מירי גל-עזר: "המסע של איבתיסאם מראענה"
מירי גל-עזר: "המסע של איבתיסאם מראענה"

 

 

ד"ר מירי גל-עזר היא מרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, כנרת, ואורות. ספרה "הקנון בשדה האמנות בישראל: אוטונומיה יחסית ואוונגרד בינוני" (שם זמני) המבוסס על עבודת הדוקטור, התקבל להוצאת "הקיבוץ המאוחד", סדרת "קו אדום"       

 

איבתיסאם מראענה, בימאית דוקומנטרית מוערכת ויוצרת תרבות, מצטרפת למספר מועט של נשים בחברה הערבית ישראלית היוצרות שיח אינטלקטואלי ותרבותי. סרטיה משקפים את מסעה הכפול: אל הילדות, בית המשפחה, כפר הולדתה, תרבותה, היסטוריה וזיכרון, וגם אל מקומן של הנשים בחברה הערבית-ישראלית ומקומה שלה

 

סרטה הראשון של איבתיסאם מראענה פורצת הדרך, הבמאית הערבייה-ישראלית הראשונה, מסתיים בתמונת מסע: על המסך נעים בקצב דימויים, הרכבת חולפת במהירות ופניה של מראענה ניבטות כהרף עין עת הרכבת, עוברת וחולפת, והיא מביטה קדימה, ושוב – חליפות, פניה, מראענה עוזבת את "פארדיס, גן עדן אבוד" (2003) ויוצאת אל דרכה כאשר היא אומרת: "אני לא רוצה להיות כבולה לעבר שאין ממנו מוצא. אני רוצה להביט קדימה לעתיד שבו אוכל להיות אישה חופשייה".

ניתוח ששת סרטיה התיעודיים של איבתיסאם מראענה  משקף את מסעה הכפול הנמשך מאז: מסע פנימי אל הילדות, הנעורים, בית המשפחה, כפר הולדתה, חבריה, תרבותה, שפתה, היסטוריה וזיכרון, ומסע אל מקומן של הנשים ומקומה שלה בחברה הערבית-ישראלית במדינת ישראל היהודית-דמוקרטית.

נשים ממשיות אלו, הכורעות תחת נטל משא הדיכוי הכפול, שמקורו בחברה הערבית-הפטריארכלית, בצד משא האפליה שמשיתה עליהן החברה היהודית-ישראלית, הן בו-זמנית מטפורות ומראות ליחסי הגומלין בין היחידה לחברה. עד כמה חודרת החברה הפטריארכלית לתוך הגוף, הרגש, הנשמה, השכל והרצון, והאם ניתן להתנגד לה? מה יכולתן של הנשים לשנות את אופק האפשרויות שלהן ולפרוץ גבולות לעבר חברה ומדינה מתוקנת ושוויונית, בכך  עיסוקו של מאמר זה. 

 

איבתיסאם מראענה למדה קולנוע וטלוויזיה בגבעת חביבה והיא בעלת תואר בתקשורת ממכללת דוד ילין. כיום היא אחת הבמאיות הדוקומנטריות המרכזיות ביותר בישראל ומנהיגה חברתית בולטת. בשנת 2009 היא הוכרזה על-ידי עיתון ה"ארץ" ביום האישה הבינלאומי כאחת מ-10 הנשים המשפיעות ביותר בישראל לשנת 2008. מראענה הוזמנה על ידי מרצ לכהן ברשימתה לכנסת אך סירבה. ההפצצות בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" ותמיכת מרצ בהן, הניעו אותה להסיר את מועמדותה לכנסת מטעם המפלגה. בכתבה נאמר גם "כי לאחרונה אף פרצה לשידור של 'היום שהיה' בערוץ 10 כחלק ממחאת היוצרים. ללא ספק שילוב מרשים במיוחד של יצירה אמנותית ואקטיביזם פוליטי, חברתי ופמיניסטי" (סער, צפי, הנשים של השנה, "הארץ" 08.03.2009).

מראענה, בת "הדור הזקוף" (רבינוביץ ואבו-בקר, 2002) קטפה פרסים רבים בפסטיבלים ישראליים ובינלאומיים וייצגה את ישראל בכבוד רב בפסטיבלים דוקומנטריים מרכזיים ברחבי העולם (ראו הערה בסוף המאמר). היא שייכת לקבוצה גדלה והולכת של יוצרות פמיניסטיות בתחום הקולנוע התיעודי, בארץ ובעולם, המצליחות לפלס דרך להתקדמותן בעולם הקולנוע והתקשורת הנשלט על-ידי גברים.

 "הקולנוע התיעודי החדש" בישראל, התפתח משנות ה-80 (צימרמן, 2003). נראה כי הקולנוע הדוקומנטרי החדש בישראל מתאפיין בשילוב כמה מודלים: קולנוע אמנותי ואישי, לעיתים אוטוביוגרפי; "קולנוע ישיר" או "סינמה וריטה" ו"סניגוריה" או אהדה ל"אחר" ול"זר", בשילוב המודל האנתרופולוגי הקלאסי ודגש על ה"סיפור אנושי". גם כאשר יש עיסוק בתרבות ובאמנות מופעלות טקטיקות אלה. בנוסף, יש מעט עיסוק במאבקים חברתיים (גל-עזר, 2005). בשנים האחרונות בולט מודל נוסף של הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, שהוא הדוקו-אקטיביזם: יוצר הקולנוע מנהל מאבק אישי בממסדים עריצים בחברה שלו, ופועל במשותף עם גיבורי סרטו, במאבק חברתי לתיקון עוולות הפוגעות בהם ובכלל החברה.

החל משנות ה-80 החלו לפעול גם נשים יוצרות כבמאיות בשדה הקולנוע הדוקומנטרי בישראל בסוגות שונות, ביניהן גם סוגה אוטוביוגרפית ((Naaman, 2008. למרות שחלקן אינן פמיניסטיות, יש קבוצה בולטת של יוצרות פמיניסטיות, העוסקות במחאה נגד ממסדים דתיים ופטריארכליים, למשל ענת צוריה - "טהורה", 2002, נגד מנהג הנידה, "מקודשת", 2004, על סבלן של עגונות, ו"סוררת", 2009, על ההפרדה הנוקשה הנהוגה בחברה החרדית בין גברים לנשים; או יעל קציר  - "קול אישה בתפילה", על מאבקן של נשות הכותל לפולחן שוויוני בכותל (ראו מאמרה בגיליון זה). בין אלה בולטת יצירתה של איבתיסאם מראענה, שעבודותיה מוצגות כאן.

פארדיס גן עדן אבוד

         2003, 57 דקות

אביה של מראענה מדבר עם העצים בבוסתנו. במיוחד הוא אוהב עץ תאנה זקן, שגזעו עבה וענפיו רחבים. בעדינות רבה הוא מסייד את התאנה בסיד, תרופה נגד מחלתה, וצבע הגזע האפור הסדוק, שעליו מגששות ומחליקות ידיו הגדולות, המגוידות, מחטטות בצלקות העץ הזקן ומסלקות ממנו נגעים. פניו ניבטות לצד הגזע וצבען דומה, אפור בהיר, עורו מחורץ בחריצי עומק, ועיניו שקטות ורחוקות, והוא אומר "העץ זקן וחולה".

            כשהיה סאלח מראענה נער בן 12, ב-1948, הוא ראה  מראות קשים בטנטורה – דור, ליד הים, שם חפרו קברי אחים והוא עזר לקבור את הגופות. בתו איבתיסאם לא מצליחה להבין מה היה שם, אבא מראענה שותק, וכך גם אנשי הכפר. הוא שתק עד יום מותו, אולי הזיכרון לא נתן לו מנוח, אולי באו אליו סיוטים ביום ובלילה.

פרשת טנטורה הסעירה הרוחות בארץ לפני כמה שנים. בזיכרון הפלסטיני התרחש שם טבח לאחר כניעת הכפר טנטורה. החוקר תדי כ"ץ כתב עבודה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, אשר בעקבותיה הגישו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני, שכבשו את טנטורה במלחמת העצמאות, תביעת דיבה נגדו. הלוחמים הוותיקים זכו בתביעה והעבודה נפסלה (גאנם, 2009, ע' 65, הערה 3). אתר חטיבת אלכסנדרוני מפנה לויקיפדיה (שאיננו מקור אקדמי מוסמך). בערך טנטורה מצוין כי לאחר שהכפר נכנע גורשו תושביו לפארדיס שנכנעה עוד קודם לכן, ולאחר מכן מחוץ למדינה, ורק כעשרים איש מטנטורה נותרו בפארדיס.

"גן עדן אבוד" הוא האופן שבו האינטלקטואלים הפלסטינים מ"דור הנכבה" תיארו את פלסטין שנחרבה, לכן השם "פארדיס, גן עדן אבוד" יש לו משמעות כפולה, קונקרטית, כמחוז ילדותה של מראענה, אך גם כזיכרון פלסטיני של חורבן (גאנם, 2009) המילה פארדיס משמעה בעברית פרדס ובאנגלית התגלגלה ל-paradise - גן עדן, ולכן שם הסרט באנגלית הוא "Paradise Lost"  שגם הוא משמר את שתי המשמעויות.  

אמה של מראענה מכינה עצמה לנסיעה למכה. היא רוצה להיות חאג'ה. היא יוצאת עם נשות הכפר כבכל בוקר לעבוד אצל המשפחות הבורגניות בזכרון יעקב והיום היא נפרדת ממעסיקתה ומהבת הקטנה שבה היא מטפלת בחיבה. מעסיקתה בטוחה שהיא תחזור אחרי חודש המסע, אבל האם מראענה יודעת כי זו פרידה סופית. לאחר שתתקדש בנסיעתה תתחזק אמונתה והיא לא תעבוד יותר אצל היהודים, כפי שעבדה כל חייה ופרנסה את ששת ילדיה, לרבות בתה שמתה בנעוריה ממחלה קשה.

בנערותה עזרה מראענה הבת לאמה בניקוי הבתים בזכרון יעקב. מדי פעם היתה מפסיקה וקוראת ספרים מהספריות של המעסיקים היהודים שם (ראיון עם מראענה, 27.08.2007, מ.ג.) באופן כזה הרחיבה את עולמה ויצרה לעצמה הביטוס עשיר בספרות, שנמצא כתנאי חיוני להיותו של אדם אמן (גל-עזר, 2008).

האם הצנועה, המחמירה בדתה והעטויה מכף רגל ועד ראש, חזרה ממכה ומתפרנסת עתה מתפירה בביתה. היא כועסת על בתה איבתיסאם, הלבושה בחום הקיץ חולצה קלה בצוואר חשוף ושרוולים קצרים, שכן בכפר עלולים אנשים לרכל על בתה שהיא כבר כמעט "רווקה זקנה", בת 26 ועדיין לא נישאה, וגופה החשוף בחלקו מעורר סכנה. איבתיסאם עונה לאמה: "אבל חם היום אמא, חם!". והאם עונה: "ואיך תעמדי בחום הגיהינום, אם אינך יכולה לסבול את החום עכשיו? דמי רותח כשאני רואה אותך כך [...]".

איבתיסאם מתרחקת גם מאחותה הנשואה, המצהירה כי דאגתה של אישה היא לבעלה ולילדיה. למרות ניסיונן להתקרב זו לזו, כאשר האחות הקוסמטיקאית עורכת לאיבתיסאם טיפול פנים עדין ואוהב, שתיהן מבינות בכאב ובצער כי התהום ביניהן מתרחבת ובלתי ניתנת לגישור.

תעלומה שכולם שותקים סביבה מסעירה את נעוריה של איבתיסאם. גם בבית הספר התיכון בו למדה בחיפה, מלחששים הנערים והנערות על גיבורת הכפר, סועאד רנים, שנאסרה. מדי פעם באים כוחות הביטחון לאסור אותה, ומדי פעם היא משוחררת. גם עכשיו, כאשר איבתיסאם כבר בוגרת, אנשים בכפר שותקים ונוכח שאלותיה מה עוללה סועאד ועונים לה: "אל תתעסקי בפוליטיקה, את תיפגעי מזה". השתיקה, המבטים האילמים ואווירת הפחד נוכחים בפארדיס כאילו הממשל הצבאי עוד קיים, למרות שהוסר בשנת 1966.

אחותה של סועאד אומרת לאיבתיסאם: "כל מה שאני יודעת הוא שאחותי גרה באנגליה, יש לה ילד קטן [...]" ומוסיפה כי אין לדבר בנושא: "את יודעת, בחברה הערבית אישה צריכה לציית לבעלה. החברה הערבית לא מרחמת על איש, את יודעת זאת היטב". לבסוף, מוטרדת וסקרנית, נוסעת איבתיסאם מראענה לבקר את סועאד רנים באנגליה. סועאד היא גב' ג'ורג', נשואה לגבר אנגלי ולהם בן קטן, היא ד"ר למשפט בינלאומי ועובדת במכון ללימודים איסלאמיים באנגליה. גם כאשר סועאד מגיעה לביקור מולדת בכפרה פארדיס, התעלומה לא נפתרת. לא ברור מה בדיוק קרה ומדוע אסרו את סועאד כמה פעמים. יש רמזים כי גבר היה מעורב בכך, אולי הלשין עליה, היא הניפה את דגל אש"ף בימים שהיה אסור.

מרעאנה וסועאד שטות בסירה לעבר חוף דור (לשעבר טנטורה), ועם תמונות הים, עולה קולה של מראענה: "לקחתי את סועאד לכפר שהיה ואיננו עוד. כאן החלה השתיקה של אבא שלי, שתיקה שגרמה לי לרצות לדבר". מראענה ורנים ישובות על הסלעים בחוף ושוב יש שתיקות, הנשברות במשפטים מקוטעים ומתוחים. סועאד מציעה לאיבתיסאם לשכוח את חלומותיה. מראענה מבינה כי גיבורת ילדותה הכזיבה.

 

"אל-ג'יסר"

 2005, 48 דקות 

זהו סיפורו של כפר הדייגים ג'יסר א-זרקא, המצוי על כביש החוף בין חדרה לחיפה. לפני 500 שנה, בעקבות נקמת דם, הגיעו למקום שתי חמולות מעיראק והתיישבו בו. בתחילת הסרט נאמר כי תושביו לא גורשו במלחמת העצמאות, כי תושבי בנימינה ביקשו שיישארו במקומם וימשיכו לשמש עבורם כפועלים. זהו אחד הכפרים העניים ביותר בארץ והאלימים ביותר.

הסרט נפתח בהלוויה של בחור שנרצח בגלל בחורה, ואך גברים מלווים אותה. אין לנשים דריסת רגל בהלוויתו. קבוצת צעירות רווקות ומשכילות, בסוף שנות ה-20 שלהן, דהיינו כבר "רווקות זקנות", כועסות על הדרתן מהלוויה, ועל האלימות הנמשכת, ומנסות ליצור שינוי בכפר. הן תומכות במועמד לראשות המועצה שמבטיח שינוי.

בסרט כמה גיבורות וגיבורים ראשיים, ביניהם בולטים דייג חסר השכלה, שמרגיש חופשי ומאושר על סירתו בים, ואומר כי הצעירות לא רוצות להתחתן עימו כי הוא חסר השכלה ועבודתו פשוטה, וחמאמה, רווקה בת 25, מנהיגה שמנסה לשכנע את נשות הכפר להצביע בבחירות בעד מועמד לראשות הכפר המציע שינוי.

חמאמה היא אישה "גברית", חבושה בכובע עם מצחייה, כמו של סקיפר, והיא יוצאת לדיג עם הגברים, מתקנת עימם רשתות ופורקת הדגים מהרשתות, שוחה בים, משחקת כדורגל עם הגברים, ואף רוקדת דבקה עם הגברים בחתונה המתקיימת בכפר. חמאמה שומרת על כושרה הספורטיבי בריצה על חוף הים, לשעבר אלופת הארץ בהדיפת כדור ברזל, חולמת על האולימפיאדה ושאיפתה ללמוד ספורט בוינגייט. היא אינה רוצה להתחתן כי תאבד כליל את עצמאותה ו"כל הזוגות סביבי לא מאושרים". המועמד מבשר השינוי נכשל בבחירות והאלימות נמשכת, קולות ירי ממשיכים להישמע בכפר.

"לאחר שהסרט הוקרן קיבלה חמאמה מילגה לשנת לימודים בוינגייט. נשות הכפר התקוממו ועמדו על כך שהן ישתתפו בהלוויה לאחר שאישה נוספת נרצחה, והן השתתפו בהלווייתה למרות האיסור של הגברים" (אמרה מראענה בריאיון עימה, 08.02.2009, מ.ג).

נראה כי שאלת הרווקות שזורה בסרט זה ובסרטיה הנוספים של מראענה. מחקרים ישראליים עוסקים ברווקות של נשים ערביות בישראל, שהן משכילות ועצמאיות מבחינה כלכלית (חיידר, תסש"ו) סער מצביעה על נחישותן של הנשים אלה ועל "העסקה הליברלית" שהן עורכות עם המדינה (Sa'ar, 2005) ועל אפשרויותיהן המוגבלות יחסית לביטוי מיניותן (סער, 2004). האם ייתכן כי הרווקות היא בחירה מודעת של נשים ערביות ישראליות רבות שאינן מעוניינות בבן זוג פטריארכלי מחד גיסא, או חסר השכלה מאידך גיסא, כמו הדייג מגיבורי הסרט?

בורדייה, שמוצאו מכפר בפירינאים בשם Bearn , מצא במחקרו בשנות ה-50 כי בכפרו נותרו רווקים רבים. לאחר שערך מחקרים נוספים, נמצאה התופעה בכפרים נוספים בצרפת. הצעירות נטו לשינוי מודרני, לסגנון עירוני, לאופנה, ולגינוני נימוסין עירוניים ומאסו בגברים הכפריים בכפריהן. הן לא חפצו להינשא לאיכר. בסופו של דבר נותרו רבים מהאיכרים הצעירים רווקים עריריים, דור שלם של גברים נותרו ברווקותם - "כישלון להתחתן מופיע כסימן בולט למשבר בסדר החברתי", כתב בורדייה (Bourdieu, 2008, p. 39).

האם מתקיימת בחברה הערבית תופעה דומה? האם ניתן לדבר על משבר חברתי של חברה במעבר? האם זהו מרד של נשים ערביות-ישראליות? אחוזי הרווקות בגילאי הנישואין 30- 34 גבוהים ביותר, כמעט חמישית מהנשים (חיידר, תשס"ו) האם הנשים אכן מסרבות להינשא לגברים מחברתן? מראענה טוענת כי רווקות אלה מעדיפות גברים אירופים, אמריקאים וישראלים. אם כי עניין הישראליים מצוי בשתיקה כבדה (ריאיון 08.02.2009). ואם כן, האם דור של גברים ערבים ישראלים נותר ברווקותו? האם ייתכן כי הגברים מביאים לעצמם נשים מהשטחים, כמו בסרט של מראענה שיידון בהמשך "שלוש פעמים מגורשת"? (לאחרונה רווחת תופעה כי גברים ישראליים מבוגרים נישאים לנשים צעירות מהמזרח הרחוק, והן מתאזרחות בארץ, תופעה המצויה במדינות רבות במערב).

 

"בדל"

2006, 52 דקות

"בדל" הוא מנהג פטריארכלי הרווח בחברה הערבית בישראל ובמזה"ת. אלו הם נישואים כפויים, שבהם בני משפחה אחת מתחתנים עם מקבילים להם במשפחה אחרת. למשל, אח ואחות מתחתנים עם אח ואחות ממשפחה אחרת, ב"עסקה" הקושרת את גורלות שני הזוגות זה לזה. אם אחד הזוגות יתגרש, אזי הזוג השני מחויב גם הוא בגירושין. מטרת הנישואים הכפויים הללו היא להבטיח את נישואיהם של אלו שאין להם זיווג: אדם מכוער או בעל מום. סיפור הבנות של דודתה של מראענה, שזור בסרט המציג את אומללותן הנוראה.

ייחודו של הסרט בהבנה כי השליטה הפטריארכלית מתקיימת למעשה באמצעות נשים: זוהי ה"עסקה הפטריארכלית" שטבעה דניס קנדיוטי ה"נרקמת בתוך סדר חברתי ותרבותי פטריארכלי, שבו נשים מסוימות [...] משתפות פעולה עם המערכת ופועלות כסוכנות דיכוי של נשים אחרות [...] העסקה הפטריארכלית היא מקור מרכזי של שמרנות והתנגדות לשינוי" (קנדיוטי על פי סער, 2004 ע' 14 הערה 3). 

וכך, אום ווג'יע, אישה בת 80, מאלצת את בנותיה להינשא בנישואי "בדל". היא מחליטה עבור כולן וכך השיאה את עשר בנותיה בשיטה זו. כולם גרים סביבה בחצרה והיא מושלת בם. על בנותיה ונכדותיה נאסר לצאת מביתן, ללמוד, לעבוד ולהכיר בחורים. הסרט מציג את בעייתה הקשה: למצוא שידוך כפול לבנה האלמן ולבתו, בת 17. היא אינה מצליחה ומאשימה את הנערה הצעירה כי אינה מוצלחת, בכך שהיא רזה, כעורה וכהה. לבסוף, האב האלמן מתחתן עם צעירה בת 32, שהיום כבר נמצאת בהריון. בתו נותרת ערירית בבדידותה, מושפלת ומסוגרת בביתה.

"כשהייתי בת 24", מספרת הבמאית, "אמא שלי הודיעה לי שאני צריכה להתחתן ב'בדל', ואני מיד סירבתי, אבל הבנתי שאני רוצה לעשות על זה סרט. כשסירבתי, הייתי בטוחה שתהיה מלחמה גדולה, אבל להפתעתי אמא ענתה לי: 'טוב, אבל את מפסידה'. רק תוך כדי צילומי הסרט גיליתי שגם אמא שלי בצעירותה סירבה לשיטה". "בכפרים יש הרבה נשים כמו בנות הדודה שלי", אומרת מראענה. "גם הבחורה שהתחתנה עם האב, בת 32, היתה כזאת: לא מצאה חיתון, גם בשיטת הבדל, ונחשבה לבתולה זקנה. עכשיו הגורל שלה זה לטפל באלמן עם ארבעה ילדים. זה גם יהיה הגורל של הבנות: הן יישארו רווקות עד שיתחתנו עם גבר עם בעיות, נכה או מבוגר" (פינטו, גואל, 09.11.2005, "הארץ").

"שלוש פעמים מגורשת"

2007, 74 דקות, 60 דקות, גרסה מקוצרת

סרט תיעודי פמיניסטי רדיקלי נוסף זה מתאר את נישואיה הכפויים של חיתאם, אישה פלסטינית מעזה לבדואי-ישראלי, המתעלל בה ומכה אותה מתחילת נישואיהם. מחאתה של חיתאם מסתיימת בבית הדין השרעי בבאר שבע, כאשר פעולת הדיבור של בעלה: "שלוש פעמים מגורשת", מאושרת על ידי שופט רשמי של המדינה בבית דין דתי המיועד למעמד האישי – הפועל לפי חוקי השריעה המוסלמית. גזר הדין של הקאדי היה גירושים כפויים, ונתינת החזקה על ששת ילדיהם לאב. חיתאם באה לבקרם בגן הילדים ובבית הספר היסודי במכוניתה של הבמאית, איבתיסאם מראענה, ושתיהן מצליחות לקחת שלושה מהילדים. עובדות סוציאליות מוצאות עבורה מקלט לנשים מוכות בחיפה ומראענה מסיעה את חיתאם ושלושת הילדים למקלט.

מפאת "חוק האזרחות והכניסה לישראל, 2003", ברגע גירושיה היא מאבדת את זכותה לחיות במדינת ישראל, ועליה להיות מגורשת חזרה לעזה. מכיוון שאין לה אזרחות ישראלית ואשרת השהייה פגה מפאת גירושיה, היא נאלצת לעזוב את המקלט לנשים מוכות ולחזור לרהט. מראענה מחזירה אותה במכוניתה לרהט בנגב, מקום מגוריה לשעבר ומקום מגוריהם של בעלה וששת ילדיה.  למען הילדים היא מנסה לחזור לבית בעלה, אך בעלה גורר אותה בכוח למדבר וכמעט רוצח אותה. עתה בעלה נשוי לשתי נשים חדשות ומגדל גם את ששת ילדיהם המצויים בחזקתו.

            חיתאם חוזרת מהמדבר חבולה ופצועה ומבקשת מקלט בבית השייח', אך לאחר פרק זמן כאשר השייח' אומר שלא יוכל לארח אותה יותר, מראענה מסיעה אותה למקלט לנשים מוכות בצפון הארץ בעיר ערבית. חיתאם יושבת לבדה בחדרה, לבושה לבוש  מערבי, ללא החיג'אב והגלימה השחורה שנאלצה לעטות כאישה בדואית ברהט, מתבוננת בתצלומים הקרועים של ילדיה, ממררת בבכי ומנשקת את תצלומי ילדיה. כך מסתיים הסרט.

בעלה של חיתאם איים לרצוח את הבמאית מראענה אם הסרט יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע תיעודי בתל-אביב דוק-אביב (2007), איום שהוביל למעצרו. הסרט זכה בפרס ראשון בפסטיבל, ובעקבות זאת פעלה חברת הכנסת דאז זהבה גלאון מ"מרצ" כדי להשיג אישור שהייה קבוע (אשרת תושב) לחיתאם. אולי היא תצליח, אבל מה יהא גורלן של עשרות נשים במעמדה של חיתאם?

בדואים ישראלים מתחתנים עם נשים פלשתיניות כדי להשיג אישה צייתנית ותלויה בבעלה, כאשר בכל מחלוקת בחיי הנישואים, לא תזכה לתמיכה מיידית ממשפחתה. היתרון לבעל הוא כי משפחתה המורחבת, לעיתים מאותו השבט, חיה מעבר לגבול, ולכן כמעט בלתי נגישה. בדואים ישראלים וערבים ישראלים בכלל נתפסים ב"שוק הנישואין" כבעלי "ערך גבוה", מכיוון שהם אזרחים של מדינה מערבית, בעלי תעודת זהות, דרכון, ביטוח רפואי וביטוח לאומי.

חיי היום יום של הבדואים הישראלים קשים ומרים, ובמיוחד עבור אלה בנגב, השונים מאוד מהצפונים בגליל. רובם, כ-160,000 נפש, חיים במדבר הנגב. תהליך של עיור כפוי באמצעות המדינה, בד בבד עם הרס הכלכלה הבדואית המסורתית, גרמו להידרדרות, לעוני קיצוני ולפגיעות רבה של הקהילה הבדואית הישראלית. העיור הכפוי דרדר את מעמד האישה הבדואית. בעוד שקודם לכן נשים היו שותפות בייצור הכללי של כלכלת השבט: חלב, בשר, צמר, בעודן רועות את העזים ושומרות על הגמלים, עתה הן כפויות להיות "רק" רעיות ואמהות.  בחברה שבטית  קולקטיבית זו מעמד הגבר נקבע על ידי מספר צאצאיו, וכך נשים הן "מכשירי ילודה" ל-10 ואף 12 ילדים. למרות שהחוק במדינת ישראל אינו מתיר פוליגמיה, בדואים בנגב מתעלמים מכך ונושאים ארבע נשים (המקסימום שהחוק האיסלאמי מתיר) ובאופן שגור משפחה בדואית בנגב עשויה למנות כ-45 נפשות: גבר, ארבע נשותיו וכ-40 ילדים ויותר.

בחברה זו, שהיא "חברת בושה", גוף האישה מהווה מקור למעמד הגבר, אך בד בבד יש לרסן את מיניותה המתפרצת ולשמור אותה בפיקוח, מסוגרת, ומחוץ למרחב הציבורי (אבו-רביע קווידר, 2008; גאנם, 2009). אך מהפכה מתמשכת מתחוללת בקרב בדואי הנגב. יותר נשים מגברים משיגות תארים אקדמיים במכללות ובאוניברסיטאות בארץ, אך הסדר הפטריארכלי עדיין נוקשה ואכזר ביחס למעמדן האישי. לבדואיות ישראליות רבות זהות חצויה – מחד גיסא, הן קונפורמיות באופן קוגניטיבי וציבורי לסדר הפטריארכלי ונוהגות באופן צנוע ומכובד, ומאידך גיסא הן מדכאות רצונות ותשוקות.

 

"חדר בתל-אביב"

2007

סרט דוקומנטרי זה, שביימה מראענה, הוא חלק מסדרת "גיבורי תרבות" שהוקרנה בערוץ 8. "גיבור התרבות" הוא ראג'י בטחיש, משורר וסופר, אינטלקטואל פלסטיני-ערבי-ישראלי,  העובר בסרט בין חבריו האינטלקטואלים בשטחים, בית הוריו בנצרת וחבריו בתל-אביב, בו יש לו חדר. שם הסרט כשם ספרו "חדר בתל-אביב". מראענה נוכחת בסרט ומלווה את בטחיש בחיי היום יום שלו המתנהלים בין האתרים השונים. השאלה של ה"חדר" עומדת במוקד הסרט, ולמרות שגיבור הסרט הוא גבר, עומד ושזור לאורכו "חדר משלך" (1981 [1929]), אותו הציבה וירג'יניה וולף בפני נשים יוצרות, כתנאי הכרחי ליצירה, בצד קצבה קטנה שתבטיח את עצמאותן הכלכלית.

מחזור שיריו של בטחיש הוצג בתערוכה בדרום תל-אביב, בסדנאות האמנים המצויות באזור, שסביבן התפתח ריכוז אמנים, שקנו או שכרו לעצמם סדנאות. "בצלאל" – המחלקה לתואר שני באמנות והגלריה שבה, מצויות כחמש דקות הליכה מסדנאות האמנים, ברחוב סלמה. אזור מוזנח זה, שבו חנויות קטנות, מסעדות עממיות, בנייני מגורים מתפוררים, מוסכים ובתי מלאכה, התחום על ידי נווה צדק, יפו והתחנה המרכזית, נמצא כבר בתהליך מחיקה על-ידי כרישי הנדל"ן של תל-אביב, המשתלטים על אדמותיו ומתעשרים מפיתוחו המהיר (גל-עזר, 2008).

בטחיש עוסק בזיכרון, מתבוננים, בוחן ודן עם ידידו היהודי בזיכרון הפרטי והלאומי של כל אחד מהם, תוך כדי כבוד הדדי ואירוניה. מסעותיו בשטחים, בית הוריו בנצרת, וחדרו בתל-אביב - בטחיש הוא כל אלה: זהותו מורכבת ומרובדת וחייו נעים בין אתרי כינון זהותו. אך אין לבטחיש תחליף ל"חדר בתל-אביב", בסופו של דבר, עיקר זמנו בתל-אביב, (משני עד חמישי) מכיוון שזהותו המגדרית יכולה לבוא לידי ביטוי רק בעיר זו. מסתבר שמתקיימת קהילת הומואים ערבים גדולה בתל-אביב, כשישים איש ממנה נגלו לעיני בדצמבר 2009, בפתיחת תערוכה של אמן הומו בגלריה בתל-אביב, וחבר הומו שבא עימי אמר: "זה מפתיע ומרגש, מעולם לא ראיתי כל-כך הרבה הומואים ערבים במקום אחד".

כך שתל-אביב, מרכז האמנות והתרבות של ישראל, קוראת לאמנים לחיות בה. כמו לאורך כל הדורות, קהילות אמנים מתגוררות בעיר הגדולה. "גיבורי התרבות" בטחיש ומראענה מתגוררים בתל-אביב, כאינטלקטואלים ואמנים ישראלים וערבים, רווקות ערביות, והומואים שעברו להתגורר בה, מכיוון שהם יכולים לפגוש זה את זה ברחובות ולקיים רשת חברתית עניפה של קהילת אמנים הנפגשת פנים אל פנים. באשר לקהילה הרחבה סביבם - הם אנונימיים, אזרחי המטרופולין הקוסמופוליטית תל-אביב (גל-עזר,1997; 2008).

מראענה היא חלק מהקהילה של הרווקות הערביות הצעירות, שעזבו את עירן או כפרן, כדי להתגורר בעיר ישראלית מרכזית. הרווקות הערביות-ישראליות הן עצמאיות מבחינה כלכלית: 51.5% מהן רכשו השכלה אקדמית (חיידר, תשס"ו). ובדומה, כמצופה בשדה האמנות, אמניות ערביות ישראליות רבות מתגוררות גם הן בתל-אביב, כמו אמניות יהודיות שהתקבצותן לתל-אביב מאפשרת את התקדמותן בשדה האמנות (גל-עזר, 2008). לאמניות היה קשה יותר לעזוב את משפחתן והתחיבויותיהן ולנסוע למרחקים כדי לשהות ולהשתלם במרכזי האמנות הגדולים, לכן רבות עד ימינו בוחרות בחיי רווקות (Peterson & Wilson, 1976).

שדה האמנות ממשיך מהעת העתיקה להיות קוסמופוליטי, ואמניות נוהרות למרכזי האמנות הגדולים במערב, לרבות אמניות מהעולם השלישי, שהתאזרחו במערב, מכיוון שאינן יכולות להתבטא באופן חופשי במדינותיהן. שדה האמנות הישראלי, שכונן במאה העשרים עם יסוד "בצלאל" (1906), נסמך גם הוא על מרכזי האמנות המערבית, ולאורך המאה ה-20 (פרט לניתוק שנכפה עם מלחמות העולם) אמנים ואמניות נסעו לפריז ואחר כך לאירופה ולארה"ב ללמוד, לשהות, להשתלם ולהציג. בדומה לשדה האקדמי, ההתקבלות בחו"ל מגדירה את ההצלחה בשדה האמנות בישראל, ולכן אמניות אמהות שלא יכולות לשהות בחו"ל, כי עדיין גידול הילדים הוא באחריותן, מתקדמות פחות בשדה האמנות העכשווי בישראל.

המחקר הראה כי  אמניות ערביות, כאמור, ציירות ופסלות, עוזבות גם הן את "העיר הכפרית" ("אל בלד") לטובת מגורים ועבודה בירושלים, אך בעיקר בתל-אביב. נמצא גם, כי עבודתן מתפצלת: בעוד עבודתן הפוליטית, המתנגדת לכיבוש, מוצגת למשל, בגלריה לאמנות באום-אל-פאחם, עבודתן הביקורתית נגד החברה הערבית הפטריארכלית, מוצגת בגלריות בתל-אביב ובסניפי הגלריות בחו"ל (גל-עזר, 2008).

 

"ליידי של כל הערבים"

 2008, 56 דקות

סרטיה של מראענה עוסקים בשאלת הגוף של האינדיבידואל הנשי בחברה הערבית הפטריארכאלית. גם ב"ליידי של כל הערבים" הגוף המושלם לא שייך לדועא פארס, גיבורת הסרט, אלא לחברה הדרוזית. דועא, שהחליפה את שמה לאנג'לינה, נאבקת להיות מלכת היופי של ישראל. לצעירה הדרוזית היפהפייה סיכוי טוב לזכות בתואר הנכסף בעיניה, "מלכת היופי של ישראל", אך נמנע ממנה, במצוות אנשי הדת בכפרה, להופיע בבגד ים על הבמה. לאורך הסרט גוברים המחסומים בדרכה. לחץ חברתי כבד בכפר מנדה את משפחתה מהקהילה, ולבסוף, יש איומים ברצח עליה ועל משפחתה. לנוכח זאת באות דועא ואמה לטקס השפלה, בנוכחות כוהני הדת וגברי הכפר: דועא מוותרת על חלומה להיות מלכת היופי של ישראל ומבטיחה להיות נערה דרוזית המקבלת עליה את המוסכמות של החברה שבה היא חיה.

 ישאלו ויאמרו פמיניסטיות, הרי תחרות מלכת היופי היא שיא השליטה הפטריארכלית באמצעות מסחורה וחיפצונה של האישה כאובייקט עובר לסוחר המוכנע לעין הגברית; מערכת דיכוי מגדרית ומינית, שהופכת גם למסחטת כסף ומיתוס יופי המדכא נשים באשר הן. האם מאבקה של אנג'לינה, בגיבוי הבמאית האקטיביסטית, הוא אכן מאבק פמיניסטי?

נראה ששאיפת אנג'לינה וייצוגה על-ידי מראענה היא אכן פמיניסטית. בחברה הערבית הפטריארכלית, הגוף אינו שייך לאדם הכלוא בו. רצונה של אנג'לינה לשלוט בגופה, לנכס אותו לעצמה, להציגו לראווה, לטפח אותו ולהתגאות בו אסור לחלוטין. המעשה הבסיסי של אישה צעירה, הנראה לנו מובן מאליו, לאהוב את גופה, להציג את נשיותה, להתפאר במיניותה, אסור ועלול לגרום לרצח. מאבקה של אנג'לינה הוא האקט הבסיסי ביותר להשיג את השליטה על גופה וחייה, אך היא נכשלת במאבקה זה.

למרות השתלבותה לכאורה של החברה הדרוזית במדינת ישראל, למרות "קשר הדמים" שנרקם בין המדינה לבניה הדרוזים, הקשר הזה שייך לגברים בלבד. בעוד הם נהרגים בהיותם לוחמים בצבא עבור מדינתם, הם עלולים לרצוח את נשיהם, בנותיהם ואחיותיהם שלא מילאו אחרי הצווים הפטריארכליים.

 

פגשתי את חיתאם, גיבורת "שלוש פעמים מגורשת", בסינמטק ירושלים, ביולי 2008, בהקרנת הבכורה  של הסרט הפמיניסטי הדוקומנטרי החדש של מראענה, "ליידי של כל הערבים", אליו הוזמנו שתינו. שתי הנשים, מרעאנה והגיבורה שלה, חיות עתה בעיר ישראלית. אחת היא אזרחית והשנייה היא אישה ללא זהות. ומכיוון שכך, חיתאם הגיבורה שינתה את שמה. לאחר שחיה כשנה במקלט אחר לנשים מוכות התאוששה והחליפה כוח, ועתה היא עובדת ומפרנסת את עצמה, מתגוררת בשכונה יהודית בדירה שכורה עם עולה חדשה מדרום אמריקה.

חיתאם עוזרת לחברתה לגדל את ילדתה, ובכתה מרה כאשר אמרה לי: "חברים יעצו לי שעדיף שאקבל את העובדה שאצטרך לחיות ללא ילדי. אולי אראה אותם לכשיגדלו. אני רוצה להשיג אזרחות ישראלית ולחיות חיים טובים. אני זכאית לכך. אינני יכולה לחזור לעזה, הם ירצחו אותי שם, וגם לא לרהט, גם שם ירצחו אותי".

לבושה בלבן, נראתה חיתאם צעירה מאוד, נאה ומטופחת, בסגנון מערבי, כאחת מקהל המוזמנים לבכורה, "אנשים יפים", ערבים ויהודים יחדיו. היו בקהל נשים ערביות לבושות באופן מסורתי, לראשן מטפחת, ושמלה נאה על מכנסיהן. מראענה, אישה צעירה ויפה, היתה לבושה שמלה מוזהבת וכתפיה חשופות, ואנג'לינה (דועא פארס), הגיבורה הדרוזית של הסרט "ליידי של כל הערבים", לבשה שמלה אדומה ארוכה וכתפיה היו חשופות. בסיום הסרט הן עלו על במת הסינמטק והקהל מחא כפיים והריע ממושכות, והן עמדו שם מחייכות באושר, לבושות בחגיגיות, כמו בטקס האוסקר. 

שלוש נשים אלו, הבמאית ושתי גיבורותיה באולם, חיתאם ואנג'לינה, חיות בערים ישראליות, מראענה בתל-אביב, חיתאם בזהות בדויה ואנג'לינה מנסה לפלס דרכה כדוגמנית גם היא בתל-אביב. הן נאבקו כדי לשייך את גופן לעצמן, כמו גם את מיניותן הרעננה, ולהציג עצמן במלוא תפארתן, כאשר גופן חופשי והן משדרות רוח חירות, לנוכח הקהל המריע.

בעוד אישה מערבית נורמטיבית אינה רואה בטקס זה אלא את הישג הסרט, ופמיניסטית מצויה אולי תגנה את חיפצון הגוף הנשי על הבמה, פענוח ברובד נוסף, מגלה לכמה תעצומות נפש זקוקות היו נשים אלה כדי לעמוד שם כפי שעמדו. כולן היו מאוימות ברצח בשלב זה או אחר של חייהן, ובמהלך הכנת הסרטים.

איבתיסאם מראענה היא אינטלקטואלית ויוצרת תרבות, ומצטרפת למספר המועט של נשים בחברה הערבית ישראלית היוצרות שיח תרבותי. גאנם, במחקרה על האינטלקטואלים הערבים בישראל, מצאה כי רובם גברים ומתוך 36 אינטלקטואלים שחקרה היו רק ארבע נשים. שדה ייצור התרבות בחברה הערבית בישראל הוא גברי ופטריארכלי (גאנם, 2009). שדה האמנות הפלסטית אותו חקרתי, מתהדר בפמיניזם לכאורה, יש תערוכות פמיניסטיות, אבל נשים אמניות עדיין מודרות ממרכזי הכוח, מתקדמות לאט יותר ועם הרבה פחות גיבוי מהמשפחה, בדרך כלל ללא בן זוג, רבות מגדלות את ילדיהן בגפן, ללא תמיכה מספקת ממוסדות ציבוריים, ומוכרות הרבה פחות עבודות. נראה כי השיח על הזהויות, הרווח בשנים האחרונות באקדמיה, המקדמת פמיניזם לכאורה זה, עוסק בשאלות של ייצוג, דימוי וכד'; אך במקום דיון אינסופי בזהויות, יש להיאבק על הזכויות שנשתכחו במידה רבה. עדיין פמיניזם היא מילת גנאי ונשים רבות לא מזדהות כפמיניסטיות (גל-עזר, 2006;  2008).

מראענה כבמאית היא "אדם המשתמש בוידיאו ככלי טקטי כדי לקדם צדק חברתי [...] " (Harding in Hnakin, 2007, p. 62), בקולנוע דוקומנטרי פמיניסטי, המציג ריבוי נקודות מבט על נשים, ודגש על מקומן בחברה ובתרבות. מראענה מהווה מודל פעולה לנשים, בהבנת העולם ומקומן בתוכו (Hankin, 2007). מראענה מקיימת בסרטיה את שלושת הסוגים עיקריים של הקולנוע הפמיניסטי הרדיקלי שהחל לפעול בשנות ה-70, שבו "להבה רדיקלית": 1) הגיבורה האישה; 2) הגילוי, החשיפה; 3) הסרט הדוקומנטרי האקטיביסטי. בדומה לבמאיות רדיקליות אלה, היא נאבקת עם גיבורותיה, ואחר כך עוברת עם סרטיה הדוקומנטריים ומקרינה אותם ברחבי ישראל ואף בעולם לקבוצות שונות, תלמידי בתי ספר, נשים, ופעילים ופעילות חברתיים, בקבוצות קטנות, כדי להעלות תודעה פמיניסטית של המשתתפות (Rosenthal, 1980).

עיסוקה של מראענה הוא גם בזיכרון הפלשתיני והיא בודקת את העבר. כך בדקה את הזיכרון של טנטורה, כמורשת אביה, הזיכרון של אל ג'יסר, בד בבד עם ייצוגו של ראג'י בטחיש כאינטלקטואל פלסטיני-ערבי-ישראלי שגם הוא עוסק בזיכרון. אך פניה של מראענה כפי שהצהירה בתחילת מסעה, בסרטה הראשון, הם לעתיד.

למרות שאיננו מוצהר באופן גלוי, נושא מרכזי בסרטיה של מראענה הוא מיניות האישה. סרטיה של מראענה, "פארדיס גן-עדן אבוד" (2003), "אל ג'יסר" (2005), "בדל" (2006), "שלוש פעמים מגורשת" (2007), "חדר בתל-אביב" (2007) ואף "ליידי של כל הערבים" (2008), עוסקים בשאלת הגוף של האינדיבידואל הנשי בחברה הערבית הפטריארכלית. למי הוא שייך? בנישואין כפויים הגוף מנוכס לצורך יצירת משפחות, בחברה הבדואית, הוא שייך לגבר שכבודו מושתת על שליטה ברחמה של אשתו המייצר ילדים, בטחיש מתגורר בתל-אביב בקהילה מגדרית ייחודית שאין לה מקום בחברה הערבית, והגוף המושלם לא שייך לדועא פארס גיבורת הסרט, אלא לחברה הדרוזית.

גם בשדה האמנות הפלסטית בישראל מיניות האמניות מודחקת, הן עוברות סוציאליזציה גברית בבית הספר לאמנות ומיניותן ונשיותן מוכחשות: הן נשים "גבריות" (גל-עזר, 2008).

ההתמזגות בין המדינה והדת, מהווה זמן רב מוקד מרכזי למאבק פמיניסטי בישראל ובמזרח התיכון – מאבק של יהודיות, מוסלמיות, נוצריות ודרוזיות. יש כאלו המעדיפות לעבוד בתוך הממסדים הדתיים ולנסות ליצור שינויים הדרגתיים, ויש פמיניסטיות הסבורות נחרצות כי כל ממסד דתי באופן מהותני מדכא נשים, ולכן התקווה היחידה לשינוי רדיקלי היא החלשה מערכתית של כוחות אלו (עזריהו, 1977; Moghadan, 2002). בהתבסס על המסגרת התיאורטית של בורדייה, הוויכוח בתוך הפמיניזם בדבר הקשרים בין המדינה והדת, יכול להיראות כעוד דיון אקדמי גרידא, כעוד מאבק שגרתי בין הפמיניסטיות "האורתודוקסיות" לבין "הרדיקליות" המאתגרות אותן, בד בבד עם כינון מסלולי התקדמות אקדמיים וצבירת הון סימבולי נוסף כ"פמיניסטיות", אך ללא ספק, כאלו הנשארות בתחום ה"דוקסה" הבטוח של העולם האקדמי. קולנוע רדיקלי אקטיביסטי כזה של איבתיסאם מראענה, מצביע על אפשרויות פעולה פוליטיות וחברתיות רבות בדרך לשינוי מקיף של השליטה הפטריארכלית הנמצאת עמנו זמן רב מדי (בורדייה,  2007).

חיבור בין ידע אקדמי וייצור תרבות  של קולנוע תיעודי רדיקלי אקטיביסטי, בולט הן בפמיניזם והן בקולנוע תיעודי (Hankin, 2007). איבתיסאם מראענה מציגה בכל סרט נשים אחרות ומראות אחרות, מעוררת כעס, הזדהות וכאב, ובתוך כך היא פועלת במציאות, היא נאבקת יחד עם גיבורות הסרטים, כשותפה, לעיתים הבמאית מפעילה את העלילה, לעיתים הגיבורה. הצופות מיטלטלות יחד עם הגיבורות והבמאית בין תבוסה לבין ניצחון, בין אובדן לבין העצמה, חוות מתח ואי-ודאות, ואז באה הקלה רגעית, ושוב תבוסה וסיבוך, ואולי קצה פתרון מגיח באופק? אך בקולנוע תיעודי אין נחמה, כמו באופרת סבון, מכיוון שחיי נשים בחברה הפטריארכלית הם מאבק מתמיד על העצמיות והעצמאות, ואין בהם שום הישג ללא אובדן. כך הוא ביחס לנשים יהודיות בישראל, ועל אחת כמה וכמה כאלה הם חיי נשים ערביות - נשים מודרות ומופלות.

אך מראענה מצליחה להגיח עם גיבורותיה מתוך הצללים ולהראות כי עצם המאבק, גם אם הוא מסתיים בכישלון יוצר את התודעה שלא תיסוג לאחור. חירות, שוויון ואחווה היא דרך ארוכה של נשים הנמשכת כבר כמעט שלוש מאות שנה, החל מהמהפכה הצרפתית, ועוד לפניה. במקומות שונים ובזמנים שונים, נשים נאבקות להבין כי מקומן איננו טבע, הוא תרבות ומערכת שליטה ודיכוי. הבנה זו, המחלחלת בעוצמה בכל סרטיה של מראענה, היא הפסע, השביל והדרך לחופש ולעצמאות.

 

 

ביבליוגרפיה

אבו-בקר, ח' (2002). נשים ערביות, מין ומיניות: נוכחות החברה הערבית ותרבותה בטיפול פסיכולוגי וזוגי בקרב נשים פלסטיניות. המזרח החדש מג, 229- 245.

אבו-רביע קווידר, ס'  (2008). מודרות ואהובות  :סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים: מאגנס.

 

אבו רמדאן, מ' ומונטרסקו, ד' (2008). שיפוט אסלאמי במדינה "יהודית ודמוקרטית": קואופטציה ואסלאמיזציה של שדה הדין השרעי. משפט וממשל יא (2)

http://law.haifa.ac.il/lawgov/lawgov_index.asp?show=2 נדלה 02.02.2009

 

אוסצקי-לזר, ש' (2002) הממשל הצבאי כמנגנון פיקוח על האזרחים הערבים: העשור הראשון. המזרח החדש מג, 103 -132.

 

אילוז, א' וווילף, א' (2004). בין הרחם ללב: ביקורת תרבותית על ביקורת הפמיניזם הרדיקלי על אהבה. תיאוריה וביקורת: ארוטיקה ופריון 25, 205- 234.

 

בורדייה, פ' (2007).  השליטה הגברית. תל-אביב: רסלינג.

 

ברקוביץ, נ' (1999). 'אשת חיל מי ימצא'? נשים ואזרחות בישראל. סוציולוגיה ישראלית ב (1),  277- 317.

 

גאנם, ה' (2009). לבנות את האומה מחדש: אינטלקטואלים פלסטינים בישראל. ירושלים: אשכולות, מאגנס.

 

גולדין, ס' וחזן, ח' (2004). פתח דבר: בין הגוף האירוטי לגוף הפורה. תיאוריה וביקורת 25,  5 – 12.

 

  גל-עזר, מ' (1997). "המפסיד מרוויח": סגנון חיים כמרכיב חיוני בעמדת סטטוס של אמנים בשדה האמנות הפלסטית בישראל. דברים אחדים 2: 90  - 115.

 

  גל-עזר, מ' (2005). לתעד את האליטות. פנים 32,  7- 10.

 

  גל-עזר, מ' (2006). ויקי קנפו: גוף, מגדר, לאומיות ומחאה. גדיש י',  259 -289.

 

גל-עזר, מ' (2008). הביטוס, טקסטים וטקסים: מרכיבים של התקבלות נוכחות והמשכיות בקנון האמנות הפלסטית בישראל. עבודת דוקטור בהנחיית פרופ' חנה אדוני ופרופ' תמר כתריאל. האוניברסיטה העברית, ירושלים, החוג לתקשורת ועיתונאות.

 

וולף, ו' (1981) [1929]. חדר משלך. תל-אביב: שוקן.

 

וולף, נ' (2004). מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

 

חידר, ע' (תשס"ו). ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלה. מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

כהן, ה' (2002). הפליטים הפנימיים בישראל: המאבק על הזהות. המזרח החדש מג,  83-102.

 

מנור, ד' (2008) (אוצרת ועורכת). סלמה/הרצל: מבטים מדרום תל אביב. קטלוג תערוכה בסדנאות האמנים. תל-אביב.

 

סער, ע' (2004). על מיניות של רווקות בקהילה הפלסטינית בישראל. תיאוריה וביקורת: ארוטיקה ופריון 25, 13 – 30.

 

ע'אנם, ה' (2005). עמדות בנוגע למעמדה וזכויותיה של האשה הפלסטינית בישראל . נצרת: עמותת נשים נגד אלימות.

 

עזריהו, ש' (1977). התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י : פרקים לתולדות תנועת האשה בארץ 1900 -  1947. עם מבוא מאת מרשה פרידמן. חיפה: הקרן לעזרת האשה.

 

צימרמן, מ' (2003). חור במצלמה: עיונים בקולנוע הישראלי. תל-אביב: רסלינג. תל אביב.

 

רבינוביץ, ד' ואבו-בקר, ח'' (2002). הדור הזקוף. ירושלים: כתר.

 

Bourdieu, P. (2008). The Bachelors' Ball: The Crisis of Peasant Society in Bearn. Cambridge, UK: Polity Press.

Hankin, K. (2007). And Introducing….The Female Director: Documentaries About Women Filmmakers as Feminist Activism. NWSA Journal, 19 (1), 59-88.

 

Moghadan, V. (2002). Islamic Feminism and its Discontent: Towards the Resolution of the Debate. Signs: 27 (4) 1135 -1171.

 

Naaman, D. (2008). Unruly Daughters To Mother Nation: Palestinian and Israeli First-person Films. Hypatia 23 (2), 17-32.

 

Peterson, K & Wilson, J. J. )1976(. Women Artists: Recognition and Reappraisal from Early Middle Ages to the Twentieth Century. NY: Harper and Row.

 

Reilly, M & Nochlin, L. (2007). (Curators and Eds.).  Global Feminisms: New Directions in Contemporary Art (pp. 11-13). Exhibition Catalogue, London & New York: Merrell and Brooklyn Museum.

 

Rosenthal, A. (1980). The Documentary Conscience :A Casebook in Film Making. Berkeley, CAUniversity of California Press.

 

Rosenthal, A. (1988). (Ed.). New Challenges for Documentary .Berkeley, CA: University of California Press, 1988.   

 

Sa'ar, A. (2005). Postcolonial Feminism, the Politics of Identification, and the Liberal Bargain. Gender & Society 19 (5): 680-700

Schellekens, J. & Anson, J.(Eds,) (2007). Israel’s Destiny:  Fertility and Morality in a    Divided Society Vol..12, Israel Sociological Society N.J: Transaction Publishers Rutgers.

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד