאמינים צריכים לשמוח בזה. יש בכך אלמנט של ביעור עבודה זרה, משהו ממין "והאלילים כרות ייכרתו". היו תקופות שההתייחסות לאתוס הציוני גבלה כמעט בדת, ואיימה בעוצמה הרוחנית שלה על הדת. היום, הדברים הללו הולכים ומתנמכים, ואולי זה מביא אנשים לשאול את שאלות היסוד - מה אני עושה בעולם, מה אני עושה בחיי, מה השליחות של עם ישראל באזור הזה, שאלות קיומיות.

רוזנברג: אני לא בטוח שאת המיתוסים האלה צריך לנתץ. כציוני, חלק מהארכיטיפים הללו נראים לי חשובים מאוד, לא רק ארכיטיפ החלוץ, אלא גם ארכיטיפ הלוחם. הכאיב לי  והכעיס עד מעמקי נפשי הטיפול של המחזאי מוטי לרנר בהיבט מסוים של פרשת קסטנר. קשה לי לקבל שהוא היה צריך להוסיף לתחום הדיון את ניתוץ המיתוס של חנה סנש. בנוסח המקורי של הסדרה הטלוויזיונית הפכו את חנה סנש למלשינה. זו הרעלת בארות. חנה סנש לא היתה סופרמנית, אבל היה במעשיה אקט של הקרבה עצמית, ואת זה לא צריך להרוס.

***

פנים: הרב גלעד, אתה מדבר במאמר ב"עמודים" על כך שביחסי הציבור הדתי-ציוני והחילוני "צריך לחפש בסיס משותף אחר בשאלות רוח, מוסר ותרבות". על איזה בסיס אתה מדבר?

גלעד: לב הוויכוח צריך להיות כיצד אנחנו כציונות דתית צריכים לפעול היום. בעבר המכנה המשותף בין הציונות הדתית לחילונית היה בניין הארץ והתיישבות. היום הפלטפורמה הזו לא מספיקה. היום הארץ מיושבת, וארץ ישראל הוא נושא שמפלג יותר מאשר מאחד. המכנה המשותף בינינו לשותף החילוני הוא המוסר והתרבות שישלטו כאן. צריך ליצור בישראל מרכז תרבותי. צריך לנסות לזהות את החיוב שברגישות המוסרית, המשותף לדתיים וחילוניים, ועליהם לבנות צדק סוציאלי ולגשר על פערים. השתתפתי בקיץ בסיור בארה"ב עם הוועד היהודי האמריקאי. אנשי הוועד סיפרו שהם עוסקים עכשיו במאבק נגד גזענות, ונלחמים נגד שריפה של כנסיות שחורות. שאלתי אותם מה האינטרס שלהם לטפל בבעיות של שחורים. חלק ענו שזה מביא תועלת. היום נפגעים השחורים - מחר ייפגע היהודי. אחד מהם קם ואמר, בשבילי להיות יהודי זה להימצא במקום שבו יש עוול ואי צדק ומדכאים את החלש, כדי להגן עליו. אני רוצה להאמין שנשאר משהו ביהודים שעזבו תורה ומצוות, והוא הרגישות המוסרית.

רוזנברג: תמיד דובר בציונות הדתית על ברית עם הציוני החילוני. בהגותו של הרב סולובייצ'יק יש ברית בין האדם של הדמוקרטיה הטכנולוגית המדעית לבין היהודי הדתי. בהגות הציונית דתית יש ברית בין החלוץ שבונה את הארץ לבין היהודי הדתי. הבעייה היא שהיום בן הברית השתנה. החומות שלנו פרוצות אל מול העולם המערבי, והוא עובר אינטגרציה אידיאולוגית רצינית. זו אינה רק תקופה פוסט אידיאולוגית, אלא פוסט מודרנית. אפשר לשרת יחד למטרות שונות, בצבא ובאוניברסיטה, אבל המוגבלות של זה רבה.

גלעד: עקרונות הומניסטיים לא יכולים להיות מכנה משותף?

רוזנברג: אני חונכתי בבני עקיבא, תנועה שבה האינטרס החברתי היה חזק מאוד. אני סוציאליסט בהכרתי. אבל כשאני מדבר היום על רעיונות סוציאליים, אני עומד בפני חומת אטימות. אנשים מהמחנה החילוני לא מוכנים להאמין באידיאל הזה. נהרסה החשיבות הכלל ושל היחיד בתוך הכלל. האידיאל היחיד של התרבות היום הוא "צדיק באמונתו יחיה", כלומר, אל תתערב במה שאני עושה, תן לי לחיות לבד.

***

פנים: פרופ' רוזנברג, אתה מתקומם במאמר ב"עמודים" נגד הנסיון לטפול את מעשהו של יגאל עמיר על כל הציבור הדתי. כנגד האומרים "רצח הוא רצח הוא רצח", אתה אומר, "רצח הוא רצח, נקודה".

רוזנברג: יגאל עמיר הוא חתך בין שתי תופעות. בחינוך הדתי ציוני ניתן להצביע על תופעה של חוסר סובלנות, לאומנות וקוצר ראות לגבי העתיד. לעומתה יש בחברה הישראלית תופעה של התנהגות אכזרית וחולנית, שבאה לידי ביטוי אצל אנשי המג"ב שהתאכזרו לפלסטינאים, זו תופעה הקיימת מעל ומעבר לציונות הדתית. כששתי התופעות הללו נחתכות, נולד יגאל עמיר. מה שמוציא אותי מהכלים היא העובדה שעניין יגאל עמיר הפך להזדמנות לבוא חשבון עם בר אילן, עם החינוך הציוני הדתי,  עם האמונה הדתית, עם עצם מושג הציונות. אמשיל את זה במשל רפואי. קיימת מחלה אלרגית והיא אי האפשרות לסבול את הזר, למרות שהוא יכול להיות נחמד ובלתי מסוכן. זו מחלה של הציונות הדתית. קיימת מחלה של כשל במנגנון החיסוני, שאיני רוצה לאמר את שמה המדעי, כאשר אני לא מגן על עצמי מפני סכנה מבחוץ. המחלה הזו  מאפיינת את השמאל, לא רק בישראל. העובדה שמהשמאל הופיעו אנשים שחשבו שיעשו טובה למדינה על ידי מסירת סודות על נשק אטומי בישראל, מעידה על כשל  חיסוני. אצל עמיר התפתחה מחלה אחרת, אוטו אימונית - מנגנון שאינו מכיר את התאים  שלו. זו היתה מחלה שאף אחד מהציבור הדתי לא האמין שיכלה לצאת ממנו. כאשר התרחש טבח גולדשטיין, היה ברור שזאת בעייה של הציונות הדתית. יגאל עמיר זו לא בעייה של הציבור הזה. יגאל עמיר זו מוטציה.

גלעד: אני לא מצליח להשתכנע מההסבר הזה. אני יושב בתוך עמי, מסתובב בישיבות, ואני תוהה. באמת אין קשר בין הגישה הפשטנית, החד-ממדית, לפיה כל  האמת והצדק נמצא אצלנו, ושם הכל מוטעה ונבוב וריקני - אין קשר בין זה לבין יגאל עמיר? אחת הבעיות הקשות של החינוך הדתי, היא חוסר היכולת לחנך למורכבות. כאן אני רואה את יגאל עמיר וגולדשטיין והמחתרת, ובמובן מסוים גם את עוזי משולם, על אותו רצף. כל מי שלומד תורה יודע, שאחד הדברים הטריוויאלים בלימוד תורה הוא שיש מחלוקת, שיש שתי דיעות, שיכולה להיות מציאות שבה אלו ואלו דברי אלוהים חיים. הפשטנות והסיסמאות חלחלו בנו, וכשהכל שחור לבן לא יכולה להיות סובלנות. כאשר הפשטנות הזו מקבלת את הגושפנקה הדתית, היא הופכת למסוכנת, וזה בדיוק הסכנה שבפסקי ההלכה הפוליטיים. למשל, פסקי ההלכה של סירוב פקודה במקרה של פינוי יישובים, שניתנו באופן חד משמעי ופסקני. הרב אברהם שפירא התבקש לפסוק בסוגיה דומה על פינוי ימית. באו ושאלו אותו אם לסרב פקודה, והוא אמר, כיוון שיש כאלה הסבורים שהפינוי מותר על-פי התורה, זה לא חד משמעי, ולכן אסור לסרב פקודה. היום, כאשר לפסק בעניין פוליטי יש תוקף דתי, בהחלט אפשר להגיע לכך שאם מישהו נמצא בצד השני, מטילים עליו דין רודף, וצריך לעשות כלפיו מעשה.

רוזנברג: אחד הדברים שחנוכנו על ברכי מרכז הרב היא הקדושה של כל יהודי. יגאל עמיר הוא מוטציה. במקרה שלו נשברו כללי היסוד של החינוך הדתי.

גלעד: עמיר שבר אותם, או היו הרבה שדיברו בסגנון הזה? המוטציה איננה יגאל עמיר, המוטציה חלה בתוככי הציונות הדתית.

רוזנברג: הציונות הדתית לא היתה כזו.

גלעד: לא היו דיבורים כאלה בישיבות? דין רודף?

רוזנברג: יכול להיות שאנשים דיברו על דין רודף, אבל הקבוצה שחשבה להגיב באופן אלים היתה שולית שבשולית בחינוך הדתי, ולהביא אותנו לכאן זה עוול.

***

פנים: פרופ' רוזנברג, האם תוכל להתייחס למה שאתה עצמך הגדרת "מחלה אלרגית". חלק גדול של הציונות הדתית נתפס כחסר רגישות לסבל הפלסטיני, לסיטואציה של הכיבוש.

רוזנברג: אני בוכה עם ילד פלסטינאי שכואב לו. הבעייה היא שהעולם רגיש לאסתטיקה של המוסר ולא לאתיקה. בסוף המשפט של דמאניוק, כאשר לכאורה הוא הורשע ונידון למוות, אנשים בבית המשפט השתוללו משמחה, וכל העולם ראה אנשים צמאי דם שמחים על גזר דין מוות. זאת היתה פעילות לא אסטתית של אקט, שהיה צריך להיות אתי. העולם רגיש לצורה שבה שאתה רוצח והורג. אנחנו מצויים במלכודת בין עוול של אסתטיקה לעוול של מוסריות. אמנסטי אינטרנשיונל, מוסד שאני מאוד מכבד, עוסק בסוכנויות ממשלתיות. הוא יצא נגד עינוי עציר מחבל, ולא נגד מעשי המחבל. אני מסרב לקבל עלי אשמה הנובעת  מן האכזריות והאנרכית של כמה אנשים שמבזים את צה"ל. אינני חושב שיש אשמה על כל הצבא מעצם העובדה שהוא שולט בשטחים.

גלעד: לי חשוב, גם כמחנך ששולח  לתלמידים לצבא, להצביע לתלמידיי על כך שיש משהו מיוחד בלאומיות הישראלית,  שהלאומיות שלנו היא בעלת מסר אוניברסלי. הלאומיות שאני מחנך אליה היא הלאומיות של אברהם - "לך לך מארצך ומולדתך ובית אביך", לשם מה? לצורך "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אני מנסה לחנך את תלמידי להתלבטות ומתח מתמיד בין שני קטבים - הלאומיות והמסר האוניברסלי, בין "דרך השם" ל"עשות צדקה ומשפט". בערב שבת האחרון הבאתי  לתלמידי מדרש חז"ל הקורא לדוד המלך עדינו העצני, מאחר שכשהיה יושב ולומד תורה היה מעדן עצמו כתולעת, וכשהיה יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. אמרתי להם, אני מבקש מכם דבר הפוך. כשאתם יושבים בבית המדרש תקשו עצמכם כעץ, תלמדו עוד דף גמרא, תילחמו בקורי השינה. כשאתם יוצאים לצבא, שם תעדנו עצמכם כתולעת. יהיה כבר מי שידאג להקשיח אתכם, אבל תזכרו דווקא שם שאתם בני תורה.

פנים: האם נראה לך שהציונות הדתית המתנחלת מסוגלת היום לחיבור הזה?

גלעד: לא רק שהיא מסוגלת. במקור זו הציונות הדתית. היא חייבת את זה. אני נאבק על עמדותיי בציונות הדתית כי אני מאמין שזה יסודה.

רוזנברג: המתנחל הטיפוסי היהודי הרבה יותר עדין מאשר האידיאולוגיה שלו, להוציא קבוצה מסוימת, שולית, מטורפת.

פנים: אבל האם יש, לדעת שניכם,  כלים ביהדות האמפשרים לציוני דתי היום לוותר על המלחמה על ארץ-ישראל, להתפשר?

גלעד: לי מאוד קשה אפילו  לאמר "אני מוותר על ארץ ישראל". ארץ ישראל מוקנית לנו מאבותינו. יש עולם של שאיפה ויש עולם של מציאות, ויש מתח מתמיד בין השניים. אני מאמין שארץ ישראל כולה שייכת לנו. כשאני בא לשקלל, אני משקלל את טובת עם ישראל ואת הסבל הפלסטינאי ואת מה שהמשך השלטון עשוי לעשות לנו, ומגיע למסקנת הפשרה.

 רוזנברג: בעניין זה אין מחלוקת ביני לבין יהודה. כל ספר בראשית מבוסס על הרצון לכרות שלום עם השכנים ולמנוע את המלחמות, ובכולו מצוי הרעיון שהמלחמה היא בין אחים, מקין עד יוסף. אברהם אומר ללוט, אם תימין אשמאילה, יש גבול עם ישמעאל ואדום ולבן והפלישתים. כל זה עומד עד שמתרחשת הטרגדיה בשכם, והיא זו שמביאה את המלחמה. מלכתחילה אני רוצה את כל ארץ ישראל - בדיעבד אני רוצה לעשות פשרות. ספר בראשית לימד אותי את הצורך לעשות שלום, אלא אם נגיע לטרגדיה.

***

פנים: פרופ' רוזנברג, לקראת סיום המאמר ב"עמודים" אתה מדבר על "חרדות חדשה, בת זוגה הטבעית של הפוסט-ציונות". אתה סבור שזו הדרך שבה הציונות הדתית צריכה ללכת עכשיו?

רוזנברג: בשום ואופן ופנים לא. הברית הבלתי כתובה בין החרדים לבין הפוסט ציונים נולדה כי שניהם ליבם אינו נוח מהציונות הקלסית. אני רוצה בציונות הקלסית ובוכה על זה שהורסים אותה. הטרגדיה היא שמסתמן  תהליך של היסגרות. יכול להיות שהציונות הדתית תגיע כאן לידי מצב טרגי שתאמר כי  החרדות צדקה. קיימים שערים רבים שמחברים עד היום בין הציונות הדתית לבין החילוניות, והם הולכים ונסגרים. השער האחד הוא שער האפשרות של חיים ביחד. השינוי הרדיקלי בנורמות של המוסר המשפחתי שהתפתח במערב בדור האחרון הולך וסוגר את אפשרות היחד. השער השני הוא השער של עם ישראל והעדה היהודית. עד היום הם נחשבו זהים. אנחנו מתחתנים אחד עם השני, בין לפני תשובה ובין אחרי תשובה. השער הזה השתמר בגלל החומות ששמרו על הגיור ההלכתי. בזמן האחרון, בעיקר בגלל נסיבות אובייקטיביות מסתמן תהליך שיכול להוביל למצב אחר, לגיור הלא הלכתי, ואז באופן כמעט מכניסטי נסגרת האפשרות של נישואין בין הקבוצות.

פנים: נראה שבציבור הדתי-ציוני יש כבר היום מגמה חזקה של התחרדות, מתוך בחירה. הבנים מקצינים עמדות לעומת הוריהם.

רוזנברג: זה  בגלל שהעולם השתנה. העולם של אבותינו אינו העולם שלנו. הישיבות יותר סגורות כי יש רוח פרצים ברחוב. יותר אנשים אוסרים על הכנסת הטלוויזיה לבית, וזה נחשב סימן מובהק להתחרדות. אבל הטלוויזיה של היום איננה הטלוויזיה של לפני עשרים שנה. משהו קרה בה. יש תהליך התחרדות בעולם המזרחי - צריך לשאול למה זה קורה. זה קורה מפני  שאנשים סבורים שדרוש מהלך דרסטי מאוד כדי להילחם נגד רוח התקופה.

גלעד: מתורתו של הרב  קוק למדנו, שכשמערכות התומכות רעיון אמיתי וצודק קורסות יכול להיות בכך מן החיוב, כיוון שקריסתן מכינה את השטח לבניין גדול ונכון יותר. הנפילה עשויה להיות אתגר המביא לחשיפת רובד עמוק ורחב יותר לביסוסו של אותו רעיון. לכן ראה הרב קוק אלמנטים חיוביים גם בכפירה, המזככת את היסודות הנמוכים שבדת, על מנת להעלות אותם למדרגה גבוהה יותר של אמונה. אני מאמין, ששיתוף הפעולה בין הציונות הדתית והחברה הישראלית בכללה אינו רק עניין טקטי מזדמן, אלא יש בו ערך דתי מהותי. כאשר שותפות זו נמצאת בסכנה, אני מצפה מהמנהיגות הרוחנית שלנו, שתמצא בסיס חדש ורחב יותר לצמיחה מחודשת של "ההליכה יחדיו". גם אני שותף כמו שלום רוזנברג לדאגה מהמתירנות, הרדידות והמוסר המשפחתי המתערער, אבל אני מתנגד לפתרונות ניאו-חרדיים של בריחה והסתגרות. הם גם לא יצלחו, מפני שהציבור שלנו מחושק, פסיכולוגית וסוציולוגית, לחברה הישראלית הכללית. צריך לנסות להגיע לדיאלוג ולשותפות בתחום המוסרי, התרבותי והחברתי. אני לא רוצה שילדיי יגדלו על "רמת אביב ג'", אך לדעתי הדאגה הזו משותפת לי ולחלקים רחבים גם בציבור הלא דתי לגווניו. מה שנדרש הוא לחתור לשיתוף פעולה עם ציבורים רחבים ממרכז החברה הישראלית, על מנת לבנות ולעצב יחדיו עוגן רוחני תרבותי, שיינק ממקורות ישראל המשותפים לכולנו.

והערה לסיום: הנוסח שבו דיבר שלום רוזנברג ב"עמודים" חריף הרבה יותר מהנוסח בו שוחחנו היום. אולי הדבר נובע מחילופי השלטון, וזה נכון לגבי כלל הציבור הציוני-דתי. בממשלה הקודמת הציבור הזה  חש מאוים, נראה היה לו שממשלת העבודה-מרץ הולכת לערטל את המדינה מכל סממן יהודי, והדבר הוביל לדמוניזציה קשה של השלטון. היום הציבור הזה  חש רווחה, לא "גונבים" לו את המדינה. זה במידת מה סממן חיובי של חילופי השלטון, אבל הוא עלול להטעות - הנושאים המציקים לא השתנו עם חילופי השלטון, הם ברבדים הבסיסיים יותר של חיי החברה והתרבות במדינה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד