אבינועם לוריה: הציונות של חיות הבר
אבינועם לוריה: הציונות של חיות הבר

 

 

אבינועם לוריה היה פקח בכיר ברשות שמורות הטבע והגנים. ניהל שנים רבות את גן החיות בחיפה ואת שמורת חי-בר כרמל והיה מעורב בהשבת בעלי חיים לישראל ולנופיה

 

בעלי חיים שחיו בארץ בתקופת התנ"ך ונעלמו מנופיה, הוחזרו לכאן, לשמורות החי-בר כשלב ביניים, כאשר אחר כך הגיע שחרורם לטבע. ההצלחות והכישלונות

 

היעלמן של חיות בר רבות מנופי ישראל וכמיהה רומנטית לימי המקרא, הולידו רעיון מקורי – השבת בעלי חיים שחיו בארץ בתקופת התנ"ך ונעלמו מנופיה. בעלי חיים אלה היו אמורים להגיע ממקומות שונים ברחבי העולם ולהיקלט בארץ בשמורות מיוחדות, שקיבלו את השם חי-בר. לאחר היקלטותם בשמורות החי-בר, הסתגלותם לתנאי הארץ והתרבותם, היו בעלי החיים אמורים לחזור לטבע ולחיות בו בבחינת "ושבו בנים לגבולם".

יוזם הקמת שמורת חי-בר יוטבתה היה אורי צאן ז"ל,  שניסה לקדם את הרעיון עוד בטרם נוסדה רשות שמורות הטבע, בשנת 1960. הוא הקים ועדה שכללה את פרופ' ה. מנדלסון, ראש המחלקה לזואולוגיה באונ' ת"א, אל"מ יהושע גילוץ, מהנדס, מקסי כהן, ניצב במשטרת ישראל, ברוך גופר, מנהל גן החיות בת"א, אפרים תלמי, עיתונאי, אברהם יפה, אלוף פיקוד הדרום, נועם זליגמן, אגרונום, גבי דורון, מנהל "הגל הקל" בקול ישראל וצאן עצמו, שהיה מפקח על הציד והגנת חיות הבר במשרד החקלאות.

השיקום אמור היה להיעשות באמצעות הקמת שמורות מוגדרות בערבה ובצפון, ובהן גרעיני רבייה של מינים העתידים לשוב לישראל. בדרום, למשל, נעלמו מקרב הטורפים הברדלסים והאריות. אריות אלה היו מהתת-מין  ההודי, שאחרוני פרטיו חיים עדיין בשמורת יער גיר שבהודו. היענים המיוחדים לארץ גם הם נעלמו בראשית המאה ה-20. לפניהם, בשלהי המאה ה-19, ניצודו אחרוני הראמים הלבנים.

הפרא הסורי, חמור הבר הקטן שחי בישראל, נכחד לחלוטין מהעולם. הערוד האפריקני, אביו של חמור הבית, לא נצפה באזור בכלל בזמנים היסטוריים. אייל הכרמל האחרון מאזור עוספיה נורה בראשית המאה העשרים בידי צייד מקומי. הנשק החם שחדר במהירות לאזורנו, היעדר חוקים, תקנון ומנגנון אכיפה גרמו גם להרבה מינים מקומיים להגיע למצב הקרוב להכחדה. הנמרים התמעטו מאוד, הצבאים והיעלים ניצודו בידי בדווים ואחרים, והמערכת האקולוגית עמדה בפני קריסה.

הבעיה הראשונה היתה איתור מקום מתאים חהקמת שמורת ההשבה. לאחר בחינה ושיקול הוחלט ב-6.10.68 על אתר סמוך לקיבוץ יוטבתה, שהתאים לפי דו"ח הוועדה מבחינת השטח, הצומח ומקורות המים.

המקום היה גם נוח להגעה למבקרים הנוסעים לאילת מאחר שהוא סמוך לכביש. המתכננים גם חשבו על דמי כניסה, זכיונות, חנייה וכו', שיוסיפו להכנסות ולנוחות המבקרים.

בשלב הראשון המליצה הועדה להתרכז במינים אוכלי עשב בלבד ונבדקה האפשרות לגדל במקום גם מספוא.

 

כיצד מחליטים את מי להשיב?

לא כל מין של חיית בר שנכחד מארצנו הוא בר השבה. אולי יש לשאול קודם לכל, לשם מה יש להשיב חיות בר לארץ?

א. סיבה מוסרית אתית, אנחנו, בני האדם, נושאים בעיקר האחריות להכחדה ועלינו לדאוג להשבת החיות למולדתן.

 ב. סיבה אקולוגית, היעדר מינים במערכת אקולוגית עשוי לערער את יציבותה של מערכת רגישה זו. גם כשהיא מאוזנת ההשבה תורמת לרוב לשיפור היציבות.

ג. סיבה מדעית, חלק מהמינים שנכחדו מצויים בסכנת הכחדה עולמית. השבתם לאזור תסייע לשימורם הכלל עולמי.

ובכל זאת נשאלת השאלה את מי להשיב? חלק מהמינים נכחדו לפני מאות שנים והמערכת האקולוגית השתנתה, חלקם כבר לא קיימים גם באזורים אחרים. האם הבאתם מאזור אחר עלולה להיכשל עקב אי התאמתם לתנאים שלנו? למשל, השבת איילי הכרמל, שנכחדו מישראל לפני כ-100 שנה, הייתה בעייתית מאוד. אמנם מבחינה טקסונומית הפרטים שהבאנו לכרמל מאירופה היו בני אותו מין וזהים מבחינת מבנה גופם, אבל התנאים באירופה שונים מאד – יש שפע מים כמעט כל השנה, אין כמעט אויבים  טבעיים, וגם הטפילים שם לא זהים לשלנו. איילי הכרמל מאירופה הם טיפוסים אקולוגיים מעט שונים. ניסינו להשיג איילי כרמל מארץ קרובה יותר, הדומה יותר מבחינה אקולוגית למערכת שלנו, ולא הצלחנו מסיבות מדיניות. חשבנו שהחזקתם במכלאות לתקופה לא קצרה בכרמל תסייע להם להסתגל אט אט, בעיקר לצעירים שיוולדו בכרמל, וכך באמת נעשה.

ההשבה צריכה להיעשות בהתאם לעקרונות הIUCN-, הארגון הבינלאומי המטפל ומנחה בנושאי השבה. אחד העקרונות החשובים שלו הוא שבעל החיים האחרון שנכחד יושב ראשון. כמובן שיש לבדוק היטב את המין המושב עוד בארץ מוצאו, לנסות לגלות טפילים חדשים העלולים לעבור גם לחיות המשק בארץ ולגרום נזקים קשים. יש לבדוק גם את המגוון הגנטי של הקבוצה המושבת. האם הפרטים הם מספיק שונים על מנת למנוע בעיות גנטיות עתידיות. כמובן, רצוי להתחיל את התהליך עם חיות צעירות ובריאות ומספר מספיק של זכרים ונקבות. ויש להתייחס לאפשרות שבאזור של שטחי גידולים חקלאיים, העשויים לשמש מקור מזון מועדף למין המושב, ייווצר קונפליקט קשה עם החקלאים.

בשמורת חי-בר יטבתה מוחזקים פראים, ערודים, ראמים לבנים, ראמי סהרה, דישונים, יעלים נוביים וצבאים. מצוי במקום מרכז שבו חיים הטורפים והדורסים המדבריים. בחי-בר כרמל מוחזקים: יחמור פרסי, אייל הכרמל, כבש הבר, עז הבר, מעט צבאים ומגוון דורסים וביניהם רחם מדברי, נשר מקראי, עיט ניצי, בז צוקים ועיטם לבן זנב. כולם חיים בכלובים ובמכלאות מוגנות, עם מקורות מים, צל ומזון משובח, בנוסף לטיפול וטרינרי שוטף וסימון בתגים, שבבים ואפילו צבעים. רוב הפרטים המושבים לטבע מצוידים במשדרים מיוחדים המאפשרים לעקוב אחריהם לאחר שחרורם לשטח.

במקרה של הראם הלבן, שנעלם מישראל בראשית המאה ה-19, מין זה כבר נעלם מהטבע וניתן היה להביא ראמים רק מעדרים קטנים שהיו במס' גני חיות בארה"ב. עקב המערכת הפוליטית הסבוכה, התהליך לא היה פשוט. הפרטים שהיו מיועדים להשבה הגיעו מגני חיות והיה צריך לאקלמם לתנאים של שמורת חי-בר יטבתה. היה צורך לבדוק את מקורות המזון והמים בשטח המיועד להשבה, וכן לדאוג לפיקוח ציד מוגבר ולאיתור טורפים פוטנציאליים. צריך היה לחשוב גם על העתיד, היכן יוכלו הראמים להתפשט? האם יש מספיק שטחים מתאימים כשהאוכלוסייה תגדל ותשוחרר לבר?

 

השבת היחמור הפרסי

היחמור הפרסי, שלא כמו אחיו האירופי, נחשב מין שנכחד מהעולם כבר בסוף המאה ה-19. הפרטים האחרונים של מין זה מתו באחד מגני החיות באנגליה. קרוב ל-100 שנה לאחר מכן גילה סטודנט סקרן שטייל באיראן, על גדות נהר הדז, עקבות אייל מוזרים. לאחר שיצק מהם דפוס גבס הוא העביר אותם לפרופ' שלו בגרמניה. הלה בדק את דפוסי העקבות וקבע כי הם כנראה של היחמור הפרסי.

כך התארגנה בגרמניה ב-1956-7 משלחת חיפושים לאיראן, שמומנה ע"י איל המכוניות, הברון פון אופל, בעלים לגן חיות קטן בעיר קרונשטט שבגרמניה. המשלחת, שהייתה מצוידת באמצעים, הצליחה לאתר וללכוד יחמורים אחדים שהובאו לגרמניה. בעקבות זאת נחתם הסכם עם נציגי השאה הפרסי שעדיין שלט באיראן, כי תוצרי הרבייה יוחזרו לאיראן, לשמורת טבע מיוחדת, לא רחוק מהים הכספי.

באותו זמן אחי השאה, שהיה אספן קרניים ידוע באיראן, חיפש קרני יעל זכר להשלים את אוספו. הוא קינא מאוד בבן דודו, שהיה אספן גם הוא, ובאוספו היו קרני יעל זכר שאורכן כמעט מטר. באותה עת קיבל האלוף אברהם יפה את שרביט הניהול של רשות שמורות הטבע. לאחר התייעצות עם עוזרו, אורי צאן, ועם נספח צה"ל באיראן, אל"מ יצחק שגב, תוכנן המבצע. אחיו של השאה, עבדול ריזה, הוזמן לארץ לצוד יעל זכר בוגר שקרניו יהיו ארוכות יותר מאלה של בן דודו. המתווך היה צלם יהודי של בית המלוכה הפרסי בשם פיירוז. כשהגיע אחי השאה לארץ עם פמליה גדולה, שכללה צלף, מפחלץ ועוד, אורגן עבורו סיור מקיף בנגב על מנת לאתר יעל  גדול שיגרום קנאה לבן הדוד מטהרן.

חיפושים ממושכים וחשאיים (מפני שקשה היה להסביר איך צדים יעל נדיר בחסות רשות שמורות הטבע) לא העלו פרט מרשים דיו, עד שלבסוף נמצא, דווקא בשמורת חי-בר יוטבתה, זכר קשיש שהיה כנראה בערוב ימיו. קרניו העצומות, שאורכן היה כ-120 ס"מ הרשימו מאוד את אחי השאה. מאחר שהצלף הפרסי התרגש והחמיץ, ירה אחד מאנשי הרשות ביעל, שנמסר מיד לפחלוץ לאיש הצוות של אחי השאה.

יום לאחר מכן עזבה המשלחת וחזרה לטהרן.

לאחר מספר ימים התקשר אחי השאה לאברהם יפה, הודה לו מאוד והציע לו שתי מכוניות מרצדס כתמורה להצלחת המבצע. יפה כמובן סירב, בתואנה כי יש ברשותו וולוו מצוין, אך ביקש זוג יחמורים פרסיים, מאלה שהתגלו לאחרונה באיראן, עבור שמורת חי-בר שאמורה לקום בכרמל. האח הנדיב שהכיר לו תודה, היה רחב לב ושלח שני זוגות יחמורים, אך ביקש שישלח נציג מומחה ללכידה (רצוי עם דרכון לא ישראלי) כי באיראן החלו מהומות והפגנות של אנשי חומייני.

זמן קצר לאחר מכן יצא לאיראן מייק, שהיה ממקימי החי-בר ביוטבתה, וניסיונו בלכידת חיות בר היה רב. למייק היה דרכון הולנדי, הוא היה בלונדיני עם עיניים כחולות ולא נראה כלל כישראלי. כשהגיע לאיראן הוא יצר מיד קשר עם הנספח הצבאי, תת אלוף יצחק שגב, ששכר עבורו משאית וצוות עוזרים, ושלח אותו לאזור השמורה שבה חיו היחמורים.

הלכידה באזור המיוער של השמורה לא בוצעה בקלות, אך במהלכה נלכדו ארבע נקבות שהוכנסו לארגזי עץ גדולים. הנסיעה לטהרן היה מתישה והמכונית נעצרה במחסומים צבאיים רבים. כשהגיעו לטהרן הציע הנספח הצבאי שגב להעביר את היחמורות לחצר השגרירות עד שיסיימו את מתן האישורים הרבים הכרוכים במשלוח חיות אלה. הממונה על מתן הרשיונות היה וטרינר גרמני בשם ד"ר מילר, שהתנה את חתימתו על הניירות בכך שהטיגריס והאריה, החביבים במיוחד על השאה, יועברו מגן החיות בטהרן לגן חיות בגרמניה בידי רוכשי היחמורים.

השאה ואחיו כבר נמלטו מאיראן. ההפגנות הסוערות והעלות הגבוהה של משלוח האריות והטיגריס הקשו מאד על המשלחת. אסור היה להזכיר שהיחמורים נשלחים לישראל. היעד הפורמלי היה אמסטרדם ונדרשה לשם כך גם חתימתו של שגריר הולנד. לשגב, הרוח החיה בארגון הפרויקט המסובך, לא היה מספיק כסף לשלם עבור הטסת חיות השאה. למרבה הפלא, באותו לילה חדר המון נלהב לגן החיות בטהרן וקרע לגזרים את הטיגריס והאריות, שהיו מזוהים עם שלטון השאה. התברר שלד"ר מולר היו שורשים נאציים והוא מירר בבכי, אבל חתם על האישורים למשלח היחמורים. השגריר ההולנדי שנפגש עם שגב אמר לו כי במלחמת העולם הצילה הולנד יהודים רבים ועתה היא תסייע להחזיר יחמורים לארץ הקודש.

כך נחתמו הניירות והמטוס יצא לדרכו עם ארגזי היחמורים ועם לא מעט מיהודי איראן שעזבו את ארצם. בדרכו לאמסטרדם נחת המטוס בשדה התעופה בן גוריון והארגזים הועמסו על משאיות והועברו לחי בר בכרמל, שם קיבל אותם סאלח מקלדה. סאלח הוא אדם נדיר, רועה צאן בעברו שהיה חסר ניסיון בטיפול ביחמורים, אך בעל מוטיבציה גבוהה וחושים חדים. במכלאות שהיו כבר מוכנות נבנו מחסות מגשם, התקבל חציר משובח מגן החיות בחיפה (אותו ניהלתי אז) וכמובן גם היה במקום סיוע וטרינרי.

בעלי החיים התאוששו והחלו בשגרת חייהם הסתבר כי שלוש מארבע הנקבות היו בהריון. צורף אליהן זכר מגן החיות של אופל בגרמניה והעדר הקטן החל להתפתח. תוך מספר שנים הפך העדר הקטן לגדול בעולם. למרות שלפי בדיקות ה- DNA  היו היחמורים קרובים יחסית מבחינה גנטית, עד היום לא אובחנו סימני ניוון או פגיעה אחרת. היחמורים, המאכלסים היום את מערב הגליל וחלק מנחל שורק, סמוך לירושלים, הם ההצלחה הגדולה ביותר של מבצעי ההשבה בישראל.

לאור דו"ח שנערך בשנות ה-90 ע"י זואולוגים גרמנים ואיראנים, מצב היחמורים באיראן שלאחר השאה גרוע, ועתיד קיומם שם מוטל בספק. בישראל, לעומת זאת, הצליח מבצע ההשבה והיום חיים במערב הגליל ובהרי ירושלים מאות יחמורים פרסים שאף מתרבים ואוכלוסיותיהם גדלות.

 

 

תהליך השחרור לטבע     

תהליך ההשבה אינו קצר, והצלחתו נמדדת לא בימים ובחודשים, אלא בשנים. בשיטת השחרור העדין, בשלב ראשון נבחר השטח המתאים ביותר בלב אזור השחרור. השטח, שהוא בן כמה עשרות דונם, מגודר היטב, יש בו מקור מים טבעי או מלאכותי, מקומות מחבוא והגנה מפגעי מזג האוויר וכן צומח טבעי המשמש כמקור מזון.

בעלי החיים נלכדים בשמורת החי-בר בעזרת רובה הרדמה, היורה חץ רווי חומר הרדמה, הפועל תוך זמן קצר ביותר (10-5 דקות) ואפקטיבי למספר שעות. בעל החיים הנבחר מועבר לארגז עץ המרופד בחציר. כל ארגז מכיל פרט אחד. לאחר הכנסתו לארגז הוא מקבל זריקת נגד (אנטידוט) המעוררת אותו תוך כדקה.

לאחר שבעלי החיים נלכדו הם מועברים לרכב המסיע אותם לאתר מכלאת השחרור.

באזור זה נפתח הארגז ובעל החיים יוצא להיכרות ראשונה עם האתר החדש.

לאחר מכן נאספים הארגזים והקשר בינו לבין האנשים כמעט פוסק לגמרי.

בחי-בר מקבל בעל החיים את מזונו מדי יום באמצעות עובד החי-בר. במכלאת השחרור אין קושי כזה ובעל החיים מסתפק במזון הטבעי שבשטח, אם כי לפעמים מוסיפים לו מעט מזון מרוכז לשיפור התפריט.

במכלאת השחרור מתקיים מעקב וטרינרי אחרי בעלי החיים. נבדקת צואה טרייה לנוכחות טפילים שונים ונערכות תצפיות ממרחק לראות את מצבם הגופני של בעלי החיים. לאט לאט  מתגבשות החיות מבחינה חברתית ומתבלטים זכר דומיננטי, נקבה דומיננטית, צעירים וכו.

לאחר כשנה, בעונה שבה המזון בטבע מצוי בשפע והתנאים האקלימיים נוחים, מקבלים בעלי החיים מעט מזון מרוכז, סמוך לקטע הגדר המיועד להיפתח ודרכו הם יוצאים לשטח הפתוח.

בדרך כלל התהליך נמשך מספר ימים, בהם נערך מעקב על מנת למנוע חדירת טורפים מקומיים למכלאה. מאות היחמורים המשוטטים במערב הגליל, ועשרות הפראים המשוטטים בנגב הם "תעודת הבגרות" של מינים אלה שמצאו כבר את מקומם והתנחלו בטבע. בתקופה רגישה זו יש להגביר את מערך האכיפה בשטח, למנוע ציד ולעקוב אחרי בעלי החיים המשוחררים, שרובם מצוידים במשדרים, שבעזרתם ניתן לזהותם ממרחק קילומטרים אחדים, באמצעות מקלט מיוחד המצוי בידי הפקח המבצע את המעקב.

במשדר מצוי גם חיישן מיתה (Mortality Sensor) המופעל אוטומטית אם החיה אינה בין החיים. כאשר בעל החיים ישן , תנועות הנשימה מספיקות כדי לנטרל חיישן זה, אולם אם הוא מת, מופעל החיישן לאחר 4-3 שעות ומשדר בתדירות שונה מזו של המשדר הרגיל. העוקב המאזין מאתר את המיקום של בעל החיים המת ואם הוא מצליח להגיע תוך זמן סביר – ניתן גם לרוב לקבוע את סיבת המוות. מהניסיון שלנו היו אבידות כתוצאה מטריפה בפי תנים וכלבי פרא, מריבות בין זכרים, דריסה ע"י רכב, וגם בשל טיפולים ומחלות.

כשעובד רואה עופרים (שאין עליהם משדר) הוא יכול לעקב אחריהם ע"י איתור הגללים האופייניים לעופר צעיר. המעקב כרוך במשאבים רבים ובשעות עבודה רבות. שיטת השבה אחרת בוצעה אצל איילי הכרמל שהם מין לא חברותי, ולכן לא כדאי לשחרר קבוצה אורגנית, והשחרור מתבצע ישירות לשטח  הפתוח, פרט אחרי פרט, כ-5-4 זכרים ונקבות, תוך שעות ספורות. כל אחד מהם ינסה לשרוד לבד, ובמסגרת זו עליו לאתר לעצמו שטח , לחפש מקור מים, להסתפק במגוון הצמחים המצוי בשטח ולהיזהר מהאויבים: תנים, כלבי פרא ואפילו זאבים.

באזור רמת הנדיב והר חורשן שבדרום הכרמל בוצעו מספר השבות של איילי הכרמל. התצפיות הבודדות שנערכו מאז, מראות שהאיילים נקלטו בשטח ואפילו נצפו פרטים ללא משדר, כלומר, צעירים שנולדו בטבע.

עדיין מוקדם לקבוע אם ההשבה צלחה ויש להשקיע מאמץ נוסף במעקב בשטח. בכרמל אין מקורות מים טבעיים. רובו יבש והסיכוי להשבה מוצלחת אינו גדול. גם האוכלוסיות הצפופות של התנים ושל כלבי הפרא באזור, הניזונים בעיקר ממאגרי אשפה שונים, לא מפיחות תקווה רבות. הראמים הלבנים שהושבו לערבה נקלטו ורובם שרדו ואף התרבו. אולם גם כאן מוקדם עדיין לקבוע אם האוכלוסייה יציבה.

 המידע הקיים מצביע על כך שהאוכלוסייה אינה גדלה בחלק מאתרי ההשבה. הראם הוא אמנם בעל חיים חסון וקשוח, היכול להתקיים גם ללא מקור מים קבוע ולהסתפק בצומח הטבעי של הנגב, אבל יש להמשיך ולבדוק אם מקורות המזון מספיקים, ואם הזאבים וחתולי הקרקל  אינם פוגעים בהתפתחות האוכלוסייה.

לעומת הצלחות אלה, השבת היען לא צלחה. נעשו ניסיונות להשבת  פרטים אחדים, באתרים שונים בדרום, אולם כל היענים מתו במוקדם או במאוחר. האם אתרי השחרור לא התאימו? האם טורפי הדרום פגעו בהם? או שמא הייתה סיבה אחרת לכישלון?

היען שנמצא בחי-בר יוטבתה אינו היען הסורי שחי בעבר בארץ. היען הסורי, תת מין שחי בארץ, נכחד מן העולם ונותר ממנו מספר קטן של פוחלצים המצויים  באוספים זואולוגיים שונים. מעניין לקרוא על ניסיונותיו של הזואולוג העברי הראשון, ישראל אהרוני, בספרו הנפלא "זיכרונות זואולוג עברי", ללכוד את הפרטים האחרונים של היענים המיוחדים שחיו בישראל ובמדבר הסורי. היען שמצוי בחי-בר היום הוא מתת מין אחר, שהובא לארץ ממדבר דנקיל שבאתיופיה.

בספרו של אהרוני אפשר לקרוא גם על הפרא הסורי האחרון שנשלח לגן החיות בוינה ונכחד מן העולם. הפראים שלנו הם פראים פרסיים,  בנים לתת-מין הדומה לפרא הסורי, אבל הוחלט על השבתם כאוכלי עשב גדולים שחסרים במערכת האקולוגית בדרום, ועשויים לשמש (אחרי מותם) גם כמקור מזון לעופות דורסים דוגמת הנשר ואחרים. אם היינו מצליחים לבצע השבה זו מוקדם יותר, אולי לא היו נכחדים מהנגב אוזנית הנגב והפרס המזוקן.      

כישלון נוסף נחלנו עם הערוד האפריקני, אבי חמור הבית, שהובא לחי-בר יוטבתה מאתיופיה בסיוע מפקד חיל האוויר דאז, מוטי הוד, במסגרת סיוע ישראלי לשליט אתיופיה במאבקו במורדים. מטוסי חייל האוויר הביאו לחי-בר יוטבתה בראשית שנות ה-70 עשרה ערודים, מין נדיר שעלה הון תועפות. הרבייה של מין זה בחי-בר לא צלחה והאוכלוסייה הידלדלה ומונה היום פרטים בודדים. הערוד שהיה באזורנו (כנראה במדבר מצרים) נכחד מן העולם כליל. 

בחי-בר יוטבתה  מצויים גם ראמי סהרה ודישונים, שמעולם לא חיו באזורנו. גידולם בשמורת חי-בר יוטבתה הוא תרומתנו לשמירת הטבע בעולם. שני בעלי החיים האלה מצויים בסכנת הכחדה עולמית. גרעיני הרבייה שהצליחה שמורת החי-בר ביוטבתה לפתח משמשים היום כמאגר להשבת מינים אלה לארצות מוצאם, סנגל, צ'אד ועוד. קבוצות ראמי הסהרה נשלחו לאחרונה לסנגל ושועטות להנאתן בשמורת טבע גדולה המצויה שם.

 

ומה עם הטורפים?

בין הטורפים שנעלמו מנוף ארצנו מצויים הברדלס הנקוד בדרום ,והדב החום הסורי בצפון. ברדלסים חיו בישראל כנראה עד ראשית המאה העשרים. גורלם נחרץ עם כניסה מסיבית של נשק חם לארץ והם נורו כנראה עד הפרט האחרון. התת מין שחי בישראל שונה מעט מאחיו מאפריקה, ואם הוא עדיין מצוי בעולם אולי אפשר לאתרו באיראן. גם הדב החום הסורי נכחד מאזורנו. ייתכן שפרטים מעטים חיים עדין בטורקיה, אולם אין טעם להשיבם לישראל עקב מיעוט השטחים הפתוחים הריקים והסיכון לעימות עם חיות  משק ובני אדם.

היום מצויים מספר טורפים בסכנת הכחדה ויש חשיבות רבה להקים עבורם גרעיני רבייה. מנמרי הנגב שעדיין חיים בישראל שרדו פרטים בודדים בלבד והסיכוי להישרדותם קטן מאוד.  פרטים מעטים חיים גם בחצי האי ערב, ולאור המצב הפוליטי היום, הסיכוי לרכישת נמרים תלוי בקיומו של שלום.

טורף מעניין אחר הוא חתול החולות שנכחד בשנים האחרונות מאזורי החולות בדרום הערבה. זהו אחד החתולים הקטנים והיפים בעולם. בחי-בר יוטבתה מצוי גרעין רבייה קטן שצאצאיו שוחררו (ומושדרו לפני כן ) לאזור חולות מתאים בערבה. במעקב טלמטרי שנערך בשטח הסתבר שהפרטים שחזרו לטבע נטרפו כנראה בפי טורפים אחרים. ייתכן  שחתולי חולות עדיין מצויים בערבה הירדנית.

בכל הסקירה הזו לא הזכרנו את העופות הדורסים, שגם מהם נעלמו פרטים רבים. אוזנית הנגב, הפרס המזוקן והקטופה נכחדו מישראל ומינים אחרים מצויים כיום על סף כליה. פעילות אדם אינטנסיבית, המפריעה לקינון, אימוני צה"ל באזורי קינון,  הרעלות בידי חקלאים למניעת נזקי טריפה, והיעדר פגרים - כל אלה מקשים מאוד על חיי העופות הדורסים.  בשנים האחרונות נערכות פעולות אינטנסיביות לריבוי נשריים מקראיים והשבתם לכרמל. כלובי רבייה, תחנות האכלה, אכיפת חוק, מניעת פעולות סמוך לאתרי קינון בעונת הקינון והסברה, בצד הצלחת רבייה בשבי של רחם מדברי, עיטם לבן זנב, בז צוקים ועיט ניצי - נותנים סיכוי לשיפור המצב בעתיד. פעולה זו נערכת בשמורות החי-בר, המשמשות כבנק לשמירת גרעיני רבייה של חיות מדבר ביוטבתה ושל מינים ים-תיכוניים בכרמל.

 

מה צופן העתיד?

לדעתי, העתיד טמון בחינוך. היום אין משאבים אפילו למעקב הדוק אחרי הפרטים ששוחררו לטבע ואחר צאצאיהם. חשיבות המעקב בשנים הראשונות, עד שהאוכלוסייה המושבת מתנחלת בטבע, היא גדולה. אני מקווה שנצליח בעתיד בהשבת יענים אפריקניים ואולי גם חתולי חולות (אם יישארו לנו חולות פנויים).  ייתכן שיהיה צורך לבצע השבות נוספות של איילי כרמל גם באתרים נוספים בצפון. אולי תישקל שוב השבת עזי בר, כאוכלי עשב החשובים לייצוב המערכת האקולוגית, שיכולים להתקיים גם ללא מקור מים. אך בעיקר חשוב לעניין את הדור הצעיר שמקבל מעט נתונים על חיות הבר שלנו בנושא זה.

חשיפתם של מינים אלה מתבצעת היום בחי-בר יוטבתה, במרכז הטורפים המדבריים, הכולל גם מכרסמים, זוחלים ופרוקי רגליים שונים. אלה נחשפים ביום ובלילה בפני המבקר במקום. נראה לי כי אם תלמידים ייחשפו יותר למגוון המעניין, היפה והמיוחד של חיות הבר שלנו,  גם אהבתם לארץ תצא נשכרת.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד