דליה גרפי: "על הפיכחון"
דליה גרפי: "על הפיכחון"

 

  

דליה גרפי היא בעלת תואר שני בלימודי ארץ ישראל, תחקירנית ומדריכה במוזיאון היסטורי, ראשון לציון

 

מאמר תגובה שכתבה נחמה פוחצ'בסקי, סופרת ופעילת ציבור בישראל של סוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, מציג אותה כבעלת גישה אדנותית כלפי הערבים. האמנם?

 

בשנת תרס''ח פורסם בעיתון 'השילוח' מאמר שנשא את הכותרת 'שאלות גלויות' (פוחצ'בסקי, תרס"ח). המאמר הנוקב נכתב על ידי נחמה פוחצ'בסקי בתגובה למאמרו של המורה והבלשן יצחק אפשטיין, 'שאלה נעלמה', שהתפרסם אף הוא ב'השילוח' (אפשטיין, תרס"ז-תרס"ח).

יצחק אפשטיין מאודסה נמנה עם קבוצת צעירים שנשלחו בסוף שנת תרמ''ה (1885), מרוסיה לארץ ישראל, מטעם הברון רוטשילד כדי לרכוש הכשרה חקלאית ולסייע למתיישבים בנושאים חקלאיים. לאחר שעשה מספר שנים כמדריך חקלאי במושבות הגליל העליון, החליט כי ייעודו בארץ הוא בחינוכם של ילדי הארץ. אלא שחוויית עקירתם של אריסים דרוזים מאדמתם במושבה מטולה והעברתה לידי המתיישבים היהודים הותירה בו, כדבריו, את חותמה.

     במאמרו 'שאלה נעלמה' הטיח אפשטיין ביקורת קשה הנוגעת ליחסם של המוסדות הציונים והמתיישבים היהודים כלפי שכניהם הערבים. המאמר עורר קשת רחבה של תגובות, כשלצד המשיבים נמצאה גם אישה, בת המושבה ראשון לציון: נחמה פוחצ'בסקי.

בעקבות מאמרה 'שאלות גלויות' נתפסה פוחצ'בסקי על ידי אחדים מחוקרי התקופה כבעלת גישה אדנותית ובדלנית כלפי הערבים (גורני, 1985; ברלוביץ, 1996). האמנם? האם יש במאמרה כדי להעיד על היותה בדלנית ומתנשאת כלפי הערבים? במאמר זה אני מבקשת להעלות נקודת מבט אחרת, שאינה רואה בחיבורה של פוחצ'בסקי משום בדלנות והתנשאות, אלא הפגנת גישה מציאותית ביחסה לרעיון הציוני ומימושו, מחד גיסא, וביטוי לאהבתה את ארץ ישראל ועם ישראל, מאידך גיסא.

 נחמה פוחצ'בסקי לבית פיינשטיין נולדה בשנת 1869 בבריסק שבליטא. היא חונכה על ברכי האידיאלים הלאומיים של אהבת העם, הארץ והשפה העברית, וכנערה צעירה בגולה נשבתה ברעיון חיבת ציון, וגילתה עניין רב בנושא מקומה ותרומתה של האישה בבניין האומה (פוחצ'בסקי, 1889). היא נישאה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי שעלה לארץ ישראל מרוסיה כבר בסוף שנת תרמ''ה (1885). בן זוגה מיכל נמנה עם קבוצת 'השישה' (א' הלפרין, ליאון יגלי, גרשון הורוביץ, מיכל פוחצ'בסקי, יצחק אפשטיין  ומשה וארהאפטיג), שהובאו מטעם הברון רוטשילד וחובבי ציון לארץ ישראל, כדי להופכם למדריכים חקלאיים עבור המתיישבים החדשים חסרי הניסיון.

מיכל הועסק על ידי פקידות הברון בהדרכה במושבות הצפוניות ושימש גם כגנן מטעם פקידות הברון בראשון לציון. בשנת תרמ''ט הוא נסע לרוסיה כדי להינשא לחברתו נחמה. בשובם הקימו משק חקלאי במושבה ראשון לציון. איש האדמה מיכל בלט גם כאיש ספר והפגין בקיאות רבה הן בתנ''ך והן בלשון העברית.

            אהבתה העזה של נחמה פוחצ'בסקי לארץ ישראל מוצאת ביטוי במכתבה למשורר יהודה לייב גורדון (יל''ג) בניסן תרמ''ט, 1889, ערב עלייתה המתוכננת לארץ ישראל: "ועיני תראה ארץ מחמדנו, את ערש ילדותנו, את הארץ אליה נשאתי את נפשי מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי [...] אחבק את עפר ציון, אנשק את אבניו" (פוחצ'בסקי אצל גוברין, 1989).

בשנת 1889 התיישב הזוג פוחצ'בסקי במושבה ראשון לציון. כחלק מרצונה לתרום למפעל הציוני ולהנחלת הלשון העברית בקרב היהודים בארץ ישראל, ביקשה לעסוק בהוראת העברית בבית הספר המקומי, אך נדחתה על ידי מפקח הברון שייד (על פי זיכרונותיו של בעלה מ.ז. פוחצ'בסקי, ספר זיכרונות של עובד אדמה, חלק ב': אצ''מ: AK 612/1).

עם מותם הטרגי של שניים מילדיה, עמינדב ואביחיל, ככל הנראה מקדחת, והרעה במצבה הבריאותי, גמלה בליבה ההחלטה לעזוב לחו''ל עם בנה הקטן עשהאל. בחו''ל ביקשה ללמוד רפואת שיניים, אך לא מימשה זאת, מאחר שרעיונה לא זכה לעידוד מצד בן זוגה. עם שובה לארץ, בשנת 1896, לאחר שנה וחצי של בדידות וגעגועים, הקדישה את מרצה למשפחתה ולביתה, שהשפה העברית הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו.

 

לצד טיפוח משקה פעלה רבות לרווחת הציבור, ועסקה בכתיבת ספרים, סיפורים ורשימות, שפורסמו בעיתונות התקופה. ברבים מסיפוריה ניתן למצוא דמיון למציאות התקופה, וייתכן כי הם משקפים במידת מה את חייה והשקפת עולמה (על הסיפור כמקור היסטורי, ראו מאמרה של ליבליך, 1993). סיפוריה פותחים בפנינו צוהר להבנת החברה במושבות בארץ ישראל, וחושפים את רקמת היחסים שעוצבה עם השכנים הערבים.

יש לציין במיוחד את ספרה 'במדרון: רומן ארצישראלי' (פוחצ'בסקי, 2004). רומן עברי רחב יריעה זה, חושף בפני הקורא את תולדות הארץ והיישוב העברי שהתקיים בה. בעזרת גיבוריה היא מצליחה להחיות את הווי הארץ, חיי האיכרים במושבות וקשיי הפועלים העברים, תוך הדגשת יחסי היהודים ושכניהם הערבים. הספר יצא לאור שבעים שנה לאחר פטירתה, בעזרת שניים מנינה, אורה נחמה עשהאל ועצמון יניב (פוחצ'בסקי).

משך כל שנותיה הייתה נחמה פעילה בחיי החברה והתרבות של המושבה ובלטה במעורבותה בענייני היישוב והלאום. בין פועלה הרב, מאבקה להטבת מצבה של האישה וייצוגה במוסדות המושבה, תוך ייסודן של אגודות וחברות למען בני הקהילה. בשנת תרס''ו (1906), הקימה את חברת 'לינת צדק' שסייעה לנזקקים וחולים; ייסדה 'קופת מלווה' שהעניקה הלוואות קטנות לעניים וחסרי אמצעים, ומאוחר יותר גם נטלה חלק פעיל בויצ''ו.

פעילותה כחברת ועד המושבה ומאוחר יותר כחברת מועצה (משנת 1922 ואילך) מעידים על המקום המרכזי שתפסה בקרב החברה המושבתית. עובדה שהיא נבחרה למוסדות הללו, שזוהו כתחומים ''גבריים'' מוצהרים, והיו על פי רוב חסומים בפני נשים. בימים בהם מקום האישה נתפס 'במטבח, מאחורי הכיריים, ולא בין נבחרי העם!' (פוחצ'בסקי, תר"ץ). כל אלה מצביעים על אישיותה יוצאת הדופן, חריצותה, ונכונותה לתרום מיכולותיה ומזמנה למען אחרים. בחירתה ליו''ר 'אגודת נשים' במושבה, ומעורבותה המרשימה לטובת האישה הקנו בידיה כלים במאבק על זכויותיה ומקומה של האישה כשוות ערך וזכויות בחברה.

קולה שימש את נשות המושבה, אשכנזיות ומזרחיות כאחד. השליחות והאחריות שעמסה על כתפיה למען חברותיה הנשים סייעו לה בחשיפתן ואף בתיקונן של עוולות שנעשו לנשות המושבה, הן במזיד והן בשוגג, לאורך השנים. פעילויות אלו זיכוה ואת חברותיה בוועד המקומי בהישגים נכבדים למען הנשים. דוגמה בולטת היא פעילותן של נחמה וחברותיה לתיקון חוק הירושה, האפוטרופסות והגיטין, שהייתה לו חשיבות רבה עבור אלמנות, יתומים, וגרושות במושבות (ספר פרטיכלים ע18-1, ,פרטיכל 315, תרפ''ב,  6/1922, עמ' 261, ארכיון ראשון לציון). בנוסף, הייתה פוחצ'בסקי חברה בוועד השופטים ובוועדת התרבות במושבה, לצד שותפיה הגברים, וחברה באגודת הסופרים העברים.

היא נודעה גם כאחת ממתנגדותיה החריפות של תוכנית אוגנדה, והייתה מראשי אגודת 'ציוני ציון' במושבה, שפעלה לקעקע בכל דרך תוכנית זו (צמח, תשי"ב). היא תמכה בגדודים העבריים, וסייעה לבני העדה התימנית במושבה.

            אישיותה הדעתנית יוצאת הדופן, ופועלה למען הציבור במושבה זכו להערכה רבה ובאו לביטויו בבחירתה, בשנת 1919, ברוב קולות לראשות ועד המושבה. אולם תפקיד זה, נדחה על ידה מסיבות שאינן ברורות דיין. קשה להניח שנחמה פוחצ'בסקי סברה שאין לה הכישורים לשמש בתפקיד יושב ראש הוועד, שהרי פעילותה הציבורית הייתה מוכחת ברבדים השונים של החברה המושבתית בפרט, ובציבוריות הארצישראלית בכלל. דוד יודילוביץ טוען בספרו 'ראשון לציון' שהסיבות למהלך הזה נעוצות בכורח השעה, "אלא שהשעה הייתה שעת חירום ורבת אחריות ותמסור נחמה את ההנהלה לידיים שהיו יותר מנוסות בכך" (יודילוביץ, 1941).

ידידתה שרה עזריהו מדגישה את ענוונותה של נחמה שהניעה אותה לוותר על הכבוד שהוענק לה (עזריהו, 1977). בעקבות שיחה שקיימתי עם נינה של נחמה פוחצ'בסקי, עצמון יניב (פוחצ'בסקי), הוא מעלה הסבר מעניין. לטענתו, בהיותה בעלת חושים פוליטיים מחודדים וניסיון רב במאבקים בתוך היישוב, חששה שמא קבלת התפקיד תעורר עליה את חמתם של הגברים ובכך תזיק לעניין המהפכה הנשית. זו התחוללה בראשון לציון עם מתן זכות בחירה לנשים ושריון שני מקומות עבור נשים בוועד המושבה. עצמון מניח שכתנאי לוויתור על תפקיד היושב ראש דרשה נחמה לקבוע את היורש הבא. עצמון מוצא סימוכין לכך בעובדה שעל פי מספר הקולות, עדינה כהנסקי היתה צריכה לבוא במקומה, ובראש הוועד הוצב לבסוף לא מי שנבחר במקום השלישי, אלא דווקא כתריאל רפפורט שנבחר במקום השביעי על פי מניין הקולות (לעיון ולהרחבה על אישיותה של פוחצ'בסקי ראו גוברין, 1989; ברלוביץ, 1989).

           

במאמרו 'שאלה נעלמה' התריע אפשטיין על הפגיעה בערבים ונישולם מאדמותיהם על ידי יהודים. בכך עורר את כעסה, כמו גם את כעסם של רבים ביישוב שראו במאמרו סילוף המציאות מחד, וגישה מתנשאת ומתחסדת מאידך. לכותרת מאמרה של פוחצ'בסקי 'שאלות גלויות' יש בודאי משמעות מעבר לרמז על תוכנו המתנגד למאמרו של אפשטיין 'שאלה נעלמה'. כמו רצתה לומר לאפשטיין ששאלת המפעל הציוני והשיבה לארץ אבות, אל לה להסתתר מאחורי ערכים מוסריים, אלא שיש לדון בה בגלוי, ללא מורא, ובגישה הגיונית, מפוכחת ומציאותית.

מאמרה של פוחצ'בסקי ראוי להתייחסות שונה,  תוך הסתכלות על אישיותה יוצאת הדופן, חייה ופעילותה במושבה, ומסירותה לרעיון הציוני. הכיצד ניתן לייחס לה גישה בדלנית, בשעה שבביתה ובמשקה החקלאי מצאו ערבים את פרנסתם ורווחתם? עדויות מהעשור הראשון של המאה ה-20 מצביעות על כך שהועסקו על ידה ערבים וערביות בעבודות הבית השונות ובהשגחה על ילדיה הקטנים. מוחמד, הפועל הערבי, שימש בתפקיד 'אומנת' לבתה אפרת, הוא נהג ללוותה לגן הילדים בהיותה בת שש (על פי תיעוד בעל-פה, תיק פוחצ'בסקי, ארכיון ראשון לציון). גם שלמה צמח איש העלייה השנייה שביקר בביתה בשנת 1904, העיד כי שרתה בביתה עוזרת ערביה (צמח, תשי"ב). לדבריו הועסקו גם במשק המשפחתי לא מעט פועלים ערבים.

העבודה הערבית שהייתה נפוצה במושבות העבריות, התבססה בין היתר משום שהפועלים הערבים נתפסו על ידי האיכרים כפועלים זולים ומנוסים יותר מהפועלים העברים. ואכן, עם הגעת פועלי העלייה השנייה למושבות, ביקשו הפועלים ומנהיגיהם לבסס שליטה מוחלטת של עבודה עברית במשק היהודי. לצורך כך הכריזו על 'כיבוש העבודה' מידי השכנים הערבים.

       במאמרה, פוחצ'בסקי מנתחת בהיגיון רב, נושא אחר נושא, את הטענות והרעיונות של אפשטיין, שלפי דעתה מנתבים דרך אווילית, שלא תואמת את הרעיון הציוני. "על כן נעזבה נא דרך כסל זה ונלך במסילות ישרות אל תחייתנו", כתבה. לדעתה, רעיונותיו של בעל 'שאלה נעלמה' עמדו בסתירה לרעיון תחיית העם במולדתו.

       בדבריה אין התייחסות ישירה לשכן הערבי, ואין היא מציגה גישה בדלנית כלשהי. היא מדגישה את רווחתם של השכנים הערבים שנבנתה תודות לקיומן של המושבות העבריות "והיהודים רק תועלת הביאו לו תמיד". עוד מציינת פוחצ'בסקי, שרעיונותיו של אפשטיין בנוגע לרכישת קרקעות "נוטלות מאיתנו כל תקווה להרחיב את היישוב באופן מתאים לכוחותינו". היא גם מנתחת את חוסר המעשיות והתכליתיות בהצעותיו של אפשטיין "לקנות רק את הקרקעות שעוד לא החזיקו בהם הערבים [...] הלא ידוע הוא לכל לא יצלחו ליישוב מפני צחיחותם או מפני אקלימם". ומוסיפה "ואם בעזרת המדע אפשר הדבר להפוך צחיח סלע לשדות תבואה [...] היכן המיליארדים הדרושים לזה?"

על אזהרתו של אפשטיין, לבל נתגרה בלביא נרדם, שואלת פוחצ'בסקי "איה התגרותנו?[...] הלא גם הפלח וגם הממשלה (העותמנית) אינם מכחישים את התועלת שהביא לארץ יישוב היהודים". ומוסיפה: "הכפרים הערביים נתחזקו [...] הפלח מחליף את צריפו בבית אבנים מכוסה רעפים, אחרי שהוא מרוויח הרבה במושבה היהודית [...] ואחרי כל אלה עוד יש להוכיח אותנו, שאנו מנצלים את הערבי".

            במאמרה, מדגישה פוחצ'בסקי, חזור והדגש, את המציאות הכלכלית בארץ ישראל, שאינה עולה בקנה אחד עם רעיונותיו של אפשטיין: "ואיך יכול אדם מישראל לחייב אותנו עתה שנדאג להתפתחותו [...] של הערבי? הרי צריך להראות קודם את הדרך להתפתחותנו שלנו". ובמקום אחר היא כותבת "עוד אין לנו כלום וכבר נמצאים בנו חולמים על שפע ברכה, שנשפיע על אחרים!".  וכן "אפילו אם היינו נעשים אלטרואיסטים קיצוניים, כלום יש לנו די אמצעים חומריים כדי למלא אחרי תביעותיו של מר אפשטיין?"

            מקריאת המאמר עולה,  לדעתי, כי גישה בדלנית ביחסה לערבים לא בקלות נראית, אם בכלל, במאמר זה, כי אם גישה מציאותית-שכלתנית המונעת על ידי אהבתה לארץ ישראל  ועם ישראל. מכל מקום, למרות מאמר הביקורת, נותרה על כנה ידידות ארוכת שנים בין משפחת אפשטיין ומשפחת פוחצ'בסקי, והקשר החברי בין המשפחות לא נותק.

            את יחסה של פוחצ'בסקי לערבים, כפי שבא לביטוי בסיפוריה, ניתן לחלק לשתי תקופות: האחת מהגעתה למושבה בשנת 1889 ועד לפרוץ מאורעות הדמים בשנת 1920, והשנייה מתחילת מאורעות 1920 ועד לפטירתה בשנת 1934. בתקופה הראשונה היא לא הקדישה בכתביה מקום נרחב לשכנים הערבים, והתייחסותה העיקרית ניתנה לאחיה היהודים. זיקתה ואהבתה לרעיון הציוני הם אחד המאפיינים הבולטים באישיותה. על רקע זה ניתן אולי להבין את היעדרותם של השכנים הערבים מספרה הראשון 'ביהודה החדשה', שיצא לאור בשנת תרע''א 1911. לא משום גישה בדלנית כלפי הערבים, אלא משום חיבתה את ציון ואהבתה את עמה. נראה, שאין מקריות בבחירת השם לספרה הראשון. כמו רצתה להדגיש בחיבור ביכוריה את תחייתו של עם במולדתו, את התחדשות היישוב ביהודה, את הקשיים בבניית המולדת אותה כינתה "ערש ילדותנו" ואת קיבוץ הגלויות.

סיפוריה עוסקים, בין השאר, באשכנזים ובתימנים. יש לציין, שיהודי תימן, בהנהגתו של 'טביב הזקן', עלו והתיישבו במושבה ראשון לציון בתשרי תר"ע (1909) בסיועו של המשרד הארצישראלי. עלייתם קדמה לגל העלייה מתימן, בעידודו של יבנאלי, ונבעה מאהבתם ותשוקתם אל ארץ ישראל. "ובאמת כל עלייתנו לא"י אינה לא משום גזרת מלך ולא מצד חוסר פרנסה ולא משום סיבה מהסיבות הגורמת לנדוד מארץ לארץ, אלא מרוב חשקה ואהבה לעלות לארץ ישראל" (טביב, "קול העם", הוספה להפוה"צ, ניסן תרע"ג). שמואל יבנאלי יצא לתימן בשליחות המשרד הארצישראלי, בשנים 1912-1911, כדי לקרוא לעליית יהודים לארץ ישראל, כחלק ממאמץ לכיבוש העבודה מידיהם של הפועלים הערבים, ותגבור העבודה העברית במושבות. 

 

התייחסותה לערבים מופיעה בסיפוריה המאוחרים, שבוודאי שאבו מהתמורות הפוליטיות שהתחוללו בארץ ישראל, כמו גם מהפרעות שנעשו ביהודים בין השנים 1921-1920 וכן מההקצנה הערבית המתגברת. היא הגיעה להכרה כי הערבי אינו שותף ואף לא ידיד, אלא, אויב מר לעם היהודי. גם יחסו של השלטון הבריטי לעם היהודי ויחסיו עם הערבים הביאוה לידי הבנה כי "מולדת דרושה לעם ואותה אנחנו צריכים לבסס כאן בארץ ישראל, מקום בו עריסתנו ובו יצר עמנו את קנייניו הרוחניים" (פוחצ'בסקי, 2004).

            עם זאת, גם בימים הקשים שבאו על הישוב היהודי בעקבות הפרעות אין היא מצביעה על שכניה הערבים הקרובים, אלא שולחת אצבע מאשימה אל המטיפים במסגדים, הפוליטיקאים הערבים והאפנדים השבעים, "בני הכפרים הללו לא לקחו חלק בפרעות, אבל בעלי הפרדסים הסמוכים להם, האפנדים היושבים בטירות שלהם, הם, האשמים האמיתיים בדם הנשפך הם שהציתו את האש" (פוחצ'בסקי, 2004). 

            הד לתפיסות ולדימויים ההדדיים של בני שני העמים, ניתן למצוא בעיקר בספריה 'בכפר ובעבודה' ו'במדרון', שנכתבו, ככל הנראה, בין השנים 1917 ועד לפטירתה בשנת 1934, והושפעו במידה רבה מהרעת היחסים בין יהודים לערבים. המפגש היומיומי שהיה לה עם הפועלים הערבים במושבתה, יצר היכרות עמוקה עימם וזו הקנתה לה יכולת לזהות גם את הקודים הסמויים שבהתנהגותם. מתוך סיפוריה עולה הערכה לחריצותם ולהתמדתם "עם הארץ מוכשר לכל, הוא חזק מצור". עם זאת, הוצגו גם מעשה הגניבה שלהם "גונבים ומחבלים כל פרי, כל נטע רך שידיים נאמנות טיפלו בו [...] מלחמה תמידית עם הגניבות בכרם ובבית" (פוחצ'בסקי, תר"ץ).

            בן זוגה מיכל, כמו רבים מהאיכרים, הבין כי ללא הפועלים הערבים יתקשו המושבות העבריות להתקיים. בשנים הראשונות בארץ הוא עשה ניסיונות לקרב את הפועלים העברים לעבודה החקלאית. עם זאת, התקשה להאמין ביכולתם של הפועלים העברים לשאת בעול, וגרס כי בבניית היישוב יש להיעזר גם בעבודת זרים. מאבקה העיקש של אשתו לביסוס העבודה העברית במושבה, לא נבע מטעמים פוליטיים בלבד, אלא גם ביטא את רעיון השיבה לארץ וכינונה בכוחות עצמיים. מאבקה זה, זכה למילים חמות מצד פועלים ופעילים מקרב בני העלייה השנייה.

            החיבה והדאגה לפועל העברי יחד עם אוזלת היד שחשה אל מול סירובם של רבים מהאיכרים בהעסקת פועלים יהודים, קירבוה קרבה רוחנית אל המגזר הפועלי, שראה כמוה בעבודה העברית את הדרך היחידה בבניית אומה עברית בארץ ישראל. ביטוי לרעיון זה ניתן למצוא בדברי ציפורה, גיבורת הסיפור 'בבדידות': "'משק יהודי, אשר כולו נוצר בידיים זרות, נושא עליו כתם עולמי ואני, שהשתתפתי בבניינו בצורה זו, אני נושאת עלי את החטא" (פוחצ'בסקי, תר"ץ). החטא, אינו מתייחס בהכרח לעבודה הזרה, אלא להיעדר עבודה עברית מספקת בבניינו של המשק היהודי והבית הלאומי בארץ ישראל.

נחמה פוחצ'בסקי נפטרה ממחלת לב בשנת  1934. על פי עדותו של הנין, עצמון יניב, על קברה ספד לה בן זוגה מיכל במילים: "על הכל סלחת נחמה, בטוחני שסלחת. אך, על דבר אחד לא סלחת, על חטא עבודה ערבית שחשדת בי".

 

ביבליוגרפיה

אפשטיין, י' (תרס"ז-תרס"ח). שאלה נעלמה. השלח, אודסה, י"ז, 193-206.

ברלוביץ, י' (1989). האשה בספרות-הנשים של העלייה הראשונה. קתדרה 54, 107-124.

ברלוביץ, י' (1996). להמציא ארץ להמציא  עם. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

גוברין, נ' (1989). דבש מסלע. תל-אביב: משרד הבטחון.

גורני, י' (1985). השאלה הערבית והבעיה היהודית. תל אביב: עם עובד.

הראבן, א' (תשמ''ה). השאלה שאיננה נעלמת. סידרת עידן, 4, יד בן צבי, 111-119.

הרמתי, ש' (1993). בני עלייה (ע' 81-126). תל-אביב: ירון גולן.

ופסי, (1908). מן הדמיון אל המציאות. העולם ב', לד'-לח'.

חירותי, (תרס"ח). מענייני הישוב. הפועל הצעיר, שבט-אדר א'.

יודילוביץ, ד' (1941). ראשון לציון, התרמ"ב-התש"א. ראשון לציון: דפוס מרכז.

ליבליך, ע' (1993). המוקדם והמאוחר ב"רקמות", על ביוגרפיות, אובייקטיוויות, נשים ועל דבורה ברון (1887-1956). אלפיים, 8, 204-224.

סמילנסקי, ז' (תרס"ח-תרס"ט). פועלים עבריים או ערביים. השלח, אודסה, י"ט, 465.

סמילנסקי, מ' (תש"ד). משפחת האדמה, ספר שני (ע' 236- 243). תל אביב: עם עובד.

עזריהו, ש' (1977). התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא''י, פרקים לתולדות תנועת האשה בארץ, 1900-1947 (ע' 10). חיפה: הקרן לעזרת האשה.

פוחצ'בסקי, נ' (1889). עוד על דבר שאלת הבנות. המליץ, 23, 2-3.

פוחצ'בסקי, נ' (תרס"ח). שאלות גלויות. השלח, אודסה,  י"ח, 67-69.

פוחצ'בסקי, נ' (תרע"א). ביהודה החדשה. יפו, א"י: דפוס א. אתין.

פוחצ'בסקי, נ' (תר"ץ). בכפר ובעבודה. תל אביב: הדים.

פוחצ'בסקי, נ' (2004). במדרון: רומן ארצישראלי. א' נ' עשהאל, וע' יניב (פוחצ'בסקי) (עורכים). ספרי עיתון 77.

צמח, ש' (תשי"ב). שנה ראשונה. תל אביב: עם עובד.

 

התמונות באדיבות הארכיון ומוזיאון ראשון לציון

 

 

             נחמה פוחצ'בסקי

 

  

  בחתונת הבת אפרת (תרפ''ג): נחמה יושבת שלישית משמאל

                          ושני מימין בן הזוג מיכל 

 

 

                           

 

 

 

 

 

 

 

 

      

   

      נחמה פוחצ'בסקי בשם ועד 'אגודת נשים'  אל ועד המושבה בבקשת סיוע עבור נזקקים

 

 

 

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד