רות גביש: "חלומו של צ’יקו סבא"
רות גביש: "חלומו של צ’יקו סבא"

 

רות גביש היא הדיקן ללימודי היהדות והעברית באקדמיה האמריקאית העברית בגרינסבורו, צפון קרוליינה בארצות הברית. בארץ לימדה במחוז המרכז: ברמלה ובפתח תקווה, הייתה מורה לחטיבת הביניים ואימנה תלמידות מסמינר "גבעת השלושה". היא בעלת תואר BA בספרות עברית ובלשון עברית. השנה חגגה 50 שנה לעבודתה בחינוך יהודי

 

אחרי יותר מ-30 שנה הגיע הזמן לחשבון נפש לגבי בית הספר הקהילתי הפלורליסטי: במה הועלנו, אם בכלל, ולאן הביאה אותנו הפתיחות?

 

 

"אחת דבר  אלהים - שתים  זו שמעתי"

תהלים סב’, יב

 

  בית ספר פלורליסטי בעיקרו, מייצג מגוון דעות, תלמידים, מורים, גישות, חשיבה, הבנה, פתיחות וכבוד הדדי.  בית הספר היהודי הפלורליסטי בארצות הברית שונה לרוב מבית הספר הפלורליסטי בארץ. בעוד שבארץ ההתייחסות היא בדרך כלל למצבו הסוציאלי של התלמיד, לארץ מוצאו, לעדתו, למקום מגוריו ולמצבו הכלכלי, הרי שבארצות הברית ההתייחסות היא לדת, לתנועה הדתית אליה משתייך התלמיד או משפחתו - בין אם היא רפורמית, מסורתית/קונסרבטיבית, אורתודוקסית, או היהדות המתחדשת.

 

בשנת 1980, בסנט פול, מינסוטה, עשיתי את ההיכרות הראשונה שלי עם בית הספר הקהילתי, שהוא מטבעו פלורליסטי. ניהלתי אז בית ספר של אחר הצהריים, ששירת את כל בתי הכנסת בעיר, אך התלמידים באו בעיקר מבית הכנסת  המסורתי והרפורמי. באותן שנים היו רק שלושה בתי ספר קהילתיים כאלה בכל ארצות הברית (סנט פול מינסוטה, מיניאפוליס מינסוטה וקולומבוס אוהיו), ומטרתם הייתה ללמד את ילדי הקהילה היהודית שלושה דברים: את סיפורי התנ"ך, את תמצית ההיסטוריה היהודית ואת השפה העברית לשם קריאה בסידור ובתורה. לאחר שהגיעו למצוות, רוב התלמידים הפסיקו את לימודיהם, ורק מעטים המשיכו בכך לאורך שנות התיכון עד לגמר כיתה י"ב.

מספר בתי הספר היהודיים היומיים היה קטן, ובדרך כלל הם השתייכו לזרמים האורתודוקסיים. רק מעטים השתייכו לתנועה המסורתית. שלא כבית הספר של שעות אחר הצהריים, שמטרתו להשלים את לימודי היהדות לאחר תום יום הלימודים בבית הספר הציבורי, בית הספר היומי דואג לחינוך תלמידיו בכל מקצועות הלימוד הכלליים, על פי דרישות משרד החינוך של המדינה, ובמקצועות היהודיים, על פי תוכנית הלימודים הבית-ספרית.

ואז באה העדנה -  בערים הגדולות בארצות הברית החלו להיפתח בתי ספר יומיים קהילתיים ואיתם גם הארגון התומך: רבס"ק (רשת בתי"ס קהילתיים( jesna.org .

בשנת 1982 זכיתי להקים, בעזרתו ובשיתופו של הרב יוסי גורדון, את בית הספר היומי הקהילתי הראשון בסנט פול, מינסוטה. "תלמוד תורה סנט פול" היה פתוח לילדי כל הזרמים ביהדות וכולם התקבלו בו בברכה וללא ביקורת. בית הספר לא העדיף זרם אחד על משנהו ולא היו בו יהודים טובים יותר או צודקים יותר מאחרים. ההצלחה היתה גדולה. ההורים היו מעורים בחיי בית הספר, והורים ללא ידע ביהדות התחילו להתעניין וללמוד. הורים באו לתפילות ולקבלת שבת, והזמינו אלה את אלה לשבתות ולחגים. מספר משפחות שלא השתייכו לבית כנסת הצטרפו לקהילה הרפורמית, אחרים עברו מבית הכנסת הרפורמי לבית הספר המסורתי, וקבוצה שהשתייכה לבית הכנסת המסורתי ביקשה מהרב לפתוח מניין לומדים Learners Minyan ומשלא נענתה, פרשה ופתחה בית כנסת משלה, בו כל החברים פעילים בהפעלתו. עד היום, לרוב חברי בית הכנסת יש קשר כזה או אחר לבית הספר.

תופעות דומות, ואולי אפילו חזקות יותר, ראיתי ב"מורשה" - בית הספר השני שהקמתי ב- 1986 בדרום קליפורניה, בלב ליבה של ההתבוללות היהודית. היוזם העיקרי להקמת בית הספר היה רופא צעיר ומוכשר, שהבין את חשיבות העניין כשלא ידע מה להסביר לבתו לכשתשאל אותו שאלות פשוטות ביהדות. הוא הכיר בעובדה שהוא בור ועם הארץ בכל הנוגע ליהדותו והחליט שהוא רוצה להעניק לבתו את הידע החסר לו. הרופא הזה השקיע את חלבו ודמו בהקמת ביה""ס, ועבד איתי ללא לאות בשכנוע הורים, באיסוף כספים ובשיחות עם מנהיגי הקהילות השונות ורבניהם.

בשלב מסוים כמעט הרמתי ידיים. המשימה נראתה לי בלתי אפשרית. ההתחלה היתה איטית, אולם משהתחלנו, ההצלחה וההתלהבות סחפו את כולם. ב"מורשה" חזרה התופעה שהתרחשה בסנט פול.  צמא לידע, השתתפות פעילה של ההורים בחיי בית הספר, תפילות שחרית מלוות בשיחות עם תלמידים והוריהם, קבלת שבת וזמירות, חגים, גאווה ביהדות ואף גיור.

לצערי, בית הספר בן ה-23 לא נפתח בשנת הלימודים הנוכחית מחוסר תקציב. מי שהתקשר לבשר לי על כך היתה אם, שלא היתה יהודייה כאשר היא ובעלה היהודי רשמו את ילדיהם לבית הספר. בינתיים האם וילדיה התגיירו ונשארו כל השנים פעילים בבית הספר ובקהילה היהודית.

ב-1990 התבקשתי לעזור בשינוי בית ספר בפורטלנד, אורגון. בפורטלנד היה אז בית ספר יומי קטן שהיה אורתודוקסי  והקהילה החליטה להופכו לבית ספר קהילתי ולשכנו במרכז הקהילתי היהודי בעיר.  באותו זמן בפורטלנד היו שלושה בתי כנסת גדולים: מסורתי, רפורמי ואורתודוקסי מודרני, ושני בתי כנסת קטנים יותר: אורתודוקסי וספרדי. ההתרגשות הייתה גדולה. היו שהיססו, היו שתמכו, והרוב ישב על הגדר וחיכה. מעין "יקומו הנערים וישחקו לפנינו", והנערים אכן שיחקו.

בית הספר פרח ושיגשג ואיתו שיגשגו גם לימודי היהדות והעברית. שם בית הספר הלך לפניו בקהילה והוא הפך למרכז תוסס לחיי היהדות בעיר. אולם הפלא ופלא, כאן, שלא כמו בשני בתי הספר הקודמים, נוסף פן חדש שלא התנסיתי בו קודם לכן. לאחר שש שנים של הצלחה, גידול, הרחבה ובניין, החלו ויכוחים בין שומרי המצוות לאלה שלא הקפידו בקלה כבחמורה. בית הספר פתח גם חטיבת ביניים והקרבה לגיל המצוות עוררה חששות. כיצד ננהג עם הבנות? האם הן תיכללנה במניין?  לפעמים, מסתבר, מספיק בחמום מוח אחד כדי להעכיר את האווירה ולהסעיר קהילה שלמה. לבסוף התבקש אותו הורה לעזוב את בית הספר עם משפחתו והשלום חזר על כנו, אם כי הסדקים נותרו.

 

 

חלפו יותר משלושים שנה מאז קשרתי את חיי לבית הספר הקהילתי-פלורליסטי. במהלך המירוץ היומיומי והאתגרים החדשים לבקרים לא הקדשתי זמן רב למחשבה על העבר, ההסתכלות היתה לעבר העתיד. כתיבת מאמר זה מכריחה אותי לעשות את חשבון הנפש,  לשאול, לתהות ולבדוק היכן אנו עומדים היום, היכן עומד בית הספר הקהילתי? מה הם הקשיים והאתגרים  איתם אנו  מתמודדים? במה הועלנו, אם בכלל, ולאן הביאה אותנו הפתיחות?

היום, כפי שאני מבינה מתוך ניסיוני האישי, ניתן לראות בבירור את בית הספר היומי הקהילתי כאחד מעמודי התווך של הקהילה היהודית בארצות הברית.

בארצות הברית ישנם שני סוגי בתי ספר קהילתיים פלורליסטים: האחד הוא בית ספר קהילתי  בעיר קטנה, שאינה יכולה לתמוך ביותר מבית ספר אחד, אם בשל מספר התלמידים או בשל העלות הגבוהה, והשני - בית ספר שנפתח בעיר גדולה, שיש בה מספר בתי ספר יהודיים, ובית הספר נפתח מתוך מחשבה תחילה ואמונה שהוא יחזק, יקרב ויאחד את הקהילה כולה.

ללא קשר לסיבת הקמתו של בית הספר הקהילתי, הסיבות להצלחתו ברורות. בית הספר הוא מרכז החיים והחיוניות של החברה היהודית הצעירה. הילדים, שהם עתידנו ותקוותנו, מושכים אחריהם כאבן שואבת את המשפחה כולה לחיי בית הספר. היהדות חוגגת בכל יופיה והדרה, ומצוות "והגית בם" מתבצעת הלכה למעשה בחיי היום יום. המשפחות חוגגות עם ילדיהם בבתי הספר את החגים, את קבלת הסידור הראשון, את קבלת התורה, את הקריאה הראשונה בתורה ואת העלייה הראשונה לתורה הרבה לפני שהתלמידים מגיעים למצוות.

בית הספר הקהילתי, מלבד היותו עשיר ביהדותו, הוא גם מקום של גישור, חיבור והבנה הדדית בין תלמידיו ומשפחותיהם. הוא מכנס תחת כנפיו באופן טבעי ובלי משים את המשפחה כולה. באיטיות ובבטחה מתחזקת היהדות במשפחה החילונית. לעיתים מדעת, ולעיתים שלא מדעת, לומדים ההורים עם ילדיהם. הילדים מביאים לביתם את המנהגים, השירים והברכות ויוצרים אווירה והווי חדשים בבית. נוצרים קשרי ידידות וקירבה בין משפחות בעלות רקע דתי שונה ומוצא שונה. המשפחות חוגגות יחדיו חגים, ימי הולדת, שמחות  וחוות, להבדיל, גם עצב.

קירוב לבבות, כבוד הדדי והבנה מגשרים על פני מסורות ומנהגים שונים. לעיתים קרובות ניתן לראות סבים וסבתות המגיעים מקצות היבשת ליהנות ולחגוג עם נכדיהם. סבים, שבצעירותם התרחקו מיהדותם כדי "להיות ככל האחרים", יושבים גאים עם ילדיהם ונכדיהם כשעיניהם לחות ומספרים על ימי ילדותם ועל ביתם היהודי בימים שחלפו, כשלידם יושבים סבים וסבתות שהם ממנהיגי הקהילה, רבנים, פרופסורים לתנ"ך, להיסטוריה יהודית, או לספרות עברית. ההבדלים גדולים, אך כולם רווים נחת לנוכח דור ההמשך והתקווה לעתיד של הבנה ושיתוף פעולה, המבוסס על ידע ופתיחות.

משפחות ישראליות חילוניות מוצאות את מקומן בבית הספר הקהילתי, המשמש להן קשר עם ישראל, עם העברית ועם יהדותן. בארץ אין צורך בתזכורת לגבי יהדותך, אף כיהודי חילוני אתה מודע ליהדותך רגע, רגע, שעה, שעה. בארצות הברית, ישראלי חילוני שאינו מעורה בחיי הקהילה היהודית, אינו שומר מצוות, אינו חבר בבית כנסת או בכל גוף יהודי אחר, יכול להרגיש מנותק, לשכוח את הלוח היהודי על חגיו, ויכול גם שלא להבחין בין יום הכיפורים לפורים. עבור ישראלים אלה תופס בית הספר את מקום הבית הרחוק ועוזר להם ביצירת קשרים וחברויות ומילוי המצברים, ואפילו אם רק בשמיעת השפה העברית, בשמיעת שירים מוכרים ומודעות ללוח היהודי.

 

בעשור האחרון ישנה הכרה בעובדה, שיש משפחות המבכרות את בית הספר היהודי על פני בית הכנסת. בית הספר עונה על צרכיהן של משפחות רבות מאחר שהן שותפות בחיי ילדיהם, החגים והקהילה מהווים חלק אינטגרלי בחייהן, ואילו הצורך בהצטרפות לבית כנסת אינו קיים אצלן. מה גם, שכמשפחה צעירה בתחילת דרכה הוצאות דמי הלימוד ועלות החברות בבית כנסת גבוהות ואינן תואמות למצבן הכלכלי. באותה מידה, נוכל גם למצוא תופעה הפוכה. משפחות, שכתוצאה מהצטרפותן לבית הספר, מחפשות משמעות נוספת לחייהן, עומק וידע נוסף ליהדותן והן מצטרפות כחברות לבית כנסת, ובכך גם יוצרות חברויות חדשות וקשר אמיץ לקהילה היהודית.

 

לפני עשור מצאתי את עצמי שוב מעורבת בהגשמת חלום, אלא שהפעם היה זה חלומו של צ’יקו סבא ז"ל. צ’יקו היה מעורה בישראל ובקהילה היהודית בארצות הברית והיה מודע להתבוללות, ולמספר היהודים ההולך ופוחת בעולם, והחליט שהוא צריך לעשות מעשה. צ’יקו חלם בגדול. הוא האמין שאם יבנה פנימייה יהודית תיכונית פלורליסטית, עם כל הטכנולוגיות החדישות ביותר, מתקני ספורט משוכללים, מרכז ספורט שיהיה קנאת כולם, וחבר מורים מעולה, יגיעו אליו התלמידים, ואפילו אם יהיה בגרינסבורו, צפון קרוליינה. והם באמת הגיעו, לאט ובבטחה, לבית הספר התיכון היחיד בסוגו בארצות הברית ובעולם.

שמעתי על צ’יקו וחלומו והייתי בין המורים הראשונים, שהצטרפו לחבר המורים, והיום אני הדיקן ללימודי היהדות והעברית באקדמיה. מטרת "האקדמיה האמריקאית העברית", על פי חזונו של צ’יקו, היא לחנך את תלמידיה למצוינות בלימודים הכלליים והיהודיים, להכשיר את תלמידיה למנהיגות יהודית פלורליסטית, לחנך לפתיחות ולהבנה של כלל ישראל והעולם, לקרב את תלמידיה למדינת ישראל ולערכיה כדי שיוכלו לקשור קשר אמיץ ורגשי לישראל. בית הספר מכין את תלמידיו לקבלה לאוניברסיטאות הטובות בעולם והוא משרת תלמידים יהודים מכל רחבי ארצות הברית והעולם

כאן הרבגוניות והשונות קיבלו בלי משים פן נוסף על פני הפן הפלורליסטי-הדתי. כאן יש להבין, לקרב, להקשיב ולהרגיש את התלמידים ממולדובה, הונגריה, גרמניה, צ’ילה, ארגנטינה, אתיופיה, מקסיקו, ישראל, קליפורניה, ניו-יורק, אלבמה, פלורידה ועוד. בסך הכול לומדים השנה בבית הספר תלמידים מ-25 מדינות בארצות הברית, ומ-12 מדינות שונות בעולם. ביניהם יש כאלה שנולדו עם כפית זהב בפיהם וכאלה שרק שמעו על כפית שכזאת. תלמידים שלא ראו אות עברית בחייהם ובעיירה בה חיו לא היה בית כנסת ולא היה מי שידע או ילמד יהדות, ואלה שכל שנות לימודיהם למדו בבית ספר יהודי. אלה, שלא חגגו בחייהם את חג הפסח ולא החזיקו בידם סידור תפילה, ואלה הבאים מבתים דתיים ולא שמעו על יהודים שאינם צמים ביום הכיפורים, ילדים של רבנים ומנהיגי קהילות יהודיות. תלמידים ממשפחות אוהבות, מאושרות ותומכות, ואחרים שלא שפר מזלם ואיבדו אב או אם.

המגוון עצום ורב, אך המכנה המשותף לכולם הוא היותם בני נוער יהודים ערניים, שובבים וחכמים, המייצגים קשת רחבה ומגוון עצום של דעות, רקע, ידע וקרבה ליהדות. כאן השונות מודגשת וחוגגת יום ולילה, יום חול, שבת וחג, שעה, שעה ורגע, רגע. 

חבר המורים גם הוא מייצג פלורליזם ורבגוניות: רבנים ומורים מכל זרמי היהדות ללא הבדל מין, שומרי כשרות ושבת, יהודים שומרי מסורת, או תרבות יהודית בלבד.  נוצרים מזרמים שונים, בני המקום וממדינות שונות בעולם, בעלי תארים שונים, בעלי ניסיון בחינוך ומעטים שהם רק בתחילת דרכם, בני גיל וצבע עור שונה והרשימה  ארוכה ומכובדת.

הוראה בבית הספר הפלורליסטי דורשת מהמורה להקשיב, להוכיח רגישות, פתיחות, ידע, הבנה וכבוד לתלמידים ולדעותיהם. על המורה לייצג דעות ואמונות שונות בלי לומר: "כזה ראה וקדש", לנהל שיחות באופן שכל המשתתפים בהן ירגישו מוערכים ושייכים, ויוכלו להביע את דעותיהם לא חשש של זלזול בהם או בדעותיהם.

האם הצלחנו? כיצד נוכל למדוד הצלחה בנושאים שבלב ובאמונה?

לא בכל יום ניתן למצוא תשובות לשאלות אלה. התשובות מגיעות לעיתים ללא תכנון, במקומות ובזמנים שלא ציפינו להן. השבוע ביקר בבית הספר רב צעיר מהתנועה המסורתית, שבא להתראיין. הצגתי אותו לכיתתי, המורכבת ברובה מתלמידי כיתה י"א, הבאים מדרום קרוליינה, טקסס, ניו-יורק, ומקסיקו. הרב שאל אותם מהו הדבר המיוחד והחשוב ביותר שהם מעריכים בבית הספר? התשובה היתה מיידית וספונטנית, מכולם כאחד - פלורליזם! תלמיד אחד בכיתה, צעיר מכולם (כיתה י’) שזו לו השנה הראשונה בבית הספר אמר משהו, שנשמע באוזני כזלזול בתנועה הרפורמית, ומייד נשמעה מקהלת קולות, שהעמידה אותו במקומו בצורה יפה. והמעניין הוא שבכיתה לא היה אפילו תלמיד רפורמי אחד.

נושא אחר, שהפתיע את הרב הצעיר, היה הפתיחות וחוסר החשש שלהם להביע את דעתם והתייחסותם ללימודי היהדות. היו תלמידים שטענו שצריך לשפר את לימודי היהדות ולהגביר את לימודי התנ"ך והתלמוד. לאחר שיחה משולהבת למדי, אמרה תלמידה בשקט ובביטחון: "אני לא יודעת על מה אתם מדברים כאן. אני מאוד מרוצה מלימודי היהדות, למדתי כל כך הרבה, תנ"ך ותלמוד". תגובתה הוכיחה את תחושת הביטחון שהתלמידים חשים בבית הספר, את העובדה שדעות שונות מתקבלות באהדה ובקשב רב, כולנו שווים ואין בינינו "מי ששווה יותר".

בקיץ האחרון ביקרו בבית הספר שתי כתבות מהמגזין לנוער יהודי בארצות הברית, JVibe.com    הן ראיינו ארבעה מתלמידי כיתה י"ב, שייצגו עמדות שונות: בן לרב מסורתי,  בת למשפחה אורתודוקסית מודרנית, נער הרואה את עצמו כבן התרבות היהודית, והאחרון בן למשפחה מתבוללת מהונגריה (את הראיון ניתן לקרוא באתר מחודש מאי/יוני 09.) הראיון שלהן פותח לקורא אשנב למחשבותיהם של בני הנוער הללו. אין באפשרותנו להצביע במפורש על השפעה זו או אחרת, שנובעת באופן ישיר  מהחינוך שהם קיבלו בבית הספר, או מהשפעת הסביבה עליהם, אבל מה שברור הוא, שהם למדו לחשוב, להקשיב לשונה ולהביע את דעותיהם בכבוד ובדרך ארץ לאחר ולשונה. הם פתוחים ומוכנים להקשיב ולקבל.

בזמן שבבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים נקשרים קשרים וחלות השפעות על התלמידים ומשפחותיהם, הרי שבפנימייה התיכונית הפלורליסטית עיקר הקשר נעשה עם התלמידים, שהפנימייה היא ביתם וגם משפחתם המורחבת. קשרים אלה בין התלמידים לבין עצמם וגם בין התלמידים לצוות המורים הם חזקים ואמיצים. לכן יש חשיבות רבה לחינוך לביטחון עצמי ואמונה ביכולת העצמית ובחשיבה העצמית, כדי שלא יבטלו את עצמם ואת דעותיהם תחת השפעה חזקה של חבר או מורה כריזמטי. עידוד ופיתוח האישיות העצמית של התלמיד חשובים לאין ערוך, ולשמחתי, כשאני רואה את תלמידי ומקשיבה להם, ברור לי שההצלחה עומדת לזכותנו.

בית הספר הוציא כבר שישה מחזורי בוגרים. 160 תלמידים, שמהם כ-30 עשו שנת שירות בארץ. חמישה, שהם ילידי ארצות הברית, משרתים ביחידות מובחרות בצה"ל. אחד, שהוריו התרחקו מהיהדות מסיים את לימודיו בישיבה האוניברסיטאית בניו- יורק, ועדיין לא החליט האם ימשיך ללמוד רבנות או מדעים. 10 למדו ולומדים בארץ. כ- 10 המשיכו את לימודיהם באוניברסיטאות יהודיות, והיתר באוניברסיטאות מעולות אחרות ברחבי ארצות הברית כשהם פעילים ב"הילל", ממשיכים בלימודי העברית או לומדים אל לימודי המזה"ת. כ-60% מהבוגרים "קופצים" מדי שנה או שנתיים לישראל ומדברים על אפשרות של עלייה לארץ.

לצערי, לא נוכל לדעת מה היה עולה בחלקם לו לא למדו באמריקן היברו אקדמי. האם היו שומרים על יהדותם? האם היו קשורים לישראל? במה הועלנו להם? מה גרמה להם הפתיחות אליה הורגלו בבית הספר?, האם היא הרחיקה אותם מיהדותם, בלבלה את דעתם או חיזקה את אמונתם? התשובות שבידי אינן פרי מחקר, אלא תשובות שעלו מתוך שיחות עם תלמידי, התכתבויות איתם ומעקב אחרי אחדים מהם.

ראיתי שהפתיחות והשונות חיזקו את אמונתם של תלמידים אורתודוכסים, שחיפשו את דרכם,  ולעיתים ראיתי גם את ההפך. ראיתי תלמידים שלא חששו לנסות ללבוש טלית קטן כשציציותיהם גלויות ומתנופפות לתפארת ולראשם מגבעת שחורה. היו שנשארו עם הציציות הגלויות בלבד, והיו שהסתירו אותן. היו שהנחו תפילה כשליחי ציבור למרות שכאשר הגיעו לבית הספר לא ידעו דבר וחצי דבר על תפילה ועל סידור. היו שניים שחמקו מהפנימייה בערב כיפור והלכו לאכול במסעדה, וישנם המניחים תפילין בשחרית במניין הרפורמי, בנות החובשות כיפה ומתעטפות בטלית, ואחרות היושבות בנוחות מאחרי המחיצה. היפה בכל זה הוא הרגשת הביטחון, המאפשרת לבני הנוער לנסות ולהתנסות, כי מתוך "שלא לשמה - בא לשמה".

במשך כל שנות עבודתי בחינוך למדתי, שתפקידי כמחנכת הוא לזרוע את זרעי החשיבה, הלימוד והאהבה לספר ולמקורותינו, לזרוע את זרעי הביטחון העצמי, האמונה, האהבה, ההקשבה והעזרה לזולת, הפתיחות, הכבוד ההדדי, הסובלנות והגאווה בעברנו, בעמנו ובארצנו, בתקווה שהזרעים ינבטו ויהיו לעצים מניבי פרי. "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה". לא תמיד אנו זוכים ליהנות מהפירות, ולעיתים אנו מרגישים תסכול, אבל אנו עושים זאת למען דור ההמשך. לשמחתי, זכיתי גם לראות וליהנות ממספר פירות. כמה צדק חוני המעגל.

אסיים בציטוט מספרו של ג’ובראן חליל ג’ובראן – 'הנביא':

 

"המורה הפוסע בצללי המקדש בין חסידיו

לא מחכמתו יתן, כי את אמונתו ואהבתו.

אם אכן נבון הוא, לא יצווכם את חכמתו,

אך יכוון את צעדיכם אל מפתן חכמתכם אתם".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד