אסתר כרמל-חכים: "תיאטרון משלה"
הסתדרות המורים בישראל
אסתר כרמל-חכים: "תיאטרון משלה"

 

 

ד"ר אסתר כרמל-חכים היא ראש החטיבה ללימודי נשים ומגדר במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומרצה בבית ספר לתלמידי חו"ל באוניברסיטת חיפה. תחום התמחותה נשים בתנועה הציונית וביישוב

 

 שולמית בת-דורי הייתה לא רק במאית ומחזאית פורצת דרך בתחום התיאטרון, אלא גם אישה פמיניסטית עצמאית שהביאה לכך שענף התיאטרון יהיה מוכר כענף יצרני בקיבוצה, ומקצועה - בימוי

 

 

בקיץ 1951, בלילה ללא ירח, עשו כחמשת אלפים בני אדם את דרכם לאתר ההצגה "אחי גיבורי התהילה", שהעלה קיבוץ שריד לציון עשרים וחמש שנים להיווסדו. מספר האנשים היה כפול מרשימת ההזמנות שתוכננה להצגה. מפה לאוזן עברה בעמק השמועה בדבר החוויה המרגשת במיוחד, הממתינה לצופי ההצגה. ואכן, רבים, שלא הייתה בידם הזמנה, הגיעו נחושים לראות את המופע. איש לא יכול למנוע מגל אנושי זה, של כאלפיים וחמש מאות חסרי הזמנות ואוהבי תיאטרון, מלבוא בשערי האמפיתיאטרון המיוחד שהוכשר לצורך האירוע. הלחץ והדוחק גברו, אנשים ישבו צפופים וכתף נגעה בכתף. האווירה הדחוסה הגבירה עוד יותר את הדריכות והציפיות בקרב הקהל. הייתה תחושה שמשהו גדול עומד להתרחש.

שעתיים ורבע, בהן שתי הפסקות, ארכה ההצגה. ההצלחה עלתה על כל הציפיות. "אחי גיבורי התהילה" הפך, בן לילה, למחזה המבוקש ביותר בארץ. המארגנים לא יכלו להתעלם מהביקוש הרב, ובסופו של דבר, המחזה שהיה מתוכנן בתחילה לעלות בשני  מופעים בלבד, הוצג שמונה פעמים, ו-40,000 איש חזו בו באותו הקיץ. זהו בוודאי מספר חסר תקדים להופעת "תיאטרון חובבים".

            נהוג לומר כי עם ההצלחה אין מתווכחים, ובכל זאת, מעניין לדעת מה הם הגורמים והסיבות שהביאו להצלחה הגדולה? במאמרי אנסה לתת תשובה לשאלה זו בעזרת מחקרים וספרות התקופה, וראיונות שערכתי עם אנשים שהשתתפו בהצגה, וכאלה שהכירו היטב את הבימאית שלה, שולמית (מיתה)  בת-דורי, הדמות המרכזית באירוע ומוקד מאמר זה.  

            את לב ההצלחה של  "אחי גיבורי התהילה" אני מייחסת לאותו מעמד מיוחד ונדיר בו:  ההוויה היומיומית פוגשת את החוויה החד-פעמית. במה דברים אמורים? הוויית חיים שמעבר להשפעות של המעגל המשפחתי,  נגזרת מן המקום בו גר האדם, ומן הזמן, התקופה בה חי. המקום הוא קיבוץ שריד שחגג חצי יובל,  והזמן, תקופת ראשית המדינה, קיץ 1951.

שתי הוויות אלה עומדות ביסודותיו של משולש, שבקודקודו ניצבת החוויה. על חוויה זו מנצחת, מעל כולם, "מעצבת הרגשות", אשת התיאטרון, שולמית בת-דורי. עיבוד ספרו המפורסם של הסופר הווארד פאסט למחזה, משמש לה כסדן, עליו היא מפעילה את מיטב הטכניקות של תיאטרון ההמונים. תיאטרון זה מתמחה בניווט רגשותיהם של הצופים במחזה, אל כמה שיאים של התרגשות, אל סף הדמעות. הפאתוס, שהינו פנייה רטורית לרגשות הקהל, היה "הקטר שהוביל את רכבת הרגשות" לתחנות שיועדו להן מבעוד מועד. ראשית תתואר העלאת המחזה בקיבוץ שריד ולאחר מכן, בחלקו השני של המאמר, אציג את הביוגרפיה של שלומית בת-דורי ואת תפיסת עולמה הפמיניסטית החלוצית על רקע תקופתה. ברוח הפאתוס, אם כי במידה מינורית יותר, כתבתי את המאמר, וזאת מתוך כוונה לשחזר עבור  הקוראים, ולו במעט, את תחושת הזמן והמקום.

 

הוויית הזמן

המצב במדינת ישראל בקיץ שנת 1951 היה קשה. החברה קולטת העלייה עמדה על פי תהום מבחינה כלכלית, הסכם השילומים עם גרמניה טרם נחתם, ההקלות הראשונות במשטר הצנע טרם הביאו לרווחה והצבא המתארגן מחדש היה רחוק מלתת תחושת ביטחון לאזרחים. תחושות האופוריה שרווחו בזמן הכרזת המדינה והניצחון במלחמת העצמאות, פגו זה מכבר. ברקע נשארו התחושות הקשות. הקורבן האישי, ליחיד ולמשפחתו, היה כבד והייתה אולי ציפייה לנחמה לאומית, אך זו טרם הגיעה. הקמת המדינה עדיין דרשה הוכחה כי ביכולתה של הישות המדינית הצעירה לשרוד במשברים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הקשים שבדרך.

בימים האפורים ההם, כאשר עלו תהיות לגבי ההמשך, ניסו להיאחז בסיפורי תולדות העם, שידע  בעבר להתגבר על קשיים ולשמור על עצמאות. ההצגה "אחי גיבורי התהילה" נתנה מענה לתהיות ולספקות. סיפור  הגבורה של חמשת בני מתתיהו לבית חשמונאי, בכפר מודיעין, שימש כעין משל למציאות העכשווית. הנה העבר המקרין אל העתיד, ומחזק את רוחו של העם. לרגע נדמה היה שנמצאו גם היורשים, הממשיכים את דרכם של המכבים. קם דור חדש של צעירים יהודים גאים, בריאים בגופם ובנפשם, חסונים  וזקופי קומה, ההולכים בשדות העמק, ולוחמים בשדות פלשת. דמותם של צעירים אלה עוצבה והועצמה על ידי סופרי תש"ח הצעירים.

            והנה, דווקא בעת בה נזקק העם להתגייסות החברה הקיבוצית, שהייתה מעמודי התווך של תנועת ההתיישבות, בית היוצר לאותו דור חדש של לוחמים עובדי אדמה, מצאה זו את עצמה במשברים פנימיים וחיצוניים קשים. היה משבר פנימי-רעיוני, שבא לידי ביטוי בוויכוחים אידיאולוגיים שהביאו לפילוג של קיבוצים ולתחושת התפוררות פנימית. נוסף לכך השבר החיצוני, שנגרם על ידי השלטון שזה אך קם. הממסד הפוליטי הצעיר סבר כי עם הקמת המדינה, סיימה התנועה הקיבוצית את תפקידיה במישור הלאומי, ויש להחלישה בדרך של נישול הקיבוצים מהמשימות הלאומיות בהן מילאו חברי קיבוצים תפקיד מרכזי ומוביל.

מאיר יערי, מנהיג מפלגת מפ"ם והקיבוץ הארצי, ראה בחג חצי היובל של קיבוץ שריד נקודת אור המפגינה עוצמה קיבוצית כלפי חוץ. יערי ניצל הזדמנות זו כדי להביא בפני ההמונים שהתקבצו, ולידיעת הציבור הרחב, את התסכול הרב בו היו נתונים הקיבוצים. בנאום פרוגרמטי חד וחריף, שנשא בערב ההצגה הראשונה, הצליף יערי ללא רחם כשאמר:

"בימים אלה חג יובל של קיבוץ בא כדי לאגור כוח ולשאוב ביטחון בטרם צאתנו לקרב. אנו יודעים איזה מערומים מחרידים מתכסים מאחורי הכחל והשרק של משיחיות השקר המתהלכת בראש חוצות. אנו יודעים נאמנה מה מסתתר מאחורי הכרזותיה [...] כאשר מרימים על נס את החלוציות, הכוונה היא להרחקת התנועה הקיבוצית מלהיות חוט שדרה לקיבוץ גלויות. כאשר מרוממים ומקלסים – הכוונה היא לסתום בארות ולהדליח מקורות יניקה [...] אך מקרבנו יצאו מורדי הגטאות ולוחמי העצמאות ומגני יד מרדכי ונגבה, אנו לא נירתע [...] אנו נגייס את כוחנו הלוחם והיוצר, ונילחם נגד התכחשות והתנכרות. נגן תמיד על המפעל הכביר של ההסתדרות, של התנועה הקיבוצית ושל ההתיישבות העובדת (חיים לנדוי, "על המשמר", יום ד' 1951, תיק "אחי גיבורי התהילה", ארכיון קיבוץ שריד).

 

הוויית המקום

משברי התקופה לא פסחו גם על חברי קיבוץ שריד, הממוקם במרכזו של עמק יזרעאל. החברים בקשו למצוא תוכן מתאים לציון חצי יובל להקמת הקיבוץ, אשר ייתן מענה למצוקות שחשו החברים ויעודד את עצמם ואת זולתם. וכך, לאחר דיונים, קיבלו החברים את הצעתו של חבר הקיבוץ, הסופר והעיתונאי מרדכי אמיתי, להעלות על הבמה את ההצגה שכתב, על פי ספרו רב המכר של הסופר היהודי קומוניסטי הווארד פאסט, "אחי גיבורי התהילה", מחזה העוסק במרד החשמונאים ביוונים.   

את התשובה לשאלה מדוע נענתה  שולמית בת-דורי לבקשתם של חברי שריד לביים את מופע חצי היובל של קיבוצם, ניתן למצוא בדברים שכתבה ביומנה.  

"דצמבר 1950

היום הופיעו מ. ו-ז., אנשי שריד. אמרו שראו משהו מעבודתי בכתיבה ובבימוי. מציעים לעשות דבר מה אצלם למחצית היובל. אבוי! היובלות הללו גורמים לי ל'פחדי לילה'. תמיד מבקשים 'מסכת' שתראה את תולדות המקום. והרי כל המקומות המגיעים עתה ליובלות יש להם אותם התולדות [...].

למ. יש הצעה [...] אחרת? ספר? – 'עדין לא קראת? האחרון של פאסט. מיד תרגמו אותו לעברית. איזה חומר! פשוט מצית!' – 'נקרא ונחשוב' – 'תראי שתדלקי. אנחנו כבר, מוכנים לכל מאמץ'. זו מילה גדולה [...] ומפתה [...]" (בת-דורי, תשמ"ב, ע' 109).

 

מרדכי אמיתי, המחזאי, סבר כי חברי קיבוץ שריד ממשיכים במעשיהם היומיומיים את גבורת המכבים, עובדי האדמה ממודיעין. את מורשת המכבים ניתן להשוות למה שכונה "מורשת העמק", או בלשון ימינו "רוח העמק". מהי "רוח העמק"? מהו אותו מושג חמקמק? ייתכן כי רק מי שגדל והתחנך בעמק, הלך יחף בשדותיו והושפע מהמקום ואנשיו, יוכל להבין את המושג על כל רבדיו. ובכל זאת, ועל אף הקושי לתארה, אומר כי "רוח העמק" היא אוסף של חוויות שהתגבשו לקוד התנהגות, למצפן ומורה דרך המלווים את בני ובנות העמק באשר ילכו, ודוחפים אותם לתת מעצמם לטובת הכלל בעת הצורך.

זו הילה העוטפת אותם, ונראית רק למי ששייכים ל"משפחת העמק". הילה זו נותנת להם תחושה של חברותא, של כוח היחד, ושל ביטחון עצמי, הנובע מהפנמת הערכים והאווירה ששררו בבית בו גדלו, שדלתותיו וחלונותיו פתוחים לרווחה לרוח, לריחות ולקולות העולים מן המשק, ולצבעים של עונות השנה המתחלפות. ביתם הוא בית שיסודותיו עשויי הבטון נטועים עמוק באדמה, כשורשיו של עץ רב שנים, שידע לעמוד במצוקות העיתים ושרד.

ביטוי לרוח זו אנו מוצאים בתפיסתה של בת-דורי את שכתב הווארד פאסט בספרו. בת-דורי יצרה בהצגה:

"מעין אווירת יסוד שיהיה בה מרוח הארץ, הן של העבר הרחוק והן של ימינו. [...] אך מלמדים תולדותיה כי לא אחת באו ראשוני הלוחמים לחירותה מהמרחב הכפרי: מכל מקום, תמיד היווה המרחב הזה את המאגר העיקרי לכוחות הלחימה והמרד. ספרו של פאסט, כידוע, שם דגש מיוחד על העובדה הזאת. שלווים ושוחרי שלום, אך עם זאת, דבקים עמוקות בתכנים אידיאיים של חירות העם והארץ. למען תכנים אלו היו מוכנים לזנוח, בן לילה, את שלוות כפרם, ו'לצאת להרים' לקראת הבלתי ידוע של המרד בכובש החזק מהם שבעתיים" (בת-דורי, 1982, ע' 115).

 

כאז, כן עתה, אותה מורשת העוברת מדור לדור, היא המביאה גם כיום את בני ובנות העמק להוביל את ההתגייסות ליחידות הקרביות של הצבא. אותה רוח היא שהביאה את חברי קיבוץ שריד להתגייס, על כלל אנשיהם, להפקת ההצגה. ביניהם בלטו במעורבותם מרדכי אמיתי שכתב את המחזה, נתן יונתן שכתב את השירים, אורי גבעון (משער העמקים) שהלחין את המוסיקה ותמר אלמגור אשר על הריקודים.

בראיון שערכתי עם שניים מיוצרי ההצגה דן אמיתי מעצב הבמה והתפאורה, וצפירה יונתן שגילמה את דמותה של רות הנביאה, הם ציינו בפני כי חודשי ההכנה הרבים והחזרות, הן הפרטניות ובעיקר ההמוניות, הגבירו את מעורבותם של רבים - ותיקים, צעירים, בני נוער וילדים - בהפקה, והם שהביאו את המשתתפים לתחושה המיוחדת הנוצרת, כאשר קהילה שלמה מתגייסת למען אירוע תרבותי, הנבנה שלב אחרי שלב, עד לרגע השיא של המופע עצמו.

היחד הזה הקרין את איכותו גם על הקהל. על כך כתבה בת-דורי: "העובדות שמעשה תיאטרלי, אשר נוצר מתוך דחף ספונטני, בקרב סביבה אנושית מסוימת, בלי כל כוונה להוציאו מתחומיו הלוקאליים, כשגם ביצועו נשען כל-כולו על כוחות לוקאליים – התגלה כמסוגל לעורר בקהל רב ורחב חוויה מרתקת כנראה, לא פחות מזו שעשויים לעורר מעשים תיאטרליים המותקנים לפי כל כללי המקצוע המקובלים" (בת-דורי, תשמ"ב, ע' 119).

            ולכן אין להתפלא כי עד היום נחשב המופע "אחי גיבורי התהילה" כגולת הכותרת של כל האירועים התרבותיים שחווה קיבוץ שריד במשך 83 שנות קיומו.  

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

החוויה

את חווית השתתפות בהצגה, בכל תפקיד ותפקיד, נושאים עמם חברי שריד בגאווה מזה שנים רבות, ואין בכך כל חידוש. מפליאה יותר העובדה כי גם אלה שרק צפו בהצגה סיפרו, בעת הראיונות שערכתי אתם, כי הם זוכרים פרטים רבים ממנה, הרבה יותר מכפי שהם זוכרים הצגות שבהן צפו במועדים מאוחרים יותר. כולם סיפרו לילדיהם על החוויה המרגשת.

אלה וגם אלה כנראה אינם מודעים לעובדה כי לא יד המקרה הייתה בכך שהחוויה נצרבה במוחם והשתמרה כזיכרון ארוך הטווח. במחקרי למדתי כי הם היו "כחומר ביד היוצר", "הפציינט" שנחשף להשפעותיה של שיטה תיאטראלית הנקראת "תיאטרון המונים", מבית מדרשם של ארווין פיסקטור ורודולף פון לאבן. שיטה זו מתמחה בעיצוב רגשות. שולמית בת-דורי, שהייתה תלמידתם המצטיינת של יוצרים אלה במשך שלוש שנים בברלין ובוינה, יצרה, עם שובה לארץ, אפיקים משלה בשיטה.

על סוג תיאטרון זה, בסגנונה המיוחד של בת-דורי, נכתב בחוברת "התיאטרון הישראלי", שיצאה לאור בשנת 1963: "מופעים תיאטרליים המוניים, המוצגים תחת כיפת השמים, הם תופעה המתלווה לעיתים לדרכי היצירה התיאטרלית בעמים ובזמנים שונים. אך כאן, בישראל המתחדשת, הם קמו והתפתחו כמעצמם, בספונטניות שקשה לגלות בה קשר להתפתחויות דומות במקומות אחרים" (על-פי בת-דורי, 1982, ע' 108).

            כתב על כך מבקר התיאטרון גיורא מנור, חבר קיבוצה של בת-דורי, במאמר שנתן לו את השם "חזיונות גנרל מיתה" [מיתה הוא שם הקיצור של שולמית בת-דורי, א.כ.ח.] שם זה בא לתאר בשתי מילים את שני המרכיבים הדומיננטיים בעבודתה של בת-דורי כבימאית תיאטרון המונים. וכך כתב:

"מומחיותה כבימאית חזיונות המוניים באה לידי ביטוי ביכולתה לעצב מסכת, שיש בה מבנה הגיוני, צורני ואמוציונלי, מחומרים נתונים. כישרונה הגדול היה בדאגה לכך, שבניגוד למופעים דומים של אחרים, מעולם לא היה תפר גס של מקריות בין מרכיב אחד למשנהו. כניסת או יציאת מקהלה או קבוצת רוקדים, קיבלה בבימויה משמעות תכנית וקצבית, וכל מרכיב היה עליו לתרום למרקם הבימתי הכולל [...] ו"גנרל", על שום "שיטת עבודתה של מיתה. היה בה הרבה מאלה של בימאי קולנוע. היא הייתה ראש מטה, גנרל, מצביא, המפקד על חבורה שלמה של קצינים, בעזרת קבוצת פקודות [...] היא ראתה את המופע כקרב שבו יש לנצח" (מנור, 1985, ע' 57).

בת-דורי, אשר בצעירותה למדה באוניברסיטת ורשה פילוסופיה ופסיכולוגיה, ראתה את עבודתה עם קיבוצים שלמים, כמשהו הדומה לתראפיה קבוצתית באמצעות אמנות התיאטרון, כנהוג היום  בתיאטרון קהילתי.

כחברת קיבוץ משמר העמק, חוותה בת-דורי את מחיר הדמים שגבתה המלחמה, ולא הלכה שולל אחרי ספרות המלחמה עשירת האפיזודות המרתקות וסיפורי הצ'יזבטים. בהיותה קשובה לאלה שלחמו במלחמת העצמאות, הייתה עדה לכך שחלקם  אינם מצליחים לחזור לשגרת היום-יום, ולכן כתבה על תחושותיהם את שסירבו הם עצמם לספר: "אך קשה היה להציל מפיהם דבר על מעשי גבורה של עצמם או של חבריהם. והרי ידוע ששתיקה המכסה על חוויות העזות מכדי למצוא להן ביטוי בלתי אמצעי, תכונתה להדחיס מתחים נפשיים ולהצניעם בעומק בלתי נראה אף לעינו הפנימית של השותק עצמו" (בת-דורי, 1982, ע' 113).

הדור האילם של לוחמי תש"ח חבר לשתיקה שגזרו על עצמם ניצולי השואה, שנמנעו מלשתף אחרים בתחושותיהם הקשות באשר למה שעבר עליהם בימי המלחמה. בת-דורי סברה כי בידי התיאטרון לתת מוצא, ולו חלקי, מעין שסתום לוויסות עומס הרגשות המעיק. היא קבעה לעצמה כיעד להביא לידי שחרור מן המתחים המצטברים הללו. היא הגדירה זאת "כמטרה רוחנית", כמטרה העיקרית של המופע כולו. היא הרחיבה את הקשר שבין עברם האישי של המשתתפים במחזה, לבין התוכן המילולי והפיזי. בעשותה כך נתנה הזדמנות לפורקן בדרך "בלתי ישירה", בלשון ימינו – מיסגור העדות בהקשר רחוק ולכן "בטוח". וכך כתבה: "הכוונה לפורקן "בתחפושת", כלומר, לחשוף את ה"אני" הנסתר במסווה של מישהו אחר, הרחוק מאד בזמן, רחוק עד כדי כך שניתן לספר בסיפורי גבורתו מבלי להסמיק" (בת-דורי, תשמ"ב, ע' 114). תחת ההנחה שגם הצופים יזדהו, בשל מצוקותיהם הם, עם אותה מטרה ויגיעו גם הם לאותה חווית "פורקן".

            כדוגמה לקשר המתקיים בין אירוע עבר בתולדות הקיבוץ, לבין אחד מרגעי השיא במחזה, אזכיר את "השבת השחורה" בה, ב-29 ביוני 1946, מוקדם בבוקר, הקיפו צנחנים בריטים את קיבוץ שריד, הקימו בתוכו "מכלאות", ואליהן הובילו את חברי הקיבוץ. במחזה הוכנס קטע המדמה את אירועי "השבת השחורה". בקטע זה, שהפך לאחד מרגעי השיא במחזה כולו, עוצבה  כניסתו של הנציב היווני, שעמד בראש חייליו, לכפר מודיעין, במתכונת של כניסת החיילים הבריטים לקיבוץ באותה שבת. בשני המקרים הפגין הכובש השולט את כוחו העדיף. בת-דורי מתארת עד כמה היה קל לביים  סצנת ההמונים זו. המשתתפים חזרו על שחוו בעצמם באירועי ה"שבת השחורה", אמהות וילדים, זקנים ונערים, הפעם בלבוש של אנשי מודיעין, יצרו על הבמה והגבעה שמעליה סצנה תיאטרלית אותנטית, שללא מילים גרמה לצופים התרגשות רבה.

            לא ניתן לתאר מופע שביימה בת-דורי, בלי להתייחס לנושא התאורה. בתחום זה עשתה נפלאות. השימוש המתוחכם בזרקורים רבי עצמה, שהאירו במהלך ההצגה כל פעם קטעים אחרים והעבירו, בתזמון מדויק, את תשומת הלב של הצופים מאתר לאתר, בוצע בשלמות חסרת פשרות. זו הסיבה מדוע נבחרו התאריכים להצגה דווקא בלילות ללא ירח. החושך המוחלט הוא שאפשר לספר את הסיפור ברצף אחד, ללא הפסקות. כל הזרקורים הוסתרו היטב מעיניהם של הצופים, לא היה כל סימן לאמצעים מודרניים, וכך לא נפגעה אצל הצופים תחושת הזמן בו מתרחשת העלילה.

            תיאטרון ההמונים, שמטרתו להעניק לצופים חוויות רגשיות, איננו המקום המתאים לצופה המתוחכם. דבר איננו מוגש בו על דרך הרמיזה, אין בו מקום לאימפרסיוניזם. הריאליזם הוא השולט ומכתיב דברים רבים על הבמה ומחוצה לה. לכן, על הבמה להיות גדולה, עמוקה ורחבה, מאחוריה גבעה, והכפר מודיעין, הנראה ככפר אמיתי, למרגלותיה. יש להביא לבמה עצי ברוש גדולים. על השחקנים להיראות דומים, ככל האפשר, למקור, ולכן האיפור הכבד והתלבושות המוקפדות.

            לשאיפה לריאליזם היה מחיר. לעיצוב הבמה ולהצבת התאורה, בסטנדרטים שקבעה בת-דורי, היה צורך במשאבים רבים. בת-דורי הצדיקה את ההשקעה הגדולה בטענה שהצגותיה הן אקט פוליטי, חברתי וקיבוצי, ובעל משמעות, גם אם הוא בא לידי ביטוי בדרך לא שגרתית, בדרך של התיאטרון.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

על מנת לספק את "התפוקה" בחנה בת-דורי את ההצגה מנקודת הראות של הצופה. בדרך לרצות את הקהל הלכה לפעמים צעד אחד רחוק מדי. כותב מנור: "פעמים רבות טרחה להסביר לי מדוע הכניסה אלמנט מסוים לבימוי, כדי להשיג תגובה רגשית זו או אחרת אצל הצופה. היא הביטה בהצגה דרך עיני הצופה הפוטנציאלי. קנה המידה שלה לא היה היא עצמה, אלא הקהל. ואולי זו הסיבה שרוב יצירותיה עשו רושם של 'פעלולים', של מניפולציה. הרצון להיות מובן והצורך להשפיע הביאו אותה, לעיתים קרובות, אל גבול הטעם ההמוני ואל הסמל השקוף והמובן מדי לטעמי" (מנור 1954, ע' 56).

           

בתשובה לשאלה האם בחירת המדיה של תיאטרון ההמונים, הייתה הדרך הנכונה לממש את  כוונותיהם של חברי שריד, שפנו אליה לביים את מופע חצי היובל על מנת לחזק ולהתחזק, הרשו לי להיתלות בשני אילנות גבוהים. בדברים שכתבו יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח ומבקר התיאטרון ד"ר חיים גמזו.

יצחק שדה כתב כך:

"זאת הצגה מיוחדת במינה, מכוננת במשהו בלתי רגיל, מגשר בין דור לדור ומקרב את המציאות העתיקה למציאותנו. אי אפשר לתאר את התקפת ההסגר של היוונים על מודיעין בלי צד-דמיון לאותו הסגר ב'שבת השחורה' על ידי הצבא הבריטי [...] מעטות ההצגות המדברות לעין, לאוזן, לרגש ולשכל, הצגות שתוכנן חי ושמובן לנו לשם מה הוצגו. זו אחת מההצגות האלה" (יצחק שדה על המשמר 7.10.1951).

 

ד"ר גמזו כתב דברי ביקורת לאחר שצפה בהצגת "אחי גיבורי התהילה" שעלתה שוב, בבימויה של בת-דורי בשנת 1953, בקיבוץ גבעת ברנר: "מראה הקהל שישב באלפיו על ספסלים ועל הארץ, והתכונן הכנה נפשית למעין מעשה חג, בו עשויה גבעה זעירה להיהפך למקדש-מה וגבעה גדולה יותר למקום צפייה לפלא אמנותי. הקשר החי בין הקהל המתוח לקראת העלילה והמשתתפים ב'מחזה מועד' זה, הקשר בין העלילה ומקום ההצגה, המזיגה הנפלאה בין אדמת הטרשים והכפר הזעיר - כל אלה היו יחידה אמוציונלית היוצרת הלך נפש של כוננות אוהבת" (חיים גמזו ,"הארץ", 23.10.53).

 

בת-דורי הצליחה, במופע ההמונים בשריד להשיג את היעדים שהציבה לעצמה, מפני שהייתה במאית מקצועית היודעת את אשר עומד לפניה. כפי שארכיטקט רואה בדמיונו, על פי השרטוט המונח לפניו, את הבניין העומד לקום על שלושת מימדיו, כך הייתה שולמית בת-דורי בעלת יכולת לראות בסיפור של "אחי גיבורי התהילה" את הסצנות שתעלה בהצגה ואת החיבורים העדינים המתקיימים ביניהן. וכך, תמיד צעד אחד לפני כולם, הצליחה לרתום את החברים למאמץ משותף, שהביא לגיבוש הקיבוץ, להגברת תחושת היחד, לחיזוק הגאווה היישובית ולאמונה ביכולת להתגבר, תוך שיתוף פעולה, על קשיים רבים.

            מפעל חייה של שולמית בת-דורי

עד כאן הדיון ביצירתה, "תיאטרון ההמונים בנוסח בת-דורי". מכאן, על מנת שנבין לעומק מרכיבים נוספים ביצירתה, עובר הדיון ליוצרת עצמה. בלי שנדע כיצד הגיעה בת-דורי לכך שענף התיאטרון יהיה מוכר כענף יצרני בקיבוצה, ומקצועה המוכר הוא בימוי, תהיה הבנתנו את יצירתה חסרה, מפני שתוך כדי מאבקה הפמיניסטי על הזכות לעבוד במקצוע שהיה כל כולה, התפתחה הבנתה את נפש האדם והתגבשה השקפת עולמה. אלה באו לידי ביטוי בהצגות שביימה.

            מפעל חייה של שולמית בת-דורי, חברת קיבוץ משמר העמק, בתחום התיאטרון צמח והתפתח ברובו לצד הוויית החיים בקיבוץ. לא היה זה מסע בדרך המלך, שסלל הקיבוץ עבור חבריו. במאבקה הבלתי מתפשר על זכותה לחיות את חייה כיוצרת מקורית, היה על בת-דורי לחרוש תלמים משלה בשדה הקיבוצי, ללכת בשבילים של הגשמה עצמית, שרק מעטות העזו לצעוד בהם באותם זמנים, וכאישה הרגישה בהם בודדה במיוחד.

            שולמית גוטגלד, "מיתה", כפי שנקראה בפי כל, או לחילופין "בת-דורי" השם העברי שבחרה לעצמה, נולדה בורשה בשנת 1904, למשפחה יהודית מתבוללת ואמידה, שהתגוררה בקרב האצולה הפולנית (צחור, 1997, ע' 52 -53). היא זכתה לחינוך מודרני ולמדה בגימנסיה קתולית יחד עם בני משפחות פולניות מיוחסות. מגיל צעיר נחשפה למוסיקה קלאסית, לתיאטרון ולמחול, ובעזרת מורים פרטיים למדה גרמנית ואנגלית. בת-דורי גדלה בתוך הוויה בורגנית על כלל מרכיביה. זהו המקור שממנו צמחו ניסיונותיה החוזרים ונשנים לשלב את תרבות התיאטרון, מביטוייה הבולטים של התרבות הבורגנית, לתוך החיים הסוציאליסטיים, על מנת ליצור חברה שיש בה את הסינתזה של הטוב מכל העולמות.

אחיה הבכור, מרדכי (מיטק) בנטוב, שהיה ברבות הימים ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם, מחותמי מגילת העצמאות ושר בממשלות ישראל, ייסד בזמן מלחמת העולם הראשונה קבוצת צופים יהודים שהפכה להיות הגרעין לקן "השומר הצעיר" בורשה. בעקבות אחיה הצטרפה שולמית לפעילות זו. חרף זרותם של השניים בקן "השומר הצעיר", שנבעה ממנהגיהם האריסטוקרטיים, ומכך שהיו רחוקים מן היהדות, השתלבו היטב בפעילויות והיו ממנהיגי הקבוצה.

            בת 16 סיימה את לימודיה בתיכון ובת 19 עלתה לארץ ישראל. בין לבין החלה ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת ורשה. במקביל ללימודים התרחבה פעילותה ב"השומר הצעיר", שם התחילה בין השאר לביים הצגות תיאטרון, כשצוות השחקנים הם החניכים. ניתן לומר על תקופה זו, כי היו אלה שלוש השנים המשמעותיות ביותר בחייה.

            בשנת 1923 עלתה לארץ כחברה בקבוצה שכללה חמישה עשר מבוגרי קן ורשה. בעקבות אחיה, הצטרפה לקיבוץ ב' של השומר הצעיר שישב אז בעפולה, ועסקה בסלילת כבישים, בבנין, ובטייחות.

            המחזה הראשון שכתבה וביימה בארץ היה לכבוד אירוע  האחד במאי 1925. בת-דורי הושפעה מהאווירה החדשה שיצרה מלחמת המעמדות, וכתבה בעצמה מחזה אקספרסיוניסטי ששמו "לחם" ועסק בבעיות הפועל. השתתפו במחזה כארבעים חברים, שהם כחצי מחברי קיבוץ ב', לימים משמר העמק (ארכיון משמר העמק, תיק שולמית  בת-דורי).

בשנת 1925 יצאה בת-דורי לשליחות תנועתית באירופה, שם פרסמה חוברת בעברית, שקראה לה: "לשאלת הבחורה בארץ ישראל" (גוטגלד שלומית, 1926; צחור 1997, ע' 94). חוברת זו מהווה כתב אישום חריף ומגנה את היחס המזלזל של החלוצים לנשים בארץ. החוברת של בת-דורי הציגה מציאות אחרת מן הדימוי של "הכל בסדר", שניסו ליצור מנהיגי היישוב, ולכן היכתה גלים ועוררה דיונים בנושא ( צחור, 1997, ע' 96 -97). 

בת-דורי סברה כי על ידי הכשרה והתמקצעות של הנשים במקצועות ה"גבריים", הן תצלחנה להגיע לסטטוס שווה לזה של הגברים, ולכן עשתה מעשה. היא עברה בהצלחה קורס לטייחות ונרשמה כחברה באגודת הטייחים. יסודיות, העמקה וטוטאליות הם מרכיבים חשובים באישיותה, והם שעשו אותה לבעלת מקצוע בתחום הבנייה. בתום שנת השליחות חזרה לארץ כבעלת מקצוע מוסמכת.

            בשנת 1930 החליטה בת-דורי לצאת לשנת השתלמות בתחומי התיאטרון והמחול בברלין. פנייתה לקיבוץ לקבלת חופשה לשנה לצורך כך, אושרה. בהחלטתה לצאת להשתלמות ולהמשיכה בגרמניה, באה לידי ביטוי יכולתה לשמור גם בתוך החברה השיתופית והאינטימית, על אישיות אסרטיבית ועצמאית. מן הראוי לציין בהקשר זה כי אישור ההשתלמות המיוחדת התאפשר מפני שקיבוץ משמר העמק היה רגיש לשמירת הפרטיות, גם בתוך חיי השיתוף הלחוצים. עדות לכך אנו מוצאים במאמר שכתבה העיתונאית דורותי קהן, בדצבמר 1935, על קיבוץ משמר העמק, ובו היא מציינת כי הקיבוץ ראה הכרח בבניית צריפים בודדים לחברים ולזוגות, בעת שקיבוצים אחרים העדיפו לבנות בתי מגורים גדולים, שכל אחד מהם מכיל מספר יחידות דיור (Kahn, 1935 p. 18-19).

            בהגיעה לברלין, עם אישור הקבוץ לשנת השתלמות, ופנויה להרפתקאות חדשות, נשאבה בת-דורי כל כולה לחיי התיאטרון והאווירה התרבותית בברלין. ולכן, טבעי הדבר שהחליטה, לאחר שנת לימודים, להישאר באירופה ולהשלים את לימודיה. את נימוקיה להחלטה זו פירטה במכתב לחברי הקיבוץ. תעודה היסטורית זו הינה מסמך מרתק, המעיד על עוצמת שאיפתה להגשמה עצמית. היא הייתה קריאת תיגר, שהעמידה בסימן שאלה את המוסכמה כי צורכי החברה השיתופית קודמים לצרכיו של הפרט. אומץ אישי ואסרטיביות, המבוססים על אישיות בעלת ביטחון עצמי, ואולי גם הריחוק מהמציאות הקשה בארץ, הביאו את בת-דורי לרעיון כי תוכל לשלב את התיאטרון כחלק אינטגרלי וחשוב לאיכות חייה של החברה הקיבוצית. וכך כתבה:

"[...] בקיבוץ, וגם אני עד לזמן האחרון, חשבנו את השקפת החיים והגשמתה בתור ערך ראשוני בבן אדם, ומקצוע בתור ערך שני, אשר זכות קיומו רק בגבולות הקיבוץ. כיום אני חושבת שמקצוע, עם כל הקונבנציות הנובעות ממנו בשביל התפתחות של בן אדם הוא הערך הראשוני, כי רק ממנו שואב האדם כוחות משנה ובריאות פנימית להגשמת השקפת חייו.

 

משל בולט מחיינו – את קיבוצנו בונים בלי מצבי רוח וניאורסטניות. אנשים המתעסקים באופן מקצועי בעבודה חברתית, או אנשים העוסקים בחקלאות, ואלה שנטיותיהם הן אחרות, נחנקים מתוך חוסר אפשרויות להתפתחות.

 

"והנשמה - יש לה חוקים משלה, והיא מתנקמת בעד כל אונס.

 

"ליתר בירור, את האפשרות להתפתחות מבינה אני במובן רכישת המקצוע, במידה המספקת את הפרט. אחר כך לא איכפת אם שדה הפעולה רחב הוא או צר. אם המקצוע נהפך לעבודה עיקרית, או רק צדדית. חשוב הוא שהפרט ירגיש כשולט הנהו על הדבר, וברגע הדרוש מסוגל הוא ליצור משהו המספק אותו בשטח זה.

 

"כי סיבת המחנק היא בעיקר הרגשת אי האפשרות מתוך חוסר הידיעות [...]

 

"[...] כי דבר אחד התגלה במשך השנה הזו: האמנות התיאטרלית היא בשבילי איננה ספורט או הוספה יפה לחיים, כי אם היא כוח שאין להתגבר עליו. היא תוכן חיים שאין לעקור אותו, היא הכרח. לא איכפת לי ליצור בשטח זה דברים גדולים, וגם אינני יודעת אם כישרוני יספיק לכך, אבל אני מוכרחה לדעת את הדבר עד סופו, מוכרחה לקבל לידי את מכשירי היצירה" (מכתב משולמית בת-דורי לחברי קיבוץ משמר העמק, 10 בפברואר 1931, ארכיון משמר העמק, תיק שולמית בת-דורי).

 

כאמור, מכתב זה לא נכתב יש מאין. בת-דורי זיהתה כבר בשנות העשרים את בעיית התסכול של חברי הקיבוץ, הנובעת מהעדפת צורכי הכלל והמשימתיות על שאיפות הפרט. היא לא הסתפקה בביקורת בלבד, אלא נקטה בצעדים לשינוי המצב.

 

בת-דורי הגיעה לברלין, שהייתה אז מרכז תיאטרוני חשוב לכל התנועות האוונגרדיות. במהלך הלימודים היא החליטה להעמיק ולהרחיב את הידע שלה בתחום התיאטרון, בהמלצתו של המורה שלה, ארווין פיסקטור, במאי שמאלן, שפיתח את "התיאטרון הפוליטי". היא בחרה להמשיך את לימודיה אצל רודולף לאבן בעיר אסן, בתחומי התיאטרון והמחול, ואצל מקס ריינהרט, בוינה, בבימוי, כשבחלק מהזמן עבדה כעוזרת בימוי של המאסטרו הגדול (בת-דורי, 1983, ע' 28; מנור, 1985, ע' 56).

עם סיום שלוש שנות לימוד אינטנסיביות יכולה הייתה בת-דורי להישאר בגרמניה, בה קיבלה הצעות עבודה, אבל היא בחרה לחזור לארץ ולקיבוץ. כאן רצתה להיאבק על הגשמת האידיאולוגיה של תרומת התיאטרון לפרט ולכלל. בארץ התקבלה כשחקנית בתיאטרון "המטאטא". לאחר ניסיון קצר בתיאטרון זה החליטה לשוב לקיבוץ. שיבתה לקיבוץ, לאחר תקופת היעדרות של מספר שנים, תוך הצבת תנאי שיינתן לה להמשיך ולעסוק במקצוע, לא הייתה דבר מובן מאליו.

חרף העובדה שהקיבוץ בראשיתו היה עסוק במאבק הישרדות, וקיימים היו קשיי קיום פיזיים יומיומיים, העלתה שיבתה של בת-דורי לסדר היום את שאלת טעם הקיום. היא דרשה מהקיבוץ להקדיש משאבים לתחום שמעבר לצרכים הבסיסיים. במסגרת גישה זו לחיים, פנתה בת-דורי למזכירות הקיבוץ הארצי, וביקשה את עזרתה בהקמת להקה מבין חברי הקיבוץ הארצי. המזכירות לא ראתה אפשרות להירתם למפעל, אבל התשובה השלילית של המזכירות לא שללה אפשרות שקיבוץ, באחת המושבות, יקבל על עצמו את המשימה (שמיר, 1983, ע' 48). קיבוץ עין הקורא (לימים שער הגולן), שישב בראשון לציון, הסכים לארח את חברי הלהקה.

היכולת לחזור לקיבוץ מאווירת התרבות האירופית, ולהתעקש על שילוב יצירה תרבותית וחיי קיבוץ, מצביעה גם על אמונתה של בת-דורי בצדקת דרכה, וגם על נחישות יוצאת דופן בתוך חברה אידיאליסטית וסגפנית.

על הצורך בהקמת הלהקה אמרה בת-דורי בתקופה מאוחרת יותר: "כל חברה זקוקה לפעילות של יצירה שתצא מחיי השגרה היומיומית, ולמצבים בהם ניתן לומר את כל שלא נאמר תוך מהלך החיים השוטף [...]  לפי אמונתי – היצירה האמנותית על כל סוגיה היא הויטמין ההכרחי לחיי חברה תקינים" ( עיתון "משמר העמק", 1979).

            בשנת 1935 הקימה בת-דורי את התיאטרון הקיבוצי הראשון: להקת הקיבוץ הארצי, בו ראתה תיאטרון פוליטי ואמצעי לחנך ולקדם את המהפכה והשקפת עולמה הציונית, סוציאליסטית פמיניסטית. היא הביאה זאת לידי ביטוי במחזות אותם כתבה, בהצגות שביימה ובמופעים ההמוניים שהפיקה.

בצוותא עם המשורר משה ליפשיץ (תודה לאלישע פורת שהסב תשומת ליבי לחלקו החשוב של משה ליפשיץ בכתיבה ובבימוי המחזה) כתבה וביימה בת-דורי את המחזה הראשון שלה "כשיצאת איש פשוט לדרך", הוסיפה לו פזמונים מפרי עטה, אותם הלחין דניאל סמבורסקי. המחזה עסק במציאות הקשה של החיים בארץ. הייתה זו להקת הקיבוץ הארצי שהעלתה לבמה את הדוקו-דרמה העברית הראשונה (נגיד, 2008, ע' 57). ההצגה נשארה נאמנה לעיקרון הגורס שלתיאטרון הקיבוצי יש מסר המופנה לכלל ציבור הפועלים. היה זה התיאטרון הפוליטי הראשון ולהקתה של שולמית בת-דורי הציגה בערים במשך ארבע שנים.

            את תפיסת עולמה הציונית, שכללה אמונה בחיים של דו-קיום בין שני העמים, מייצג המחזה "המשפט", ובו באה לידי ביטוי השקפת עולם פציפיסטית, הקוראת לשלום בין יהודים ערבים ובריטים (בת-דורי, 1939). המרד הערבי שפרץ בשנת 1936 הבהיר לכל כי ארץ ישראל עומדת בפני הכרעות גורליות, וכי יש להתייחס ל"שאלה הערבית" במישורים אידיאולוגים ואופרטיביים גם יחד. העמדות המתונות של "השומר הצעיר" ודרכי הפתרון המעשיות, שזורות כמוטיבים מרכזיים בעלילה הדרמטית שכתבה בת-דורי באותה תקופה. המחזה נאסר להצגה בארץ על ידי הצנזורה הבריטית, אבל הוצג על במות בפולין, בארה"ב ובברזיל. בגרמניה הועלה המחזה על ידי התיאטרון היהודי בתקופה שהנאצים עדין עודדו הגירה לארץ ישראל.

 

ייחודו של המחזה ניכר על רקע הנוף התיאטרוני הדרמטי שרווח באותה תקופה בארץ. בת-דורי העזה להציג שלוש דמויות ראשיות שוות ערך – יהודי ערבי ובריטי. זוהי גישה נאורה, המאפשרת גם לערבי להציג את עמדותיו, אורח חייו והמניעים שלו. על אף שבחלק מן הסצנות עולה תמונה קודרת ובלתי מחמיאה לחברה הערבית, עדין יש רצון להכיר את השונה ולהתקרב אליו. כוונותיה של בת-דורי היו אידיאולוגיות.

במחזה "המשפט" שילבה בת-דורי בין המציאות לבדיון. הכותרת שניתנה למחזה, בחוברת שיצאה לאור בעברית בורשה, בשנת 1939, העידה על זיקתו של המחזה למציאות ועל האקטואליות שלו: "המשפט: מחזה בשתי מערכות מימי מאורעות 1936 בארץ ישראל". בהקדמה שכתב משה זילברטל בחוברת, נכתב: "הבמה לא תהיה לנו הערב כפינת קסם, המשכיחה את המציאות הצורבת, היא לא תעבירנו לעולם שכולו דמיון, כולו חלום נועם. נצא לחפש את האמת. נביט ישר לעיני המציאות ואולי נשכיל להבין את מקור מאורעות האימים, אשר פשטו על פני מולדת וטרם הקיץ קיצם" (בת-דורי, 1939, ע' 3).

בת-דורי  שאפה להפיץ את האידיאולוגיה של "השומר הצעיר" שתמך באותה תקופה בחברה דו-לאומית, בקרב אנשי היישוב. היא יצרה תיאטרון תעמולתי, דידקטי, מעורר וחתרני, שאינו מסווה את הפן האידיאולוגי שבו, אלא מצהיר בתוקף על כוונותיו ומסריו. שולמית בת-דורי זכתה בחייה להגשים את חלומותיה בעבודה קשה, לעתים מפרכת, וניתן לתארה כיוצרת פורצת דרך בתחום התיאטרון וכדמות מופת של אישה פמיניסטית ועצמאית.

 

·         אני מודה לאישי חיים חכים על הסיוע בהבאת מאמר זה לדפוס. א.כ.ח.

 

ביבליוגרפיה

איתן, רויטל (2004) התיאטרון של שולמית בת-דורי 1935—1975. עבודת דוקטור. תל-אביב: אוניברסיטת תל אביב.

בת-דורי, שולמית (1962). אל השורשים. תיאטרון, גיליון רביעי, ספטמבר, 22- 23. 

בת-דורי, שולמית (תשמ"ב). תיאטרון המונים. שדמות גיליון פ' טבת, 107 – 127.

בת-דורי, שולמית (1983). ההתבגרות להיות אמן. הדים 4, 114.

בת-דורי, שולמית (1985). הלהקה הקיבוצית תיאטרון סטירי. הדים 119, 45.

בת-דורי, שולמית (1939) המשפט. ורשה: מועדים.

בת-דורי, שולמית (1951). כיצד העזנו. הדים, אוקטובר, 51--54.

בת-דורי, שולמית (תשמ"ב). תיאטרון המונים. שדמות, גיליון פ' טבת,  107- 127.

גוטגלד (בת-דורי), שולמית (1926). לשאלת הבחורה בארץ ישראל. ורשה.

זוסמן, עזרא. דבר 13.10.1953.

כרמל-חכים, אסתר (2006). שולמית בת-דורי. אנציקלופדיה מקיפה על נשים יהודיות.

http://jwa.org/encyclopedia/article/bat-dori-shulamit          

 

מנור, גיורא (1985). חזיונות גנרל מיתה. הדים 120, 56--58.

נגיד, חיים (2008). 'שולמית בת-דורי – סוללת ובונה. גג 17,  56- 67.

צחור,  זאב (1997). חזן תנועת חיים. ירושלים.

קשת, שולה. (2002). עידן התמימות – הפקת 'אחי גיבורי התהילה'. ישראל, 119- 132.

שמיר, בונים (1983). תיאטרון פוליטי בא"י – להקת הקבה"א בשנות ה-30. הדים 4, 114, 48-52.

Kahn, Dorothy Ruth (1935). Mishmar Haemek: A Journal of Jewish Life and Letters, December , 18-19.

 

חדשות

8
24/07/2014
גם בימים קשים אלו הסתדרות המורים ממשיכה לעמוד ...
8
22/07/2014
בימים אלה אנו עוקבים אחר מהדורות החדשות בדאגה רבה. ...
8
22/07/2014
ארגון המורים האוסטרי וארגון המורים הגרמני
8
20/07/2014
בקוראי את מכתבך היום, לא אסתיר ממך, כידיד ותיק, את ...
8
17/07/2014
במחוז הדרום עקב במצב הביטחוני
עבור לתוכן העמוד