סלביה פוגל-ביזאוי: "הנשמע קולן?
סלביה פוגל-ביזאוי: "הנשמע קולן?

 

פרופ' סלביה פוגל-ביזאוי היא ראש תכנית מ.א. בלימודי משפחה , החוג למדעי ההתנהגות המכללה למנהל

 

הפמיניזם בישראל מורכב מזרמים רבים ומגוונים. הבעיה היא שהם פועלים בנפרד, בלי ליצור מרחבי עשייה משותפים ובלא שיגיעו לרב-שיח אסטרטגי

 

 

טקסט: מאז תחילת שנות ה-70, עת גאה ה"גל השני" של הפמיניזם בישראל, התפתחה  והתרחבה עד מאוד התנועה הפמיניסטית, כך שכיום תנועה זו מורכבת מזרמים שונים ומגוונים. מטרת המאמר היא לתאר את אותם זרמים, תוך הצגת הסוגיות השונות העומדות על סדר היום. לשם כך, בחלק הראשון, "ממחאה לתנועה", אציג את הזרמים שהתגבשו במסגרת ה"גל השני". בהמשך,  בחלק השני, "פמיניזם במלכוד", אצביע על הגורמים היוצרים מצב בו הפמיניזם, למרות הישגיו, אינו מצליח כיום לאתגר באופן משמעותי את  הסדר המגדרי בחברה. לבסוף, אטען שעל מנת לשנות את המצב, רצוי ליצור מרחבי הידברות ושיתופי פעולה אסטרטגיים לטווח ארוך, ולא רק קואליציות אד-הוק לטווח קצר, כפי,  שלרוב, זה נעשה היום.

 

1. ממחאה לתנועה

"הגל  הראשון" של הפמיניזם הישראלי גאה בתקופת היישוב. הפמיניסטיות הליברליות מהחוגים ה"אזרחיים" נאבקו לקידום מעמדן האזרחי של הנשים ושל האמהות, ורשמו כאחד מהישגיהן המרכזיים את השגת זכות הבחירה לנשים, במסגרת המוסדות הלאומיים שהקימה הקהילה היהודית בא"י (המאבק התנהל בין 1917 ל- 1926). במקביל, בהשראת הפמיניזם הסוציאליסטי, קידמו "הפועלות" את  מעמדן של הנשים העובדות, תוך הגנה על האם העובדת בשוק העבודה ובמשק ביתה. זרמים מרכזיים אלה, אליהם הצטרף בשנות ה-30 גם זרם פמיניסטי דתי, שהשתייך ל"הפועל המזרחי", פעלו גם להשיג עבור הנשים את ה"זכות למלא את חובותיהן הלאומיות", דהיינו, להצטרף למאבק הלאומי במסגרת הארגונים הצבאיים של היישוב.

            ה"גל השני" של הפמיניזם בארץ, כמו בעולם כולו, קשור להתפתחויות פוליטיות-תרבותיות.  אחת מהן היא המפנה שחל בחברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, ובעיקר לאחר מלחמת יום כיפור, כשסוגיית זכויות האדם וזכויות האזרח החלה להופיע על סדר היום הלאומי. בין היתר, נושאים הקשורים לכיבוש השטחים ולקונפליקט היהודי-פלסטיני; לאפליה העדתית ולאי השוויון הכלכלי-חברתי  ("הפנתרים השחורים")  וכן, לזהויות  היהודיות בארץ ובעולם, החלו להפוך לחלק מהשיח הציבורי, תוך קריאת תיגר על המיתוסים הלאומיים. כידוע, תהליכים אלה תרמו רבות, יחד עם זעזוע מלחמת יום כיפור, לקץ ההגמוניה של תנועת העבודה.

רוח ביקורתית זו לא פסחה על סוגית "שוויון המינים"  (בשפה של אז), ודגל המחאה הורם על ידי עולות חדשות מהמערב ועל ידי ילידות הארץ, אשר חוו את  אירועי "הגל השני" של המהפכה הפמיניסטית בארה"ב ובאירופה. בישראל, כמו  במערב, ה"גל השני" של הפמיניזם התאפיין מלכתחילה  בקולות רבים ומרובים, ולא  בהכרח הרמוניים.

באותן שנים, קודם בחיפה (1970) ובהמשך בתל-אביב, החל להתארגן קומץ קטן ואמיץ של פמיניסטיות,  אשר השמיעו בעיקר קול פמיניסטי  רדיקלי. בהתאם לעיקרון, לפיו "האישי הוא הפוליטי", הצביעו פמיניסטיות אלה על המנגנונים הפטריארכאליים אשר, בעזרת דיכוי מיניות האישה וכינון מוסד המשפחה, מדירים את הנשים מעמדות כוח בחברה. פמיניסטיות אלו גם ארגנו קבוצות נשים  ל"העלאת  התודעה של הנשים למצבן האישי והקולקטיבי", ופעלו להציב במרכז הדיון הציבורי סוגיות כגון הנישואין והגירושין בישראל, וכן סוגיות הקשורות לאלימות כלפי נשים,  כגון (מה שהיה אז) איסור ההפלות; הכאת נשים; גילוי עריות, זנות ופורנוגרפיה.

במקביל, קומץ קטן ולא פחות אמיץ של פמיניסטיות בירושלים, הציג אג'נדה פמיניסטית שונה במקצת, שהושפעה בעיקר מהפמיניזם הסוציאליסטי. במסגרת זו הודגש השילוב המובנה בין הניצול המעמדי, הלאומי והמגדרי. כמו כן, הוצג הצורך לקדם את השוויון המגדרי כחלק משוויון האדם, תוך התנגדות הן למשטר הקפיטליסטי והן לכיבוש. בירושלים פעלו גם ה"קבוצות להעלאת התודעה",  כשבמסגרתן, הושם  הדגש  על השחרור המעמדי והלאומי כתנאי לשחרור המגדרי.

            חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לאחד את הקבוצות השונות לתנועה  פמיניסטית אחת, הדבר לא צלח. למרות זאת, השפעת העשייה הפמיניסטית של אותן קבוצות חוץ ממסדיות כבר ניכרה באותה תקופה. במסגרת תהליך זה, הצליחה  הקבוצה התל-אביבית להשפיע על קבלת "חוק יחסי ממון בין בני זוג", שנחקק בשנת 1973, ויחד עם שתי הקבוצות הפמיניסטיות האחרות, תרמה קבוצה זו להעלאת נושא ההפלות לסדר היום הציבורי, אם כי בהצלחה מוגבלת ביותר.

בנוסף, הקבוצה בת"א הקימה, ב-1978, את מרכז הסיוע לנפגעות אונס הראשון בישראל. שנה קודם לכן, ב-1977, הקימו הפמיניסטיות בחיפה את המקלט הראשון לנשים מוכות בארץ, כאשר פמיניסטיות אחרות בהרצליה הקימו את המקלט השני, ובהמשך, ב-1981, הקימו הפמיניסטיות הירושלמיות עוד שני מקלטים. רוחות אלו  נשבו גם ב-1980, עת נוסד "נגה", כתב-העת הפמיניסטי המוביל של ה"גל השני", שהמשיך להתקיים עד 2005. היום אחד הארגונים הבולטים, הממשיך קווי פעולה אלה, הוא הארגון: "אישה לאישה - ארגון פמיניסטי חיפה".

באותן שנים, גם הלך והתחזק בישראל הפמיניזם הליברלי, אשר  דרש את שילובן  של הנשים בשוק העבודה ובצבא, תוך קידום  מערכת חינוך ומערכת חוקים שוויוניות יותר מבחינה מגדרית. נקודת מפנה בתהליך התחזקות הפמיניזם הליברלי בארץ הייתה פעילותה של הוועדה לקידום מעמד האישה בין 1975 ל-1978, אותה הקים יצחק רבין ב-1975, במסגרת "שנת האישה הבינלאומית", שהונהגה בעולם בחסות האו"ם.

עם הקמת שדולת הנשים, ב-1984, החל הפמיניזם הליברלי לחלחל לתודעתן של נשים השייכות לקבוצות שונות בחברה, ולהפוך לזרם המוביל של הפמיניזם בישראל - מעמד בו הוא מחזיק עד עצם היום הזה. לפמיניזם הליברלי מספר רב של הישגים בהעלאת סוגיות פמיניסטיות לסדר היום הלאומי ובקידום החקיקה המגדרית בכל תחומי החיים, משוויון ההזדמנויות בעבודה ושילובן של הנשים בתפקידי לוחמה בצבא ועד לסוגיות הקשורות לבריאות האישה או לאלימות כלפי נשים.

            להתפתחויות אלה גם היה ביטוי במסגרת הפוליטיקה הממוסדת. בין היתר, בשנת 1974, מרשה פרידמן, ממכוננות ה"גל השני", נבחרה לכנסת ברשימת ר"ץ,  המפלגה הכללית הראשונה שהוקמה בארץ על ידי אישה, שולמית אלוני. כמו כן, ארגוני הנשים הממסדיים - ויצ"ו, מועצת הפועלות, שהחל מ-1976 הפכה לנעמ"ת, ואמונה-תנועת האישה הדתית לאומית - החלו בהדרגה להתייחס לסוגיות הפמיניסטיות וכן להשמיע קול  פמיניסטי יותר, אם כי בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80, הם בעיקר תמכו בנשים בתפקידיהן המסורתיים, תוך קבלת הסדר המגדרי.

כפי שציינו לעיל, הפמיניסטיות לא  תמיד שיתפו פעולה בינן לבין עצמן, בין היתר כי נראה היה שרב המרחק  בין "הרדיקליות" ל"סוציאליסטיות", ובוודאי בינן לבין ה"ליברליות". אולם, למרות זאת, היו ביניהן קווי דמיון רבים: לא רק ש"סוגיות רדיקליות", כמו אלימות כלפי נשים, אומצו בהדרגה על ידי כל הזרמים (וכפי שטענו קודם, במרוצת הזמן גם על ידי ארגוני הנשים הממסדיים), אלא שהפמיניסטיות הפעילות, ובעיקר הבולטות שבהן, השתייכו לאותו מיקום חברתי-מעמדי: כולן  היו יהודיות, הטרוסקסואליות, אשכנזיות, מהמעמד הבינוני והבינוני גבוה, ממרכז הארץ.  מרשה  פרידמן הצהירה על זהותה הלסבית רק בסוף שנות ה-70. באותה תקופה היא הייתה בין היחידים, בקרב הנשים והגברים כאחד, אשר העזו ל"צאת מהארון".

אפיונים משותפים נוספים לפמיניסטיות אז היה מיקומן הפוליטי: הן השתייכו  לשמאל הציוני וכן לשמאל הלא ציוני או האנטי-ציוני. כמו כן, גישתן הבסיסית לדת הייתה זהה: הן היו נשים חילוניות, דהיינו, נשים שגם אם היו דתיות, תמכו בחילון החברה הישראלית, או לפחות בחיבור בין דמוקרטיה ודת, תוך הכרה בפלורליזם היהודי. כמו כן,  מבחינה אידיאולוגית,  שיח הפעילות הפמיניסטיות אז  שיקף את עקרונות האוניברסליות המערבית – עקרונות המבקשים ליצור, על בסיס זהות נשית כוללת ואחידה, פתרון פמיניסטי כולל ואחיד לנשים. יהיה זה הפתרון הרדיקלי, הסוציאליסטי או הליברלי.  

            מצב עניינים זה, יחד עם ההתנגדות לתפיסות אוניברסליות, גרם לכך שלאורך הזמן, פמיניסטיות רבות לא מצאו את מקומן במסגרות אלה. בעיניהן, המנהיגות הפמיניסטיות לא ידעו/רצו להתייחס לשוני המגדרי הלאומי, האתנו-מעמדי או הדתי הקיים בין הנשים. בנוסף, הן הרגישו לא פעם שכ"שונות" הן נדחקות  לשוליים, תוך הכפפת זהותן האישית והקולקטיבית.   

            במרוצת שנות ה-70 וה-80, היו נשים לסביות וערביות-ישראליות הראשונות לפרוץ את חומות ההשתקה. הלסביות-הפמיניסטיות החלו להתארגן בנפרד במחצית השנייה של שנות ה-70, לאחר שחיפשו את דרכן במסגרות שונות, כמו מסגרות מעורבות של הומואים ולסביות, בהן שועתק לעיתים הסדר המגדרי; או מסגרות של לסביות, שלא תמיד היו פמיניסטיות; או מסגרות פמיניסטיות, שכאמור, היו לעיתים לסבו-פוביות. בתהליך זה, אחת המסגרות הארגוניות המרכזיות של הפמיניזם הלסבי, קל"ף - קהילה לסבית-פמיניסטית, הוקמה  ב-1987 והמשיכה לפעול עד 2007.

 הזרם הלסבי-פמיניסטי, על מסגרותיו השונות, נאבק על הזכות להגדרה עצמית של הלסביות-הפמיניסטיות, שכוללת בנוסף למאבק נגד שוליותן הכפולה כנשים וכלסביות, הכרה במשפחה החד-מינית הלסבית. בתחום "השוליות הכפולה והמשולשת", אחת מפריצות הדרך המשמעותיות היא היווסדותו בחיפה, ב-2002, של ארגון "אסוואת", ארגון פמיניסטי לסבי ערבי-ישראלי. בתחום ההכרה במשפחה הלסבית, אחת מפריצות הדרך המרכזיות הייתה ב-2005, עם החלטת בג"ץ, בראשות השופט אהרן  ברק, לאפשר לזוג לסביות, טל ואביטל ירוס-חקק, לאמץ זו את ילדיה של השנייה, על פי עיקרון "טובת הילד".

כמו כן, מתחילת שנות השמונים הלך והתגבש הפמיניזם הערבי בישראל,  כשנשים ערביות-ישראליות החלו להקים ארגונים פמיניסטיים אוטונומיים. להתפתחות זו סיבות שונות, כמו למשל, דחיקה מתנשאת של זהותן וצרכיהן של הנשים הערביות בישראל מסדר יומם  של הארגונים הפמיניסטיים,  בדומה לדפוס המוכר בארגוני הנשים הממסדיים, נעמ"ת וויצ"ו. סיבה אחרת להתפתחות זו קשורה לצורך להשתלב במרקם החברתי-פוליטי בו חיות הערביות, אזרחיות מדינת ישראל, קרי, במרקם בו מיקומן של הנשים הערביות נגזר לא רק מהיותן נשים, אלא גם  מהיותן אזרחיות ערביות במדינה יהודית. כך, מתחילת שנות ה-80, התחילו לקום ארגונים  פמיניסטיים. עם הזמן ארגונים כאלה הופיעו בכל מגזרי החברה הערבית בישראל, לרבות החברה הבדווית.

סדר יומם של  ארגונים אלה רחב ומגוון: הקמת מעונות יום; העצמה ועצמאות כלכלית; מאבק נגד האלימות כלפי נשים, כולל רציחת נשים על רקע מה  שנקרא "כבוד המשפחה"; מתן סיוע לנפגעות תקיפה מינית; שינוי המעמד אישי; קריאה פמיניסטית של הטקסטים הדתיים; העצמה פוליטית וכו'. פעילות זו קיימת בנוסף לפעילות המשותפת עם הפמיניסטיות היהודיות, שנעשית בעיקר בתחום  דיני האישות, זכויות האדם, דו-קיום ושלום. בשנים אחרונות הפכה עשייה רבת פנים זו את הפמיניזם הערבי בישראל לגורם משמעותי בחברה האזרחית הערבית, ובחברה האזרחית הישראלית כולה.

            גם בשנות ה-90, עם התבססות הפמיניזם  המזרחי והדתי, המשיך הפמיניזם בישראל להתגוון. הפמיניזם המזרחי התארגן לאט ובהדרגה, למרות שהמזרחיות, שהצטרפו מלכתחילה לעשייה הפמיניסטית, ביטאו לעיתים את אכזבתן מהאג'נדה הפמיניסטית. הן טענו שאג'נדה זו אינה מתייחסת אליהן, הווה אומר, מתעלמת ממיקומן המעמדי-החברתי הפריפריאלי; מזלזלת במורשתן התרבותית וכן נותנת הכשר למנגנוני ההדרה וההכפפה המופעלים בחברה נגדן על ידי הנשים האשכנזיות. עם השנים גברו האכזבה והכעס, ואיתם הרצון לשנות את פני הדברים.

            ב-1992, לקראת ארגון הכנס הפמיניסטי הארצי (שהתקיים  עם הפסקות החל מ-1978), דרשו פמיניסטיות מזרחיות, כתנאי להצטרפותן לכנס הפמיניסטי, לקבל 'ייצוג הולם'  יחד עם  נשים  יהודיות-אשכנזיות ונשים ערביות. שנה לאחר מכן,  השמיעו הלסביות-הפמיניסטיות אותה דרישה. כך נוצרה 'שיטת הרבעים', המעניקה ייצוג הולם לארבע קבוצות ובכך אפשרה השמעת קולות פמיניסטיים "אחרים". מאז זו הפכה לעיקרון מוביל בעשייה הפמיניסטית.  

בהמשך, חידד הפמיניזם המזרחי את ייחודו במפת הזרמים של הפמיניזם בישראל.  ב-1996 התקיים בנתניה הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון, וב-1999 קיבל זרם זה גם ביטוי ארגוני כשהוקם ב(דרום) תל-אביב  ארגון "אחותי - למען נשים בישראל".  הפמיניזם המזרחי פועל היום על מנת לקדם נושאים של צדק כלכלי, חברתי ותרבותי בין כלל הנשים בישראל, יהודיות וערביות, מזרחיות ואשכנזיות, יוצאות אתיופיה וברית המועצות, דתיות, מסורתיות ואתיאיסטיות, אזרחיות ישראל ומהגרות עבודה, על בסיס דיאלוג רב-תרבותי, רב-קולי ורב-ערוצי ביניהן.  

גם הפמיניזם הדתי התגבש בהדרגה. פמיניסטיות דתיות אורתודוקסיות אמנם התחברו מוקדם לעשייה הפמיניסטית וניהלו, וממשיכות לנהל, מאבק עיקש בתחום המעמד האישי, בין היתר בנושא מסורבות גט ועגונות בישראל ובנושא אלימות במשפחה. פמיניסטיות דתיות אורתודוקסיות גם נאבקו, וממשיכות להיאבק, בתחום הפוליטיקה הממוסדת, כדי לקדם נשים דתיות בכל מוקדי הסמכות  הנבחרים במדינה, מהמועצות הדתיות עד הרשויות המקומיות והכנסת.

אולם, לדידן, המרחב הפמיניסטי שהלך והתעצב במרוצת השנים לא נתן ביטוי לסוגיות הלכתיות ופולחניות שלמענן פעלו שנים רבות. סוגיות אלה קשורות, בין היתר, לזכות ללמוד וללמד תורה וכן למקומה של האישה בקהילה הדתית בזמן התפילה ובזמן הקריאה בתורה ובמגילה. הן גם עוסקות במקומה של האישה הדתית אורתודוקסית במסגרת טקטי מעגל החיים ומעגל השנה.

על רקע בעיתיות זו, קם ב-1998 ארגון "קולך- פורום  נשים דתיות", המגדיר את עצמו כ"ברית נשים המחויבות להלכה, למסורת ישראל ולשוויון מגדרי". מאז  ועד היום ממשיך "קולך" לפעול למען יצירת שיח הלכתי משותף לנשים ולגברים ולהעצמת נשים בעולם היהודי והישראלי.  

לאור המתואר לעיל, ניתן לומר שהפמיניזם בישראל, שבתחילת דרכו נתפס לעיתים בעיני הציבור ונבחריו כמחאה "מיובאת" מיותרת, ובו בזמן רדיקלית ומזיקה, הפך במרוצת השנים לתנועה חברתית. קרי, הפך למרחב עשייה של התאגדויות שונות ומגוונות שמטרתן להשפיע על הסדר המגדרי. ככזה, בעיקר משנות ה-90, החל הפמיניזם להשפיע על תחומים נרחבים של הריבוד המגדרי, תוך קידום זכויות האדם והאזרח של הנשים בישראל. ביטוי לכך ניתן, בין השאר,  בשינוי התרבותי שהתחולל  ביחס לעיקרון השוויון המגדרי, כשאותו עיקרון, עם הזמן, נעשה מקובל  על שכבות נרחבות בחברה הישראלית.

לאקדמיה הישראלית הייתה תרומה נכבדת לכך, כשהיא הפכה, תוך מאבקים פנימיים מרים, לשופר לסוגיות פמיניסטיות. סוגיות אלה הועלו לסדר יום האקדמי והציבורי על פי השיח הפמיניסטי הליברלי, הרדיקלי והסוציאליסטי, וגם על פי השיח הפוסט מודרני, הפוסט קולוניאלי והקווירי, זאת בהשפעת הזרמים הלסבי, הערבי, המזרחי והדתי. למרות ההבדלים ביניהם, שלושת השיחים האחרונים  מנתחים את החברה ממיקומיו השונים של הפרט, דהיינו, מחוויותיו ומזהויותיו הנובעות מהשתייכותו בו-זמנית לקבוצות חברתיות שונות, כמו למשל:  מגדר, עדה, מעמד, דת, לאום, גיל, מצב בריאותי וכו'.

התפתחויות אלו גם אפשרו קידום חקיקה פמיניסטית וכינון פרקטיקות התומכות בשוויון ההזדמנויות בשוק העבודה. במקביל, הצליח הפמיניזם להפוך את האלימות כלפי נשים מסוגיה פרטית לציבורית, כך שהכאת נשים, רצח על רקע "חילול כבוד המשפחה", אונס, זנות, פורנוגרפיה, הטרדה מינית, סחר בנשים, הם היום עניינים שבהם מטפלים מוסדות המדינה בדרך שיטתית יותר מבעבר.

 הפמיניזם גם תרם לשינוי מעמד הנשים במסגרת מוסד המשפחה, בתחום האלימות וגם בתחום חלוקת הממון ובהכרה ב"משפחות חדשות", כמו למשל, הכרה במשפחות החד-מיניות. בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20, גם פרץ הפמיניזם את הגבולות המגדריים האולטימטיביים, כשקבוצות נשים משני עברי המתרס הפוליטי ("שמאל" ו"ימין"), החלו בפעילות ישירה בזירה הצבאית-ביטחונית. למשל, בנושא קידום השלום, פועלת היום "קואליציית נשים לשלום", תנועת שלום פמיניסטית, המורכבת מ-10 ארגונים שחברותיהם הן נשים יהודיות וערביות, אזרחיות מדינת ישראל, אשר הוקמה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.

זאת ועוד: ברמה הממלכתית, התמסד הפמיניזם המדינתי וקמו, מטעם המדינה, מסגרות לקידום השוויון המגדרי. בין היתר, ב-1978 התמנתה לראשונה יועצת למעמד האישה במשרד ראש הממשלה; ב-1992 הוקמה הוועדה למעמד האישה בכנסת כוועדה סטאטוטורית; ב-2000 ניתן מעמד חוקי למועצות נשים עירוניות וב-2008 הוקמה "נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה", האמורה להילחם מטעם המדינה נגד כל סוגי אפליה, מגדרית ואחרת, בשוק העבודה: קבלה לעבודה, תנאי עבודה, קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיטורין ופרישה מעבודה.

ניתן לשער שתמורות אלה היו בין הגורמים אשר הביאו לבחינה מחודשת של מערך הנשים בצה"ל ולפירוק הח"ן. במקום המבנה החיילי ההיסטורי הוקם, באוגוסט 2001, גוף שבראשו עומדת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (היוהל"ן). גוף זה מהווה מוקד ידע להתוויית מדיניות בתחום שירות הנשים בצה"ל ומגדיר את עצמו כגוף המקדם את שוויון ההזדמנויות המגדרי.

נראה  שתהליכים אלה היו בין הגורמים אשר הביאו את ציפי לבני לאמץ אסטרטגיה פמיניסטית במהלך בחירות 2009, כאשר, לאחר דשדוש בסקרים, היא גייסה  בהצלחה לא מבוטלת את הקול הנשי והפכה את ציבור הנשים לכוח אלקטורלי, בפעם הראשונה בתולדות המדינה.

           יחד עם זאת, ולמרות המתואר לעיל, השוויון המגדרי אינו עיקרון מקובל בכל תחומי החיים בחברה הישראלית. בין היתר, מעמדן האישי של אזרחיות המדינה עדיין נקבע על-ידי העיקרון ההלכתי, לפיו נשים הן רכושן של בעליהן ולא בנות אדם אוטונומיות, הרשאיות להחליט על גופן ועל גורלן. במקביל, ישראל  ממשיכה לתפקד כ"גן עדן" של זנות ושל סחר בנשים, זאת חרף גינוייה החוזרים  ונשנים של הקהילייה הבינלאומית.

      בתחום העבודה בשכר, למרות הישגיהן של הנשים, המצב ממשיך להיות בעייתי. למעשה, חלק גדול מהנשים עובדות עבודה חלקית או/ו משולב במקצועות המוגדרים "נשיים", דהיינו, בעלי הכנסה נמוכה ויוקרה נמוכה בהתאמה. כמו כן, ממוצע שכרן של נשים לשעת עבודה בשנת 2005 עמד עדיין על 83% מזה של גבר באותה עבודה או בעבודה זהה. כך שבממוצע, רמת השתכרותן של הנשים נמוכה באופן משמעותי מרמת השתכרותם של הגברים, (תמיר ,2007, 283).

       קיימים גם הבדלים מרחיקי לכת בשיעור השתתפותן של הנשים היהודיות  והערביות בשוק העבודה: ב-2005, 50% מהנשים, אזרחיות מדינת ישראל, בגיל העבודה, השתתפו בכוח העבודה האזרחי, כ- 56% מן היהודיות ורק כ- 18% מן הערביות, דהיינו, 19.3% מהמוסלמיות, 37.1% מהנוצריות ו26.4% מהדרוזיות (תמיר, 2007 , 256 -257). מצב זה משקף, בנוסף לאי השוויון המגדרי, את חוסר שוויון ההזדמנויות המובנה בין הנשים היהודיות לבין הנשים הערביות אזרחיות מדינת ישראל.  

       על סמך המתואר לעיל, לא ייפלא שב-2006, 65% ממקבלי השלמת הכנסה היו נשים (סבירסקי, 2007, 18); 62% מהנשים המועסקות לא הגיעו לסף המס, בגלל רמת השתכרות נמוכה (סבירסקי, 2007 ,19 ) ומשנות ה-50 ועד היום, תמיד היו יותר מובטלות מאשר מובטלים (תמיר, 2007, 262 – 263).

המצב לא מעודד יותר במישור הפוליטיקה הממוסדת. למרות הוצאת "השד המגדרי" בבחירות 2009, הנשים בישראל לא הצליחו לשפר משמעותית את מעמדן הפוליטי. למעשה, בהשוואה לממוצע העולמי, ייצוגן הדסקריפטיבי (ראו הערה בסוף המאמר) נשאר עדיין נמוך, במישור המקומי ובמישור הלאומי. למשל בכנסת, למרות שמשנות ה-2000 מסתמנת עלייה מתונה באחוז הנשים הנבחרות לפרלמנט הישראלי, הרי שאחוז זה מגיע היום ל- 17.5% מהנבחרים, בעוד שהממוצע העולמי עומד על 18.4% (הכולל גם מדינות שמרניות ביותר בהקשר המגדרי).

אם כן, ניתן לטעון כי הפמיניזם בישראל אינו מצליח לאתגר באופן משמעותי את מנגנוני ההכפפה המסורתיים של הנשים, ואלה ממשיכים לפעול בעוצמה לא מבוטלת. בחלק הבא ננסה להבין למה.

 

2. פמיניזם  במלכוד

למרות שקצרה היריעה כדי להציג ניתוח מעמיק, נראה ששני גורמים עיקריים מסבירים את מעמדו של הפמיניזם כיום בישראל (והם גם קשורים זה לזה).

1. הגורם הראשון קשור לפרשנות שניתנה בישראל לעיקרון הרב-תרבותיות. במדינות  הדמוקרטיות הליברליות בהן קודם עיקרון הרב-תרבותיות, הנחת היסוד הייתה שהרב-תרבותיות באה לתרום לדמוקרטיזציה של הדמוקרטיה ולמסד פוליטיקה של שונות תרבותית, כחלק מהשוויון האזרחי הליברלי. בחברה הישראלית, בה עיקרון השוויון האזרחי אינו עיקרון אוניברסלי המתקיים כלפי כל אזרח באשר הוא אזרח, אין המצב דומה. בישראל, עיקרון הרב-תרבותיות, ללא זכויות אזרחיות אוניברסאליות, בא לקדם זכויות קולקטיביות על חשבון זכויות האדם של הפרט. בכך יכול למשל להיווכח כל אדם הלומד על דיני האישות הנהוגים במדינת ישראל.

ברוח זו, ובהקשר הפמיניסטי, הרב-תרבותיות בישראל  מקדמת את השונות התרבותית, אך מזניחה את הזכויות האזרחיות האוניברסליות, תוך הנצחת והעצמת הפילוג בין כלל הנשים.

         כך למשל, מתאפשרת מציאות בה מפלגות, כמו המפלגות החרדיות, רשאיות לרוץ לכל מוקדי הכוח הנבחרים וליטול בהם חלק, תוך שלילת זכות אזרחית בסיסית זו מנשים השייכות למגזר זה. הדבר נעשה למרות שנשים חרדיות מנסות להשתלב בספירה הפוליטית, ברמות שונות, מהמועצות הדתיות עד לכנסת. המעניין הוא שהזכות לבחור ולהיבחר עבור כלל נשות ישראל אינה נתפסת כזכות יסוד, לא בעיני מוסדות המדינה ולא בעיני חלק גדול מהפמיניסטיות שככלל לא עוסקות בזה, תוך הפקרת הנשים "האחרות"- ורמיסת עיקרון הייצוג, עיקרון יסוד של הדמוקרטיה הליברלית ושל זכויות האדם.

2. הגורם השני להסברת מעמדו של הפמיניזם כיום בישראל, מתייחס להתחזקות הארגונים הלא-ממשלתיים (ה-N.G.O'S), מה שקרוי היום

            ה-""N.G.O.-IZATION של התנועות החברתיות, ובכלל זה של התנועות הפמיניסטיות. מחד,  ה-""N.G.O.-IZATION , קרי, הפעילות ההולכת וגוברת של הארגונים הפמיניסטיים הלא ממשלתיים בזירה הפוליטית, היא ערבות לכך שהאינטרסים השונים והמגוונים של הנשים ושל  החברה האזרחית יקבלו ביטוי ראוי. בנוסף, פעילות זו גם מחזקת את הפמיניזם ככוח רעיוני-פוליטי פלורליסטי ומגוון, ותורמת בכך לדמוקרטיזציה של הפמיניזם ושל החברה כאחד . יש הרואים בהתפתחויות אלה הוכחה לכך שבעשור האחרון הגיע הפמיניזם בישראל בפועל לשלב חדש של ה"גל השלישי", ומברכים על תהליך זה. לדידם, ה"גל השלישי"  מדגיש את מרכזיותו של הפרט, את זהותו ואת מיקומו החברתי כבסיס לעשייה פמיניסטית, ובדרך זו מתקן את כישלונות ה"גל השני", שנשען בעיקר על חוויות האישה האשכנזית, ההטרוסקסואלית מהמעמד הבינוני-גבוה.

מאידך גיסא, תהליך זה גם מוביל למה שניתן לכנות "ההפרטה של התודעה", דהיינו, להעצמת תודעת הפרט על חשבון התודעה הקבוצתית (במקורו זהו ביטוי של דני גוטוויין שאני מתאימה לפמיניזם, גוטוויין, 2007); זהו תהליך המלווה בדה-פוליטיזציה של הפמיניזם ובצמצום עוצמתו האידיאולוגית. זאת ועוד: תהליך ה-""N.G.O.-IZATION, המבוסס  על גיוס הון עצמאי של ההתארגנויות השונות, נשען ברמת ההנהגה בעיקר על נשים בעלות הון, או על אלה  שיודעות לגייס הון, קרי, על נשות המעמד הבינוני והבינוני גבוה, או על נשים שקשורות לבעלי ההון וגם לפעמים תלויות בהם.

אין תמה לכן שנציגות הפמיניזם בישראל ממשיכות לבוא מאותו מעמד, למרות התגוונותו המגדרית, העדתית, הלאומית. אחת התוצאות למצב זה היא שהנושאים המעמדיים הקשורים לאי-שוויון בין "המרכז לפריפריה", אינם עולים כמעט  לסדר היום הפמיניסטי, וזאת בשונה מהנושאים הקשורים ל"זהויות".

נראה לי, אם כן, כי החיבור בין הפרשנות שניתנה בארץ ל"רב-תרבותיות" יחד עם ה- ,N.G.O.-IZATIONיוצר היום מצב, בו מודגש בעיקר השונה והמפריד בין הנשים החיות בישראל, בלי להדגיש גם את המשותף ביניהן. על כן, מוסברת העובדה שההתארגנויות הפמיניסטיות השונות והרבות לא מצליחות להפעיל  באופן סביר את מוסדות "הפמיניזם המדינתי", על מנת להמשיך ולהשפיע על כינון סדר מגדרי יותר שוויוני. כמו כן, מובנת העובדה שעל מנת לקדם את אותה מטרה, אין ההתארגנויות השונות נעזרות באופן עקבי במשפט הבינלאומי (אמנת CEDAW) ובמוסדות האו"ם, גורמים מכריעים במיסוד השוויון המגדרי במהלך המאה העשרים,  או בארגונים לזכויות האדם הטרנס-לאומיים, שהתפתחו בעשורים האחרונים של אותה מאה.

גם מתברר למה הפמיניסטיות בישראל לא הצליחו לעשות את מה שפמיניסטיות עשו ועושות בעשרות מדינות בעולם, דהיינו, להתארגן על מנת להבטיח שריון הנשים, מכל שכבות האוכלוסייה ומכל מגזריה, במוסדות נבחרים של המדינה, ברמה המקומית והלאומית.

במילים אחרות, בשלב  זה, הפמיניזם בישראל מורכב מזרמים שונים, שלרוב, פועלים בנפרד, בלי ליצור מרחבי עשייה משותפים ובלי להיעזר בכלים שהוא בעצמו יצר כדי לקדם את זכויות האדם של הנשים. אם כן, מלכוד הפמיניזם הוא בכך שריבוי הקולות הפמיניסטיים, המבורך והנחוץ כל כך כשלעצמו, עדיין לא הפך לרב-שיח אסטרטגי.

 

3. סיכום  ומסקנות

 

במסגרת מאמר זה עמדתי על כינונו של "הגל השני" של הפמיניזם, בתחילת שנות ה-70 בישראל, ועל הדרך בה הוא התרחב והתגוון, עם התארגנותם של זרמים פמיניסטיים שונים, תוך קידום השוויון המגדרי והדמוקרטיה בישראל. בהמשך, הצבעתי על כך שהפמיניזם, למרות הישגיו - שחלק נכבד מהם התרחשו בשנות ה-90 - נמצא בסוג של מלכוד.

הסיבה לכך היא הפרשנות הסקטוריאלית שניתנה ל"רב-תרבותיות", ללא חיבור שיטתי  לרעיון  זכויות האדם של הנשים, רעיון אוניברסלי המקובל היום במסגרות האמנות הבינלאומיות ובמסגרת התנועות הטרנס-לאומיות. פרשנות זו גם ניזונה מתהליך ה- ה- ,N.G.O.-IZATIONשאחד מביטויו הוא מה שתיארתי כ"ההפרטה של  התודעה" – דהיינו, העצמת תודעת הפרט על חשבון תודעת הכלל.

יחד עם זאת, לאור התהליכים הדיאלקטיים שתוארו לעיל, נראה שכיום לא רק רצוי אלא גם אפשר ליצור בין הזרמים הפמיניסטיים השונים מרחבי הידברות  ושיתופי פעולה אסטרטגיים לטווח ארוך, ולא רק קואליציות אד-הוק לטווח קצר, כפי  שלרוב, זה נעשה היום. סוגיות הקשורות לדיני אישות, שמעלה - באומץ רב אך כמעט לבד - הארגון הדתי אורתודוקסי "קולך", אמורות להיות חלק מיעדי השיתוף האסטרטגי; גם נושא השריון של 50% ייצוג נשים במוקדי הכוח בחברה על כל מגזריה, וכך גם הסוגיות המעמדיות העומדות במרכז הקשר בין מגדר לפריפריה, משוויון הזדמנויות בשוק העבודה עד מעמדן של מהגרות העבודה, עם או בלי ילדים, וסחר בנשים.

אל נשכח: קולות ההסתה, השנאה והגזענות חזקים מדי מכדי שנרשה לעצמנו לא לשמוע זו את זו.

 

הערה

הייצוג הדסקריפטיבי הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לכיבוד כללי הדמוקרטיה הליברלית. ה"ייצוג הדסקריפטיבי" מתייחס לייצוג  מספרי של קבוצה חברתית במוקדי הכוח, בעוד שה"ייצוג הסובסטנטיבי" מתייחס לייצוג  הפוליטי של חברי הקבוצה  באותם מוקדים. במקרה הנדון, ייצוג דסקריפטיבי של הנשים מתייחס למספרן במוקדי הכוח, בעוד שייצוגן הסובסטנטיבי מתייחס לפעילות למען נשים של הנשים הנמצאות במוקדי הכוח. הממוצע העולמי מופיע באתר של ה:

Inter-Parliamentary Union, http://www.ipu.org/wmn-e/arc/world300609.htm .

 נתון זה תקף ל-30 ביוני 2009.

 

 

 

ביבליוגרפיה נבחרת

 

ברקוביץ, נ' (2003). גלובליזציה של זכויות האדם ושל זכויות נשים: המדינה והמערכת הפוליטית העולמית. תיאוריה וביקורת  23, 13 -48.

 

ברנשטיין ד' (1987). אישה בארץ ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת היישוב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

גוטוויין, ד. (2007). מהפכת ההפרטה והבניית הניגוד בין יהדות לדמוקרטיה בישראל . בתוך: א' רביצקי וי'  ושטרן. (עורכים), דברים ושברי דברים: על יהדותה של מדינה דמוקרטית. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה – הספרייה לדמוקרטיה.

 

הלפרין-קדרי, ר' וכהן, ט' (2006). תרבות דמוקרטית, מגדר וחברה בישראל- לזכרה של פרופ' דפנה יזרעאלי, 10, ירושלים ורמת-גן: המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים.

 

הרצוג, ח' (2006). בין כיכר הדשא לשביל החצץ. תרבות דמוקרטית, מגדר וחברה בישראל- לזכרה של פרופ' דפנה יזרעאלי, 10, 191- 214. ירושלים ורמת-גן: המכון הישראלי לדמוקרטיה והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למשפטים.

 

ד', יזרעאלי, א', פרידמן, ה', דהן-כלב, ח,' הרצוג, מ', חסן, ח', נווה, וס' פוגל-ביז'אוי,  (1999)., (עורכות).  מין, מגדר ,פוליטיקה. תל-אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד.

 

פוגל-ביזאוי, ס' (בדפוס). דמוקרטיה ופמיניזם: מגדר, אזרחות וזכויות אדם. לימודי  מ.א. בדמוקרטיה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 

 

סבירסקי, ב' ( 2007 ), תקציב המדינה לשנת 2008 בעדשה מגדרית. תל-אביב: מרכז אדוה.

 

ספרן, ח' (2006). לא רוצות להיות נחמדות. חיפה: פרדס.

 

קדר, י', זיו, ע'. וקנר, א' (2003). מעבר למיניות: מבחר מאמרים בלימודים הומו-לסביים ותיאוריה קווירית, סדרת מגדרים. תל-אביב : הקיבוץ המאוחד.

 

תמיר, ט' ( 2007). נשים בישראל -  בין תיאוריה למציאות. רמת-גן: שדולת הנשים בישראל. 

 

שילה, מ' (2007 ), אתגר המגדר - נשים בעליות הראשונות. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

Naveh H. (Ed). (2002). Women’s Time: New Studies from Israel. The Journal of Israeli History- Special Issue, 21, 1-2.

 

N.G.O. Report, (1997), The Working Group on the Status of Palestinian Women Citizens of  Israel, Submitted to CEDAW, U.N 

 כיום ניתן לקרא את הדו"ח כולו באתר הבא:

      http://www.wforw.it/NGO.htm

 

Raday, F. (2006). CEDAW’S Substantive Equality and its Ideological Challengers. In Judy, Fudge Onati (Coordinator). Equality as a Social Right: Towards a Concept of Substantive Equality in Comparative and International Law. International Institute for the Sociology of Law.

Accessible at:

http://www.iisj.net/antBuspre.asp?cod=3657&nombre=3657&prt=1

 

 

הערה אחרונה: נמנעתי מלהציג שמות של אותן הנשים שתרמו לפמיניזם בישראל, משנת  1970 ואילך. הסיבה לכך היא שלא יכולתי לשלב כל כך הרבה שמות במאמר שמראש הוגבל בהיקפו. הרשימה הביבליוגרפית המובאת כאן תאפשר להכיר אותן  ואת תרומתן לזכויות האדם של הנשים בישראל.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד