ד"ר ולדימיר (זאב) חנין: פוטנציאל של שינוי
ד"ר ולדימיר (זאב) חנין: פוטנציאל של שינוי

ד"ר ולדימיר (זאב) חנין משמש כמדען ראשי במשרד לקליטת העלייה ומרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן

המשבר במוסדות החינוך היהודיים במדינות ברה"מ לשעבר מחייב רפורמה מקיפה. בקהילה היהודית קיים פוטנציאל רב, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פיננסית, השאלה היא האם הקהילה תדע להשתמש בו

סיפורה המודרני של מערכת החינוך היהודית-רוסית, אשר הוקמה מחדש בחבר המדינות כולל המדינות הבלטיות לאחר נפילת ברה"מ,  נמשך כבר יותר מעשרים שנה. היווצרותה של המערכת הייתה חלק מהתחייה של אורח החיים היהודי, שהחלה בתקופת הרפורמות של מיכאיל גורבצ'וב (Michael Gorbachev) בשנות ה-80 של מאה ה-20 ונמשכה לאחר מכן בתקופה הפוסט-סובייטית.

ניתן לציין שלושה גורמים אשר סייעו לשיקום החיים היהודיים הקהילתיים באותה תקופה: הגורם העיקרי היה השלטון הקומוניסטי בעידן גורבצוב שתמך ברפורמות, כמו גם שאריות של התנועות היהודיות ה"דמוקרטיות-לאומיות" משנות ה-70 וה-80 וארגונים ישראליים ויהודים עולמיים, אשר תמכו בהקמת פרויקטים קהילתיים בברה"מ בסוף בשנות ה-80.

ההזדמנויות החדשות, שנפתחו עם ה"ליברליזם" של גורבצ'וב, אפשרו לנציגי התנועות היהודיות כבר ב-1986-87 לחזור לרעיון של הקמת ארגונים יהודיים עצמאיים. התשתיות החינוכיות אשר הוקמו בעזרתם בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 – וכללו בעיקר לימודי עברית, היסטוריה ותרבות יהודית, היורשות של אולפנים וחוגים מתקופת המחתרת - היו בעלי כיוון ציוני ברור.

לקראת נפילת ברה"מ, ב-1988-1990, תמכו השלטונות הסובייטיים ביוזמות להקים ארגוני תרבות יהודית. ההחלטה הזו נבעה מהרצון לפקח על התנועות החדשות במדינה וגם מהצורך לשנות את סגנון המשטר הקיים. יוזמות תרבותיות, חינוכיות וממוריאליות (בעיקר זיכרון השואה) הדגישו באופן רשמי את האופי הלא ציוני של עיסוקם, ובנוסף, ההזדהות הייתה עם המודל הפנימי, היידיש, של התחייה התרבותית הלאומית, ולא עם המודל החיצוני, העברי. אולם, קו ההפרדה הזה בין ציונים ולא ציונים נמחק בהדרגה לאחר ששיא העלייה הגדולה נשאר מאחור וברור היה שיחלפו שנים רבות עד שהיהודי האחרון יעזוב.

המדיניות של הסוכנויות היהודיות בחו"ל שיחקה תפקיד חשוב בבניית הזהות של הקהילות בברה"מ לשעבר, וזאת לאור תמיכתן בפרויקטים הקהילתיים והחינוכיים השונים. החל משנת 1994 פיתחו הסוכנויות הללו תשתיות מוסדיות משלהן במדינות סובייטיות לשעבר והחלו למשוך אליהן את המוסדות החינוכיים. ההשקעה הגדולה ביותר בתהליך זה שייכת לסוכנות היהודית, ללשכת הקשר הישראלית ("נתיב"), למשרד החינוך הישראלי, לג'וינט ולארגונים יהודיים דתיים חרדיים, שמרניים ורפורמיים.

בהתאם לכך, עברו רוב התפקידים של הארגונים היהודיים הקהילתיים בשנות ה-90 למוסדות קהילתיים מקצועיים. בנוסף, הסקטור הפרטי, כלומר רבנים, אליטות יהודיות מקומיות ויזמים פרטים, לקחו חלק פעיל בתנועות אלה ובתוכניות חינוכיות. יחד עם זאת, בעקבות הכאוס ששרר ברוסיה הפוסט-סובייטית ובחבר המדינות, הפסיקו השלטונות  להתעניין ביוזמות יהודיות, זרות ומקומיות כאחת. עד סוף שנות ה-90 הם לא התערבו בנעשה, יתרה מכך, הם העניקו לארגונים מעמד רשמי ולעתים אף עזרו כספית למוסדות יהודים חינוכיים.

מערכת שלמה של החינוך היהודי, מגני הילדים ועד לאוניברסיטאות, הייתה תוצאה של הפעילות הזו. לפי נתונים משנת 2008 של הסוכנות היהודית", משרד החינוך הישראלי ושל המרכז הקהילתי בסנט-פטרבורג "בית ספר יהודי חדש", במדינות הבלטיות ובמדינות חבר העמים פועלים כיום:

·   יותר מ-70 מוסדות יהודיים לחינוך קדם בית ספרי (הגיל הרך).

·         קרוב ל-60 בתי ספר מסוגים שונים (ממלכתיים, פרטיים, חילוניים, דתיים). 44 מתוכם נתמכים על ידי תוכנית "חפציבה", בחסות משרד החינוך הישראלי ועד לא מזמן על ידי הסוכנות היהודית. 40 מתוכם כלולים בשלוש הרשתות החינוכיות: "אורט" החילונית, "אור אבנר" (שייכת לחב"ד) ו"שמע ישראל" הדתית, וארבעה משתייכים לקטגוריה של "בתי ספר עצמאים".

·         יותר מ-120 בתי ספר יום א'  (supplementary education)  ומוסדות אחרים של החינוך הבלתי פורמלי, השייכים לארגונים יהודיים מקומיים וזרים ונתמכים על ידם.

·   קרוב ל-30 "חדרים" ומוסדות מתקדמים של החינוך היהודי (ישיבות).

·      עשרות אולפני עברית, מרכזי הכוונה לצעירים בחסות "הסוכנות היהודית", "נתיב", "ג'וינט", וארגונים מקומיים.

·      מכללות למורים (מכללה יהודית בדנפרופטרובסק, חוג לחינוך יהודי באוניברסיטת מוסקבה, מרכז חינוך ציוני-דתי "מדרשה ציונית" בקייב וכד'), סמינרים למורים מלמדים מקצועות יהודיים בחסות ארגוני גג יהודיים בינ"ל ומקומיים שונים ומשרד החינוך הישראלי.

·      מרכזי השתלמות (בדומה לתוכנית "בנצ'ר" בחסות הג'וינט בסנט- פטרבורג ומכון לעובדים סוציאליים וקהילתיים עם סניפים בסנט- פטרבורג, קייב, דנפרופטרובסק וקישינב).

·      פרויקטים חינוכיים רבים למבוגרים (חוגים, קורסים, סמינרים, אוניברסיטאות עממיות וכד').

מערכת ההשכלה הגבוהה כוללת בתוכה שמונה או תשעה מוסדות (ארבעה-חמישה במוסקבה, ואחד בכל אחת מהערים הבאות: קייב, חרקוב, אודסה, סנט- פטרבורג), קורסים באוניברסיטה הפתוחה בישראל ועשרות פרויקטים השייכים לאוניברסיטה ופרויקטים עצמאים בלימודי יהדות במוסדות אקדמיים, אשר נתפסים כמוסדות יהודיים ללא קשר למוצאם של המשתתפים.

חשוב לציין שבשנים האחרונות נוצרו הזדמנויות שונות להקים מערכת חינוך גם בקהילות שונות. באודסה, למשל, כל שלבי החינוך הוצגו על ידי התנועה החרדית "אור שמח". זה כולל גן ילדים, בית ספר יסודי פרטי, "חדר", ישיבה וסניף מקומי למדעי הרוח של אוניברסיטת קרים. במוסקבה, הדבר נתמך על ידי תנועת חב"ד וכולל מוסדות נוספים של השכלה דתית וגם שתי מכללות אקדמיות ("חיה- מושקה" לנשים ו"אוניברסיטה- מאה ХХI" לגברים).

 

גורמים למשבר 

מובן מאליו שמוסדות החינוך הפורמלי היו והינם הגרעין של החינוך היהודי במדינות הפוסט סובייטיות, אשר מספק משמעות והתייחסות לעתיד. למרות זאת, בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 דווקא המוסדות האלה נמצאים במשבר. קיימים לפחות שלושה מאפיינים של המשבר הזה. ראשית, זהו ואקום תפיסתי אשר נוצר בתחילת העשור בחינוך היהודי הפורמלי בעקבות סיומה של העלייה הגדולה לישראל והשחיקה שחלה ברעיון של "בית ספר מעבר", שיותר הכין להגירה עתידית ולהמשך הלימודים בעברית, מאשר לחיים בארץ ולבניית קריירה.

שנית, נוצר פער משמעותי בין הצרכים של בתי הספר היהודיים במדינות הללו ובין היכולות הכספיות של אותם ארגונים יהודיים מבחוץ, שעד לאחרונה סייעו למוסדות הללו. אם נדמה היה שלפער הזה ייכנסו גורמים יהודיים מקומיים, הרי שזה לא קרה מאחר שגורמים אלה לא מגלים בדרך כלל עניין במוסדות החינוך היהודי. עקב כך אפילו אוליגרכים ממוצא יהודי, שביצעו "הפרטה" של מספר קהילות יהודיות באזור והפכו בעצם לראשי הקהילות, לא מגלים עניין בביה"ס היהודיים.

שלישית, למרות ההתייצבות ואף גידול במספר המוסדות החינוכיים היהודיים, חלה ירידה  במספר התלמידים בחלק ניכר מהמוסדות האלה. אפילו בתי ספר הנמצאים בחסות הארגונים החרדיים נאלצו להתגמש ולהקל על תנאי הקבלה ולאשר לילדיהם של בני זוג שנישאו בנישואים מעורבים (לפי ההלכה: רק ילדים של אם יהודייה) להגיש מועמדות.  יתרה מכך, בתי הספר החילוניים מוכנים עכשיו לשקול את מועמדותם של אנשים שאינם בעלי שורשים יהודיים, ולא רק של זכאי העלייה על פי חוק השבות.

המשבר שבו מצויים מוסדות החינוך היהודיים מחייב רפורמה מקיפה בחינוך היהודי במדינות הללו, כמובן בתנאי שקיים בהן עדיין הצורך לשמר את המערכת הזו. באשר לבעיה הראשונה,  ואקום תפיסתי, היא יכולה להיפתר ע"י מאמצים מאוחדים של הקהילה היהודית הפדגוגית ושל מומחים מארגונים יהודיים, מקומיים ומחו"ל. מדובר בתהליך של פיתוח קונספציה חדשה של חינוך יהודי-רוסי. התהליך אינו קל וגם לא זול, אך יש לו כוונה ברורה ליצור mission-statements למוסדות הללו. עם זאת, ניתן לומר כי התהליך הזה כבר החל במספר מקומות.

הבעיה השנייה הינה משמעותית יותר, מאחר שלא ניתן לצפות מתורמים זרים להשקיע יותר על מנת לשמור על רמה גבוהה של מערכת החינוך. ככל הנראה, אין ברירה אלא להעתיק את המודל של אירופה וארה"ב. כלומר, ביזור סמכויות, כך שכל הגורמים החיצוניים, כולל ישראליים, יהיו אחראים על התפקוד המנהלי, המתודי והמחקרי של המוסד, כולל הענקת מלגות ופרסום, ואילו החלק הפיננסי ייפול על הקהילות והארגונים המקומיים. אין ספק כי במדינות הללו קיים הפוטנציאל הפיננסי הנדרש, צריך פשוט להציג לתורמים הצעות שהם יתקשו לוותר עליהן.

אולם, כל המאמצים הללו עלולים להיות חסרי משמעות אם קיימות סיבות אובייקטיביות לירידה בצריכת השירותים המסופקים על ידי בתי הספר היהודיים. אחת הבעיות המפורסמות הינה הירידה במספר ה"לקוחות" הפוטנציאליים בעקבות שיעור הילודה הנמוך בקרב יהודים מברה"מ לשעבר. אבל לא כולם מסכימים עם הטענה הזאת.

למרות התהליכים הדמוגרפיים השליליים בחברה היהודית - קצב פוריות נמוך, אוכלוסיה מזדקנת, תמותה גבוהה, הגירה והתבוללות, נכון להיום, מתגוררים בברה"מ לשעבר קרוב ל- 450,000 אנשים המרכיבים את "הגרעין האתני", אשר גיל החציון שלהם הוא 52-56 וחלק גדול מהם נשואים לבני זוג לא יהודים. בערך אותו מספר אנשים הינם בעלת זהות מעורבת הכוללת את בני הזוג הלא יהודים שנישאו ליהודים. כלומר, במדינות הפוסט-סובייטיות מתגוררים, לפי הערכות, קרוב למיליון איש שיכולים להוות פוטנציאל לעלייה או לפעילות בקהילות מקומיות. היום רק מיעוט מאלו שמתגוררים בברה"מ לשעבר משתמשים בשירותים של המוסדות לחינוך יהודי.

בנוגע ליכולתה של מערכת החינוך היהודית במדינות הללו להשתמש בפוטנציאל הדמוגרפי הקיים, יש מספר דעות. לפי הערכתם של הפסימיסטים, למרות ההשקעות הרבות בשיקום הקהילה היהודית במדינות הפוסט-סובייטיות, אנשים לא חזרו ליהדות כזהות דומיננטית. לעומתם, האופטימיים טוענים שאפילו צאצאיהם של זוגות מעורבים מדגישים את השייכות לשורשים יהודיים. מספר חוקרים בנושא חושבים כי דווקא הצאצאים האלה יכולים להוות הון שמור לשיקום הזהות היהודית בעולם רוסי-יהודי.

מהו הקו הפוליטי המתאים? אם הפסימיסטים צודקים, אז המסקנה מובנת: לגרעין האתני המזדקן יהיה צורך עם הזמן בפרויקטים חברתיים ותרבותיים ולא בחינוכיים; זהותם של צעירים יותר ממוצא המעורב אינה יציבה. על סמך זה אי אפשר לבנות תוכניות לטווח ארוך.

אך אם האופטימיסטים צודקים, אז רוב האוכלוסייה המעורבת הצעירה היא לא רק בעלת מוצא מעורב אלא גם בעלת זהות מעורבת. לפי המחקרים, פרויקטים המכוונים לחיזוקה של הזהות מצליחים דווקא בקרב אנשים מסוג זה. במקרה זה, למרות כל הקשיים הפיננסיים, בתי ספר יהודיים אמורים להיות בראש סולם העדיפויות של העולם היהודי.

בכל מקרה, עם זאת שמערכת החינוך היהודי בחבר המדינות דורשת שינוי מבני, אין סיבות לחשוב שאין לה סיכוי בעתיד. אפשר להניח שכל עוד המערכת הזאת תהיה פתוחה לקהל, היא תהיה מושכת בעיני כל המשטרים הפוסט-סובייטיים, כולל ליברליים, דמוקרטיים- מהפכניים, או חצי- אוטוריטאריים, לפחות ברמת הסמלים.

בקהילה היהודית קיים פוטנציאל רב, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה פיננסית. האם הקהילה הפוסט-סובייטית הינה בעלת יכולת להשתמש בפוטנציאל הזה? זו כבר שאלה הקשורה למדיניות הציבורית שינקטו ארגונים יהודיים מקומיים וחיצוניים.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד