דוד רזניק: "בן פידלר מחפש משמעות"
דוד רזניק: "בן פידלר מחפש משמעות"

 

 

סרט שנעשה סביב בר המצווה של בן פידלר, נער יהודי אמריקאי, מביא בפנינו את סיפור ההחמצה של משפחות רבות בארה"ב כיום לחיות חיים יהודיים אמריקאיים

 

 

דוד רזניק הינו מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. הוא בעל תואר דוקטור בפסיכולוגיה התפתחותית מאוניברסיטת קולומביה, פרסם מספר מאמרים על תדמית החינוך בקולנוע בן זמננו, ומלמד סמינריון לתארים מתקדמים בנושא זה. כמו כן הוא מתעניין באתגרים שמציבה המודרניות בפני החינוך היהודי, בישראל ובארה"ב.

תרגום המאמר: אביגיל הופמן

הערה: מאמר זה מבוסס בחלקו על מאמר אשר אמור להופיע בכתב העת  Religious Education

 

למרות העלייה במספר הנרשמים  לבתי ספר יהודיים (Jewish Day Schools) בדור האחרון, הרי שבית ספר יהודי משלים אחר הצהריים (להלן: בית ספר יהודי משלים, ובאנגלית “Hebrew School”)  הינו המקום שבו רובם הגדול של הילדים שאינם אורתודוקסים מקבלים את חינוכם היהודי. גם אם יש מספר סיפורי הצלחה, הרי שרבים מצאו כי בתי ספר מסוג זה מציעים סיכוי מועט לעיצוב זהות יהודית אותנטית, שלא לדבר על מחויבות דתית. 

הסרט "ראש בראש עם משפחת שטיין" (השם במקור הינו "Keeping Up with the Steins") מ-2006, הוא הסרט הראשון שמתמקד בטקס בר-המצווה בהקשרו המשפחתי, החברתי, והקהילתי-יהודי. בעוד שהסרט אינו אלא גירסה הוליוודית של המציאות, דרך ההסתכלות שלו מאמתת את העמדה הפסימית לגבי חינוך יהודי משלים, שמתקיים במשך  שעתיים עד ארבע שעות בשבוע. נדמה שהסרט מרוחק מהמציאות הישראלית, אולם גם ישראלים מסורתים וחילונים מתמודדים עם השאלה כיצד טקסים מסורתיים ( כגון בר-המצווה ) יכולים לעצב זהות יהודית חיה ותוססת במאה ה-21.

 

הסרט

הסרט נבנה סביב שלושה דורות של גברים במשפחת פידלר: הנער בן, הירא מפני הטקס ומסיבת בר-המצווה שלו; אביו אדם, סוכן שחקנים הוליוודי רב עוצמה; וסבו ארווין, שנטש את אשתו ואת בנו אדם 26 שנים קודם לכן. ארווין הוא היפי מזדקן, החי בשמורת הנאוואחו האינדיאנית יחד עם חברתו הטבעונית המושכת, ששמה הוא "נוצה מקודשת" (שמה המקורי הוא סנדי פרוסט). חברו הטוב ביותר של בן הוא זאק שטיין.

הסרט נפתח במסיבת בר-המצווה הראוותנית של זאק, המעוצבת סביב נושא הטיטניק ונערכת על ספינת טיולים. לבר-המצווה של בנו, אדם שטיין רוצה לארגן מסיבה גדולה עוד יותר, על מנת לגמד את ההישג של אביו של זאק, יריבו העסקי. הוריו של בן מחליטים לבסוף על מסיבה, שהנושא המרכזי שלה יהיה משחק הבייסבול, שתיערך באצטדיון האזורי הענק והמפואר. החשש של בן לגבי בר-המצווה שלו נובע מביישנותו, מהיותו נמוך, "ניצן שמאחר לפרוח", וכן מכך שהחומר שהוא לומד בבית הספר המשלים ושאותו עליו לקרוא בנעימה המסורתית בפני הקהילה בבית הכנסת האגליטרי והליברלי, הוא קשה וחסר פשר עבורו.

בן עולה על תוכנית שתסיט את תשומת ליבו של אביו מתכנון המסיבה, בכך שהוא מארגן את הגעתו המוקדמת של ארווין, שאותו אדם אינו יכול לשאת. ארווין ובן מתיידדים, ושאלותיו החתרניות של ארווין עוזרות לבן להתגבר על האמביוולנטיות שלו לגבי הטקס. בן מצליח להשפיע על אביו (בעזרת אמו) להפוך את מסיבת בר-המצווה ממגה -אירוע באצטדיון דודג'ר, לקבלת פנים חמה בבית.

 

 

טקסי מעבר וזהות

על מנת להרחיב את מעגל הצופים, מעבר לקהילה היהודית, הסרט מציג את עצמו כ"קומדיה על הגעה לבגרות... והישרדות תוך כדי". לפיכך הסרט נפתח בתמונה שבה בן צופה בתוכנית דוקומנטרית על שבט אינדיאני באמריקה, ובה נראה צילום תקריב של צעיר האוחז חנית בידו וצד זאב מאיים, כאשר ברקע נשמע קולו של הקריין האומר: "במעבר טקסי אל הגבריות קיים סיכון גדול עבור הלוחם הצעיר. אם יגבר על טרפו, יתקבל כבוגר. אם ייכשל, הוא עלול לשלם מחיר כבד במעמדו העתידי בשבט, וייתכן אף בחייו". או אז פונה בן אל המצלמה ואומר: "הלוואי שזה היה כל כך קל בשבט שלי. אתה צריך לקום מול חבורה של אנשים ולדבר בשפה נורא קשה, שנקראת עברית. אז יש מסיבה".

הפתיחה הזו מפתה את הצופה להניח שתי הנחות בעייתיות, הכרוכות ברמייה עצמית, כפי שמזהה זאת האתנוגרף דוד שוואם (ראו בביבליוגרפיה בסוף המאמר): הנחה אחת לגבי אורח החיים היהודי והנחה נוספת לגבי הקהילה היהודית. הרמייה מתבטאת בהצגת בית הספר המשלים כמעוגן בקהילה יהודית, שבה מנהלים אורח חיים הכולל אמונות, עמדות והתנהגויות ייחודיות. אם עבור האינדיאנים הקבלה כלוחם בוגר דורשת הפגנת כישורים החיוניים להישרדותו של השבט, הרי שהקהילה היהודית האמריקאית בת זמננו הינה שבט רק במובן המטפורי, והכישורים המוצגים בטקס בר-המצווה אינם רלוונטיים לחיים יהודיים בוגרים, מכיוון שבעולמו של בן אין קהילה יהודית פעילה ואין אורח חיים יהודי.

המשבר של בן נעוץ בצורך לעמוד בשני טקסי מעבר (התפילה בבית הכנסת והמסיבה), כאשר שניהם חסרי משמעות עבורו. כאשר סבו ארווין שואל אותו: "מה הדבר שאתה הכי אוהב בהוויה  היהודית?" בן עונה בהיסוס: "בייגלה וסלמון מעושן?" ואכן, בחיי המשפחה של בן אין כלל תוכן יהודי, לא חפצי קדושה וגם לא טקסים. שאיפתו היהודית היחידה של אדם לגבי בן היא שהוא יהפוך ל"אלוף היהודי הראשון באליפות ארה"ב הפתוחה. אין דבר שאני רוצה יותר מזה שתכסח אותי בטניס". בהמשך אנו רואים את הפידלרים משתתפים במסיבת בר-מצווה של זאק, אבל לא מציגים בפנינו כיצד הם משתתפים בתפילת בר-המצווה של זאק בבית הכנסת.

העובדה שהטקס נעדר כל משמעות עבור בן עולה גם מהשיחה שלו עם חברו זאק, כאשר הם יושבים בכיתה במהלך שיעור הכנה לבר-המצווה:

בן:         האם אתה חושב שלמישהו יוצא משהו מהבר-מצווה?

זאק:      המון איגרות חוב ישראליות שאפשר לפדות כשאתה מת.

בן:         לא לזה אני מתכוון.

זאק:      כל הדבר הזה  מזויף. זה לא שאתה פתאום נהיה גבר. אסור לך לעשן או לשתות (אלכוהול) או לנהוג במכונית. אף אחת לא שכבה איתי לפני הבר-מצווה שלי, ואף אחת לא שוכבת איתי עכשיו.

בן מחפש משמעות אישית בטקס ובמסיבה, אבל זאק חושב רק על מעמד אישי, דבר שמתאים לאורח החיים הרכושני של המעמד הבינוני-גבוה, שבא לידי ביטוי לאורך הסרט. בהתאם לכך,  עבור חתן בר-המצווה -  המתנות הן מקור המשיכה הגדול ביותר. המבט החטוף היחיד במתנות הוא כאשר בחגיגה של זאק אנו רואים כיצד כיסיו מתמלאים במעטפות. לעומת זאת, מסיבתו התמימה של בן אינה מוכתמת ולו על ידי מתנה או מעטפה אחת, מאחר שהסרט רוצה ליצור מרחק מהחומרנות של משפחת שטיין.

מה שהופך את בן לגיבור זו הכמיהה שלו למשמעות. דבר המנוגד לסיבות העסקיות הבוטות של אביו לכך שהוא עורך את המסיבה ("אנחנו עומדים להעיף את מסיבת בר-המצווה של משפחת שטרן 'מחוץ למים'") וכן לחוסר הכבוד כלפי הטקס, כפי שעולה מדברי אביו המכריז: "לא משנה מה קורה בבית הכנסת, מה שבאמת נחשב זו המסיבה!". אולי המתנות אינן גורם מניע עבור נער  שחי ברמת חיים גבוהה, קרוב לבוורלי הילס, שכן את הדבר שהוא חושק בו יותר מכל לא ניתן להעניק לו במתנה: להיות בגובה מטר וחצי.

את הניכור שבן חש כלפי אירועי בר-המצווה שלו ניתן לסכם בשאלה שהוא מציג לסבו: "אז אתה חושב שאני צריך פשוט לבלוע את זה ולעשות מה שהם רוצים?" בכך הוא מתייחס מן הסתם לציפיות של הוריו, אבל ייתכן שגם ללחצים חיצוניים שונים, כולל של חבריו לשיעורי בר-המצווה ושל סבו וסבתו. זוהי זהות מנוכרת, כלומר, מילוי מחויבויות שהוא אינו מזדהה איתן, ושהן חסרות משמעות עבורו.

 

בית הכנסת ובית הספר המשלים הכפוף לו

בניגוד למחקר ולאמונה הרווחת, המתארים את שיעורי בית הספר המשלים כמשעממים ומופרעים, הרי ששיעורי ההכנה לבר-מצווה בסרט הינם ממוקדים ושקטים. מקור ההבדל הוא מן הסתם בעובדה ששיעור ההכנה לבר-מצווה הוא במהותו סדנא להקניית יכולות, שהעיקרית בהן היא קריאת ההפטרה בעברית. כלומר, המיומנויות שהנערים מקבלים בסדנה רלוונטיות להופעה הציבורית, גם אם חד-פעמית שלהם, כאשר יצטרכו לקום לפני אורחיהם ולקרוא את ההפטרה.

כאשר ארווין עומד על רגשותיו הפושרים של בן כלפי יהדותו ובורותו ביחס למשמעות ההפטרה שלו, הוא (ולא הוריו של בן) יוזם פגישה עם הרב הליברלי במשרדו, הממוקם בבית כנסת מפואר. "העניין שלי הוא שבנימין ילמד את ההפטרה שלו, אבל הוא לא יודע מה הפירוש שלה", הוא מסביר לרב, "אף אחד לא  מחיה את זה עבורו. הוא מקבל את החלק הטקסי, אבל לא יורד לעומקה של איזו משמעות. אני חושב שאתה מאכזב את הילדים".

כתוצאה מהשיחה הזו הרב מזמן את בן למשרדו ומשוחח איתו על המשמעות של טקס בר-המצווה.

 זה אודותיך בנימין, ההתבגרות שלך כאדם, כיהודי, בשעה שאתה עורך את המסע שלך אל הגבריות. זה יהיה לא קל וייתכנו אף מכשולים, אבל המסע הזה יהיה המשמעותי ביותר  בחייך. להיות גבר פירושו שעכשיו אתה אחראי לשיפור העולם, מחויב לציות לעשרת הדיברות, אחראי למעשיך. ביום שלפני בר-המצווה כל חטאיך היו של ההורים שלך. ביום שאחרי, חטאיך הם שלך.

דברי הרב אותנטיים דיים, אבל כאשר הוא משמיע אותם כהטפה, הם דווקא מגדילים את תחושת הניכור של בן: "זה לא בדיוק עשה לי חשק לחגוג בר-מצווה, אני מוכרח לספר לכם. זה רק גרם לי לרצות לברוח", הוא אומר למצלמה.

ובכל זאת, הקרח נשבר ובהמשך נערכות מספר שיחות נפש בין בן , ארווין והרב, המוצגות על המסך, אבל איננו שומעים את תוכנן, אולי מפני שהוליווד אינה רוצה להסתבך עם תוכן דתי בולט מדי. השאלה החשובה היא האם בן יכול ליצור לעצמו משמעות אישית של הטקס, ולא באיזו מידה המשמעות האישית מתאימה לדוקטרינה דתית.

 ראוי לבדוק את הנושאים העולים בשיחה של הרב: "עשרת הדיברות", בניגוד ל-613 המצוות שבתורה (שאותן מקבל על עצמו הנער באופן מסורתי) מעניקים פנים אוניברסליות, "יהודיות-נוצריות", למה שאמור להיות טקס שבטי ובדלני. דבר זה נכון גם לגבי המונח האופנתי "תיקון עולם", כפי שמנתחים אותו כהן ואייזן:

העובדה שהבדלנות היהודית התנגשה עם הנורמות של החברה המודרנית המערבית, ושהיא תצטרך לעבור התאמה, הפכה ברורה באופן מיידי (ליהודים מודרנים)... אלמנטים בתרבות ובדת היהודית, בעלי פוטנציאל לעורר מחלוקת, מעוצבים מחדש על מנת להתאים לדרישות, כפי שהן נתפסות, של שילוב בתוך החברה הרחבה... המעבר מדאגה יהודית מסורתית עבור יהודים נצרכים... לנתינת גושפנקא בתקופה הנוכחית לפעילויות של צדק חברתי עבור כל החברה והעולם: מזה דורות נתן סידור התפילה היהודי דחיפה ל"תיקון עולם", להבאת העולם לידי שלמות. אבל ערך זה לא הוגדר כ"ערך יהודי ראשי" עד לעשורים האחרונים בארה"ב.

לבסוף, כאשר הרב מדבר על "מסע לעבר הגבריות" הוא למעשה תומך באינדיבידואליזם במקום בנאמנות לקהילה. "יהודים אמריקאים משוחחים על חייהם, וכן על אמונותיהם ועל המחויבויות שלהם כעל מסע מתמשך של שאילת שאלות ושל התפתחות. הם נמנעים משימוש בלשון של הגעה. אין שום תשובות מוחלטות, אין מחויבויות שלא ניתן לשנותן. היהודים של היום... פנו פנימה בחיפוש אחר משמעות. הם התרחקו מהארגונים, מהמוסדות ומהסיבות שפעם היוו עוגן לזהות וגורם מעצב להתנהגות... הגילוי והבנייה של משמעות יהודית באמריקה הנוכחית... מתרחשים בראש ובראשונה בספירה הפרטית... במקומות האינטימיים של אהבה ומשפחה, חברות והרהור..." (Cohen and Eisen)

ואכן, בן מדלג על החלק של גדילה כיהודי, ומתייחס לכך כמסע לעבר גבריות. עובדה מעניינת היא שאיש מבני המשפחה (כולל בן) אינם מנסים לעצב מחדש את הטקס בבית הכנסת על מנת להפוך אותו לבעל משמעות אישית יותר. זאת אף על פי שסביר להניח שבית כנסת ליברלי ואיגלטרי זה יהיה פתוח לשינוי כזה. התוכן של הטקס נעוץ בצורתו, ומטרת הטקס היא לשאת אותו, לא לשנותו.

 

המסיבה

כתחליף למסיבה הגדולה באצטדיון דודג'ר נערכת מסיבה ביתית, בה מוגש אוכל יהודי בשפע. האוכל שמסודר במזנון מסומן בתגיות אישיות של בני המשפחה (לדוגמה: "מרק כדורי המצה של אמא"), והתפריט סובלני וכולל את כולם: "קאשה של סוי וגלוטן של 'מקודשת' ". הערכים המוצגים לראווה בכינוס הם יהודיים אוניברסליים, כאלה שהקהל, כולל אלו שאינם יהודים, יכול להזדהות איתם: חיי משפחה חמים, משפחה מאוחדת (לאחר שבן סידר את הפיוס בין אדם לארווין: "ביום שאני הופך לגבר, אתם לא יכולים להתנהג כמו ילדים"), וכן נוסטלגיה אתנית: ברקע מנגנים כלייזמרים והשיא הוא בשירת "הבה נגילה" כשכולם מצטרפים לריקודי ההורה, כולל צוות  ההסרטה האפרו-אמריקאי שהכין את סרט הווידיאו למזכרת.

 באשר לזהות היהודית של אדם, הווידוי שלו בזמן הדלקת הנרות במסיבה מגלה לנו מה טיבה: "זאת ההבטחה שלי למשפחתי, עכשיו, כשכולנו שוב יחד כאן. אני מבטיח לקרוע את התוחעס שלי על מנת להיות מענטש כמו הבן שלי בנימין, שרק יהיה לי כזה מזל". הדבר היהודי היחיד בשבועה זו הינו השימוש הנוסטלגי  במושגים ביידיש, כאשר "מענטש" הינו הטיפוס היהודי האידיאלי האוניברסלי, זה שלאחר האמנציפציה בא במקום תלמיד חכם, צדיק, או אפילו סתם "יהודי".

מה שמועבר מדור לדור במסיבה, הינו הטקס של תרבות יהודית עממית המתרחש מדי פעם: טקס הדלקת הנרות והנפת החבר'ה על כיסאות. אפילו במסיבת  הטיטניק של משפחת שטיין היו שירת "הבה נגילה" וכיסאות מונפים. אולם היעדר האותנטיות של החגיגה שלהם משתקף בשיר הפרודי ששר הדי.ג'יי. האפרו-אמריקאי: "הבה נגילה, בירה, יין, טקילה". גם במסיבת בר-המצווה של בן אין שום מימד דתי. הגברים היחידים שעל ראשיהם יש כיפה הינם הרב והחזן.

לסיכום, הסרט מציג את הזהות היהודית החיוורת של חלק משמעותי מהקהילה היהודית האמריקאית, ומן הסתם גם של קהילות מהגרים אחרות, שנמצאות כבר בשלב שבו הדור הרביעי או החמישי נולדו במקום ההגירה. השינוי היחיד ביחס לחיים יהודיים הוא ההתחייבות של אדם להתמקד יותר במשפחתו, דבר המהווה גרסה בת זמננו של ערך יהודי. בעוד שבדורות קודמים יהודים חיפשו אחרי משמעות בחייהם כיהודים, הרי שבסרט אין אף מבוגר שמתמודד עם זהותו היהודית. ההתמודדות המעטה שקיימת מתייחסת ליושרה אישית לעומת טיפוס בסולם החברתי.

 

בן החדש – פתרון של משבר הזהות

הסרט מיישב את הקונפליקט  של בן לגבי זהותו ומציג את "בן החדש", ששרד את טקס המעבר הפומבי שלו, והתמודד עם משמעותו האישית. הטקס, בהשפעת סבו, איפשר לבן לגלות מה הייתה המשמעות של בר-המצווה עבורו, אבל בעיקר - איזה סוג של מסיבה הוא רוצה. בני משפחת פידלר לא קוראים תיגר על צורותיה הממסדיות של היהדות, מכיוון שזהותו של בן תעוצב מחוץ למוסדות אלה, בוודאי מחוץ לאלו הדתיים. הסרט מעניק תוקף ליכולתו של בן למצוא משמעות אישית בטקס העממי (כלומר, המסיבה), אך לא עושה כמעט דבר על מנת להפחית את הניכור שלו מהמסורות הדתיות.

הזהות הבוגרת שהתגלתה אצל בן הופכת אותו ל"איש צעיר", בעל ביטחון עצמי ויוזמה. הסרט מציג מספר קטעים של בן החדש. דבר ראשון, ואולי החשוב ביותר, הוא נאום בר-המצווה שלו בבית הכנסת, שניתן לאחר קריאת ההפטרה המוצלחת שלו:

אז אני בן 13 שנה. אולי מספיק מבוגר בשביל להיות לוחם בשבט בימים של פעם, אבל בימינו כשאתה בן 13 אתה עדיין די נחשב ילד, גם אם אתה רוצה שכולם יחשבו שאתה לא. כמו שסבתא רוז שלי תמיד אומרת: 'אתה ילד, אתה גבר, אתה ילד'. זה מבלבל. אבל אני לא עצוב. וזה המקום שאני נמצא בו עכשיו. אני עדיין  קצת מבולבל, אבל אני סוף סוף בדרך להפוך לגבר. ואולי זאת הדרך שלי להתנצל על השינוי הפתאומי בתוכניות. אני מקווה שאף אחד לא מאוכזב מזה שלא נעשה מסיבה באצטדיון, אבל בשבוע שעבר החלטתי לשנות את נושא המסיבה שלי למשהו הרבה יותר משמעותי בשבילי.

בן אינו מתייחס כלל לסוגיות של שייכות קבוצתית או של זהות יהודית, אלא  רק לכך שהוא נמצא בתהליך של מעבר לגבריות, כאשר מה שמייצג זאת הוא מסיבה סביב נושא בעל משמעות אישית. השיחה במסיבה בין בן ואשלי (הבלונדינית משיעור ההכנה לבר-המצווה, שעליה הוא נדלק קודם) מבהירה מעט מה יכולה להיות משמעות זו.

            אשלי:     מה בדיוק הנושא של המסיבה שלך?

            בן:         נראה לי שהנושא הוא – להפוך לגבר.

            אשלי:     אה, לגמרי, אני יכולה לראות את זה. אבל זה לא קצת משעמם?

            בן:         אני לא חושב ככה (בעוד שהוא מתרחק ממנה בהליכה).

בן גילה את הכבוד העצמי שלו, במקום את השטחיות של קונפורמיות חברתית. פטר ברגר מזהה את ניצחון תחושת הכבוד העצמי (dignity)  על הכבוד החברתי ((honor כנקודת המפנה של העת המודרנית:

התפישה של כבוד כוללת בתוכה את ההנחה שמבחינה מהותית, זהות קשורה לתפקידים רשמיים. לעומת זאת, התפישה המודרנית של כבוד עצמי מניחה שמבחינה מהותית, זהות הינה חופשית מתפקידים רשמיים... בעולם של כבוד, האינדיבידואל מגלה את זהותו האמיתית בתפקידיו, והפניית עורף לתפקידיו פירושה להפנות עורף לעצמו... בעולם של כבוד עצמי, האינדיבידואל יכול לגלות את זהותו האמיתית רק על ידי כך שישחרר את עצמו מהתפקידים שנכפו עליו על ידי החברה – מאחר שתפקידים אלו הינם רק מסכות, המסבכות אותו באשליה, בניכור, ובנאמנות מזויפת... בעולם של כבוד, הזהות קשורה באופן הדוק לעבר על ידי ביצוע חוזר ונשנה של מעשים בעלי מהות ראשונית. בעולם של כבוד עצמי, ההיסטוריה היא רצף מיסטיפיקציות שהאינדיבידואל חייב להשתחרר מהן על מנת להשיג אותנטיות.

 הדבר האירוני בבר-מצווה של בן, כפי שיוצרי הסרט מציגים  זאת, הוא בכך שעל מנת להשיג כבוד עצמי, יש להתעלות מעבר למושג הכבוד. "ילד" מכבד את מחויבויותיו החברתיות, אך הוא הופך ל"גבר" על ידי כך שהוא משתחרר מהן. יש להניח שבן ינהג כמו זאק, ולא יהיה מעוניין במעורבות מתמשכת בחינוך יהודי, או בכל דבר יהודי אחר. הוריו של בן, וכן סבו וסבתו אינם עושים שום דבר "יהודי".

למרות שבן מוכן להודות שהוא רק בדרך אל הגבריות, עבור יוצר הסרט בן כבר גילה את המפתח לבגרות בת-זמננו: כנות וכבוד עצמי. בן מצליח לעקוף כל מתח אפשרי בין הזהות היהודית שלו לזהות ה"בוורלי הילס" שלו על ידי כך שהוא מתעלה מעבר לערכים יהודיים בדלניים ובוחר בערכים אוניברסליים, אישיים, של הגעה לבגרות. אין ספק שישנו מיעוט של יהודים אמריקאים בעלי זהות יהודית איתנה, אשר דורשת משא ומתן מתמיד עם זהותם האמריקאית הדומיננטית. אבל אלו אינם היהודים שהוליווד מעריצה, מכיוון שרוב היהודים היושבים בקהל אינם רואים דרך חיים זו כנורמטיבית.

 

ההשלכות לגבי חינוך יהודי

בקרב חלק מהשפחות המוגדרות כמי שנמצאות "בשולי היהדות", מציין שוואם, בדגם שערך בפרברים, כי העובדה שילדם רשום בבית ספר יהודי משלים הייתה בעלת השפעה חיובית על הבית במונחים של זהות וקיום אורח חיים יהודי. במחקר מאוחר יותר, הסיקו כהן ואייזן כי "הנוכחות של ילדים בבתים יהודיים... מעלה את כל סוגי אורח החיים היהודי לרמה גבוהה יותר. בניגוד לזוגות נשואים שאין להם ילדים, הורים לילדים בגילאי בית הספר שייכים לעיתים קרובות יותר לבית-כנסת, משתתפים בתפילות, מבצעים טקסים בבית, שייכים לארגונים יהודיים, וחיים באזורים שיש בהם יותר שכנים יהודים... הילדים גורמים לכך שהוריהם יהיו קשורים יותר הן לקיום אורח חיים יהודי, והן לקהילה יהודית מאורגנת".

ייתכן שדבר זה נכון לגבי מי שמזוהים כיהודים באופן מתון, שאותם חקרו כהן ואייזן, אבל הפידלרים מייצגים את המשפחות הרבות של בית הכנסת ש"חמקו דרך חורי הרשת" ושאותן ניתן לכנות במקרה הטוב כמשויכות ליהדות באופן מינימלי. מן הסתם הם הצטרפו לבית הכנסת מכיוון שטקס בר-המצווה הנחשק אפשרי רק עבור מי שחברים בו. פרט להיותם חברים בבית הכנסת, הסרט אינו מראה לנו פעילות יהודית אחרת שמופיעה ברשימה של כהן ואייזן.

אמנם אמו של בן רומזת על כך שהיא מתנדבת בתחום של עשייה חברתית, אולם התסריט נמנע מלאפשר לה להזכיר שם של ארגון צדקה יהודי שבו הייתה יכולה להיות מעורבת. וכך, הפידלרים מייצגים הזדמנות שהוחמצה של חיים יהודים אמריקאיים, כפי שמצר על כך הסוציולוג סטיבן כהן:

שייכות (לבית הכנסת) מייצגת (רק) הזדמנות להעצמה יהודית, ולא את הגשמתה... עבור קובעי מדיניות ואנשי מקצוע, האתגר המתפתח כבר איננו הרחבה של פעילויות קיימות ושיפור איכות החוויה... אלא עלינו להתייחס גם להקשרים בין המאגרים של החינוך היהודי על מנת להעביר אנשים מחוויה אחת למשנה, הן באופן בו זמני והן באופן עוקב.

מה שנעדר מהמכ"ם של הפידלרים הוא קייטנה ותנועת נוער יהודית עבור בן, פעילות יהודית עבור ההורים, שלא לדבר על חוויה חינוכית יהודית משפחתית עבור כולם. ייתכן שבשלב כלשהו סגל בית הכנסת ניסה ליצור קשר ולעניין אותם לגבי עניינים אלו, אולם הרב העסוק בקידום עצמי אינו מקנה רושם שיצירת קשר מסוג זה נמצאת בסולם העדיפויות של בית הכנסת. השלב הבא עבור בן יכול היה להיות הצטרפות לשיעורים לקראת טקס הקנפורמציה לאחר בר-המצווה, אולם סביר להניח שילך בעקבות חברו זאק ויחמוק מכך.

על מנת להיות הוגנים, יש לציין כי זה אינו סרט חד-צדדי שנועד לקדם חיים יהודיים גדושים. כמו כן, משיקולים שיווקיים, הסרט אינו יכול להרשות לעצמו להראות משפחה יהודית  מדי, שאיתה הקהל לא יוכל להזדהות. בכל זאת, סביר להניח שהצופה האמריקאי הלא יהודי הממוצע לא יירתע מלשמוע את הפידלרים אומרים בקצרה את ברכת "המוציא", אפילו בעברית. כמו למשפחות אמריקאיות רבות, גם עבור הפידלרים – להיות יהודי פירושו רק שייכות דתית שלילית,  כפי שמתאר זאת אחד מנחקריו של שוואם:

להיות יהודי זה מה שאינך. זה מה שאינך מאמין בו. אינך נוצרי, אינך הינדי ואינך בודהיסטי. אתה לא גוי, כך שאתה יהודי. מה שמלמדים אותך בבית הספר היהודי המשלים הוא שאתה לא גוי. אבל להיות יהודי לא גורר אחריו אמונה במשהו מסוים.

בעוד שאורח החיים הישראלי מכיל בתוכו רמה מסוימת של זהות יהודית (בתי הספר סגורים בחגים, אוזני המן בפורים, וכד'), הסרט "שטיין" מציג דילמה שעמה מתמודדים ישראלים "חילונים" רבים: בעוד הניכור בינם ובין הממסד האורתודוקסי הולך ומקצין, אין ביהדות המסורתית זרם חזק דיו היכול למשוך אותם ממסלולם הפוסט-מודרני. רבים יתמסרו לטקסים שקשורים באורח החיים (ברית, בר-מצווה, חופה) באותה תחושה שטחית נוסטלגית, בדומה לזו של משפחת שטיין, אך בסופו של דבר יהיה זה יותר BAR מאשר "מצווה".

 

סיכום ומסקנות

התרבות הפופולרית משקפת ערכים חברתיים, אך ייתכן שהיא גם מעצבת ערכים אלו. הסרט "ראש בראש עם משפחת  שטיין" מראה כיצד הממסד היהודי קשר קשר של נוחות להנצחת זן חיוור ורדוד של יהדות, הערב לחיכם של אנשים דוגמת הפידלרים.

עבור מחנכים יהודים, השואפים להנחיל את דת הנביאים (ואת המסורת היהודית שהעשירה אותה) הסרט הוא איום מבשר רע. במובן זה, ההפטרה של בן מספר מיכה משקפת היטב את הדילמה של החיים היהודיים המודרניים, הן בישראל והן בתפוצות.

נבואת מיכה יועדה לגולים מממלכת ישראל, במאה השמינית לפני הספירה, והיא נפתחת בקול ניצחון מהדהד של הגולים על אויביהם: והיה שארית יעקוב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר עם עבר ורמס וטרף ואין מציל. תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו! (פרק ה' פסוקים ז'-ח' ).

הסרט מתעלם לגמרי מהסנטימנט הנבואי הלאומי, ומעדיף במקומו את האוניברסליות החמימה של דברי סיום הנבואה, שאף אינם מוזכרים בסרט: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך: כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך (פרק ו' פסוק ח').

הסרט נותן תוקף למימד המענטש שבפסוק ( "ואהבת חסד"); מתעלם מעשיית ה"משפט" ההלכתית; ומטביע באתניות של "מרק כדורי המצה של אמא" את החלק של "אלוקיך". מיכה הנביא, יש להניח, לא היה מרוצה.

 

 

ביבליוגרפיה

 

Berger, P., Berger, B, and Kellner, H. 1973. The homeless mind. 

Cohen, Steven. 2005. Engaging the next generation of American Jews. Journal of Jewish

Communal  Service, 81(1): 43-52.

Cohen, S. and Eisen, A. 2000. The Jew within: Self, family and community in America.

Schoem, D. 1989. Ethnic survival in America: An ethnography of a Jewish afternoon

school.   

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד