סטיב ישראל: "בנעליו של לבן הארמי"
סטיב ישראל: "בנעליו של לבן הארמי"

סטיב ישראל הוא מחנך המתמחה בחינוך בלתי פורמאלי של יהדות, חינוך מחנכים, וכתיבת חומר לימוד חינוכי. לאחרונה הוא מעורב בפיתוח מסגרות חינוך בלתי פורמאליות במרכז אירופה ובקהילות יהודיות קטנות מסביב לעולם

האם להציג בפני נוער יהודי בחו"ל רק תמונה ורודה של ישראל, או שיש להציג את האמת גם אם היא אינה נעימה? זווית ראייה אישית מהשטח

הערה: המאמר הזה תורגם ממאמר שהופיע ב-Jewish Educational Leadership 7:1 ברשות המו"ל

 

מחנה ז'רוואש [Szarvash], מחנה קיץ יהודי בינלאומי שנמצא בהונגריה, הינו מקום מדהים. כמעט 2,000 ילדים יהודים בין הגילים 7-18 מעשרים מדינות שונות (מרכז ומזרח אירופה, טורקיה, הודו, ארה"ב, וישראל) מגיעים לחוויה בת 12 ימים (המחנה מתנהל בחודשי יולי ואוגוסט ומקיים ארבעה מחזורים כל שנה). הצוות, כמו הילדים, גם הוא בינלאומי, זה צוות צעיר ומעניין הכולל כמה מחנכים בעלי כישרונות ייחודיים בתחום. כל שנה נכללים בו כשישה ישראלים, שחלקם כבר עבדו במחנות קיץ במערב. הקשר האישי שלי לנושא הוא שאני מעורב במהלך השנה כמדריך חינוכי, בעיקר של הצוות הבכיר, שכולל את הישראלים.

            השנה נכללה קבוצה כמעט חדשה לחלוטין, ואחד הפרויקטים שחבריה לקחו על עצמם היה יצירת מרכז ישראלי שאליו ייחשפו כל החניכים דרך תוכניות שונות שיערכו אנשי הצוות. הם עבדו קשה על מנת ליצור חוויה אור-קולית מגוונות, שתהווה פתיחה ותמריץ לשאר התוכניות. במרכז התצוגה עמדו שבע דמויות (המבוססות על בובות תצוגה), שכל אחת מהן מסמלת קבוצת שונה באוכלוסיה. הפעילויות התבססו על בחינה של כל אחת מהדמויות ומערכת היחסים המורכבת שלה כחלק מהחברה הישראלית. הדמויות כללו את המגוון המוכר של דמויות ישראליות: קיבוצניק, חרדי, דתי-לאומי, חילוני תל אביבי, עולה חדש וערבי ישראלי. ברקע של כל אחת מהדמויות היה מיצג הכולל הצגות לימודיות שישולבו בתוך הפעילות.

            הצוות הישראלי, קבוצה מעורבת של צעירים חילונים ודתיים, המייצגים את מיטב האוכלוסייה הישראלית הצעירה, עבד לבד תחת פיקוח כללי, והכין חלק גדול מהחומרים. אני, כדובר אנגלית מבית, בדקתי הרבה מהחומרים שהם יצרו וכתבו באנגלית. הכל היה בסדר עד שהגעתי לטקסט שהציג את הערבי הישראלי. המילים הראשונות היו "הערבים הישראלים הינם קורבנות של אפליה מאז קום המדינה ב-1948". ישבתי והבטתי במסך המחשב, וחשבתי מה לעשות. לבסוף שיניתי את הכתוב ל"הערבים הישראלים מרגישים שהינם קורבנות לאפליה..." והלכתי לשוחח על השינוי עם הקבוצה.

לפני שאמשיך ברצף האירועים ברצוני להבהיר: באופן אישי אני נמצא בצד הליברלי של הספקטרום הישראלי ואני אכן רואה את הערבי הישראלי כקורבן של אפליה, דבר שנראה בישראל בדרכים שונות – חלקם נטועים ובלתי נמנעים בתוך מדינה המגדירה את עצמה כמדינה יהודית, ואילו אחרים הם תוצאה של פוליטיקה וביורוקרטיה שיש להם עניין בשמירה על מעמדו של הערבי הישראלי כאזרח מדרגה שנייה. זהו נושא שלימדתי ושוחחתי רבות אודותיו והוא מציק לי מאוד, כישראלי.

            ובחזרה לסיפורנו. הצוות אינו אחיד מבחינה פוליטית, אך רוב האנשים בו נמצאים בצד הליברלי של הספקטרום. דיברנו על הנושא וחלק התנגדו לשינוי, באומרם שהאפליה נגד הערבים הישראלים הינה עובדה, וזו צריכה להיות נקודת ההתחלה של השיח (שיכול לנוע במספר כיוונים: סיבות, הצדקות, וכו').

מבחינה חינוכית, לא יכולתי לקבל זאת, למרות שאני מסכים עם כך שהאפליה מובנית לתוך המערכת והיא עובדת חיים בישראל. עם זאת, טענתי כי לפני שמציגים משפט כזה כעובדה,  או כאמת, צריך לשוחח עליו במהלך חינוכי שיוביל את המשתתפים לבחור במסקנה מתוך החומר המוצג. כל דרך אחרת תפשט נושא מורכב, תהיה בגדר תעמולה והתייחסות לא צודקת לנושא. בסופו של דבר שכנעתי אותם והשארנו את השינוי כפי שכתבתי. בכל זאת נותרה בי תהייה האם המניעים שלי היו באמת טהורים כפי שהצגתי אותם.

            בראייה רחבה אני מאמין שהתהליך הוא הכרחי, וכי הנוסחה המקורית לא היתה מאפשרת לתהליך להתקיים. השיח היה מתחיל בנקודה לא נכונה. אולם לא יכולתי שלא לתהות אם חלק מהמניע שלי לא היה ניסיון להגן על מדינת ישראל, כמו גם על המשתתפים, מאחת האמיתות היותר קשות של המדינה. האם איני אשם, לפחות באופן חלקי, במזימת הסתרה, במהלך תעמולתי, על מנת להמתיק חלק מהאמת הקשה? עד היום אינני בטוח. אני כן בטוח שעשיתי את הדבר הנכון, אולם ייתכן שעשיתי זאת מהסיבות הלא נכונות.

            זה מזכיר לי מאמר שנתקלתי בו לאחרונה. יוסף אהרונוביץ (1878-1937) היה מנהיג בתנועת העבודה ואינטלקטואל, שב-1931 כתב מאמר ושמו 'אמת'. מאמרו היה תגובה להצעה של ההיסטוריון ומבקר הספרות, יוסף קלאוזנר, שהציע קצת לפני כן שביוגרפיות היסטוריות של דמויות יהודיות חשובות צריכות להיות מוצגות תמיד באור חיובי, על מנת לשמש השראה לדור הצעיר. אם הדמויות הללו יוצגו כבעלות פגמים, טען קלאוזנר, הדבר עלול לרפות את ידיהם של הצעירים והם לא יקדישו את כל כוחם למפעל הציוני. לדעתו היה צורך להפעיל מידה של צנזורה חינוכית על מנת לחזק את הדמות המדוברת.

            אהרונוביץ תקף את העמדה הזו באופן חד וברור. הוא טען שלא רק שתמונה אמיתית  רחוקה מהרס האמון, היא דווקא מעוררת השראה באופן רב יותר. דמויות שמוצגות כאידיאליות ייראו בלתי מושגות, יגרמו לקוראים להרגיש שהם לקויים, וישאירו אותם עם התחושה שהם עצמם לא יכולים להגיע לשלמות המוסרית של האלילים שלהם. דווקא זה יגרום להם לא להשקיע את מרצם במפעל של העם היהודי.

 מה שצריך, לטענתו, זו גישת "עם כל הפגמים", שתגרום להם להרגיש שהם מסוגלים להגיע לרמת קודמיהם, בלי לראות את עצמם חסרים מבחינה מוסרית בגלל החסרונות האנושיים שהם רואים בעצמם. מצג שווא במקום שבו קיימת אמת הינה לא רק בלתי נסלחת מבחינה מוסרית, אלא גם חסרת תועלת מבחינה חינוכית, ועלולה להשיג את המטרה ההפוכה, טען אהרונוביץ.

            אני מסכים לחלוטין עם אמירה זו, ואף השתמשתי בה (לפני שהכרתי את המאמר) הרבה פעמים בשני העשורים האחרונים שבהם הייתי מעורב בחינוך תלמידים יהודים בתפוצות אודות ישראל. אני מאמין גדול בהצגת מדינת ישראל כחברה מעניינת ומורכבת מאוד. ישראל אינה מושלמת, והתלמידים שלי אינם טיפשים (אני עובד בעיקר עם גילאי 18 עד בגרות) ואסור להתנשא עליהם ולהציג להם מציאות מיתית שאין לה דבר עם המציאות הקשה של המדינה המסובכת הזו. תפקיד המחנך הוא להציג תמונה של החברה כפי שהיא, מורכבת, מלאת סתירות, ובעלת קשיים רבים.

יש כאלה שיטענו כי גישה כזו תגרום לניכור מצד יהדות התפוצות ולחוסר אכפתיות כלפי חברה שבה קיימים אותם חוליים הקיימים כבר בחברות שבהן הם נמצאים. למה שהיהודים בתפוצות ידעו על ישראל שיש בה גזענות, אלימות במשפחה, סחר בנשים, התמכרות לסמים, ועוד כהנה וכהנה בעיות? יש להם את אלו בבית. אנו צריכים להציג את ישראל כאלטרנטיבה, כחברה מסוג אחר, שמותקפת מבחוץ אך מבפנים כולה זהב. רק כך נוכל לגרום שיהיה להם אכפת.

זו הטענה, ואני חולק עליה. אני מאמין שזה גם לא יעיל, וגם בסופו של דבר מחטיא את המטרה. בכל נפשי החינוכית אני מאמין שאל לנו לחנך דרך שקרים.

עוד אנקדוטה: לפני מספר שנים, בנסיעת עבודה לניו ג'רזי, הוזמנתי להרצות בפני קהל של תלמידים בנים בחטיבת ביניים בבית ספר יהודי בעל שם. כאשר הציגו אותי בפני התלמידים, הרב שהיה אחראי על ביקורי ציין שבאתי לדבר אודות "ישראל" שהם אוהבים. לאחר מכן הוא יצא למסדרון (לרווחתי) והחלטתי לשנות את הרצאתי ולהפוך אותה לדיון עם התלמידים.

האם זה נכון שהם כולם אוהבים את ישראל? שאלתי אותם. "כן" הם ענו פה אחד. כאשר המשכתי לחקור, הם אמרו שזו מדיניות בית הספר, לאהוב את ישראל. שאלתי כמה מהם ביקרו בארץ, ורק מיעוט מהם יכול לטעון שהיו שם. אז שאלתי את הרוב אם הם היו יכולים לאהוב בחורה שהם מעולם לא פגשו. הם, באופן נחרץ, ענו "לא". שאלתי אותם אם לא מוזר להם שהם יכולים לאהוב מקום שמעולם לא ראו, וכאשר הבהרתי להם שמותר להם לדבר בחופשיות, ושאלתי אותם מה הם באמת מרגישים לגבי ישראל, רבים מהם נשברו והודו שאלה דברים שלימדו אותם לומר. חלק אמרו שהם מרגישים אשמה על כך שהם לא אוהבים את ישראל כפי שהם אמורים.

            בהמשך הדיון, שהיה טוב ופורה, סיפרתי להם את סיפורי האישי, מה ראיתי בישראל במהלך כמעט שלושים השנים שבהן גרתי שם, ומה הן אמונותי בנוגע למדינה. לא הייתי מופתע לו הייתי למד שזה היה הדיון הכן הראשון שהיה להם אודות ישראל, והייתי רוצה לחשוב שזה הטביע את חותמו עליהם.

            מהו הסימן שגישה כנה לחינוך אודות מדינת ישראל יכולה להשאיר? תנו לי לספר עוד אנקדוטה אחת, אחרונה, על מנת לנסות להסביר.

            לאחרונה סיימתי קורס אודות ישראל והציונות עם קבוצת מדריכים אוסטרלים ובני נוער שאיתם עבדתי במשך מספר חודשים. התחלנו את הקורס, כפי שאני תמיד עושה, תוך התבוננות על החלום הציוני של היהודי החדש ומספר הוגים ציונים, שכולם הגו רעיונות אוטופיים שונים, ואז השווינו את הרעיונות שלהם עם המציאות שהתפתחה במדינת ישראל במהלך ששת העשורים האחרונים. התמודדנו עם נושאים כגון מתח אתני ועוני, מערכת היחסים הבעייתית עם ערביי ישראל והאופן שבו התמודדה החברה עם ניצולי השואה. קפצנו קדימה ואחורה בין תיאוריה למציאות, וזו היתה דרך קשה במיוחד עבור מדריכים שחונכו בנושא בעיקר דרך תנועות נוער ציוניות.

כאשר הגענו לשיעור האחרון, ניהלנו דיון אודות האופן שבו הם מרגישים לגבי החברה. האם הם רצו להרחיק את עצמם מהמציאות הקשה שבה נתקלו בכיתה? איזו מערכת יחסים, אם בכלל, הם רצו שתהיה להם עם ישראל בעתיד? התיישבתי בחרדה, שכן אינני אדיש לתגובות ואני אוהב את מדינת ישראל בכל מאודי.

            התוצאה היתה מרתקת. זו לא היתה הפעם הראשונה שחוויתי את התשובות ששמעתי באותו יום, אך כל פעם אני שרוי בלחץ. להוט אך פוחד לשמוע את התגובות. הרוב המוחלט, הסתבר, רצה קשר פעיל עם המדינה. רבים דיברו על עלייה ועל רצון לבוא ולעזור בפתרון החוליים והבעיות שלהם היו עדים ואשר אודותם דיברנו בכיתה. רבים אמרו שהדיון אודות הקשיים נתן להם השראה וכי הרגישו שהם צריכים לנסות לעשות משהו בנושא.

 אהרונוביץ צדק! חלק מהם הגיעו קרוב מאוד לנקודת ראייה פוסט-ציונית, בעוד שאחרים החזיקו בגישה ציונית ביקורתית, כפי שהם היו מגדירים זאת. חלק קטן הודה שהם אינם ציונים, אמרו שאין להם רגשות כלפי מדינת ישראל ולא רצו קשר אמיתי מכל סוג עם מדינת ישראל בעתיד.

            כיצד עלינו להעריך תוצאה מסוג זה? מה היתה תגובתם אילו לימדתי קורס קונבנציונלי אודות ציונות ומדינת ישראל, כזה שהיה פחות ביקורתי ויותר מאיר את העניין באור חיובי והירואי? אני מאמין שהם היו נשארים תקועים עם תמונה של ישראל שהמרחק בינה למציאות הוא עצום, והוא רק ילך ויגדל במשך הזמן. כמו כן, אני מאמין שזה היה מזיק הן לתלמידים והן למדינת ישראל. שבח ללא ביקורת וסרבנות להתמודד עם הבעיות החברתיות הקיימות לא מועילים לאף אחד.

הביטוי "זאת המדינה שלי, בין שהיא צודקת אם לאו" [ביטוי באנגלית "My country, right or wrong"] לא מציג עמדה שהציבור המחנך צריך לנסות לתמוך בה. אנו צודקים כאשר אנו צודקים (שזה פעמים רבות), אך כאשר אנו טועים עלינו להכיר בכך.

            כדי שגישה זו תעבוד, אני מאמין שיש צורך בעוד שני חלקים חשובים. האחד הוא ההקשר של אידיאליזם, המנסה ליצור קשר במובן הרגשי ולא רק בהקשרים של אמונה ומחשבה, אידיאליזם שמנסה להטמיע אלמנטים של אכפתיות ושל קשר. עלינו לאפשר לביקורת להיות מובעת בתוך מסגרת שחוקרת ומכירה באידיאליזם שמאחורי הציונות. הטעות מתרחשת כאשר אידיאליזם חוסם את המציאות שלנו, ואנו שמים מראה מוזהבת במקום זו האמיתית, שאותה אנו צריכים על מנת לראות את מדינתנו כפי שהיא באמת. המציאות צריכה להיראות על הרקע הרחב יותר של מה המדינה אמורה להיות, מה היינו רוצים שהיא תהיה, ומה שאנו מקווים שיום אחד המדינה באמת תהיה, אבל עלינו לעמוד מול המציאות כפי שהיא באמת.

            החלק הנוסף שחסר הוא ההקשר של המורכבות. אני מאמין בכנות, ממגוון סיבות שונות, שישראל היא החברה המסובכת ביותר בעולם, ואני מאמין שניתן להסביר את הסיבות הללו. אני מאמין שאנחנו נמצאים בתהליך של יצירת דרמה ברמה גדולה ביותר. זה בלתי אפשרי להכין חביתה גדולה, כפי שאנו יוצרים, בלי לשבור הרבה ביצים בדרך. זה בלתי אפשרי להביא יהודים ממאות קהילות שונות, שעברו חוויות היסטוריות ותרבותיות שונות ומשונות במהלך יותר מאלף שנים, בלי הרבה מתח וטראומה.

במילים אחרות, ניתן להסביר את המתח האתני שלעיתים קיים במדינה בעזרת הצגת הקשיים הגדולים שבסגירת פערים חברתיים ותרבותיים שהם תוצאה של ההיסטוריות השונות הללו. זהו סיפור דרמטי מרתק יותר, לטעמי, מאשר סיפור שרק מציג את קבוצות העולים השונות כחלקים שונים בשמיכת טלאים ישראלית, שכולם ממלאים את תפקידם בשמחה, אלה לצד אלה.

            אם אנו יכולים לצייד את תלמידינו (צעירים ומבוגרים כאחד) בשתי זוויות הראייה הללו, נוכל באמת לקצור את מה שזרענו בחשיפת המציאות.

            בשאלה הישנה של "כיצד מרקדים לפני הכלה", בית הלל ובית שמאי מתווכחים על מה אומרים אודות הכלה (שייתכן שאינה יפה במיוחד) ביום נישואיה. בית שמאי מבקש להראות את האמת, מרה ככל שתהיה, אך בית הלל טוען שיש לשבח ולהלל את הכלה, גם כאשר השבחים אינם מוצדקים. זוהי מטאפורה מתאימה לחינוך אודות מדינת ישראל, ורוב הנקודות שהבאתי תומכות בדעה של בית שמאי. אולם ברור שיש צדק גם עם בית הלל. יש להציג את שתי נקודות הראייה הללו. לי נראה, שביום הנישואים, עלינו להסכים עם דעת בית הלל ולומר שמותר לכלה לחיות באשליה מתוקה עבור יום טוב אחד, או אפילו לכל השבע ברכות.

            אך בישראל הנישואים כבר עברו את שנתם השישים. כלתנו מבוגרת, רואים עליה את הקמטים והיא הולכת שפופת קומה. אם המחנך, כשדכן המנסה ליצור זיווג בין הכלה המבוגרת אך יפה לבין רבבות מחזרים פוטנציאלים צעירים, יציג את הכלה כצעירה ונאה כאשר המחזרים נמצאים במרחק אלפי קילומטרים, מה יקרה תחת החופה כאשר החתן המיועד יסיר את הצעיף מפני הכלה? או מעט מאוחר יותר במיטת הנישואין? האם אנו מאשימים את יעקב על כך שכעס כאשר גילה שקיבל את לאה במקום רחל? האם אנו, כמחנכים, באמת מוכנים לקחת על עצמנו את התפקיד של לבן הארמי? האם אנו מוכנים לחנך לקראת סיפור אהבה  דרך עדשה מעוותת, שיכולה רק להבטיח אכזבה ושבירת אשליות כאשר המציאות תיחשף, כפי שהיא חייבת?

אנחנו תמיד נברור וננסה להשתלט על זוויות הראייה השונות של תלמידינו בנוגע לישראל, כפי שאנו עושים בכל משימה חינוכית-אידיאולוגית ששמנו לעצמנו. אבל טענתי היא שיש לעשות זאת באופן אחראי ופתוח. לא לנו להיות צנזורים של האמת. תנו למשוררים הגדולים של העולם לקחת אחריות, אם הם חייבים, ליצירת מיתוסים. ואילו אנחנו ניקח אחריות על יצירת האמת ובה נעסוק.

            האם יש ללמד את האמת הזו ולהכין אליה את קבוצות הגיל שונות? בהחלט כן, ובאותה צורה שכל חינוך אפקטיבי חייב לקחת בחשבון גיל ויכולות. זה צריך להיות נגיש ובעל משמעות; ואת המורכבויות יש להציג בזהירות ובאיטיות. אך חובה להציג אותן ומתחילת ההצגה של ישראל עלינו להיות מודעים לכך שהסיפור מורכב ולפזר רמזים שהסיפור אותו אנו מציגים אינו קל.

            אחזור לסיפור הפותח של המאמר. אחת הסיבות שבגללן התנגדתי לקביעה אודות אפליה, היתה העובדה שחלק מהתלמידים עלולים להיות צעירים, ומכיוון שהמשפט הוא חסר דקויות, אין להם את ההקשר הנחוץ להבין את העניין.

            שבח ללא ביקורת וסירוב להתמודד עם בעיות חברתיות אינם מועילים לאף אחד. עם עבודה קשה וקצת מזל, אנו יכולים לטעת בתלמידים שלנו מחויבות למדינת ישראל. השאלה הנותרת היא: לאיזה סוג של ישראל אנו רוצים שילדינו ירגישו מחויבות?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד