הדס ועופר רגב: ציוניוני הדרך ובת קול ברוח
הדס ועופר רגב: ציוניוני הדרך ובת קול ברוח

הדס רגב-ירקוני היא מוציאה לאור, כותבת ועורכת. עופר רגב הוא סופר, מו"ל וחוקר תולדות ארץ ישראל. הדס ועופר רגב מנהלים בצוותא את הוצאת הספרים "פורת"

שירי ארץ ישראל מלווים את ההולכים בשביל ישראל, חלקם מדברים על מסעות ונדודים, אחרים מספרים סיפורים על מקומות ונופים

 

"הדרך יפה עד מאוד, אמר הילד

הדרך ארכה עד מאוד אמר הנער

הדרך קשתה עד מאוד אמר הגבר

ישב הזקן לנוח בצד הדרך"

 

לאה גולדברג/ שירי סוף הדרך

המשוררת לאה גולדברג דימתה את חיי האדם להתקדמות בדרך. במהלך המסע חל שינוי באופן בו משתקפת הדרך לעיניו של ההולך בה. יופיה של הדרך מתגלה לעיני הילד, אורכה נאמד בעיניו של הנער, הגבר רואה את תלאותיה. כאשר תש כוחו של הזקן והוא עוצר לנוח, הדרך עצמה ממשיכה אל הנעלם.      

דימוי החיים למסע ודרך הינו עתיק יומין, מוכר וכמעט מתבקש. ראוי לשים לב כי המיתוס העברי נפתח במילים 'לך לך' שאומר ה' לאברהם אבינו, האירוע המעצב ביותר את תולדות ישראל הוא יציאת מצרים, מסע שהתארך הרבה מעבר לנדרש, זאת מאחר שעצם קיומו של תהליך המסע נדרש לעם העברי כתהליך של יצירה וגיבוש, כשם שפרי זקוק לשהות נאותה כדי להבשיל.

בכל רגע במהלך חייו נתון האדם במסע. מעפיל במעלה התלול ורב התלאות אל פסגות חלומותיו, נופל לעתים אל בורות ונכשל במהמורות. יש המעדיפים לצעוד על סף תהום ויש המבקשים את השביל הנינוח, המתון והסלול. לעיתים תועים ההולכים בסבך יער, בחיפוש אחר דרך מסומנת. לאורכה של הדרך מקנן תמיד החשש מפני הסכנות האורבות וקיימת כמיהה להפתעה גדולה. לא משנה מה יקרה, תמיד יש לשמור על קור הרוח, לצעוד בזהירות ובנחישות, במתינות ובהתמדה. לעתים פוגשים במסע חברים, אך לא אחת נאלצים להיפרד לבלי שוב מאנשים שהתלוו אלינו לכברת דרך ארוכה, והם ייוותרו רק בזיכרוננו.

גן נעול, לא שביל אליו לא דרך

יש המנווטים את דרכם באמצעות מפת אוצר מסתורית, המוליכה אל הבלתי נודע. אחרים מעדיפים מצפן פשוט ומפה מעודכנת, מדויקת ונאמנה. אין זו בושה להתייעץ עם העוברים בשביל, אך תמיד קיימת האפשרות להתענג על עצם התעייה בו. המסע כרוך בסכנות. קורה שמועדים ונופלים, אך גם אז, חייבים לקום, להתנער מן האבק, לחפון את הכאב ולהמשיך לצעוד. הלב הולם והשרירים כואבים, אך כאשר מגיעים אל פסגת הר או מעיין מפכה, המראה משובב את הנפש.

הצועדים במסע נדרשים למאמץ פיזי ונפשי. הזיעה ניגרת במסע המדברי, פעימות הלב מואצות במהלך הטיפוס אל פסגות ההרים, הרגליים נרטבות בעת חציית הנחלים, השיער מתפרע ברוח, לפעמים ניתך גשם ולעיתים מצליף החמסין. אין לאן לברוח.

מחר אני אהיה כה רחוקה

אדם נושא עמו בתרמילו את אסופת מסעם של כל הדורות שקדמו לו. ביומן מסעו הוא משרבט עצות טובות– סימני דרך לאלה שיבואו אחריו. לאורך הדרך פוגשים אנשים, אין זו חובה, אך כדאי להסביר פנים ולהקדים להם שלום. לא אחת קורה שנשרטים בקוצי האהבה, אך זוכים להתבשם מניחוח שושניה.

השיר כחלק מן הצידה לדרך הוא עתיק כימיו של המסע היהודי. שעה שיצאו בני ישראל ממצרים, נטלה מרים אחות משה את התוף בידה, כתוב במקורותינו: "ותשר מרים". זאת ועוד, ותצאנה כל בנות ישראל בשירה. מסע מלווה בשיר, שירת רבים, חוויה המגבשת וצורפת את המטיילים למקשה אחת, אך שיר יכול להיות גם מסע אישי, פריטה שקטה על מיתר של לב בודד ורחוק.

איש אינו יודע מתי יסתיים מסעו האישי, אין לדעת בוודאות אם יש לו תכלית. בכל מקרה, לא ניתן לחזור ואי אפשר לעצור. חייבים להמשיך ללכת. מכיוון שכך, רצוי להצטייד בשיר שיתרונן בלב, יסייע להתגבר על קשיים וינעים את הדרך.

"הי ציוניוני הדרך

אבנים לבנבנות

טוב לשוט, תרמיל על שכם

אל בלי אן הרחק לנדוד"

אהרון אשמן

סימונם של שבילי ההליכה בארץ החל עם מסעות הפלמ"ח. הסיירים הראשונים יצאו למסע כחלוץ לפני המחנה, וסימנו את הדרך לבאים אחריהם באמצעות מערום של אבנים, 'רוג'ום' בערבית, שאותן צבעו בסיד לבן. ה'רוג'ום' סימן את נקודת המים, המעיין, או את הפנייה בשביל. המרחקים ביניהם לא היו אחידים ונקבעו על ידי הסמנים, ועל פי זמינות האבנים והסיד. בעת המסעות נהגו לשיר שירי מסע שונים, את "שירת הנודד" מאת אהרון אשמן, הצמידו חברי הפלמ"ח לאותן אבנים לבנבנות על הדרך.

סימונם של שבילי הליכה למטיילים מקובל בעולם כולו, בארץ ישראל מתקיים סימון שבילים מאמצע שנות החמישים. ראשון המסמנים היה הלל בירגר, אשר הניח את היסודות ללימוד הטופוגרפיה והניווט בקרב חברי ההגנה והפלמ"ח. הלל הדריך את הצנחנים היהודיים שהוצנחו על אדמת אירופה לנווט על פי תמרורי ציון דרכים בשטח הזר והעוין אליו הוצנחו. על פי הנחיותיו לסימון נפרצו הדרך לאילת ו'דרך בורמה' לירושלים. לימים ייסד את תורת הניווט בצה"ל.

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעיין
לא סלול, לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן

אהוד בנאי

תלמידיו של הלל בירגר הלכו אחריו באשר התווה לפניהם את הדרך. הבולט בהם הוא אורי דביר, טייל שהפך את סימון השבילים למפעל חיים. משך השנים סומנו תחת מכחולו של אורי שבילים רבים. הללו סומנו בשטח באמצעות שילוט או סימני צבע, עד אשר הוקמה תחת ראשותו של אורי דביר הוועדה לסימון שבילים. מטרת הסימון היא לאפשר למטיילים הנאה בטוחה בטיול מהנה, להביאם אל המקומות הנאים ביותר והמרהיבים מכל, אך גם להרחיקם מאזורי חקלאות ושדות מעובדים, ולהבדיל, מאזורי סכנה ופורענות, תהומות, מכשולים ושדות מוקשים.

רבבות שבילים סומנו לאורכה ולרחבה של הארץ. הסימון נוצר באמצעות שני קווים לבנים וצבע נוסף ביניהם: כחול, אדום, ירוק או שחור. הצבעים הללו אינם  מגדירים את טיב המסלול ואופיו, ואף לא את דרגת הקושי שלו. הם נועדו לאפשר הבחנה בין מסלול זה לאחר ולתכנן את המסע. במקביל לסימון השבילים, הופקו תשע-עשרה מפות, על פי אזורי הארץ המעניקות מידע על טיבם של המסלולים והתאמתם למשפחות, לבעלי כושר גופני רגיל או למיטיבי לכת.

קום והתהלך בארץ בתרמיל ובמקל
ודאי תפגוש בדרך שוב את ארץ ישראל
יחבקו אותך דרכיה של הארץ הטובה,
היא תקרא אותך אליה כמו אל ערש אהבה

יורם טהרלב

'שביל ישראל' הוא מפעל ייחודי בתחום סימון השבילים בארץ. זהו נתיב רגלי המסומן באמצעות שלושה צבעים: כחול, לבן וכתום. ניתן לראות בצבעים הללו סמל. צבעי דגל הלאום בכחול ובלבן, והכתום הינו השביל והדרך, המסע וההתחדשות, הנמרצות והפריחה.

שביל ישראל חוצה את הארץ מחוף אילת ועד שיפולי החרמון, הוא חולף באתרים בעלי משמעות מבחינת טבעם וקסמם הנופי והאנושי. ייחודו של 'שביל ישראל' הוא בהצגת ארץ ישראל כולה, על מדבריותיה ויערותיה, על מרחביה הטבעיים והאנושיים, כמקשה שלמה אחת בעלת אחדות כוללת.

זהו מפעל תשתית ייחודי, שכן יצירתו לא הייתה כרוכה בפגיעה או בהתערבות בלתי הפיכה בנוף או בטבע. ההרים, המעיינות, הנחלים ונקודות התצפית היו שם מתמיד, בכל זמן כל הזמן. מסמני השביל רק הפנו אליהם את תשומת הלב ושזרו אותם על ציר אחד, שמשמעותו היא ערכית ואנושית. אין דמי כניסה ואין תנאי קבלה, כל אדם מוזמן לפסוע בשביל, לבחור את הקטעים המועדפים עליו ולקבוע את משך ההליכה. יש הצועדים בשביל ישראל בשטף אחד, משך ימים רבים ורצופים, ואחרים מעדיפים לפרוש את המסע על פני חודשים ואפילו שנים ארוכות.

הולכים בשביל ישראל

מאז הושלם סימונו, הפך שביל ישראל למרכיב משמעותי במציאות הישראלית. מטיילים רבים הפכו את הצעידה בשביל לשגרה. מעטים צועדים ביחידות, רבים יותר נוהגים לצעוד עם קבוצה קבועה או מזדמנת. המסע בשביל הפך להיות "הטרק" הישראלי. יש המכנים את עצמם בשם "שביליסטים", ה"אוהדים השרופים" של המסע בשביל.

קבוצות מטיילים שונות גיבשו לעצמן מסורת טיול לאורכו של שביל ישראל, בהן קבוצות של אבות ובנים לקראת בר מצווה, וכתשובה הולמת להם, אמהות ובנות. ישנן קבוצות של מכינות קדם צבאיות ומשוחררי צבא, שבחרו בשביל ישראל כחלופה למסע למזרח הרחוק, או לדרום אמריקה.

קבוצות מטיילים ממקומות שונים בארץ חברו לשם ההליכה בשביל ישראל: האוניברסיטה הפתוחה מצעידה קטעי מסלול למיטיבי לכת בשביל ישראל כקורס רשמי להכרת הארץ. קבוצת מטיילי המועצה האזורית מגידו מטיילת בהדרכת דני אשכרי זה עשר שנים. קיבוצי השרון מטיילים בשביל ישראל בהנחיית צופי אגסי, איש קיבוץ רמת הכובש. 'מכון אבשלום' מוליך על שביל ישראל לא פחות משבע קבוצות, הצועדות בשביל אחת לשבוע זה ארבע שנים. הקבוצות, בדרגות כושר שונות זו מזו מודרכות בידי ערן סער ודני גספר, אשר סימן במו ידיו את שביל ישראל יחד עם צוות עוזריו.

הפליאו ללכת במסע רגשי, אנושי וחווייתי אנשי עמותת "ערים בלילה", פדויי השבי של מערכות ישראל. "ערים בלילה" החלו את מסעם לרגל שנת השישים למדינה, באוקטובר 2007 וסיימו את מסעם באפריל 2009. הם גמאו את השביל לאורכו בכל סוף שבוע, אחת לחודש במשך שלוש שנים וחצי, כאשר הגיעו לירושלים חברו לצועדי מסע 'נפגשים בשביל ישראל' ונכנסו יחדיו בשערי הבירה.

 

 

 

 

שביל ישראל מיקד אליו תשומת לב כציר ההתרחשות ליצירה 'אשה בורחת מבשורה' שכתב דויד גרוסמן. גרוסמן הביא את סיפורה של דרורה, היוצאת עם חבר למסע בשביל ישראל ביום שבו יצא בנה למבצע צבאי. כמו נושאים רבים במציאות הישראלית, גם כאן נכרך השביל במציאות השכול.

נפגשים בשביל ישראל

בלילה חורפי וקודר, כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), התחולל אסון, שהוגדר מן הקשים בתולדות צה"ל. שני מסוקים מדגם 'יסעור' התנגשו מעל המושב שאר-ישוב. באירוע, הזכור כ'אסון המסוקים', נספו שבעים ושלושה לוחמים, שהיו בדרכם לפעולה מבצעית בלבנון. האירוע עורר זעזוע כבד בשל מניין הנופלים ובשל הדרך שבה מצאו הלוחמים את מותם.

כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי  

שלום חנוך, שיר ללא שם

ברחבי הארץ נוצרו עם השנים מפעלי הנצחה לאסון המסוקים, אחד מהם הוא המסע 'נפגשים בשביל ישראל' הנערך מאז שנת 2002 ונמשך כארבעים יום מדי שנה. בארגון המסע נוטלים חלק גופים רבים ובהם 'צו פיוס', 'המדרשה באורנים', החברה להגנת הטבע, הקרן הקימת לישראל, רשת ג' וגלי צה"ל, רשות שמורות הטבע והגנים ואף גופים מסחריים המעניקים סיוע כספי או לוגיסטי. הרוח החיה והכוח המניע מאחורי המסע כולו הם בני הזוג רעיה ויוסי אפנר, אשר בנם סמ"ר אבי אפנר היה בין 73 חללי אסון המסוקים.       

'נפגשים בשביל ישראל' הוא מסע כלל-ישראלי. בהגדרתו הוא נטול שיוך פוליטי או תנועתי, ארגוני או כיתתי. מטרת המסע, פרט לעצם ההליכה בשביל ישראל, היא יצירת מפגש עם פניה המגוונות של המציאות הישראלית, קיום דיאלוג נטול מחיצות בין משתתפי המסע ועיסוק בשאלות יסוד הנוגעות לחברה הישראלית ולמורשת היהודית. במהלך הדרך מתבצעות סטיות מן התוואי המסומן של שביל ישראל לשם ביקור והענקת מחוות כבוד והוקרה לאנשים, מפעלים, מקומות וקהילות.

במהלך הצעידה המשותפת, מתפתח הווי ונרקמת רעות בין אנשים שלא היו עשויים להכיר זה את זה בשום דרך אחרת. הצועדים מעפילים יחד על הרים, נושמים יחד את אבק המדבריות, צולחים נחלים ומשתכשכים במי מעיינות. כל יום נפתח בטקס בו מועלה זכרם של אחדים מגיבורי מערכות ישראל וחללי הטרור, במשך היום נערך לימוד בקבוצות ומתקיימת שיחה פתוחה שבמהלכה מלובנות סוגיות הנוגעות למשותף ולמבדיל במציאות חיינו. בשעת בין ערביים מתקיים מפגש משותף עם אישיות מתחומי התרבות והמעש בישראל המציגה נקודת התבוננות ייחודית בסוגיה מסוימת. עם אורחי המפגשים נמנים אנשי אקדמיה וחינוך, רבנים ומנהיגי ציבור, אנשי רוח ותרבות, עיתונאים, אמנים, זמרים, יוצרים ופעילים חברתיים.

שלום חנוך חיבר את 'שיר ללא שם' לזכר אחיינו, אבשלום חנוך, שנפל בשנת 1980. שירו של שלום חנוך הפך לסוג של 'תפילת הדרך', המבקשת עבור המהלך בה שמחה, שלום והצלה מכף פורענות. המסע 'נפגשים בשביל ישראל' הוא מעין שיר ברוח, מכתב שלוח מתגעגע ומחפש, ומקווה כי יש גם מי שמקשיב. השיח לאורכו של המסע הוא מעין הד חוזר, לחשיבה לתפילה ולחוויה.

 

"פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום"

 אמיר גלבוע / שיר בבוקר בבוקר. לחן: שלמה ארצי וגידי קורן

המסע 'נפגשים בשביל ישראל' בשנת תש"ע עומד בסימן הזמר העברי. דומה כי יותר מכל סוגה אמנותית אחרת, נודעת לזמר הישראלי משמעות כמבטא נאמן של הלכי רוח ומציאות חברתית. שירים שחיברו גדולי השירה הפואטית זכו ללחנים ולביצועים חדשניים, עובדה המעצימה את מעמדו של הזמר העברי ככלי רגיש לבחינת רחשי לבו של הציבור. 

יש שירים שנכתבו בהשראת אירועים או מקומות, ויש שנקשרו, בדרך אסוציאטיבית ואקראית, במקום או בזמן מסוים. בניגוד ליצירות אמנות פלסטית, שיר הוא מטען שאדם רשאי ליטול עמו לכל מקום אליו הוא הולך. עוצמתו מוקנית לו כאשר הוא מושר ביחידות ובצקון לחש, ואף בחבורה ובקול גדול. אפשר לשכוח חלק מן הלחן המקורי ולהמיר את המילים ב"לה לה לה," תמיד, עולה המנגינה.

רשת ג' של קול ישראל מגדירה את ייעודה כ'בית של המוסיקה הישראלית'. באופן מתבקש נרתמו אנשי הרשת לליווי המסע באמצעות פינה יומית בתכנית הבוקר שמגיש אהרון פררה. בכל יום נבחר שיר המשקף את מסלול היום ואת הנושא המרכזי בו.

המסע יצא לדרך ביום שני 22/2/2010. הצועדים נפגשו במעבר הגבול בטאבה, מדרום לאילת, שם מצוי הסימון הראשון של השביל ויצאו לצעידה על סלעי הגרניט הבראשיתיים והצבעוניים. אלו הם הסלעים העתיקים ביותר בארץ ישראל מבחינת היווצרותם הגיאולוגית ועל כן הם הקרובים ביותר למעשה בראשית ולבריאת העולם, תהא אשר תהא הדרך בה נברא.

השיר שנבחר לפתוח את המסע הוא שירו של אהוד מנור 'בראשית' (הלחן – צביקה נוי):

"בראשית היו שמיים
בראשית היה הים כחול
בראשית היו לי יום ולילה
שעות הרבה כמו חול"

היום השני הוקדש לקניון שחורת ולמחרתו העפילו הצועדים במעלה מילחן, הרחק מכל ציוויליזציה אנושית, מן המרוץ הבלתי נלאה אחר הזמן וההספקים המתחייבים. כמאמרו של מוש בן ארי בשירו (מילים ולחן)'בואי נעוף':

"אז בואי ניעלם
אל מקום שלא קיים
אל מעבר להרים
אל מקום שאין בו זמן
"

גם בימים הבאים נערך המסע בנופו השחון של המדבר, בקצב השונה בתכלית מן ההמולה האורבנית. קסם המדבר עורר את השראתם של יוצרים רבים, היו שכתבו על נופי המדבר והיו שתיארו את ההשראה שנוסכים עליהם הנופים האינסופיים.

בין שירי המדבר האהובים שכבר היו לקלאסיקה נבחרו "שיר אהבה בדואי", שירם של  יצחק ויינגרטן ויצחק קלפטר, בביצועו של דיוויד ברוזה. השיר מתאר, אולי כאלגוריה, את יציבותה ונאמנותה של האישה, עמוד האוהל, מול התזזית וההרפתקנות האוחזת בגבר למראה השיטפון הסוחף. המסע ממשיך מן הערבה ומגיע מזרח אל מכתש רמון, המכתש הגדול, המכתש הקטן בואכה מעלה פלמ"ח.

בחבל ארץ זה מתחוללות תופעות גיאולוגיות ונופיות מרתקות. כאן מוצאים עצמם המטיילים בתוך שקט והתייחדות, התכנסות פנימה אל העולם המתחולל בקרבם. ההליכה בשמש הקופחת תוך חיפוש נקודת צל תחת צוקי סלע ועצי שיטת הסוכך. עתים הצללים הם מסתור מן השמש ועתים הצללים הם אותן תלאות דרך שעובר אדם בחייו ומבקש להתרחק מהן, כשהן מתעצמות. "הצל שלי ואני יצאנו לדרך," כתב והלחין יהודה פוליקר באחד משיריו היפים, הנוקבים והמעמיקים:

"פעם אני מוביל ופעם הצל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי ...

...בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי"

ביום הארבעה-עשר למסע 'נפגשים בשביל ישראל' הגיעו הצועדים אל קו הגבול שבין המזרע והישימון, בין הארץ הנושבת לספר המדבר, ליער יתיר. ביער הנטוע בתווך החוצץ בין הדר שתיקתו של המדבר ובין הנוף הבנוי עתיר המלל  והשאון, מוקדש שירו הנפלא של קובי אפללו (מילים ולחן): 'בא מן השתיקה' 

"עוד השיר המתנגן באור
בצליל מיתר שירת מינור
זה בא מן השתיקה"

הנוף נשתנה לבלי הכר, לס המדבר הצהוב התחלף בצבעוניות האביב הפרחוני. עמק האלה היה התפאורה לסיפור התנ"כי על מלחמת דוד וגולית, גיבורי השיר החביב של להקת כוורת. מעתה מצטמצמת הגיאוגרפיה ומעמיקה ההיסטוריה. השדות המוריקים היו שדה מערכה של אירועים היסטוריים דרמטיים, שמש ניסן מבשרת את האביב ובלב מתרוננת התפילה שכתב יורם טהרלב והלחין חנן יובל. השיר שביצעה במקור ירדנה ארזי זכה לביצוע מחודש של הזמר החסידי אברהם פריד, המעניק למילים הילה של תפילה מסורתית זכה. 

"הו אלי, אלי
רק תפילה אשא
כשהשמש תעבור עלי
ותיקח אותי אל המסע"

המסע מעפיל אל ירושלים. עיר הנצח, משאת נפשם ומושא תפילתם של כל היהודים בכל הזמנים ובכל המקומות. אינספור שירי אהבה הוקדשו לירושלים מאז השלים דוד המלך את ספר תהלים, הבחירה היא קשה ועל כן נבחר שירו של שלומי שבת, אשר ספק אם נכתב על ירושלים אך אין ספק כי שיר אהבה זה מבטא את התחושות שעיר זו מציפה בקרב אוהביה:  

"שתדעי שאני
לא יכול בלעדייך
כל הדרכים
מובילות רק אלייך..."

ראוי לתת את הדעת לעובדה ששירי אהבה רבים ניתנים להתפרש כשירים של אהבה רומנטית בין בני זוג ואף כביטוי של אהבה ומחויבות בין ארץ ישראל ובין בניה, יחסים בהם משמשים בערבוביה אהבה וקנאה, נאמנות ובגידה, דבש המהול במרור.

ביום העשרים ושניים מגיעים אל מעיינות הסטף. לאחר טבילה מרעננת ומטהרת מקבלים את פני השבת בחברת אנשי 'בית הגלגלים', המוגבלים בתנועתם הפיזית אך נחושים לקיים חיים מלאים על אף מגבלותיהם. לאנשים האמיצים הללו מוקדשות מילותיו של יעקב רוטבליט שהולחנו על ידי דני בסן: "לא קלה היא, לא קלה דרכנו".

הנוף חולף בלי מחשבה

המסע הגולש אל גוש דן צועד על גדות נהר הירקון ופונה צפונה לאורך חוף הים שבשולי השרון. קו המגע בין הים וחופו הוא גבול בין המוכר והנעלם, בין היציבות והמסתורין, בין שטחיות הארץ לעומק האינסופי. על נוף זה ממש שרה מירי מסיקה, על הנסיעה בכביש החוף בדרך למימוש הבטחה גדולה לזוגיות טובה. את המילים כתב מיכאל וקנין ללחנו של תמיר חיטמן:

יש לי הרגשה טובה
הנוף חולף בלי מחשבה
אני יודעת שעכשיו הכול פתוח

בין הכרמל ובין רמות מנשה חוצה נחל תות הידוע בשמו העממי 'ואדי מילח' ('מילק') ובקצהו נפרש במלוא הדרו ותפארתו עמק יזרעאל. את העמק היפה מנמרים יישובים שהיו לנזר ההתיישבות הציונית, כאן נבטו החלומות, הנאיביים משהו, על גאולת האדם היחיד, תחיית האומה ותיקון החברה.

פרט לאיכרים עובדי האדמה שהקימו מושבות, קיבוצים ומושבים, בחרו בעמק יזרעאל בשנות השלושים של המאה העשרים גם רועי צאן, שביקשו לשחזר את חוויית המרעה התנ"כית. רועי הצאן כבר אינם, אך השירה שצמחה מקרב בני 'חבורת הרועים' עודנה מפעמת. את המילים חיברו יוצרים מבני החבורה, את הלחנים בעלי הגוון המזרחי חיבר לרוב נחום נרדי והמבצעת הייתה ברכה צפירה. הידוע בשירי הרועים חובר על ידי אלכסנדר פן:

"מעמק לגבעה, מהר להר,
כענני הסתיו גולשים בסדר
עדרי הצאן. ושיר להם אז שר
פזמון עצוב רועה צעיר בעדר."

והנה הנוף המפייס ורב ההוד המשקיף אל אגם הכנרת ונהר הירדן. חבל ארץ זה, המהלך קסם על כל רואיו, תואר בשירים רבים. את השיר 'כאן ביתי אל מול גולן' חיבר יוסף נצר והלחין חיים ברקני:

"כפרי הדומים שניערתי משיזף
כממטרות תחתן סובבתי בשרב
כציפורים שהעירוני בקולן -
כאן ביתי, אל מול גולן"

הגענו אל נוף יערות הגליל העליון. הנוף משתולל  במחול של אהבה עליצות ושמחת חיים, כדוגמת זו המתוארת בשירם של יעקב רוטבליט ויהודית רביץ:

ריח
שדה פורח
ומשפתיה עולה ובא
טעם
רוצה עוד פעם
לטעום את טעם האהבה

יומו האחרון של המסע. אתר ההנצחה הרשמי הממלכתי לעומת זה האישי: שמות שמות תלויים בחישוקי מתכת על עצי האלון בהם מצאו הנערים, חללי אסון המסוקים את מותם.

הניגוד שבין האנדרטה ובין הטבע השוקק של אפיק הירדן מעניק לאתר זה עוצמה רגשית אדירה. כאן נחתם המסע במילותיו של מיכה שטרית שנכתבו ללחנו של עמיר בניון:

יהללו, יהללוך מלאכים
שמחות קטנות יאירו
כנצנוץ הכוכבים.

 

שביל ישראל הוא סיפור של מסע וטיבו של מסע שהוא מוציא את האדם מכלל מנוחה. הצעידה במסע דורשת התארגנות, היערכות והצטיידות, איסוף מידע ותיאום לוח הזמנים. צריך להשלים את כל  המחויבויות, לדאוג מראש לכל אשר יידרש בהיעדרכם, לעדכן ולהתעדכן, לארוז ולהתלבש בהתאם לתנאי הדרך ומזג האוויר, לא לשכוח מים וכובע ומזון ועוד אינספור פריטים. לכאורה, המסע כרוך בהתעסקות גדולה ובמאמץ לגוף. למעשה, הוא מביא עמו מנוחה אמיתית לנפש.

כל הקשיים מתפוגגים נוכח קסם המסע, הנופים והמראות המעשירים את הנפש ומרחיבים את הדעת. ההתמודדות עם קשיים מעניקה סיפוק שאין שני לו ומעל הכול, זו ההזדמנות לפגוש אנשים חדשים, ללא מחיצות וסייגים, ללא חומות וגדרות. המפגש עם האנשים והנופים מסייע לאדם לגלות את היפה, החשוב, המסקרן והמפתיע מכולם.

ההולך בדרך זוכה לשיר את הזמר הפועם בלבו פנימה. הוא המילים והוא המנגינה, הוא המקצב והוא המלודיה. השביל הוא הכלי באמצעותו הוא עשוי לנגן את הגדולה ביצירות– את מנגינת לבו, את שירת עצמו.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד