עזריה אלון: המלחמה על נוף הארץ
עזריה אלון: המלחמה על נוף הארץ

עזריה אלון, חבר קיבוץ בית השיטה, יזם את הקמת החברה להגנת הטבע, ושימש מזכ"ל החברה בשנים 1969- 1977. פרסם עשרות ספרים העוסקים בטבע הארץ, ובעל פינה קבועה ב"קול ישראל"

החברה להגנת הטבע היא היום מפעל רב זרועות. מה שהחל לפני יותר מחמישים שנה כיוזמה של קומץ תמהונים, מקיף היום עשרות אלפים, החרדים לנוף הארץ ולערכי הטבע ועושים לא מעט לשמירתם

לפעמים אני שואל את עצמי איך היתה ישראל נראית לולא קמה החברה להגנת הטבע לפני כמעט 60 שנה, ולא היתה יוזמת את הקמת רשות שמורות הטבע (היום – רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים), את הוועדה לשבילי ישראל, את המועצה לשמירת אתרי מורשת; לולא היתה מעבירה במערכת ההדרכה שלה ובטיוליה מאות אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים, ומחנכת אותם לשמירה על ערכי טבע ופינות נוף; לולא היתה מונעת הקמת מתקנים שהיו אחר כך בכייה לדורות, לולא היתה משתתפת במבצע להגנת פרחי בר ושאר ערכי טבע. את התשובה לכך אני משאיר לכל אחד, רק אנסה לספר איך קמו הדברים האלה.

לשם הדיוק יש לומר כי לא היינו הראשונים שחשו כי החי והצומח של הארץ מצויים בסכנה. עוד לפני הקמת מדינת ישראל, מאז העלייה הראשונה, התקיימה פעילות רעיונית וחינוכית להכרת הטבע של ארץ ישראל ולשמירה עליו.

ייזכרו רק כמה מן האישים ומפעלותיהם: אהרן אהרנסון, חוקר הטבע היהודי הארץ ישראלי הראשון, ברוך צ'יז'יק ואפרים הראובני, שפיתחו דרכי מחקר עצמאיות וחדשניות, המתבססות על מסורת ישראל, הבוטנאי אלכסנדר איג וצוותו, במיוחד מיכאל זהרי ונעמי פינברון דותן; זואולוגים – ראשון להם ישראל אהרוני, ואחריו שמעון בודנהיימר והינריך מנדלסון. מורים לטבע – אביזוהר, אמוץ כהן, יהושע מרגולין ("הדוד יהושע", מקים המכון הביולוגי-פדגוגי), משה כרמי, אליעזר שמאלי. אוריה פלדמן ופנחס כהן שותפו ביצירת הירחון "טבע וארץ", הביטאון הראשון לענייני טבע הארץ.

כמה אנשי מדע חשו כבר בשנות העשרים של המאה העשרים בסכנות הנשקפות לטבע הארץ ואף התריעו על כך. פרופ' אלכסנדר איג עמד בשנת 1926 על הסכנות הצפויות לצומח הארץ, ומסקנתו היתה "על המתעניינים בטבע הארץ ובגורלו להתאגד לאגודה לשם הגנת טבע הארץ, שאחד מתפקידיה יהיה לעמוד על המשמר בכל מה שנוגע לצמחיית הארץ." בשנת 1938 העלה האדריכל אליעזר ברוצקוס רעיונות דומים בדבר הצורך בשמירת הנוף.

יש לזכור כי היישוב היהודי יכול היה לעשות אז רק מעט בתחום זה. ערב הקמת המדינה היו בידי יהודים רק 8% מאדמות הארץ, כולן קרקעות שנרכשו בכסף מלא לצורך התיישבות. 92% היו ברשות ערבים, או ברשות ממשלת המנדט הבריטי.

עד להקמת מדינת ישראל לא היו בארץ חוקים של ממש לשמירה על הטבע. ממשלת המנדט הבריטי חוקקה כמה חוקים בנושאים מוגדרים, כגון פקודת הדיג ופקודת היערות, אך חוקים אלה לא נאכפו כראוי. המושגים "שמורת טבע", או "ערך טבע מוגן" לא היו קיימים.  מאז סוף המאה ה-19 נכחדו מן הארץ כמה מינים של בעלי חיים: הדוב הסורי, אייל הכרמל, תנין היאור, היען והברדלס. הצבי הישראלי והיעל עמדו על סף השמדה.

עם קום מדינת ישראל השתנו התנאים כליל. ממשלת ישראל הפכה לסמכות האחראית על כל שטח המדינה. החלה תנופת פיתוח, בנייה, סלילה, הקמת מפעלי מים וכו', ולא היתה כל מודעות לחשיבות הטבע והנוף, לא בציבור ולא אצל קובעי המדיניות. הסיסמאות היו "כיבוש השממה", "נלבישך שמלת בטון ומלט" ודומיהן.

כבר בשנת 1949 החלה להתעורר חשיבה בדבר הצורך בשמירה על הטבע ועל הנוף. אגף התכנון במשרד רה"מ, בראשות האדריכל אריה שרון, הכין תוכנית לפארקים לאומיים. עורכיה היו אדר' אליעזר ברוצקוס, הצייר מרסל ינקו וד"ר חיים ויטו וולטירה. בעזרת טיילים וחובבי טבע, בעיקר אמוץ זהבי ואנוכי, הוכנה המפה הראשונה של פארקים לאומיים, שהופיעה בספרו של אדר' שרון "תכנון פיסי בישראל" בשנת 1951. לקראת הכנת התוכנית הארצית לשמורות, ששורטטה על ידינו, שלח אותי אמוץ להציג לפני ברוצקוס והצייר מרסל ינקו (שעבד כשרטט באגף התכנון) את הר מירון, עולם שהיה עבורם זר לגמרי.

  בשנת 1949 עלה הנושא על שולחנן של החברה הזואולוגית והחברה הבוטנית, נשלחו הצעות ותזכירים לממשלה ושתי החברות הקימו ועדה להגנת הטבע. הדברים לא עברו מעבר להכנת תזכירים ודפי הסברה. מסופר כי בן גוריון קלט את הרעיון של החזרת חיות התנ"ך והעלה את ההצעה לסגור את המכתש הקטן ולהכניס לתוכו אריות. "ספר השנה" הראשון נפתח במאמר של בן גוריון בשם "ניטע הנשמה" ובו הצעה לנטוע מיליארד עצים, בלי לבדוק אם זה אפשרי או נחוץ (על פי הפרקטיקה של הקק"ל, שנטעה 200 עץ לדונם, המשמעות היתה נטיעה על 5 מיליון דונם. בפועל, במשך 60 שנה לא ניטעה אפילו חמישית מזה)

אין תיעוד על הקמת החברה להגנת הטבע, אבל אין ספק כי היא קמה במכון הביולוגי פדגוגי בתל אביב בראשית שנת 1951, ביוזמת אמוץ זהבי (היום פרופסור, אז סטודנט ואסיסטנט צעיר) ושל כותב הטורים האלה (אז סטודנט בסמינר הקיבוצים מטעם הקיבוץ שלו, בית השיטה). לרעיון הזה הצטרפו כמה אנשי המכון הביולוגי ומאלה שפעלו סביבו: ד"ר מנדלסון, שהגיע אולי עקב חרדתו מפני ייבוש החולה, ד"ר יעקב גליל, ד"ר אלכסנדר ברש, דבורה אילון סירני, חיים מירום, פרופ' שטייניץ, יעקב הופיין (בנקאי שהיה לו עניין מיוחד בזוחלים) מר אליעזר פויכטוונגר ואולי עוד מישהו שנשכח ממני.

המכון ברחוב יהודה הלוי היה חצר סגורה, במרכזה צריף עץ גדול, ששימש כיתת לימוד (אינני יודע אם זה נכון, אבל נאמר לנו שזה היה בית הכנסת הראשון של אחוזת בית). כל החצר היתה מלאה כלובים ובהם בעלי חיים של הארץ. כאן התקיימו הלימודים בזואולוגיה של סמינר הקיבוצים בראשותו של ד"ר מנדלסון. לימודי הבוטניקה התקיימו בגינה הבוטנית של תל אביב (היום היכל התרבות וגן יעקב) בראשותו של ד"ר יעקב גליל.

 

ישראל היתה אז באופוריה של פיתוח ושל כיבוש השממה. איש לא חשב אז על טבע, על שמירת טבע או על שמירת נוף. הרעיונות של הקבוצה הקטנה שהקימה את החברה להגנת הטבע היו זרים ומוזרים לציבור. למייסדים לא היו תמיכת הציבור, לא אמצעים כספיים או משרד, ואפילו לא תוכנית ברורה. ראוי לציין כי בניגוד למה שחוזרים ומספרים, החברה לא קמה עקב ייבוש החולה. ראשיתה של החברה לפני שהחל תהליך הייבוש, אם כי הוא העסיק אותה אחר כך.

במשך כשנתיים התנהלו ענייני החברה על אש קטנה. כמה אנשי טבע הצטרפו לחבורה הקטנה. מי שקיים את החברה ובלעדיו היא לא היתה קיימת כלל היה אמוץ זהבי. למען החברה הוא הזניח את קידומו האקדמי, ורק בשנת 1969, תחת לחצה של האוניברסיטה שחייבה אותו לסיים את הדוקטורט, הוא השתחרר מהאחריות שנטל על עצמו וחזר לעיסוקו האקדמי.

ישיבות הוועד (שהיה, כאמור, החברה כולה) התנהלו במכון הביולוגי או בביתה של דבורה אילון סירני. לא הגדרנו לעצמנו מטרות, לא פיתחנו אידיאולוגיה, וכל מה שעשינו היה מתוך הרגשה בלבד. לא ידענו על הנעשה בעולם בתחום זה ולא היו לנו שום קשרים עם ארגונים בחוץ לארץ. רק לאחר זמן נודע לנו על קיומו של ארגון בין לאומי, IUCN  (שנוסד, אגב, כמעט באותו זמן שבו הקמנו את החברה להגנת הטבע, להלן חל"ט). הפעילות המעשית היתה מצומצמת; היו פניות לציבור ולמוסדות המדינה; יזמנו תכנון של שמורות טבע ועסקנו במאבק על ייבוש החולה.

כל הפעילות היתה התנדבותית. אני נחשבתי מומחה בענייני כתיבה ויחסי ציבור, למרות ריחוקי מתל אביב. הרבה עניינים התלבנו בין אמוץ וביני בדירתו, בשיחות על הספה. הפעילות כלפי חוץ היתה מותנית במידה רבה בקשרים אישיים, ומכיוון שבאותן שנים היו בכנסת ובממשלה חברי קיבוצים בעלי עמדה (ישראל בר יהודה, משה כרמל, יצחק בן אהרן) ולי היה קשר איתם, החזיק אותי אמוץ בקשר מתמיד, לעצה ולפעולה.

לא היה לנו שום מקור כספי. קבענו דמי חבר – שתי לירות לאדם. אמוץ היה מסתובב בין מכרינו ושואל כל אחד: אתה כבר חבר בחל"ט? אם לא – שלם 2 ל"י ואתה חבר. באותו זמן הוציא ד"ר ברש ספרון ציפורים מתורגם משוויץ, שלא היתה לו דרך להפיץ אותו. אמוץ קיבל את הספרים ואת זכות ההפצה, וזו היתה ההכנסה הראשונה לחל"ט.

בחודש דצמבר 1953 נרשמה החברה רשמית כעמותה (בלשון הימים ההם – "אגודה עותומנית). אני הצעתי כי שמה יהיה "אגודה ישראלית להגנת הטבע" ובראשי תיבות – "איל"ה", אבל הופיין, שנחשב בעיני כולנו למומחה בנושאים שלא הבנו בהם, עמד על כך שניקרא "חברה". סמל לא היה. דוד של אמוץ, שהיה גרפיקאי, הציע סמל מורכב שהכיל את כל האלמנטים, אבל לא התקבל על דעתנו, והחברה התקיימה שנים ללא סמל.

היום קשה להבין עד כמה היתה החברה בימים ההם דבר זר ולא חשוב, ניגוד גמור להלך הרוחות הכללי במדינת ישראל הצעירה. האתוס המוביל במחשבה היה – כיבוש השממה, וזה היה גם שמה של תערוכה שנערכה באותו זמן בירושלים. הפסוק "נלבישך שמלת בטון ומלט" משירו של נתן אלתרמן היה סיסמה. קדם לו שיר של יחזקאל סן "גלגלי העולם", שהבית השני שלו אמר: "המוטורים שורקים, ותרועת גלגלים/ משמיעים את המנון היצירה/דינמיט מיישר גבנוני ההרים/ והכל מתנהל תוך שירה/ ושירת העתיד משתלטת בכל/ והולך ונשכח הישן/ וצועד דור צעיר וסולל המשעול/ לעולם של בטון מזוין" (המילה האחרונה שונתה ל "משוריין")

כאשר דיברנו על טבע ועל שמירת טבע הוטחה מולנו השאלה: על איזה טבע אתם מדברים? יש טבע בארץ? התברר לנו כי צריך להוציא את האנשים החוצה, עם מדריכים, שיוכלו להסביר להם מה הם רואים (עגנון אמר: יש אנשים שרואים בעצמם, יש אנשים שאינם רואים בעצמם, אבל כשמראים להם הם רואים, אבל יש כאלה שגם כשמראים להם אינם רואים). התחלנו לפרסם ולהוציא טיולים. היו לנו מתנדבים להדריך טיולים, וכולנו נהיינו מומחים להדרכה בכל חלקי הארץ. אני זוכר את עצמי מדריך טיולים מן הצפון עד הנגב. אחד מן הנספחים הנלהבים, יהושע הדר, איש רמת גן, היה מומחה לסביבת תל אביב.

לעזרתנו עמד אלי רונן, מסעדן, שאינני יודע איך הוא הגיע אלינו. הוא, או חברו, היו בעלי משאיות, וניצלנו את הקשר הזה להסעת המטיילים לפינות שונות בארץ. כך הפצנו ידע ורכשנו חסידים נוספים לדעות "המשונות" שלנו. 

בינואר 1954, עקב הרגשה כי אנחנו עומדים במקום, עלה בי הצורך להפעיל את החברה כגוף ציבורי שיקיף אנשים רבים. הייתי מצויד במכונת כתיבה ישנה, והוצאתי מכתב לכעשרים ממיודעי, בעיקר מורים לטבע וחברי קיבוצים, וביקשתי את הסכמתם להצטרף ליוזמה. ההיענות היתה רבה. אמוץ השיג מסמינר אורנים אולם, ובחג השבועות תשי"ד התכנס בו כנס יסוד, שאליו הגיעו כ-70 אנשים נלהבים לרעיון. מצאתי את תוכנית הכנס:

עזריה – פתיחה. אמוץ זהבי – הגנת העופות. יעקב גליל – צמחי בצל ופקעת. עמירם שקולניק, אייבי (אביתר נבו) – יונקים. יעקב הופיין – הטבע כנכס לאומי. אלכסנדר ברש – החינוך להגנת הטבע.  נעמי פיינברון – החורש והיער הטבעי.

חלוקה לחוגים: מורים – יעקב גליל, פרופ' שטייניץ, אל. ברש. בעיות מוניציפליות – אמוץ, יעקב הופיין. שדה – עזריה.

עיקרו של הכנס לא היה הצד הלימודי-מדעי, אלא הדיון על הגנת הטבע. בו בלט המורה והמחנך מנחם זהרוני, שהפך לפעיל חשוב בחברה.

 

השנים ההן היו שנות ראשיתה של אוניברסיטת תל אביב, ופרופ' מנדלסון סידר לאמוץ משרה במוסד, וזה השיג את סכומי הכסף הראשוניים שאפשרו העסקת מזכיר בחצי משרה. המחלקה למדעי הטבע היתה בבניין לא גמור באבו כביר. במעלה המדרגות, במשטח שבין הקומה הראשונה לקומה השנייה שלא היתה קיימת עדיין, היה המשרד הראשון של החל"ט, ושם ישבה המזכירה הראשונה, פורייה. לאחר זמן עבר המשרד לבניין ישן בחצר האוניברסיטה, שהיה שקוע בחציו בקרקע, ושם הוא היה במשך כעשר שנים.

בערך בסופה של אותה תקופה הגיע לחל"ט שלמה ירון, כממונה על ענייני הכספים ועל חלק מענייני ההנהלה. שלמה עבד בחברה שנים רבות, והיה לו חלק נכבד ביותר בקיומה הכלכלי. הוא ידע אל מי להגיע, ואיך להגיע. כך, למשל, הוא ניהל את המגעים עם משרד החינוך לא בהתכתבות ובטלפונים, אלא במגע ישיר ובנסיעות למשרד בירושלים. הוא ידע כי סמוך לסיום שנת הכספים נותרים במשרדי הממשלה כספים שלא נוצלו, ואם מגישים למשרד פרויקט מתאים, יינתנו לו הכספים.

עד הקמת החברה להגנת הטבע לא נכתבה בשום עיתון (למעט עיתונים מקצועיים, כמו "השדה" או "גן ונוף") כתבה כלשהי על טבע או על נוף הארץ. בראשית שנות החמישים התחלתי לכתוב בשבועון  "הקיבוץ" של הקיבוץ המאוחד על ענייני טבע ונוף, וביוזמת עורך השבועון, ישראל אבן נור, הפך הדבר למדור שבועי קבוע, בתוספת צילומים שלי.

עם הופעת העיתון "למרחב", בשנת 1954, פתחתי בו מדור בשם "מרחבי ארצנו" ובו הופיעה מדי שבוע כתבה בנושאי ארץ ישראל. נוסף לכך הופיעה בכל שבוע בעמוד הראשון תמונה של פרח השבוע עם כתבה קצרה. במדור הזה הובאו הנושאים שהעסיקו את החברה להגנת הטבע וזה היה למעשה המדור שלה. רק לאחר זמן רב הלכו עיתונים אחרים בעקבות "למרחב", ועסקו בענייני טבע. על סביבה ואיכות הסביבה בכלל לא דובר אז. 

 

אמוץ העלה רעיון: לפנות למועצות אזוריות ולהציע להן לקחת לעבודה אדם שיטפל בענייני הטבע באזור וידריך בו. המועצה תשלם את חצי שכרו, והחברה – את החצי השני. הראשון שנכנס לעבודה במסגרת הזו היה יגאל סלע, במערב הגליל. אינני יודע איך שילם אמוץ את חלק החברה ואם בכלל שילם אותו. אחרי זה באו נוספים במסגרת זו ובמסגרות אחרות: עוזי ריטה בהרי יהודה, איתן צ'רנוב בחוף הכרמל, אוריאל ספריאל באילת (החליף אותו עוזי פז), זהיר אייל בעמק יזרעאל (החליף אותו גדעון כנעני) ודודיק בן עמי בחוף פלמחים. אוריה בן ישראל נכנס לנושא ההדרכה ויצר קשרים עם משרד החינוך. 

אינני יודע גם מניין השיג אמוץ כספים כדי לממן פעילויות אלמנטריות של החברה. בעזרת אלכסנדר ברש הוא השיג 500 ל"י ממשרד החינוך, ובעזרתי פנינו לישראל בר יהודה, אז שר הפנים, והוא השיג לנו 5,000 ל"י. אמוץ השקיע בחל"ט לא מעט מכספו הוא.

בשנת 1955 יצא אמוץ לחו"ל לכתיבת דוקטורט וגייס את אברהם (בומי) תורן מקיבוץ מעברות להחליף אותו כמזכיר החברה. בומי היה איש יקר, חברתי וסמכותי. רעיון חשוב שלו היה מתן תוכן ליום ט"ו בשבט. היום הזה הוכרז כיום נטיעות עוד במאה ה-19 על ידי המורה זאב יעבץ מזכרון יעקב, ואומץ על ידי הסתדרות המורים. הרבה שנים היה לו תוכן אמיתי: ילדי בית הספר לא היו רבים, צורכי הנטיעה, ביערות הקק"ל וביישובים שקמו, היו ממשיים ולחג הנטיעות היתה משמעות. עם התרבות התלמידים והתרחקות שטחי הנטיעה הלך החג ואיבד את טעמו. אחרי הנטיעה לא התעניין איש בגורל השתילים, ויום ט"ו בשבט המשיך להיקרא "חג הנטיעות" בשם בלבד, ללא תוכן.

בומי בא בהצעה להפוך את ט"ו בשבט ליום הטבע, ואת הימים סביבו ל"שבוע הטבע". הדבר תאם את רעיונות החברה והתקבל גם ע"י משרד החינוך. שבוע הטבע הפך לזמן שבו עוסקים בטבע ויוצאים לסיורי טבע. שנים אחדות היה הדבר משמעותי מאוד; לכל שבוע כזה נבחר נושא, הוצאו פלקטים ונעשתה תעמולה. עם הקמת רשות שמורות הטבע שיתפו הרשות והחברה פעולה בשבוע זה. במשך השנים ירדה משמעותו.

אני לא נשאתי בשום תפקיד בחברה, פרט לוועד (שלא היה עדיין ועד נבחר), אך בכל פעם שבאתי לתל אביב, והייתי בא לעיתים קרובות עקב פעילותי בתנועה, הייתי בא גם למשרד החברה, משתתף בדיונים ובפעילויות השונות של שמירת הטבע. החברה התחילה אז להוציא דפדפת לחבריה, בה הובאו מועדי פעילות ורשימות נושאיות, שרבות מהן נכתבו על ידי.

ב-1956 חזר בומי לקיבוצו ואמוץ חזר מחו"ל ולקח את העניינים לידיו. גם אם מונה מישהו למזכיר, אמוץ המשיך להיות האיש הדומיננטי. במה עסקה החברה באותן שנים? קודם כל היתה בעיית ייבוש החולה והשגת שטח לשמורת טבע (פרטים בפרק השמורות). העובדים האזוריים טיפלו בבעיות באזוריהם: ציד, פגיעה בערכי טבע, הדרכות. במרכז החברה עסקנו בהסברה, בסימון שטחים שיש להכריזם כשמורות טבע ובארגון טיולים וגיוס חברים לחברה.

העובדים האזוריים ופעילים מקומיים גילו יזמות בשטח שלהם. יגאל סלע דאג לגורלם של צבי הים ונקלע למאבק על כריית זיפזיף (1958). צבי הים היו בסכנת כליה, עקב פגיעה מצד הדייגים, ובעיקר עקב פגיעה בהטלות שלהם. צבים אלה חיים כל ימיהם בים, ורק בלילות קיץ עולות הנקבות לחוף; כל אחת חופרת גומה, מטילה בתוכה כמה עשרות ביצים, מכסה אותה וחוזרת לים. ההטלות האלה נחשפות לעיתים על ידי תנים וחיות אחרות והביצים נאכלות.

אחרי שבועות אחדים בוקעים הצבים הקטנים ויוצאים מיד אל הים, אך רק חלק קטן מהם נותר בחיים. חופי ההטלה נמצאים בזיפזיף של מערב הגליל. הזיפזיף הזה מגיע מן הנילוס, הנושא סחף אל הים התיכון; מן הים נושאים הגלים את הסחף אל חופי הארץ, החול הדק שוקע בדרום ובמרכז, והחול הגס, ה"זיפזיף", מגיע לחופי מערב הגליל. אלא שהזיפזיף נכרה לצורכי בנייה, כמרכיב במלט.

החל"ט יצאה למאבק נגד כריית הזיפזיף, הן מדאגה לקיומם של צבי הים והן משום הרס החוף עקב הכרייה והסכנה למאגר הזיפזיף. מולה עמדו כורי הזיפזיף, כאשר טענתם היתה פרנסתם, ובעיקר האיום כי אם לא יסופק זיפזיף תיפסק הבנייה בארץ. (טענה דומה עלתה כאשר יצאנו למאבק נגד מחצבות פראיות ותבענו לסגור אותן, כגון "מחצבת ארבע וחצי" מעל בן דור לרגלי הכרמל. מועצת פועלי חיפה טענה כי "180 משפחות יישארו ללא פרנסה"). יגאל סלע, שעמד בראש המאבק, הושמץ בכל דרך. לבסוף נפסקה כריית הזיפזיף, אך למרבה הצער, עם בניית סכר אסואן נפסקה זרימת החול בנילוס ואין עוד זיפזיף. עם זאת, הבנייה בארץ לא הופסקה עקב המחסור בחומר הזה.

עוד איש שניהל מאבק כמעט בעצמו היה יוסי לב ארי מקיבוץ דן, שעמד בראש המאבק של החל"ט נגד תפיסת מי נחל דן (1958). הרעיון היה להכניס את מי הדן לצינורות במקום נביעתם, ברום 195 מ', ולהשקות בהם את שטחי החקלאות בגרוויטציה. מול דרישתנו לאפשר לדן לזרום, נענינו:"מה שאתם זקוקים לו הוא מראה המים הזורמים והקצף. נסדר לכם צירקולציה, ויהיו לכם זרימה וקצף". יוסי נאבק, וזכה.

 

רצינו להיכנס אל גופי הביצוע שיש להם סמכויות, והמקום ההגיוני היה משרד החקלאות, ששלט על הקרקע ועל המים. מנדלסון שכנע את שר החקלאות, פרץ נפתלי, כי יש להקים גוף שיהיה ממונה על שמירת הטבע. מי שהבין אותנו היה הסמנכ"ל, עשהאל בן דוד. היה צריך למצוא תקן, והוא נמצא במדור לגידול דבורים. עוזי פז, שהיה אז עובד החברה באילת, התמנה לניהול המדור. למשרד החקלאות היו אז מפקחים אחדים בשטח, בעיקר בנושאי ציד (חוק ציד חדש נחקק ב-1955) ובראשם עמד אורי צאן.

הגענו למסקנה כי לא די בחברה ציבורית שאין מאחוריה חוקים וכוח אכיפה, אלא יש צורך בגוף ממלכתי עם סמכויות. לשם כך דרושה חקיקה של הכנסת. באותה עת קרא גם המהנדס אליעזר ברוצקוס, הממונה מטעם משרד הפנים על התכנון הארצי, להקים גוף כזה. בכנסת לא היתה עדיין הבנה לנושא, ורק ח"כים מעטים היו ערים לכך. יש לציין את ס. יזהר שהיה אז ח"כ, ואת השרים ישראל בר יהודה ויצחק בן אהרן, שניהם חברי קיבוץ, שהיתה לי גישה קרובה אליהם.

התחלנו לטפל בחקיקה בנושאי שמירת הטבע. באותה עת היה חוק שקבע שאין המשכיות בחקיקה: אם התחילה כנסת בחקיקת חוק ולא סיימה את התהליך – הכנסת הבאה אינה ממשיכה מן המקום שנפסק, אלא מתחילה לעסוק בנושא מתחילתו. באותן שנים היו חילופים תכופים של הכנסת ושל הממשלה, ובכל פעם היה צורך להתחיל את כל התהליך מן ההתחלה.

קראתי לכך "תהליך חיפושית הזבל": החיפושית מייצרת כדור זבל ומתחילה לגלגל אותו כלפי מעלה. בדרך נופל הכדור ועל החיפושית לרדת ולהתחיל הכל מהתחלה. באחד השלבים התרגז השר בר יהודה ואיים שהוא יגיש את החוק לאישור מטעמו, בלי החלטת ממשלה. רק בשנת 1963, שבע שנים לאחר שהתחלנו בטיפול, נחקק חוק גנים לאומיים ושמורות הטבע.

בינתיים היו תביעותינו לשמורות טבע מופנות אל הקרן הקיימת, שהיתה ממונה על שטחי המדינה ואל העומד בראשה, יוסף וייץ, שהיה האיש הקובע. בשנת 1962 הוא הקים, על פי דרישתנו, ועדה בראשות נחמן אלכסנדרון, שתקבע את איתור השמורות. מאז ההצעה הראשונה שלנו, כפי שהופיעה בספרו של אריה שרון ב-1951 התרחב הידע שלנו ומספר השמורות שביקשנו, רובן לא גדולות, גדל. כולן היו בשטחים לא מעובדים ולא נטועים, אבל למוסדות לא היתה נטייה לוותר על שטח "בשביל לטאות ושועלים", כפי שהתבטאו באוזנינו.

אלכסנדרון נטה להקשיב לדרישותינו, אבל מעליו היתה לא רק הקק"ל, אלא גם שר החקלאות, משה דיין, והוא נתן לו הוראה: "תן להם רק את השטחים שאי אפשר לעשות בהם שום דבר. בוואדיות – עד גובה הקירות בלבד". גיאיות שהיו בהם מים זורמים, כגון נחל כזיב, יובשו.

בשנת 1962 החלה הקק"ל בייעור גדול בגלבוע, והחל עימות בינינו ובין מחלקת היעור של הקק"ל בנושא – יער נטוע או שמורה. אני הייתי מעורב מאוד בתהליך הנטיעה בגלבוע. מבחינתנו היה הגלבוע אזור ייחודי מאוד בצומח שלו והתנגדנו לייעור המסיבי של ההר, בייחוד  לשיטת הייעור: הנוהג היה להשמיד את כל הצומח הטבעי ולנקות את השטח לנטיעה. התעמתתי עם ראש מחלקת הייעור, שרון וייץ, על כל חלקה. טיעונו היה – מי צריך בכלל שמורה? מי, מלבד כמה יחפנים כמותכם, יבוא לכאן? (הגלבוע היה אז אכן אזור מסוכן ולא מטויל). כאשר נסתיימו טיעוניו הוא אמר: יבוא יוסף וייץ ויחליט.

יוסף וייץ אמנם בא, ונאלצנו להסכים לפשרה: החלק התחתון של הגלבוע יהיה שמורת טבע (הוויתור מצד הקק"ל היה קל: השטח ההררי התלול לא התאים לנטיעה); החלק העליון ייוער, פרט לשטח מאזור הברקן ומערבו שיהיה שמורה, בזכות איריס הגלבוע וחיטת הבר. דרשנו חיבור בין השמורה העליונה לתחתונה כדי לאפשר קשר לבעלי החיים וקיבלנו שני פסים, כל אחד ברוחב 50 מ', לקישור בין השמורות. את הריבוע בין הפסים והשמורות, כמאתיים דונם, כינו היערנים "היער של עזריה". כמו כן, לא יוער השטח מדרום וממזרח להר ברקן, אזור המעבר מן האזור הים תיכוני לאזור הערבתי, שבו צומח איריס הגלבוע. לעומת זאת, יוערו שטחים ניכרים שבהם צומח האיריס, תוך פגיעה ניכרת בצמח הזה.

איריס הגלבוע מתרבה בקושי רב, עקב בעיות האבקה. כאשר נוכחנו כי האיריסים מתמעטים יצאתי למבצע הצלה: מתוך ניסיוני בגידול הצמח הזה נוכחתי כי האבקה בידי אדם יוצרת הלקטי זרעים שאינם נוצרים בטבע. יחד עם פלטי סלע התחלנו להאביק איריסים, וכך הגדלנו את פוטנציאל הריבוי של איריס הגלבוע.

מצבה הכספי של החל"ט לא היה משובח, וזאת בלשון המעטה. לא היו לה מקורות כספיים, ולעומת זאת הלכו הוצאותיה וגדלו. אמוץ ידע כי אברהם עופר, אישיות עולה בתחום הכלכלי, שייך לשכבה שהדרכתי בתנועת המחנות העולים, והחליט כי שנינו נפנה אליו בבקשת עזרה. הגענו אליו, ושטחנו בפניו את בקשתנו. הוא הגיב בזלזול: על סכום כזה (אשר לדעתנו היה סכום עתק) אתם באים לבלבל את המוח? אמוץ הסיק מכך כי אם באים לבקש עזרה צריך לייצר קודם גירעון גדול.

בשנת 1958 עזב קיבוץ עין גדי את נקודת היישוב הזמנית שלו בפתח נחל דויד ועלה לנקודת הקבע. הבניינים הזמניים הפכו לאכסניית נוער, בניהולו של יוסי פלדמן. יוסי לא הסתפק באכסניה פסיבית, והחל ליזום הזמנות לבתי ספר לבלות במקום שבוע ימים וללמוד את האזור. הוא כינה את פעילותו "בית ספר שדה".

 מפגש בינו ובין אמוץ זהבי, כאשר שניהם מגייסים תלמידים לנקות את נחל דויד, הביא לכך שהחברה להגנת הטבע אימצה את בית ספר שדה עין גדי, ובעקבותיו הקימה שורה שלמה של בתי ספר שדה. בשיא, לפני פינוי סיני ולפני האינתיפאדות שפגעו בפעילותם, היו לחברה 25 בתי ספר שדה מלבד המרכזים ללימודי שדה בערים. המערכת הזו העסיקה במשך השנים אלפי מדריכים ומורות חיילות, שחלק מהם הפך במשך השנים למדענים חשובים, ודרכה עברו מאות אלפי חניכים.

אי אפשר למנות כאן את הישגי החברה להגנת הטבע בהצלת נופים, צמחים ובעלי חיים, ונזכיר בהמשך הדברים אחדים מהם לדוגמה.

ב-1963, נחקק לצד החוק שהקים שני גופים – רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, גם החוק שאיפשר להכריז על צמחים ובעלי חיים כערכי טבע מוגנים. לאברהם יפה ז"ל, שמונה ליו"ר הרשות לשמורות הטבע, חלק חשוב ביצרת מעמד הרשות ובהשגת שמורות הטבע (שני הגופים אוחדו לאחר שנים לגוף אחד – רשות הטבע והגנים). מאז פועלות שתי מערכות – הממלכתית, הפועלת על פי החוק, והציבורית, העוסקת הן בהקניית הערכים של שמירת הטבע והנוף לציבור והן במאבקים על מימוש הערכים הללו. במשך השנים קמו ארגונים נוספים, המכונסים היום תחת גג אחד – "חיים וסביבה". בהקמת הגוף הזה היה חלק גדול ליוסף תמיר ז"ל.               

 

עם הקמת רשות שמורות הטבע וחקיקת החוק בדבר ערכי טבע מוגנים התחברו שני הגופים, הרשות והחברה, למסע להצלת פרחי הבר, שעשרות מהם עמדו בסכנת כליה עקב קטיפה, עקירה, מסחר בהם ופגיעה בשטחי קיומם. הצלת פרחי הבר וחינוך הציבור לשנות הרגלים ולהפסיק את הפגיעה בצמחים אלה, נחשבים עד היום להצלחה ייחודית בחינוך הציבור ובהשגת מטרה.

בלי להשקיע כספים (שלא היו למטרה זו) ובלי להקים מערכות מיוחדות, התגייסו למשימה כל מדריכי החברה להגנת הטבע והפקחים של רשות שמורות הטבע להסברה ולחינוך בשטח. באמצעות הגננות, המורים והמורות, הובא הדבר לילדים ומהם להוריהם, ולאחר שנים אחדות של פעילות כבר נראתה ההצלחה, הן בשטח והן במושגים של הציבור. שום תנועה אחרת – לניקיון, לבטיחות בדרכים ודומיהן לא הגיעה עדיין להישג כזה.

בין הפעילויות לשמירת הנוף תצוין לדוגמה הכרזת הכרמל, בשטח של עשרות אלפי דונמים, לגן לאומי עם שמורות טבע. התחילה בכך החברה עוד לפני הקמת הרשות ולפני שהמושגים "שמורת טבע" או "גן לאומי" היו קיימים בחוק. עשרות אלפי דונמים בכרמל היו שייכים ליהודים, שרכשו חלקות אדמה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, במגמה להקים עליהם שכונות מגורים. החברה להגנת הטבע ראתה בכרמל נכס לאומי שיש לשמור על נופו, צמחייתו ועולם החי שלו לציבור כולו. היא החלה בכך שזימנה בשנת 1963 מערכת טיולים בכרמל, שהפכה להפגנת המונים, בסימון השטחים החיוניים ובהכנת דעת הקהל.

עם הקמת רשות שמורות הטבע הפך המאבק על הכרמל לרציני יותר. בשנת 1971, שמונה שנים לאחר התחלת הפעילות, הוכרז הכרמל (למעט שטחי הכפרים עוספייה ודלית אל כרמל וקיבוץ בית אורן)  לגן לאומי עם שמורות טבע. הממשלה הקציבה סכום של 20 מיליון לירות, סכום עצום במושגי הזמן ההוא, לפיצוי בעלי הקרקעות בכרמל. מאז השטח מנוהל על ידי רשות השמורות, ובכל שנה עוברים ומבלים בו יותר ממיליון בני אדם.

 

בהתחלה היתה הסמכות בנושאי שמירת הנוף והטבע מפוזרת בין משרדי ממשלה שונים: משרד ראש הממשלה, משרד הפנים ומשרד החקלאות. לפני יותר מעשר שנים הוקם המשרד להגנת הסביבה. אמנם עדיין תקציביו אינם מספיקים והוא לא רכש לו מעמד זהה למעמדם של משרדים מקבילים בארצות אחרות, אך הוא הולך וצובר כוח.

הבעיות של שמירת הטבע והנוף הולכות ומחמירות עם השנים, ככל שהאוכלוסייה גדלה, צפיפות היישוב עולה, התעשייה והתחבורה מתפתחות ועולה כוכם של בעלי הון. משמירה על צמחים ועל בעלי חיים עלה הצורך לשמור על יחידות שטח, על נופים פתוחים ולעסוק בבעיות של איכות הסביבה. לכן אין סוף למאבקים. על כל בעיה שנפתרה צצות בעיות חדשות.

בניסיון לסכם הישגים אפשר להצביע על מספר דברים:

 שמורות הטבע והגנים הלאומים משתרעים היום על אלפי קילומטרים רבועים, כמעט רבע משטח המדינה. רוב השטח הוא בנגב, שם יש צורך לקיים שמורות בתוך שטחי אש, דבר שאינו מקובל בעולם, אך הוא הכרח לא יגונה בתנאים של הארץ.

התודעה בדבר הצורך להגן על הטבע ולשמור על איכות הסביבה חדרה לחוגים רחבים בציבור, אם כי עדיין לא בקרב קובעי המדיניות. החברה להגנת הטבע יזמה את סימון השבילים, הקימה ועדה ציבורית העוסקת בכך, הוציאה מפות מפורטות המאפשרות לכל אחד למצוא את דרכו בנוף. השיא של מערכת השבילים הוא שביל ישראל, מדן ועד אילת, העובר בנופים השונים ואורכו מגיע כמעט לאלף ק"מ.

לפני כעשרים שנה יזמה החברה להגנת הטבע את הקמת המועצה לשמירה על אתרי ההתיישבות, שנכללה בפעילות החברה, והיום היא גוף עצמאי בשם המועצה לאתרי מורשת.

אם לפני כמה עשרות שנים היתה הספרות העברית בנושאי טבע ונוף מועטת למדי, הרי שהיום יש ספרות עשירה, חלקה בהוצאת החברה להגנת הטבע או ביוזמתה, וחלקה מתוך הצורך הכללי, ביוזמת הוצאות הספרים. כמעט כל עיתון מקדיש מקום לנושאי איכות הסביבה, דבר שלא היה קיים בעבר.

נעשית עבודת מחקר מסועפת בתחומי טבע, ביוזמת החברה להגנת הטבע ורשות השמורות, ויצוינו בין השאר רת"ם – רשת תצפיות ומידע בוטני, והתפתחות רבתי של הצפרות, שהגיעה להישגים עולמיים.

מוקדם לשבת עטורים בזרי דפנה על הישגים, אבל נעשה לא מעט בהצלת נוף הארץ וערכי הטבע שלה. דבר שהחל לפני יותר מחמישים שנה ביוזמה של קומץ תמהונים, מקיף היום עשרות אלפים, החרדים לנושאים אלה ועושים לא מעט לשמירתם.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד