אורי דביר: השביל הארוך מכולם
אורי דביר: השביל הארוך מכולם

אורי דביר הוא מדריך טיולים, כותב ספרי טיולים ומנחה תוכניות רדיו וטלוויזיה ואחד האחראים לביצוע "שביל ישראל"

שביל ישראל הוא מפעל שנולד בעקבות עשרים שנות עבודה, מאות סיורי הכנה, כמות גדולה של צבע, ואלפי מטיילים בשביל ישראל

שביל ישראל הוא חלק ממערכת שבילים ודרכי טיול מסומנים בארץ. לפני שנים אחדות הסתיימה תוכנית האב לסימון, ורובה של הארץ מסומן. הושלמה הדפסת 19 מפות בקנה מידה 1:50,000 עליהן מסומנים השבילים ומופיע בהן חומר רב נוסף לתועלת המטיילים. שביל ישראל משתרע על 14 מפות מתוך הערכה ומסומן עליהן בקו מיוחד.

סיפור הסימון בארץ והחלוצים שעסקו בו, הקשיים והוצאתם לאור של המפות הם סיפורים בפני עצמם. אם לא השיגו אותנו בינתיים, למיטב ידיעתי אנחנו המדינה הראשונה שסימנה שבילים רבים כל כך והשלימה הוצאת ערכת מפות טיולים וסימון שבילים בקנה מידה של 1:50,000.

שביל ישראל גזל אולי במקצת את ההילה מאלפי השבילים המסומנים בארץ, אך אלמלא הם, ספק אם היה יוצא לפועל סימון שביל ישראל הנשען עליהם ומאפשר טיולים למשך שנים רבות בשבילי הארץ.

שביל ישראל הוא אחד השבילים ארוכי הטווח בעולם, אם כי יש ארוכים ממנו. הוא מתגמד אולי באורכו לעומת שביל האפלצ'ים בארצות ברית, כ-1,000 ק"מ לשביל ישראל וקרוב ל-3,400 ק"מ באפלצ'ים. ובכל זאת, יש בו משהו שלא קיים בשבילים אחרים. שביל ישראל תוכנן וסומן כשמדינת ישראל הייתה מרושתת כבר במערכת שבילים ודרכי טיול באורך של כ-12,000 קילומטרים, הוא נועד לעבור לאורכה של ישראל, בנקודות חשובות ומעניינות בתחומים השונים ולשמש כחוט שדרה לכל השבילים האחרים הנפגשים ומצטלבים בו.

אם הרעיון הוא שמי שרוצה לטייל לא צריך להיות בהכרח נווט, אלא שעליו  להסתמך על הסימון, ולהחזיק בידו מפה כדי לוודא את מיקומו ולהתמצא בשטח בגדול, הרי שבשביל ישראל הדבר בולט יותר. האופנה הסוחפת רבים לטייל, בהם כאלה שאינם מסתדרים כל כך טוב עם מפה טופוגרפית, מכריחה את הצוות לשמור על סימוני שביל ישראל תקינים כל העת.

לידתו של שביל ישראל הגיעה במועד נוח למדי. עמדנו כבר קרוב לסיום סימון השבילים בארץ כולה. לא שהיינו חסרים עבודה. הצוות הקטן שלנו עסק בסימון ובסימון מחדש ותחזוקתו של הסימון, אבל היה זה משב רוח מרענן. את הרעיון העלה אברהם תמיר, עיתונאי, איש טיולים וטבע וכותב לילדים, שטייל בארצות ברית ופגש שם ב- 1973 בשביל האפלצ'ים. הוא נדלק אז לרעיון לשביל ארוך טווח בישראל ומספר שנים לאחר מכן פנה לחברה להגנת הטבע בבקשה להירתם לרעיון. תחילה פנה ליואב שגיא, שהיה אז מזכיר החברה והאחרון הפנה אותו לכותב דברים אלה.

תקציב לא היה לחברה, ויואב לא התנגד לרעיון, אך הבהיר שאם אנחנו מקבלים את הרעיון לביצוע, נעשה זאת במסגרת הסימון הכללי. לא היה זה דבר של מה בכך. ההערכה הייתה שאורכו של השביל יגיע למאות קילומטרים ואולי אף  יעבור את האלף, כמעט פי שניים מכמות הסימונים בשטחה של מפת טיולים וסימון שבילים אחת.

התמלאתי סקרנות ורצון לדעת על שביל האפאלצ'ים ובביקורי בארצות הברית טיילתי בקטעים מהשביל. בעיקרון, רובו של  השביל שם רחוק ממרכזי יישוב, ואילו זה שלנו, עד הגיעו לנגב נוגע או מתקרב ליישובים רבים. למדתי על צורת הסימון, על ביתני לינה לאורך השביל, על הסכנה להתחלק בביתן כזה עם דב שהקדים אותנו או שנמשך למקום ולאוכל שבתרמילנו, ונוכחתי שאם כי יש מהמשותף בסימון הרי התנאים שם ואצלנו שונים לגמרי.

הרעיון להקים סככות לינה לא עלה יפה, אם בגלל בעיות קרקע  ונדל"ן ואם מסיבות של שמירת הטבע. רובם של החניונים הגדולים והפרוצים של רשות הטבע והגנים (רט"ג) בשמורות הטבע אינם מקום נעים לישון בהם ומיועדים בעיקר לטיולים המוניים של בני נוער, או למי שמגיע לשם ברכבו ויכול בעת מצוקה להידחק באוהל עם שותפיו לטיול. רבים ממטיילי שביל ישראל לנים סתם כך בשטח, במקומות שהדבר אפשרי. עם זאת, המחסור במקומות לינה מסודרים, חוסר מים לכל אורך  התוואי, בעיקר בנגב, והבעיה של אספקת מזון למטיילים, הולידו את התופעה המיוחדת במינה של "מלאכי השביל".

החל מבודדים הגרים ליד השביל ועד עשרות ממקומות רבים לאורכו של השביל, קמו מתנדבים המציעים למטיילים הבודדים קורת גל ובמקומות רבים אף חדר, מיטה ומקלחת, מקום לנוח בו ואולי גם לגרוף הנאה מכוס קפה או תה ריחניים. בין אלה יש כאלה העוזרים גם תמורת תשלום לא גבוה במים אוכל וכו'. תקצר היריעה כאן מלתאר תופעה זו של ארץ ישראל היפה, עוד "רווח" שלא חשבנו עליו בתכנונו של שביל ישראל.

באותם ימים עבדנו כחמש שנים על גיליון אחד של מפת טיולים וסימון שבילים. ראשית הייתה פנייה לאנשי ידיעת הארץ להציע תוואים לסימון. לאחר מכן באו המיון, האישור, העיון המחודש וקביעת התוואים שיש לסמן, ואלה ארכו שנה לפחות. לאחר שהתגבשה תוכנית הסימון היינו יוצאים לשטח לקבוע ביתר דיוק את התוואי. עם שביל ישראל היה הדבר שונה במקצת. ציפינו שיהיה זה שביל ארוך, שיוכלו לטייל בו כל השנה בלי להיעצר בשטחי האש והאימונים של צה"ל.

חיפשנו תוואי שיהיה אופייני לישראל על נופיה המגוונים ויושביה, בני הדתות והכיתות השונות. קביעת האתרים ההיסטוריים, הארכיאולוגיים ואתרי מורשת הייתה משימה לא קלה.

אברהם תמיר שמח שמצא מי שיבצע את  הרעיון, אך פניו נפלו כשאמרתי לו שעבודות התכנון, הסימון וכל מה שכרוך בכך עד לסיום המפעל, ייקחו שנים רבות. הוא אמר לנו- "אני בן 78 היום, וקיוויתי שהשביל יושלם ליום הולדתי ה-80".

התחלנו לעבוד על התוואי, ובתחילה הסתמן שבגליל התחתון יעבור השביל באפיקו של נחל תבור. לקראת יום הולדתו ה-80 של אברהם תמיר ארגנו מסע לחנוכת יציאת השביל לדרך עם כמה קטעים מסומנים. גייסנו את תרצה ארזי, כתבת קול ישראל שהצטרפה אלינו, ויצאנו לסיור בנחל תבור. אברהם היה מאושר. לאחר זמן לא רב, ב-5.4.1988 הוא נפטר בידיעה שהשביל הולך ומתקדם. בסוף הוסט השביל מנחל תבור ושביל ישראל לא עובר שם, אבל אני מניח שאברהם תמיר סלח לנו. עתה הוא יכול להשקיף מלמעלה על השביל כולו.

ההכנות החלו ב- 1984, וכשלוש  שנים לאחר מכן, במרץ 1987, פורסם בכמה עיתונים שהחל סימונו של שביל ישראל. הסימון ארך אכן שנים רבות, אם כי מעט פחות מעשרים השנים שחשבנו. ב-1995, חנך את השביל עזר ויצמן, נשיאה של מדינת ישראל בטקס שנערך ליד לטרון והמטיילים עטו עליו באהבה.

שביל ישראל תוכנן וסומן כשמדינת ישראל הייתה כבר מרושתת במערכת שבילים ודרכי טיול ושביל ישראל נשען בקטעים רבים על סימון קודם ובקטעים אחרים על הסימון הייחודי לשביל.

בשלב ראשון תוכננו שלושה קטעים והעבודה החלה על הקטע האמצעי בין תל דן שבצפון לקיסריה שבמרכז. אחד הרעיונות החשובים בסימונו של השביל היה שאפשר יהיה לטייל בו כל השנה. ריבוי שטחי האש והאימונים של צה"ל מכסים חלק נכבד מארצנו הקטנה וברובם אפשר לטייל, לעתים רק בתיאום מוקדם ורק בסופי שבוע ובחגים. אז, כשהתותחים שובתים המוזות חוגגות. לכן, יש מקומות שהם קטעי קישור ובלית ברירה עוברים בתוואי שונה מהשביל היפה המסומן אשר לידם.

תחילה היינו תמימים לחשוב שיוקצו לשביל שטחים סטטוטוריים. בצפון ובחלק מהמרכז חתמנו חוזים והסכמות עם היישובים שהשביל עבר דרכם או בשדותיהם. יישובים בודדים סירבו לשתף פעולה. כך למשל, למרות מאמצינו שהשביל ימשיך ממעיין ברוך לשמורת התנור, יטפס למטולה וידרים ממנה לרמות נפתלי, הדבר לא יצא לפועל בגלל התנגדותו הגורפת של ראש מועצת מטולה דאז.

בדרום ובעיקר בנגב לא הייתה קיימת כמעט בעיה עם היישובים שמהם ביקשנו שיינתן מעמד סטטוטורי לשביל ברוחב מסוים. בתמימות חשבו בתחילה על רוחב של כמה מאות מטרים, וירדנו לבסוף לכמה עשרות. האמת היא שלא היה לנו כוח האדם שיטפל ב"סוגיה נדל"נית" זו. מאז חלו שינויים בתוואי השביל, ולמזלנו לאן שנאלצנו להסיטו הוא עובר במקומות יפים, לעיתים כאלה שלא נופלים מהתוואי המקורי שלו, ועל כך בהמשך.

פה ושם היו בעיות גם בסוגיית דמי הכניסה לאתרים המוחזקים בידי רשות הטבע והגנים. לא יכולנו לאנוס את הצועדים לשלם דמי כניסה, ומאידך ברט"ג לא הסכימו לאפשר כניסה חופשית לכל האתרים. הפשרה הייתה שהשביל עובר סמוך לכניסה לאתר ועל חלק מהאתרים עדיין מתנהל משא ומתן.

עבודות התכנון לוו, וכי אפשר אצלנו אחרת, בוויכוחים פוליטיים. תפיסתי, שאינה מעידה בהכרח על עמדותי הפוליטיות, הייתה שנסמן בדרכי נועם בכל מקום שאפשר לטייל בו. המפה האחרונה בסדרת המפות הטילים וסימון השבילים הרגילות הייתה של אזור השומרון. היא סומנה בין שתי האינתיפאדות, אז טיילנו בחופשיות וסימנו זמן רב בשטחים, ללא ליווי מיוחד. קיווינו, ואנחנו עדיין מקווים, שגם המטיילים ילכו בבטחה בעקבותינו.

חשבו שנוכל לסמן את שביל ישראל כשביל ראשי ולו שלוחה. השביל הראשי נועד להזכיר את דרך הים ההיסטורית והקטע המשני את דרך המלך משולי הר חברון ועד עמק יזרעאל.

עוד לפני שסיימנו את התכנון, כשחלק מהדיונים שלא היו סודיים נודעו בציבור, קמו עלינו מימין ומשמאל. מימין טענו מבלי דעת, שאנחנו מוותרים על יהודה ושומרון, ואילו משמאל ביקרו אותנו על שאנחנו מסמנים בשטחים הכבושים. גם כשהיינו בשלבי סימון מתקדמים, עלו עלינו מימין. לא הועיל ההסבר שאי אפשר לסמן ללא ליווי מזוין וגרוע מכך, שלא ניתן  הרי לטייל בשבילים המיועדים ללא ליווי צבאי של ממש. קיבלנו שיחות רבות מחברי כנסת מימין ומשמאל. לצערנו, החריפו תנאי הביטחון והוויכוח שכך. יתר על כן, במספר שבילים שסומנו באזורים שהפכו להיות תחת אחריות פלסטינית, לא חודשו הסימונים, דבר שלא התייחס לשביל ישראל.

אבל כמעט ובאה הגאולה גם לסוגיה זו. בתקופה השקטה שבין שתי האינתיפאדות התקיים בבית לחם מפגש באחת האוניברסיטאות שם בין אנשי טבע פלסטינים וישראלים. הרציתי באותו כנס על שביל ישראל, והבעתי את התקווה שנוכל להשלים קרוב את סימונה של השלוחה בדרך המלך. מספר אנשי טבע, בהם פרופסורים פלסטינים התלהבו מהרעיון, הביעו את רצונם להיפגש שוב וליטול את מלאכת הסימון בשטחים, ובמקום אף העלו שם מתאים לקטע זה- דרב אל סאלם, כלומר, דרך השלום.

לצערי לא הסתייע הדבר בידם. הסכסוך בין שני העמים החריף וסימונו של השביל  מהר חברון בדרום, דרך במת ההר, בית לחם, ירושלים הר גריזים, שכם ועד עמק יזרעאל ממתין לשעת כושר אחרת.

 

מחוסר מקורות מימון נעשה רוב הסימון, כמו גם בשביל ישראל, על גבי סלעים ואבנים על עמודים וגופים שונים בשטח. דלות האמצעים גורמת כמו במקרים רבים הוצאות מיותרות. כלי רכב שמסיטים את האבנים בזדון או שלא בזדון, צמחייה המכסה את הסימונים הנמוכים ועוד צרות מעין אלו. במקומות רבים השתדכנו לשלטי רט"ג ושלטי כיוון של קק"ל שהקצו שטח למלבן הסימון. בסיכומו של דבר, פרט לכמה תרומות, נבלעו הוצאות שביל ישראל בתקציב השוטף של הוועדה לשבילי ישראל, כמו גם עבודות תחזוקת הסימונים. תוכנית העבודה מביאה בחשבון הערות מטיילים לשיבושים בסימון, או אז נשלח צוות לתיקון התקלה. בכל מקרה, המסמנים עוברים תוך שנתיים שלוש מחדש על כל הסימונים, בכל חלקי הארץ ובתוכם על שביל ישראל.

בתחילת העבודה על שביל ישראל, התגייס בנק דיסקונט לעזור למפעל הסימון ולשביל ישראל. אם קודם, לא יאומן, הסתמכנו על טובות של גופים שונים, בהם על ג'יפים של בתי ספר שדה, נרכשו עתה עבורנו שני טנדרים תוצרת סובארו קטנים, בעלי הנעה של 4X4. הם נשאו בעול הסימון שנים אחדות. ולזכותם נרשם שמאז, נמצא התקציב ושני כלי רכב שטח ועומדים קבועים לרשות הוועדה לשבילי ישראל. באותה תרומה של בנק דיסקונט הודפסו גם דפדפות בעברית ובאנגלית אודות השביל, וארבע דפדפות הסבר לארבעה קטעים בשביל. להמשיכן כבר לא עלה בכוחנו ובתקציבנו.

תקציב רציני נדרש גם ללוחות מידע, שעיצובם נמסר לאיש מקצוע בנושא. נבדקו חומרים שיעמדו בפגעי הטבע, ואז יוצרו והוצבו עשרים לוחות כאלה. מחיר כל לוח היה אז בסביבות 15 אלף שקל. לצערנו, רוב החומרים לא החזיקו מעמד בשמש ובתלאות מזג האוויר, ואחדים מאלה ששרדו פורקו בידי כאלה שחשקו במפות המוצגות או מסיבות אחרות. בשנים האחרונות הוצבו שלטים חדשים בחלק ממבואות קטעי שביל ישראל והם קטנים יותר ומעוצבים אחרת. רובם עדיין ניצבים במקומם ומצבם לא רע. הלוחות הגדולים והישנים תוקנו מדי פעם, אך כנראה שהם יפורקו בעתיד בלית ברירה.

 

מעט לפני כתיבת דברים אלה היה אורכו של שביל ישראל 1,000 קילומטרים, אך שינויים כפויים משנים לעיתים במעט את התוואי ויש להניח שעם הזמן הוא גדל במעט.

עם ההכנות והגישושים לתוואי השביל, חשבנו גם על שם מתאים. כביש "חוצה ישראל" עוד לא כיכב אז, ובין השאר עלה גם השם "חוצה ישראל". לאחר דיונים ומשאלים התקבל ברוב מכריע השם "שביל ישראל" בעברית ו- Israel National Trail באנגלית. על השם בערבית היו דיונים רבים יותר. שמות אחדים נפסלו ולבסוף נקבע השם דרב אלבלד.

גם בחירת הצבעים וצורת הסימון היו כר לדיונים. כדי שהסימון של שביל ישראל יהיה שונה במקצת מסימוני השבילים האחרים, הכנסנו בו את הצבע הכתום לצד כחול ולבן, ובמקום מלבן הסימון הרגיל הפסים בו מדורגים מעט. במקומות שבהם לא היה קיים סימון מוקדם, מופיע רק הסימון של שביל ישראל, ואילו במקומות שהוא חופף שביל מסומן קיים, מופיע הסימון בתדירות קטנה יותר, לעיתים ליד הסימון הישן ולעיתים במרווחים שבין הסימונים.

צבעי השביל הולידו במשך הזמן אגדות סביבו, שלחלקן התייחסו ברצינות. כך למשל, כששאלו מה אומרים לנו צבעי הסימון, הומצאה הסברה שהכחול מסמל את מקורות המים בצפון ואילו הכתום מסמל את צבעי המדבר. הצבע הלבן, כמו בסימון השבילים הרגיל, הוא הצבע הבולט ומאפשר להבחין ביתר קלות בסימון. גם הפסים המדורגים מתאימים לגרסה זו: הכחול בולט מסמן את הכיוון לצפון ואילו הכתום את הדרך למדבר. בתיקוני הסימונים ניסינו אף לשמור על "כיווני" הצבעים ופסי הצבע, אך אל תסמכו על כך במקום להיעזר במצפן.

גם התיאוריות משתנות. באחד הטיולים האחרונים נקלעתי, ביום חם במיוחד, לחבורה שעסקה בפענוח הסימנים השונים. על פי המומחה שלהם, שהתגעגע כנראה לטבילה במים צוננים, הכחול מסמן אל הכיוון לים התיכון ואילו הדרך עד מעיינות הירדן בגליל הייתה רחוקה לו מדי.

 בעלי מקצוע טרחו גם על עיצוב סמל לשביל, שעליו הופיע שמו בשלוש השפות. עד מהרה הסתבר שקשה לסמן את הסמל בשטח ולהפתעתנו הופיעו קשיים ממקום אחר. אחד השבילים הראשונים שסימנו בסמל החדש היה באפיקו של נחל עמוד שם הם הושחתו. המילה ישראל נמחקה, טושטשה או גורדה באבן. לא תפסנו את המשחיתים בשעת מעשה, אך עדי ראייה סיפרו לי שפגשו כאלה מבני עמנו שהמילה ישראל הפריעה להם. היום נותרו הסמלים הישנים רק במספר מקומות בארץ, הם מופיעים על גבי התעודות הניתנות לצועדים בשביל, כמו גם על הסמלים המוענקים להם תמורת תשלום סמלי. לאחרונה הוכנס גם "דרכון" לשביל ישראל, אותו ניתן להחתים במקומות שונים לאורך השביל, סימן והוכחה, פרט לסיפורים ולחוויות, שאכן טיילתם לאורכו של השביל.

על מידת ההשתתפות בטיול לאורך השביל חלמנו רבות, אך במציאות קיבלנו הרבה יותר. היום זו ממש אופנה לטייל לאורך השביל, אם כבודדים, אם בקבוצות שחלקן מתארגן תוך כדי ההליכה ואם בצעדות מאורגנות בידי גופים שונים. אם חשבנו שיטיילו בו רק מטיבי לכת, נוכחנו שהשביל סחף אחריו גם כאלה שלא טיילו בימי נעוריהם וטעמו עתה טעמו של טיול. חבלי ארץ, ובהם הנגב שהוא חלק נכבד משטחה של ישראל, לא טוילו. רבים שלא הכירו וחששו מהמדבר, חזרו נרגשים מהגילוי שלהם תוך כדי טיול ולינה בשטח. הנגב התקרב לרבים ורבים התקרבו אליו בטעימה של ממש ולא רק מבעד לחלונות האוטובוס.

 

 אלפים סיימו כבר לצעוד או לטייל לאורכו ופנו לשבילים ארוכי טווח יחסית אחרים בארץ, כמו שביל הגולן שאורכו ב-120 ק"מ, או השביל בעקבות ישו, הקצר ממנו, רק כ- 60 ק"מ אורכו.

 

אחת הבעיות החמורות היא כיבושו של שביל ישראל, כמו גם שבילים אחרים המיועדים להולכי רגל, בגלגלי רכב שטח שונים. התהליך מוכר. תחילה רוכבים על שביל הולכי הרגל על גבי אופניים, מנצלים שבילים צרים ל"סינגלים", חורצים את הקרקע ועוזרים בלי דעת להיווצרות ערוצים במקום השבילים. אחרי האופניים מגיעים עד מהרה אופנועי השטח, בעקבותיהם הטרקטורונים, הגי'פונים ורכבי השטח הכבדים. תיאור זה מתאים בין השאר, כמעט במדויק לקטע נופי יפה של שביל ישראל בהרי נפתלי, אלא ששם חלה התפתחות נוספת, והיום התוואי כולו הוא כביש של ממש!

ניסינו להתחקות פעם מה מידת הנזק לשבילים להולכי הרגל. סקר פשוט העלה כי כשהתחלנו לסמן את שביל ישראל היו כ-75% עד 80% מהשביל מיועדים להולכי רגל בלבד, ומאז ועד היום, התחלפו הנתונים במשך השנים ובחלקים גדולים מאד נעים כלי רכב, וגלגליהם עוד נטויים.

פרט לנזקים בשטח והשארת עקבות רכב לשנים רבות בצפון ובעיקר במדבר, יוצרים כל כלי הרכב אי נוחות, בלשון המעטה, וסיכון להולכי הרגל. באחד ממפגשי עם רוכבי אופניים בשביל תלול שירד מאחד הרכסים בכרמל, עצרנו מלכת וגם רוכבי האופניים הצליחו לבלום. הם ניסו להרגיענו שאין כל סכנה מכלי תמים זה. כששאלתי אותם מה המהירות הממוצעת שבה הם רוכבים, אמרו "לא יותר מ-20 קמ"ש". לשאלתי בכמה הם מעריכים את מהירות ההליכה שלי בשטח, הם סקרו אותי מכף רגל ועד ראש, אחדים טענו שאני הולך בממוצע ארבעה קילומטרים בשעה, אחרים הוסיפו או גרעו קילומטר. בכל מקרה, הסכמנו שהם רוכבים במהירות הגדולה לפחות פי חמישה מקצב הליכתי. עתה הגיע תורי לשאול אותם איך הם מרגישים כשהם רוכבים בדרך צרה ומולם באה מכונית במהירות הגדולה פי חמישה, כלומר, במהירות של 100 קמ"ש...

בילדותי, הייתי רוכב אופניים מושבע. אלה היו אופניים רגילים ללא הילוכים, קפיצים שונים וכאלה המיועדים לכביש או לשטח. אחרי סיום לימודי בית הספר היסודי רכבתי עם שניים מחברי מתל אביב למטולה ובחזרה, טיול שהפך אז להרפתקה גדולה. "רבים מידידי הם רוכבי אופניים" ואין בליבי נגד אופניים. ההיפך הוא הנכון, וכך גם לרוכבי רכבי השטח. טיילו, תיהנו, סעו בדרכים מסומנות, אבל אנא מכם, אל תדרסו שבילים להולכי רגל. עתה לפחות עובדים על "שביל ישראל לאופניים", וחלקו הדרומי ליד אילת ייפתח כנראה בקרוב. עם זאת התבשרנו שעוד שבעוד קטעים של שביל ישראל, סומנו ויועדו לאופניים. אחר הכול זה זול, מהיר ונוח יותר לעלות על שביל קיים ואילו המטיילים ברגל שיסתדרו כבר...

שביל ישראל למטיילים ברגל תוכנן ובוצע בסכומים קטנים, תוך כדי עבודות הסימון האחרות. לשביל ישראל לאופניים גויסו כספים רבים, וגם לקטעים אחרים יש תקציבים ויש לסמן בהם נתיב נוסף לרכב הגלגילי. ובכלל, מי יתקע כף שהוא לא יהיה קל מדי לחובבי האקסטרים ועדיין נחשוש מלפגוש ברוכבים בחלק מהשבילים המיועדים להולכים ברגל.

 

על המטיילים הרבים בשביל אפשר לכתוב הרבה. יש המטיילים רק בסופי שבוע, ומושכים את הנאתם על פני שנים. יש המטיילים שלא לפי הסדר, אלא לפי עונות הפריחה ומשלימים אחר כך את הקטעים החסרים.

המטייל ה"רשמי הראשון" איתו חנכנו את השביל ליד מעבר הגבול בטאבה, היה יריב יערי, איש קיבוץ, בוגר יחידה קרבית מיוחדת והיום עוסק בחינוך, שרצה אתנחתא מעבודתו במשק ולהוכיח לעצמו שהוא עדיין במלוא כוחו. הוא גמא את השביל ב-21 יום. לפני זמן לא רב עשה דרך זו, קרלוס גולדנברג, איש חינוך מהגליל, בריצה במשך 13 יום ועוד כמה שעות.

בעת הסימון פגשנו מטיילות דתיות שהחלו את טיולן באילת והתכוונו ללכת עד מטולה בלי לדעת דבר על שביל ישראל ההולך ונשלם. הן לוו כל פעם על ידי חברים בנים, נושאי נשק שהבטיחו להוריהם לישון כל פעם ביישוב אחר ולחזור למחרת לנקודה בה הפסיקו. כך, נהנו מהכנסת אורחים ומהכרת תושביה השונים של ישראל, במושבים, בקיבוצים וביישובים אחרים, התארחו אצל בני עדות שונות וההבטחה להורים הצמיחה להם חוויות רבות נוספות לטיול הרגלי.

מדי כשבועיים מתקיים בשעות אחר הצהריים בחברה להגנת הטבע בתל אביב תדרוך למטיילי השביל. פגשנו שם הכול מכול: אישה שביקשה מבעלה לצעוד יחד בשביל ישראל, לציון הגיעם ל-50 , זוג המתכוון לעשות זאת כירח דבש, וזוג אחר העושה זאת כגיבוש לפני החתונה. צעירים לפני צבא, צעירים אחרי השירות הצבאי, לפני הטיול המסורתי לחו"ל ואחריו. אב ובתו שטיילו בשביל במשך 52 ימים, וערכו הפסקה קצרה למספר ימים כי הבת רצתה לטייל עם  חבריה בטיול השנתי. אחריהם נוספו עוד מטיילים  ומטיילות בני מצווה ולאחרונה התכתבנו עם ילד בן 10 שגמא עם אביו חלק ניכר מהשביל והם ממשיכים וממשיכים.

ישנם ארגונים הצועדים, אם פעם ואם באופן קבוע, מדי שנה. כך "צו פיוס", לזכר חללי אסון המסוקים בגליל שחוזרים לשביל ישראל כל שנה. קבוצה גדולה של שבויי ישראל במלחמות השונות התאגדו בעמותת "ערים בלילה", ומטיילים יחד במסגרת פנימית - "ללכת שבי בשביל ישראל". מדי פעם הם פונים למקום שבו נפל בשבי אחד מהם ובמסגרת זו שומעים את סיפורו.

לפי שנים אחדות קמה, ביוזמתו של בוגר צבא, המסגרת של "WALK ABOUT LOVE" בה משתתפים רבים, בהם צעירים מחו"ל. בין המטיילים בשביל היו גם כאלה שתלו בו תקוות רפואיות. לפני כמה שנים הגיעו שתי נשים מארה"ב, חולות במחלה סופנית, לבדוק את תנאיי ההליכה שביל. הן הקימו מסגרת של חולים בארה"ב והתכוונו להגיע מאוחר יותר לצעוד בשביל ולהיוושע. לצערנו, הן לא הספיקו לממש את רעיונן. על כל אלה ועל אחרים ניתן למצוא חומר באינטרנט.

 

עד היום לא הוקצב סכום מיוחד לסימונו של שביל ישראל ולחידוש הסימונים ותיקונם. עבודת הוועדה לשבילי ישראל מומנה בשנים הראשונות לפעילותה בידי החברה להגנת הטבע והתגייסותו של המרכז למיפוי ישראל [מפ"י] ופעם "אגף המדידות". מזה שנים ממומן תקציב הוועדה כולה ממכירת מפות הטיולים וסימון השבילים.

שביל ישראל, כמו כל השבילים המסומנים, לא היו קמים אלמלא עבודתם המסורה של המסמנים. המפה הראשונה סומנה בידי מתנדבים וסיוע מצה"ל ומגופים נוספים, כאשר על מלאכה ניצח יוסי פלדמן. המפה השנייה של אזור אילת סומנה ומומנה בידי קואופרטיב "אגד", ובסיוע יחידות צה"ל,  בידי מתנדבים מיוטבתה ואילת ובידי מדריכי "אגד" תחת ידיו של כותב שורות אלה. בהמשך עסקו בסימון הרגיל לעיתים מדריכי בתי ספר שדה, ולעיתים סטודנטים מהחוג ללימודי ארץ ישראל בבית ברל ולבסוף מסמנים עובדי הוועדה לשבילי ישראל שליד החברה להגנת הטבע.

בתכנונו של שביל ישראל השתתפו רבים, ולא אוכל למנות כאן את כולם. לפי שמות המכותבים, במכתב ששלח ב-26/6/86 כותב שורות אלה, שריכז ועמד בראש הצוות, היו מעורבים במידה זו או אחרת גם טימי בן יוסף, מושון גבאי, מתי חי, יוסי לב ארי, מייק לבנה, מנחם מרכוס, מויש פרלמן, יעקוב שורר, יואב שגיא, מנחם זלוצקי ואבי פרבולוצקי, ויסלחו אלה שלא הוזכרו כאן. לאחר ההתלבטויות החלו במלאכה, שנטלו בה חלק מעשי בבדיקת תוואים ובסימון, עוזי צ'פלין, שלמה  דקל, יוסי בוכמן, דני גספר ואחרים. לכולם תודה.

 

השביל בספרות, בעיתונות ובמחשב

כתבות על שביל ישראל מתפרסמות חדשות לבקרים בעיתונות, ובכלי התקשורת האחרים בהם הטלוויזיה והרדיו. ניתן למצוא היום באינטרנט מידע על השביל, על הצועדים בו, הזמנות להצטרף לצעידה וטיול משותפים בשביל ועוד. חלק מהצועדים תיעדו את חוויות צעידתם, בטלוויזיה, בסדרת מאמרים ב"מסע אחר", כמו כן היו עיתונים שליוו מטיילים בשביל, וכן כתבות משלי שהופיעו ב"טבע הדברים" ובחלק מספרי בסדרת "נקודת חן" בהוצאת מודן, דפדפות שהוצאו בעבר לאור ובספרים אחדים, בהם מדריכים למטיילים בשביל.

לעיתים נשזר השביל  ביצירות ספרותיות, כמו בספרו של דויד גרוסמן, "אשה בורחת מבשורה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

ספרו של העיתונאי צבי גילת, "שביל ישראל,  בהוצאת מפה 1998.

ספרו של יעקב בוצ'ן, "שביל ישראל", בהוצאת כרטא 1998, המתאר את מסעו בליווי ציורים והסברים קלים.

ספרו של יעקב סער על שביל ישראל, בהוצאת אשכול 2008, שתורגם גם לאנגלית.

ספרו של איל חלפון, מסע חיפושים [עם חברים באמצע החיים לאורך שביל ישראל], בהוצאת אחוזת בית 2008.

לאלה יש להוסיף עבודות גמר בבתי ספר תיכוניים ועבודות באוניברסיטאות בנושא שביל ישראל, אחדים ידועים לנו וחלקם בלתי ידוע.

בשנים האחרונות, ואיך אפשר בלי, צוידו גם מחשבי כף יד, טלפונים מתקדמים באמצעי ניווט שונים, בהם מפות טיולים וסימון שבילים. התוכנה הראשונה הייתה זו של חברת לוקיישונט, אחריה ניסו חברות נוספות את כוחן בהתאמת תוכנת ניווט בשטח, חלק נעלמו מהשוק והיום בולטת בנוכחותה תוכנת עמוד ענן. התוכנות מאפשרות לזהות בנקל את נקודת הציון בה נמצאים, לתכנן מסלול ולעקוב אחריו ועוד. בגלל המסך הקטן יחסית (אלא עם כן אתם נושאים ברכבכם מחשב נייד ראוי) חובה להחזיק גם במפות הטיולים וסימון השבילים. המכשירים מיועדים בינתיים לרכב ולא לנשיאה לשטח, דבר שאני מקווה כי יבוא על פתרונו.

אני מרבה לשוטט היום בקטעים של שביל ישראל. אין הנאה גדולה מ"לצוד" "שביליסטים", זה השם שאומץ למטיילים בשביל ישראל.  קשה לתאר את עומס החוויות, שביעות הרצון והעונג שגורפים המטיילים בשביל. קטעים קשים במיוחד, מזג אוויר גרוע ותקלות אחרות לא מצליחים למחוק את החיוך מפניהם. בין המטיילים גם זרים לא רבים. לצערנו, לא מצאנו עד היום את התקציב לתרגם את המפות לאנגלית. הגיע הזמן שגורמי התיירות יתנו את ליבם גם לסוג זה של מטיילים שיבואו. הם אמנם מכניסים פחות כסף, אך ההיכרות הבלתי אמצעית עם נופי הארץ המגוונים, הפגישות עם המטיילים בשביל ועם מלאכי השביל, יתרמו רבות למה שחסר לנו באחרונה - אהדה וסימפטיה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד