התמודדות עם ילדים לא גמולים בגן הילדים
התמודדות עם ילדים לא גמולים בגן הילדים

 

דפנה תייר,

יועצת חינוכית התפתחותית M.A.

 

 

י' ור' הם שני ילדים חמודים, חברותיים, ולדברי הוריהם והגננות שלהם שניהם מפותחים כהלכה ובהתאם לגילם. י' בן ארבע וחצי והוא בגן טרום חובה. לר' ימלאו שש באביב, והוא בגן חובה. בשנה הבאה יעלה לכיתה א'. כנראה.

כנראה - משום שלר' יש בעיה לא נעימה: הוא עושה קקי בתחתונים. (על בעיית האנקופרזיס ראה תייר 2009 ). זה לא ש"בורח" לו. הוא פשוט לא מסוגל להתיישב על האסלה ולעשות לתוכה את הקקי. עם הפיפי דווקא אין שום בעיה. אף פעם הוא לא מפספס. אבל קקי - מאז שנגמל בגיל שלוש הוא לא הצליח לעשות, ולו פעם אחת, קקי באסלה (או בסיר).

לא רק שלא "בורח" לו, ההפך הוא הנכון. הוא שולט לחלוטין בתזמון של עשיית הקקי. וזה, אם אפשר להגדיר זאת כך, המזל הגדול. כי כך הוא מצליח שזה לא יקרה לו אף פעם בשעות הגן. הוא מכוון את עשיית צרכיו לשעות אחה"צ, כשהוא בבית. האמת היא שהגננת אפילו לא יודעת שיש לו את הבעיה הזו. כיוון שלא נתקלה בכך אישית לא נאלצו הוריו ליידע אותה על כך. הם לא רוצים לקלקל את הרושם הטוב שיש לה עליו. הם מפחדים שאם מישהו במערכת החינוך יידע - ימנעו ממנו לעלות לכיתה א'. אז הם לא מדברים על זה עם אף אחד. זה הסוד השמור שלהם. הם מתמודדים עם זה יומיום וסובלים, אבל בשקט. ניסו כבר כל מיני גישות - כלום לא עבד. הלכו לכמה פגישות אצל פסיכולוגית - אבל זה לא עזר. הם תוהים אם זה אי פעם יעבור מעצמו (הרי כך הבטיחה להם הגננת בפעוטון, כשר' היה בן שלוש וחצי), ומקווים שאולי ימצאו במהרה מישהו שידע לעזור להם.

לי' סיפור קצת אחר. הוא לא ממש גמול. אמנם הוא כבר בלי חיתולים מגיל שנתיים וחצי אבל עדיין לא סיים לגמרי את התהליך. עדיין קורה לו פה ושם שבורח לו פיפי, אבל הבעיה העיקרית היא שכדי לעשות קקי הוא חייב שיחתלו אותו. דורש את הטיטול. אחרת הוא מתאפק, אפילו יומיים-שלושה, ופשוט לא עושה. ההורים אז נלחצים, כי הם חוששים לבריאותו. הם נכנעים ושמים לו טיטול "העיקר שיעשה כבר".

אך לרוע מזלם של י' והוריו - הוא לא למד לכוון את צרכיו לשעות אחה"צ ולא פעם קורה שהוא צריך לעשות קקי בשעות הבוקר, כשהוא בגן. בהתחלה היה מבקש טיטול, אך הגננת הסבירה גם לו וגם להוריו שבגן טרום חובה כבר לא עוסקים בהחתלת ילדים. הוריו עמדו חסרי אונים מול ההצהרה הזו והוא פשוט למד לסבול בשקט, עד כמה שהוא יכול, להתאפק ולחכות לשעה ארבע אחה"צ, כשיבואו לקחתו מהגן ולהושיעו מסבלו. מספר פעמים קרה שהוא כל כך סבל מהצורך לשחרר את צואתו, שהוא פשוט התהלך בגן מילל ומייבב, והגננת נאלצה להזעיק את אחד מהוריו מעבודתם כדי שיבואו לקחתו. באותה הזדמנות היא רמזה להם שכך זה לא יכול להימשך, שעליהם לפתור את הבעיה ושיהיה עליה לדווח על כך לפסיכולוגית של הגן ולמפקחת - דבר שעלול לגרור למהלך של הוצאתו מלימודיו בגן.

 

לשני הילדים הללו יש בעיה. להוריהם יש בעיה. קשה להסביר למי שלא חווה בעיות אלו את מידת הסבל והמועקה שתופעות מתמשכות אלו מטילות על המשפחה כולה.

גם אם הקקי נעשה בחיתול וגם אם הוא משוחרר בבגדים, גם אם הילד שולט על כך וגם אם לא, גם אם הגננת יודעת מהבעיה וגם אם לא - הבעיה היא בעיה. ויש לטפל בה ולפתור אותה. וכמובן שגם בפני הגננות, כנציגות המערכת וכמי שמתמודדות במציאות היומיומית, ניצבת בעיה. מה תפקידכן ומקומכן בהתמודדות איתה?.

 

כדי להגיע לטיפול ולפתרון הנכון צריך להבין את התופעה כולה, ואת תהליך הגמילה מהחיתולים באופן מקיף ומעמיק. זאת משום שהבנה שכזו תוביל למניעה מלכתחילה של מרבית הקשיים.

אני מזמינה אתכן, הגננות, למסע למחוזות חשיבה חדשים. שכחו לרגע את המוכר, הידוע והעזו לפתוח את הראש.

אין זה עניין פשוט לשכנע אנשים להיפתח, להקשיב ולאמץ תפיסה שונה מזו שהכירו עד כה. מתסכל לראות כיצד מסביב אנשים דבקים בחשיבה אחידה ומדקלמים את אותם רעיונות המבוססים על תיאוריות בלבד ולא על עובדות מדעיות מוצקות.

אני חווה זאת כבר מספר שנים לא מבוטל בבואי להציג את התיזה שלי בנושא של הגמילה מחיתולים. קשה לחדור לתרבות הספוגה בלמעלה ממאה שנות תיאוריות פסיכו-דינאמיות ולהציע תפיסה חינוכית התנהגותית, המבוססת על היגיון ישר ועובדות.

מניסיוני, ישנם שני קהלי יעד שפתוחים יותר מהאחרים להקשיב: הראשונים הם סטודנטיות צעירות לחינוך או הורים בתחילת דרכם, אלו שהתמזל מזלי לפגשם לפני שנחשפו אל התפיסה הרווחת בנושא, המוכנים עדיין לשמוע את קול ההיגיון והעובדות. קהל היעד האחר הם אותם ההורים המשוועים לעזרה, המגיעים אלי לייעוץ לאחר שנפלו קורבן לבעיות האופייניות שנוצרו אצל ילדם, לא פעם בעטייה של התפיסה הרווחת, ולאחר שקצרה ידם של אלה שסביבם, האוחזים בתפיסה זו, לפתור אותן הבעיות.

 

אני מבקשת להציג בפניכן, גננות, תפיסה אחרת מזו המוכרת, לשקול ולהחליט בעצמכן האם היא מצטיירת כתפיסה הגיונית העשויה להתקבל עליכן - הן כאנשי מקצוע והן כאמהות, סבתות או דודות לילדים הפרטיים שלכן.

אדגיש ואומר שאני רואה את ההורים כאחראיים על תהליך הגמילה מהחיתולים והם אלו שמנהיגים אותו. זהו תפקידם וחובתם. איני תומכת בהשארת ה"עבודה השחורה" לגננת. זו הסיבה שהמאמר ברובו מתייחס למקומם של ההורים בתהליך.

אך יחד עם זאת אני מאמינה שעל הגננת להתגייס ולתמוך בקידום התהליך. בהמשך המאמר אתייחס למקומה המשמעותי עד מאוד של הגננת בתהליך.

 

בתפיסתי השונה, הנסמכת על עבודת המחקר שלי בנושא ועל ניסיוני בעבודתי הקלינית בה פגשתי עד היום מאות הורים, אני קוראת תגר על התפיסה הרווחת כיום וזאת בשלוש נקודות עיקריות, שהן אלו שגורמות לקשיים הרבים בתהליך הגמילה, קשיים שאיתם, גם אתן הגננות, נאלצות להתמודד:

 

* הקדמת גיל התחלת תהליך הגמילה מחיתולים

ממוצע גיל הגמילה כיום עומד על 2.5-3 שנים. זהו גם הגיל המומלץ על ידי רוב המומחים, כשהמלצתם זו מגובה בתיאוריות שנוסחו בעשרים - שלושים השנים  האחרונות. לבטח אין זה מקרי שאלו הם אותם העשורים בהם התרחב והתבסס השימוש בחיתולים החד פעמיים. הקשר בין הופעת החיתולים החד פעמיים לבין תמיכה בדחיית גיל הגמילה ברור כשמש בצהרי יום. מה שחורה הוא שתופעת דחיית הגמילה, שנובעת מנוחות טכנולוגית גרידא, מקבלת תמיכה באצטלה של תיאוריות ומחקרים מתחומי מדעי ההתנהגות והרפואה (אגב, חלק ממחקרים אלו ממומן על ידי תאגידי ענק כגון 'פרוקטור אנד גמבל', המייצרים חיתולים חד פעמיים!), בהם נטען שלפעוטות צעירים ולתינוקות אין את הבשלות ההתפתחותית המתאימה המאפשרת שליטה בעשיית הצרכים – מסקנה המופרכת בקלות על ידי עובדות מהשטח.

הסובלנות היתרה, שלא לומר העידוד, שרווחים כיום לגבי התופעה של עיכוב הגמילה אצל ילדים בני שלוש, ארבע ואף יותר היא מקור להרבה מאוד מן הבעיות שנוצרות בהמשך, ועצתם של מומחים מתחומים שונים להורים, להניח לנפשו ילד מעוכב גמילה, היא בעיני עצה מקוממת ואף מוטעית.

 

אני טוענת כי ניתן לחנך פעוטות לשליטה בעשיית צרכיהם הרבה יותר מוקדם מהגיל המומלץ כיום, וזאת על סמך עובדות היסטוריות, אנתרופולוגיות ונתונים מניסיוני האישי והמקצועי.

למעשה, מבחינה התפתחותית ניתן להתחיל ללמד תינוקות שליטה בצרכים כמעט מיום היוולדם או לכל היותר כשהם בני מספר חודשים בלבד. את ההוכחה לכך ניתן למצוא עד היום בחברות ובתרבויות שאינן מערביות/מודרניות, וכן עד לפני כמה עשורים גם בעולם המערבי (תרגיל לקוראים בני ה +30, שנולדו בעידן חיתולי הבד: נסו לברר עם הוריכם באיזה גיל גמלו אתכם...). בכל אלה, מאז ומתמיד, תינוקות הגיעו לשליטה טובה בעשיית צרכיהם סביב גיל שנה ואף מספר חדשים קודם לכן. מכאן ניתן להסיק:

-          לתינוקות יש את כל הבשלות הנחוצה לשליטה בעשיית צרכיהם הרבה לפני גיל שנתיים וחצי -  שלוש.

-          לא ייווצר כל נזק פסיכולוגי לפעוט שייגמל בגיל מוקדם יותר מגיל שנתיים וחצי רק בשל הקדמת הגמילה. נהפוך הוא: נזקים ובעיות רבות נובעים מעצם דחיית הגמילה לגיל ה terrible two' ' המפורסם, כשהפעוט המודע והדעתן לא נלהב לשתף פעולה עם הניסיון להתערב ולשנות את הרגלי עשיית צרכיו.

-          ההצלחה בתהליך הגמילה תורמת לפעוט הרבה מעבר לשליטה בצרכים: הוא מפתח את יכולות דחיית הסיפוקים, השליטה העצמית והויסות העצמי. כמו כן הדבר תורם לפיתוח העצמאות שלו ולחיזוק הדימוי העצמי שלו.

 

לגמילה המוקדמת יתרונות נוספים מלבד קידומו של הפעוט, אותם אזכיר בקצרה:

-          היגייניים (איזה עוד בעל חיים מגדל את צאצאיו כשהם שרויים לאורך שנתיים-שלוש, עשרים וארבע שעות ביממה, בתוך הפרשותיהם?)

-           כלכליים (עשו חשבון כמה כסף וטרחה יחסכו הורים שיקצרו את תקופת ההחתלה של ילדם בשנה או יותר)

-           אקולוגיים (חיתולים חד פעמיים, שלוקח להם למעלה מ 500 שנה להתכלות, נחשבים לאחד מהמזהמים הקשים ביותר של כדור הארץ).

 

חישבו: אם כך, מדוע שהורה לא יחפוץ לנצל את הפוטנציאל שממילא ישנו אצל ילדו? שהרי לא מדובר על אילוץ או דחיפה של הפעוט לדבר מה שאינו בשל לקראתו. האם אפשר להעלות על הדעת עוד תחום התפתחות אצל ילדינו – מוטורי, קוגניטיבי או רגשי חברתי - בו היינו מקבלים בשלווה ובנחת עיכוב התפתחותי של שנה, שנתיים ואף יותר? הרי קשה להאמין שלא היינו נחרדים מהעיכוב ועושים כל שביכולתנו לקדם את הילד.

כפי שהזכרתי, ניתן לגמול תינוקות בני מספר שבועות (שכן, הם בשלים לכך!), אך אני מבינה שהמלצה זו נשמעת עדיין קיצונית ובלתי ניתנת ליישום לרוב ההורים (למרות שיש קהילת הורים הולכת וגדלה המגדלת את תינוקיה ללא חיתולים).

אני יודעת מניסיוני שישנם הורים כנים דיים המודים שהם לא ממהרים לגמול ושאינם מלאי מוטיבציה לקראת המשימה החינוכית הזו לא מתוך טעמים אידיאולוגיים או הזדהות עם תיאוריה כלשהי, אלא משום הנוחות שבשימוש בחיתולים החד פעמיים. יחד עם זאת אני מאמינה שהורים בעלי מודעות יבינו שנוחות זו שלהם אינה מצדיקה את דחיית הגמילה ואינה הוגנת כלפי ילדם.

לפיכך אסתפק בהמלצה מתונה יותר, אך חד משמעית, לכל העוסקים בתחום: החזרת תהליך הגמילה לגיל שהרבה יותר מתאים לתינוק, ושגם על הוריו יהיה מקובל - 

גמילה מחיתולים סביב גיל שנה וחצי (ואף מוקדם יותר). 

 

* שינוי הגישה החינוכית לגמילה מחיתולים

הגישה החינוכית האופיינית לתפיסה הרווחת הינה כזו הרואה בפעוט את הדמות המובילה את תהליך הגמילה. בתפיסה הרווחת הפעוט צריך להיות "בשל" לתהליך ותפקידם של ההורים והגננות מצטמצם ב"לזרום איתו". במילים אחרות: האחריות על התהליך מונחת על כתפיו של בן השנתיים - שלוש, והוריו שם כדי ללוותו בתהליך ולתמוך בו.

אני סבורה שזוהי גישה חינוכית בעייתית. ממצאי המחקר שלי וניסיוני הקליני מוכיחים כי סגנון הורי כזה נמצא במיתאם עם הופעת קשיים בתהליך הגמילה. הווה אומר: ככל שההורה מתנהל באופן פחות סמכותי לאורך תהליך הגמילה – כך עולים הסיכויים להופעת בעיות, וככל שההורה מדגים סגנון סמכותי יותר במהלך הגמילה – כך צפויה הצלחה מהירה ומלאה.

 

כמי שבאה מהאסכולה של ההורות הסמכותית אני רואה בהורים דמויות חינוכיות משמעותיות ביותר האמורות לחנך ולהנהיג את ילדיהן ולא "לזרום איתם". כל מי שעיניו בראשו, ובמיוחד אלו העוסקים בחינוך, יודע שאנו מתמודדים יומיום ומשלמים את המחיר הכבד של ההורות הלא סמכותית - זאת בהרבה מתחומי אחריותם של ההורים וכך גם בתהליך הגמילה.

לא הפעוט הוא זה שצריך "להיות בשל" לתהליך הגמילה מהחיתולים (הוא בשל לכך כמעט מיום היוולדו - ההסבר בסעיף הקודם) אלא הוריו הם אלו שצריכים להיות בשלים להעבירו את תהליך החיברות ההכרחי הזה.

בשלות הורית זו תבוא לידי ביטוי בהורות הסמכותית שהם יפגינו בבואם לגמול את ילדם: הם אלו שיחליטו על התחלת התהליך (ולא יחכו לסימנים כל שהם מהפעוט שמעידים על כך שהוא מעוניין, רוצה או מסכים לתהליך), יהיו נחרצים בביצוע החלטתם החינוכית, והם אלו שיובילו וינהלו את התהליך. הם לא יצפו מהפעוט שידע לנהל את התהליך ולא יאפשרו לו "לנהל" אותם. הם לא ייבהלו מקשיים העשויים להתעורר לאורך התהליך, ולא ייסוגו כאשר הפעוט לא ישתף פעולה או אף יגלה התנגדות. הם יהיו עקביים ונחושים ולא ייבהלו מאמירות סרק מהלכות אימים שלילד יהיו "טראומות", שכן באינטואיציות הבריאות שלהם הם יבינו כי נזק פסיכולוגי קשה יותר (אם בכלל) עלול להיגרם לילד שחווה את הוריו הססניים, חסרי ביטחון ומתקשים להנהיג אותו.

הורים סמכותיים ומציבי גבולות חווים את ההורות כמאתגרת וכמתגמלת. הם חשים בטחון בתפקידם ההורי, מקבלים בהבנה גילויי דעתנות של הפעוט ואינם נרתעים מלהתמודד עמם. עצם יכולת ההתמודדות, ולבטח ההצלחות וההישגים ההוריים, מעניקים להורים הסמכותיים תחושות מסוגלות והישגיות משמעותיים ביותר. הם חווים את שנות ההורות הראשונות באופן חיובי יותר ועבורם גיל שנתיים עשוי להיות תקופה מספקת ומהנה בהורות שלהם. 

כהורים סמכותיים הם יבהירו מהן ההתנהגויות שהם מצפים להן ויחזקו התנהגויות אלו. הם יהיו רגישים, חמים ואמפטיים אל הפעוט ויתמכו בו, עד לסיומו המוצלח של התהליך.

 זוהי גמילה בהתאם לגישת הסמכות ההורית, גישה המניבה הצלחה בתהליך הגמילה.

 

 

* שינוי שיטת הגמילה מהחיתולים

בבסיסה של התפיסה הרווחת כיום, ישנה ההנחה לפיה הפעוט צריך להראות מוכנות כלשהי לתהליך, ובהתאם לכך מושם דגש רב על שכנוע הפעוט ונתינת הסברים מלומדים וארוכים האמורים לרכך את התנגדותו ולהביאו לידי הסכמה לשיתוף פעולה ולהיענות לתהליך הגמילה. ספרים רבים נכתבו כדי לנסות להסביר ולשכנע את הפעוט כמה טוב ונחמד לעשות את צרכיו בסיר או בשירותים. יוצרי קלטות למיניהן מתפרנסים יפה ממשיכתם של הפעוטות לעלילה ולשירים יפים, ומתקוותם של הוריהם שבעקבות כך הפעוט יחליט שאכן הגיע זמנו להצטרף לחבריו הגמולים.

 

על פי תפיסתי, המושתתת על עקרונות הפסיכולוגיה ההתנהגותית, תהליך הגמילה דומה יותר לאימון לניקיון (כפי שהוא מכונה באנגלית: toilet-training ) מאשר לחינוך לניקיון. לשיטתי אין כל צורך בהסברים ארוכים ושכנועים מתישים, משום שההורים הם המחליטים, האחראים והמנהלים את התהליך -  עם יותר או עם פחות שיתוף פעולה של הפעוט. אין צורך בדברת רבה מדי שכן מה שישפיע הוא לא מה שההורים אומרים אלא מה שהם עושים. זאת גם הסיבה שניתן לגמול בגיל צעיר, הרבה לפני שהתינוק שולט בשפה ויכול להביע את עצמו במילים.

במידה וגומלים תינוקות סביב גיל שנה, תהליך הגמילה מתנהל למעשה על פי עקרונות תיאוריות הלמידה שבבסיסן נמצא תהליך ההתניה. בכך הוא דומה מעט לתהליך חינוכו של כלבלב שלא לעשות את צרכיו בבית. אין מקום להיפגע מן ההשוואה: היא ניתנה רק על מנת לקדם את ההבנה שאם אפשרי לגמול כלבלב בן כמה שבועות, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה לגמול תינוק, אם כי זאת כמובן בדרך המתאימה לתינוק האנושי.

השיטה מתמצית בכך שההורים קובעים עובדה חד משמעית: אין יותר חיתולים ומעתה את הקקי והפיפי אנחנו נלמד לעשות בסיר או בשירותים. מובן שקביעה זו אינה מספקת והיא צריכה להיות מלווה בעוד מספר דברים שעל ההורים לעשות, ולשם כך עליהם לקבל הדרכה מתאימה ומפורטת.

במידה וגומלים פעוטות בני שנתיים-שלוש גם אז הגמילה נעשית על פי השיטה ההתנהגותית, תוך התאמה למאפייני הגיל ותוך היעזרות מסוימת בהסברים.

 

מקומה של הגננת בתהליך הגמילה

 

בבואנו לבחון את השפעתה האפשרית של הגננת על תהליך הגמילה מהחיתולים ניתן לראות זאת בשלוש נקודות עיקריות לאורך התהליך:

הגננת כיוזמת את התהליך, הגננת כמקור מידע להורים לגבי התהליך והגננת כלוקחת חלק בתהליך.

מכיוון שממוצע גיל הגמילה עומד על שנתיים וחצי-שלוש, ומכיוון שהורים מצופים ואף נדרשים לגמול את ילדיהם לפני כניסתם למערכת החינוך הממלכתית, הרי שמן הסתם מרבית הפעוטות נגמלים כשהם עדיין בגנים הפרטיים. מתוך היכרותי עם ה'שטח' אני יודעת שיש בין הגננות בגנים הפרטיים אלו המטות שכם ומדרבנות, תומכות ועוזרות להורים בגמילת ילדיהם. לצידן ישנן, לצערי, גם גננות שנוטות יותר לרפות את ידי ההורה המעוניין בגמילת ילדו על ידי שימוש בתירוץ האולטימטיבי - "הילד לא בשל". בכך הן פוטרות עצמן מעונשו של תהליך מייגע משהו, הכרוך בהשקעה, ומותירות את ההורה להתמודד עם זה בהמשך הדרך, כנראה בגן הבא (בפאראפרזה ייאמר על זה "הילד ייגמל - אך לא בגננו"...).

לעיתים קרובות הגן הבא הוא כבר גן המועצה או העירייה. הלחץ על ההורה שילדו אינו גמול גדול, ולעיתים אף גובל באיומים חסרי בסיס ושחר שהמערכת לא תקלוט ילד לא גמול (חוזר מנכ"ל מבהיר חד משמעית שהחלת חוק חינוך חובה חינם לא תאפשר עוד אי קבלת ילדים לא גמולים לגני הילדים כפי שהיה נהוג בעבר).

וכך, מוצאים את עצמם ילדים לא גמולים, הוריהם והגננות שלהם בבעיה שלפנינו. אין ספק שהבעיה הריחנית הזו אינה נעימה לאף אחד מהשותפים. אין ספק שרוב הגנים אינם ערוכים להתמודדות זו, הן מבחינת התנאים הסביבתיים והן מבחינת הידע והכלים העומדים לרשות הגננות והסייעות.

מתוך המחקר שערכתי אני יודעת עד כמה משמעותי מקומה של הגננת, בקידומו של התהליך או בעיכובו. מניסיוני עם עשרות רבות של בעיות גמילה למדתי להכיר בהשפעתה מרחיקת הלכת של הגננת על התהליך - עד כדי כך מגעת השפעתה שבגישתה לנושא הגננת עשויה להרים או להפיל תהליך גמילה מקרטע.

 

על הגננות לפעול לקידום התהליך על בסיס התפיסה האומרת כי במרבית המקרים איחור או בעיה בגמילה אינם מצביעים על איחור התפתחותי אחר של הילד ואינם תוצאה של בעיות רגשיות עמוקות. כמוסבר במאמר זה - הם תוצר של הלך רוח חינוכי לקוי ושל נורמות גמילה מוטעות.

על הגננת להפעיל את סמכותה באופן מיטיב ותומך, הן כלפי הילד והן כלפי ההורים. גננת הנתפסת על ידי הילד, המפגין קושי בעשיית צרכיו, כדמות חמה ומציבת גבולות - מסוגלת לחולל פלאים בתהליך:

שידור מסר ברור וחד משמעי המגדיר מהי ההתנהגות המצופה מהילד במסגרת הגן, נשיאה של הצוות באחריות למניעת "פספוסים" ולקיחה יזומה של הילד לשירותים, יצירת מערך חיזוקים והפסדים לילד על הצלחותיו ואי הצלחותיו - אלה הם בבסיס הגישה הנכונה של הגננת להתמודדות עם ילד בעל קשיים בשליטה בעשיית צרכים.

לפיכך, מחובתה של הגננת, כדמות חינוכית משמעותית ביותר עבור הילד והוריו, לעשות כל שלאל ידה לקדם את הילד ולתמוך בהורים (שכאמור - הם העומדים בראש האחראיים על תהליך חינוכי זה).

 

 

לסיכום

מחקרים עדכניים מוכיחים כי מעולם לא היו כל כך הרבה קשיים ובעיות סביב גמילת ילדים מחיתולים כפי שיש כיום. במדגם הצנוע של עבודת המחקר שלי נמצא שקרוב ל - 50% מילדי הגנים, שגילם בממוצע 4.5, למעשה אינם גמולים באופן מלא ומשביע רצון. אני פוגשת בקליניקה שלי מדי שבוע הורים מיואשים ומתוסכלים לילדים בני ארבע, חמש, שש ואף יותר (!) שעדיין לא רכשו שליטה בעשיית הצרכים, וזאת למרות שהם ילדים בעלי התפתחות תקינה בתחומים אחרים. זוהי "מגיפה שקטה" משום שההתנהגות השכיחה של ההורה שנתקל בקשיים בגמילת ילדו היא לא למהר להודות בפני עצמו או בפני הסביבה שישנה כאן בעיה, ולהעדיף לנסות להתמודד עם הקשיים באופן דיסקרטי.

גם כשההורה כבר חש היטב שזהו מצב בלתי נסבל, מכיר בבעיה ומחליט לפנות לקבלת יעוץ מקצועי (מתחומי החינוך או הטיפול למיניהם) חוששתני שרבים סיכוייו להגיע לאיש מקצוע שמן הסתם אוחז בתפיסה הרווחת - שהיא זו שמלכתחילה היוותה את המקור לבעיות. העצה הרווחת שההורה יקבל היא להניח לעניין ו"לתת לזמן לעשות את שלו", כשלמעשה לא פעם לא רק שהזמן לא מיטיב את המצב אלא הוא אף מחמירו.

לטעמי, חוסר המעש הזה אינו פתרון. אני מציעה להורים ולגננות הנושאות עימם בנטל החינוך, לנקוט בעשייה פעילה וממשית למען קידומם והתפתחותם של הילדים ומיצוי יכולותיהם לשלוט בצרכיהם.

כמובן שישנו צורך להנחות את ההורה, שאינו מורגל ביישום התפיסה החינוכית הסמכותית - התנהגותית בתחום של הגמילה מהחיתולים, ולהדריכו כיצד עליו להעביר את התהליך באופן המתאים על מנת להגיע להצלחה הרצויה.

 

אני קוראת במאמר זה להורים ולכל הנוגעים בתחום, ובמיוחד לגננות -  הרשו לעצמכם להשתחרר מכבלי החשיבה המקובעת בנושא הגמילה מהחיתולים, לבחון את האפשרות שהתפיסה הרווחת כיום אחראית במידה רבה לעיכובים ולבעיות גמילה מיותרים אצל ילדים רבים מדי, ולהיפתח, לבחון ולנסות תפיסה אחרת, הנסמכת על היגיון בריא ועובדות מוכחות.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד