עולמות נפרדים, בריתות חדשות
עולמות נפרדים, בריתות חדשות

עולמות נפרדים, בריתות חדשות

גיל הראבן, סופרת

 

חלוקת המפה ל"ימין" ו"שמאל" מקיימת את האוליגרכיות הישנות, ומאבנת את החברה. חברה מפוצלת זקוקה להתארגנויות פוליטיות חדשות, שיאפשרו לקבוצות שקולן לא נשמע עד כה לקדם את האינטרסים שלהן.

 

"ברוסיה שבה גדלתי, היה קל להיות בן אדם טוב", אומרת חברתי מאשה.  "דברים היו פשוטים מאוד: רק קראת איזה ספר אסור, ותיכף יכולת לרשום את עצמך ברשימת הטובים".

"תרגישי בנוח", אני אומרת למאשה. "בישראל הדברים אינם שונים בהרבה". הזדהות עם “המחנה הלאומי" או עם "המחנה השפוי" היא תעודת הזהות המוסרית של האדם הישראלי . די לו שיחתום על העצומה הנכונה, וכבר הוא יכול להרגיש כאילו עשה מעשה רב ערך מבחינה מוסרית ופוליטית. דוגמא טובה יכולה להיות עצומה אחת "נגד הפשיזם", שהתפרסמה לפני כשנה בעיתונות. ביום השני שבו התפרסמה המודעה היקרה בידיעות אחרונות, הופיעו כוכביות קטנות ליד כמה משמות החותמים. הכוכביות הפנו את עיני הקוראים להערה בתחתית המודעה, וההערה באה ללמד כי השמות המכוכבים הם של "החותמים לראשונה". מידע חשוב ומעניין, שוודאי יסכן את הלוחמים כפשיזם בשילוח משולחן בית הקפה שעליו חתמו, הישר למחנה ריכוז.

***

חלוקת החברה ל"שמאל" ול"ימין" הוא התחליף שלנו לחשיבה פוליטית, קונספציה שמרנית שמונעת מאתנו לשאול שאלות חדשות, לסמן מטרות חדשות, ולהגיב על השתנויות במציאות. להלן דוגמאות.

דוגמה ראשונה. העלייה הגדולה ממדינות חבר העמים היא אחת ההתרחשויות החשובות של השנים האחרונות. אופן קליטתה של העלייה הזאת, בעלת הביטחון העצמי התרבותי, הוא גורם רב השפעה בין הגורמים שיציירו את פני החברה הישראלית בעתיד. כבר עכשיו ניתן להעריך כי המגע עם העולים עתיד לעורר שאלות קשות של זהות אצל הישראליים הותיקים; מושגים שיש לרבים מהעולים על "תרבות", "חינוך", "היסטוריה", "דת", "יהדות" ואפילו "משפחה", שונים מאלה שרובנו מכירים, וכך או אחרת עתידים להשפיע עלינו. ובכל זאת דומה כי השאלה המרכזית שנשאלת ביחס לעולים היא: הלנו הם או לצרינו? למי הם יצטרפו - לשמאל או לימין? זאת בטרם נכנסנו אתם להידברות כלשהי באשר לעצם תפיסתם את "הימין" וה"שמאל", תפיסה שהיא שונה במהותה מ"שלנו".

שמיר ראה בהם חומר לעיבוי השליטה בשטחים. פרס למד רוסית על מנת להסביר להם מדוע נחוצה לנו פשרה טריטוריאלית. מי שמצוי ברכילות העיתונאית-ספרותית, זוכר אולי איך התקבלה מאיה קגנסקיה בחיבוק גדול על ידי אינטלקטואלים מה"שמאל", ואיך, כשהתברר שהשקפותיה ביחס לסיכסוך נוטות ימינה, ודעותיה בנושאים שונים רחוקות מהפוליטיקלי קורקט, היא נדחתה בגסות. על חילופי רעיונות, או ניסיון להבין כיצד ומניין צמחו -  אין מה לדבר. את שרנסקי, גיבור עם תעודות, ואדם שמקפיץ את ממוצע האינטליגנציה בכנסת, אנו בוחנים באותו קריטריון משעמם: אז במי הוא יתמוך? נו, תגיד כבר, במי אתה תומך? כשתנחת אצלנו חללית מהמאדים, כותרת המשנה בעיתון תהיה  "מקורבים לאיש קטן ירוק אומרים, כי הוא עשוי לתמוך במועמדותו של ברק", ואיש לא יתעכב לבדוק האם החייזרים נושאים אתם את התרופה לסרטן הריאות, או שמא הם נושאים אתם חידק שעתיד לשנות את המבנה הגנטי שלנו.

דוגמה שנייה.            בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שהואיל לכנס ישיבת ממשלה בנושא אלימות נגד נשים. הטרמינולוגיה שבה השתמש לתיאור הבעיה, היתה שגורה עד היום רק על לשונן של פמיניסטיות מטורפות מסוגי; הוא דיבר על טרור. לנתניהו יש סיבה טובה להופיע כמגן הנשים - סקרי דעת קהל מעידים, כי הפופולריות שלו בקרב ציבור הנשים נמוכה יחסית, (ההיפך מקלינטון, שמוביל בסקרים דווקא אצל נשים), וברור כי כבר עכשיו הוא חושב על הבחירות הבאות. בעבר הציעו הן ליצחק רבין והן לשמעון פרס להתראיין בנושא, ולסמן אותו כבעיה לאומית. שניהם דחו את ההצעה. אפשר שהנושא לא נראה להם די חשוב, אפשר שלא השכילו לזהות את הרווח שתביא להם התבטאות ברורה בעניין בדעת הקהל.

ההתגייסות של נתניהו ללוחמה בטרור נגד נשים (התגייסות מילולית בינתיים, אבל גם זה משהו) עוררה תגובות משונות, ובמו אוזני שמעתי חברים (וחברות) מה"שמאל" טוענים, כי "זה רע בשבילנו". ולמה זה רע? כי זה תורם לפופולריות של נתניהו, ועלול לסייע לו בבחירות. דרך מחשבה זו אומרת, כי כמה שיהיה רע יותר, יהיה טוב יותר. היא אומרת כי אין טעם לסייע לנשים ישראליות, אם איננו מסוגלים להקל על מצוקותיהן של הנשים הפלסטיניות. היא אומרת כי נפגעות אונס ואלימות במשפחה יצטרכו לחכות עד שניסוג לקו הידוק. על פי דרך המחשבה הזאת, עשרה נפגעים בשכם הם נתון בעל משמעות פוליטית, ומאתיים אלף נשים מוכות אינן נתון פוליטי, כי אין לנו פוליטיקה אחרת אלא זו הנוגעת לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי.

***

"המחנה הלאומי" וה"מחנה השפוי" הם מקוואות טהרה, שיכולים לנקות כל שרץ. אתה יכול להכות את אשתך, להפקיד את גידול ילדיך בידי מטפלת מגאנה ולשלם לעובריך שכר רעב - אם רק תחתום על עצומה הקוראת לפינוי הישובים בגולן, תיחשב לאדם מוסרי.  בדומה לכך, אתה יכול להתנהג כבריון אלים, להצטרף לארגון טרור ולתכנן לפוצץ אוטובוסים. אם אתה משתייך ל"מחנה הלאומי", תמיד יהיה מי שיראה בך כמיטב הנוער.

חלוקת החברה הישראלית לשני מחנות היא חלוקה משעממת, ומה שגרוע יותר, היא מעוורת אותנו מלראות את המציאות. רק בשוליים המטורפים של הימין מאמינים עדיין באפשרות להחזיק בכל השטחים. רק בשוליים הקיצוניים של השמאל תובעים לקבל את כל דרישות הפלסטינים.

במשך שנים מחקו המתנחלים את הפלסטינים מתודעתם, עד שבאה האינתיפאדה ובאו הסכמי אוסלו, וחייבו אותם להכיר במציאות. הקיצוניים גלשו כתוצאה מכך לאידיאולוגיה ברוטלית יותר. הרוב מכיר בצורך בפשרה כזאת או אחרת.

במשך שנים טענו ב"שמאל", כי "אם רק נכיר באש"ף", "אם רק ניכנס אתו לשיחות ישירות", "אם רק נסכים לעקרון הפשרה הטריטוריאלית", "אם רק נודיע על נכונותנו לרדת מהגולן", יבוא לציון גואל. לאחר שטענת ה"אם רק" לא הוכיחה את עצמה באופן מלא במציאות, גלשו השוליים קיצוניים שבשמאל ל"אם רק" תובעני יותר; "אם רק ניסוג מיידית לגבולות 67", "אם רק נקים אוטונומיה ערבית בגליל" וכו'. המהדרין משתעשעים גם בפסוקי "אילו רק":  "אילו היינו נפטרים מהשטחים תיכף אחרי ששת הימים", "אילו היתה גולדה מאיר מניחה לנחום גולדמן להיפגש עם נאצר", "אילו לא גירשנו את הפלסטינים ב48-'", "אילו נהגנו אחרת באריסים עם קניית האדמות" וכו'. משל הכול תלוי בנו, ואנו, רק אנו קובעים את פני המציאות ואת רצונותיהם של הערבים.

אנשי ה"אם רק" וה"אילו רק" שייכים לשוליים. נכון לעכשיו, רוב הציבור הישראלי מעוניין בפשרה, ולרובו אין מושג כיצד יש לשרטט את קו הגבול. את העבודה המסובכת הזאת משאירים לממשלה, ונתניהו נבחר דווקא משום שציבור גדול האמין כי הוא מסוגל לבצע אותה. אם כיום נראה שהוא מדרדר אותנו לקראת מלחמה, אין זה משום שהוא ימני, אלא משום שהוא חובבן גמור. אילו היינו נועלים את יוסי שריד עם בנימין נתניהו בקמפ דייוויד, יש לשער שבתוך פחות משבוע היו מסכימים ביניהם על ההסדר שניתן להציע לפלסטינים. דא עקא שלשריד ולנתניהו יש אינטרס ברור שלא להגיע להסכמה ביניהם, כי סביב אי ההסכמה הזאת בנויה כל המערכת הפוליטית שלנו.

לא בקלות יוותרו דגלני ה"ימין" וה"שמאל" על חלוקת העולם שהיא בסיס הכוח שלהם, וחלוקת העולם הזאת מונעת את התפתחותה של פוליטיקה אחרת. מתי לאחרונה שמענו חזון כלכלי-חברתי חדש? איזה סיכוי יש אצלנו למפלגת נשים? מתי נזכה לראות מצע מפלגתי שמתיחס למעונות יום חינם, ולתכנים שיילמדו במערכת החינוך? מי יודע מהן שאיפותיה החברתיות-תרבותיות של מפלגת העולים? מדוע לא מצליחים המזרחיים לייצג את עצמם אלא דרך ש"ס? מה פשר האדישות שכולנו מגלים כלפי הדרך שבה מתחנכים ילדי החרדים? המושגים המגבילים של "שמאל" ו"ימין" צובעים את המפה כולה, ומשמשים כלי לשימור כוחם של בעלי הכוח.

***

מדינת ישראל איננה שסועה לשני מחנות, או ל"שני עמים" כמו שאוהבים לומר כיום. במה שנוגע לסכסוך הישראלי ערבי - הרוב נמצא במרכז. מכל בחינה אחרת, אנו חיים בחברה רב-תרבותית. שימו אצבע במרכז מפת הארץ, ובטווח של שעה נסיעה תוכלו למצוא שכונת עולים שברחובותיה משחקים הילדים ברוסית (הזקנות מגלגלות פלמני במטבח; הן "ימניות" או "שמאליות" הזקנות הללו?). באותו טווח תמצאו שכונות שבהן גדל דור שלישי לעוני, בתרבות עוני, המזוהה בטעות כ"תרבות מזרחית". כאן ישיבת דתית לאומית, כאן ילדי העובדים הזרים, שם מוסד בקיבוץ. מבית ספר חרדי לבנות אפשר לזנק למתנ"ס גיזרת שינקין, מפעוטון "אלטרנטיבי" לדוברי אנגלית שוחרי איכות הסביבה, אפשר לקפוץ לגבי ילדים ערבי, ולתפוס טרמפ על ההסעות על ש"ס. עולמות נפרדים. כשיגדלו הילדים החיים בהם - מה יהיה להם במשותף?

האדם איננו "תכנית נוף מולדתו", הוא מתעצב בתוך תרבות מוגדרת, מתבונן ב"נוף מולדתו" ובשותפיו לנוף הזה במשקפיים שנתנה לו התרבות, וכבר עכשיו אין לנו שום אפשרות להסכים מה נראה בתוך הנוף. ככל שהחברה מתפרטת לתת- תרבויות, יש לנו פחות ופחות כלים לשיחה על מה שמתחולל סביבנו, פחות ופחות מושגים משותפים מוסכמים. בכל אחד מהמקומות שמנינו, מפנימים הילדים סיפור היסטורי שונה, ערכים שונים, טקסטים שונים, שפה תרבותית שונה. אפילו "מבט" ו"ידיעות אחרונות" כבר לא יכולים לשמש כטקסט משותף.

לכור ההיתוך כבר אין חסידים רבים, וטוב שכך, אך הוויתור על כוח ההיתוך מעלה שאלות קשות לגבי מידת השוני התרבותי שאנו יכולים לשאת, מבלי לאבד את תחושת הלכידות החברתית. האם הגישה הרב-תרבותית אומרת חופש מוחלט לכל התרבויות? אם אנו מתירים לחרדים לגדל את בנותיהם בבורות, מדוע לא נניח לעולים המעוניינים בכך להשכיל את ילדיהם במוסדות דוברי רוסית? ואם החרדים מלמדים את גירסתם שלהם לציונות, מדוע לא יורשו הערבים אזרחי ישראל לעשות את אותו הדבר?

מאחורי "מלחמה התרבות" בין דתיים לחילוניים, מסתתרת השאלה המהותית, האם יש ערכים שצריכים לחייב את כולם, או שמא הכול תלוי תרבות, ולאיש אין מונופול על האמת מחוץ למונופול הנרכש בכוח. לתשובה על כך יש השלכות מיידיות על מערכת החינוך ועל מערכת המשפט, ואת ההתקפות על בית המשפט העליון צריך להבין גם בהקשר הזה.

קיום חברה רב-תרבותית הוא משימה קשה. אין מדובר רק בחגיגות מימונה, בליל סדר צבאי, ובקישוטים של חג המולד. גם לא בקיומם של תיאטרון אידיש ותיאטרון רוסי, תיאטרון ערבי בעל אוריינטציה קומוניסטית, ותיאטרון שמעלה מחזות זמר מיובאים. כל אלה שייכים לדקורציה הרב-תרבותית, לא למהות.

חשיבה פוליטית רצינית חייבת להתיחס לסוגיית הרב-תרבותיות. עדיין אנו חברה אחת, אך אם תאבד לנו לחלוטין תחושת הלכידות החברתית, לא יהיה זה משום שהתפצלנו ל"ימין" ול"שמאל", וגם לא בגלל השסע בין "דתיים" ל"חילוניים". זה יקרה משום שוויתרנו (ובצדק) על מדיניות נוקשה של כור היתוך, מכלי לערוך בדרך בירור יסודי בשאלה אם יש, או צריך להיות, מכנה משותף מחייב לכל האזרחים.

***

אין עוד חברה בעולם, שכמו החברה הישראלית חוזרת ושואלת את עצמה "מי אנחנו? "זהות ישראלית מהי?" "האם יש לנו תרבות?" (לתרבות הסמינרים יש פן כלכלי ומוסדי, אבל היא גם מלמדת על מבוכה אמיתית). "שמאל" ו"ימין" מספקים תחושה של זהות, תודעה שטחית של השתייכות שבטית, וגם תודעה מעמדית. הזדהות עם אחד משני המחנות מאפשרת לאדם לשמר את תחושת השייכות שלו לחברה מורכבת, אך נדמה כי כוחן של סיסמאות ה"ימין" וה"שמאל" הולך ונחלש עם השנים, עד כי שלטים שמונפים כיום בהפגנות ה"ימין וה"שמאל", הולכים ונראים כמין מוצג מוזיאוני.

היחלשות המושגים "ימין" ו"שמאל" פותחת אפשרות לבחון את המציאות החברתית בדרכים חדשות. האם רק אנשי "שמאל" מסוגלים להגדיר אלימות נגד נשים כבעיה פוליטית? האם לאנשים מה"ימין" אין אינטרס לשפר את מערכת מעונות היום, ולהרחיק פעוטות מגני הילדים של ש"ס? האם הזרמת כספים לא שוויונית, שלא כדין, למגזר החרדי, אינה מעניינם של כל אזרחי ישראל? כביש חוצה ישראל הוא סוגיה שמבחינה בין "ימין ל"שמאל"? יחסם של החרדים למדינה ולסמליה איננו מטריד את בוגרי ישיבת הגוש? שלטי רחוב פדופיליים ופורנוגרפיים מחרידים רק את הדתיים? והנה חזון אחרית הימים: כשהחרדים ירגישו שהאוטונומיה החינוכית שניתנה להם עומדת להסתיים, אולי ירצו לשתף פעולה עם הערבים אזרחי ישראל, שמבקשים אוטונומיה דומה לעצמם. מדוע לא?

לכידות חברתית חדשה יכולה להיווצר תוך התהוותן של קואליציות חדשות, וקואליציות חדשות הן כיום צו השעה. חוויה קטנה ברוח זו היתה לי לפני כשנה בעת שהשתתפתי בועדת זמר, שעסקה במודעות הזנות בעיתונים. במהלך הדיונים גיליתי, כי העמדה הרואה בזנות בעיה מוסרית משותפת לי ולחבר הכנסת יגאל ביבי שהשתתף בוועדה. לא הייתי מופתעת, אך נדמה לי שהוא היה מופתע. עובדה היא שבשלב מסוים מצאנו עצמנו מתכתשים בצוותא עם חבר הכנסת פורז, התומך במיסוד הזנות. בארה"ב שיתוף פעולה מקומי בין פמיניסטיות לדתיים הוא עניין מוכר. אצלנו הוא נראה משונה, כי אני הרי "שייכת לשמאל".

חלוקת המפה ל"ימין" ו"שמאל" מקיימת את האוליגרכיות הישנות, ומאבנת את החברה. חברה מפוצלת זקוקה להתארגנויות פוליטיות חדשות, שיאפשרו לקבוצות שקולן לא נשמע עד כה לקדם את האינטרסים שלהן. אם נשכיל ליצור קואליציות דינמיות כאלה, ייעלם אולי משהו מהדימוי השלילי שדבק אצלנו בפוליטיקה ובפוליטיקאים. בריתות חדשות ייצרו קשרים חדשים דינמיים  בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ואפשרויות חדשות להזדהות. מה שבטוח הוא, שתידרש קצת יותר עירנות אינטלקטואלית על מנת להיות "אדם טוב".

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
16/10/2017
שמים סוף להתנהלות הלקויה
הוצאתי מכתב דחוף ...
8
2/10/2017
על מנת לוודא שאין תקלות והמשכורת נכנסה במלואה, ...
8
1/10/2017
במכתב שיצא היום למנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל ...
8
26/09/2017
8
26/09/2017
סוכות 2017
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד