יובל דרור: "הבהלה לעכשיו"
יובל דרור: "הבהלה לעכשיו"

 

ד"ר יובל דרור הוא עיתונאי לשעבר, מרצה בבית הספר לתקשורת של מכללת נתניה ובתוכנית ל"מדע, טכנולוגיה וחברה" באוניברסיטת בר-אילן

 

האינטרנט מאלץ את כלי התקשורת המסורתיים לעדכן את האתוס המקצועי שלהם, אבל בעוד ערכי ה"פתיחות" וה"שיתופיות" מאומצים בחשדנות קרירה, ערך ה"מיידיות" מאיים להאפיל על כל ערך אחר בפרקטיקה העיתונאית

 

 "מיידיות" היתה מאז ומתמיד ערך חשוב בפרקטיקה העיתונאית. היכולת של העיתונאי לדווח על המתרחש סמוך לזמן ההתרחשות נתפשת כעיתונות טובה, שהרי היא  עוסקת בחדשות, כלומר במה ש"חדש"; האקסיומה קובעת שאם זה לא חדש, זה לא חדשות ואם זה לא חדשות, זו לא עיתונות טובה.

 

מאידך, "פתיחות" ו"שיתופיות" מעולם לא היו ערכים שאמצעי התקשורת המסורתיים, ובראשם העיתונות המודפסת, אימצו אל ליבם. בעוד שהעיתונות המודפסת רואה עצמה כמייצגת אותנטית של רחשי העם, היא מעדיפה לעשות את עבודתה מעל ראשו. העם, מבחינתה, מוזמן לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב: לקנות את העיתון.

 

בשנים האחרונות, עם הופעתן של פלטפורמות ניו-מדיה, כגון בלוגים, רשתות חברתיות, אתרים לשיתוף סרטוני וידיאו (יוטיוב) ושירותי מיקרו-בלוגינג (טוויטר), מתחוללים שני תהליכים. האחד מקצין את הצורך של העיתונות לדווח מיידית על המתרחש, באופן כזה שערך ה"מיידיות" מאיים להאפיל על כל ערך אחר בפרקטיקה העיתונאית. השני לוחץ על אמצעי התקשורת להפוך פתוחים יותר ולשתף את הצרכנים בתהליך הפקת החדשות והדיווח עליהם.

 

שני תהליכים אלה, המתרחשים במקביל, מושפעים מעלייתה של "המדיה החברתית" (Social Media), מונח סתום למדי שהופיע במהלך שנת 2006 כאח תאום למונח מעורפל לא פחות, "ווב 2.0", שמבטא את האופי החדש של שירותי האינטרנט המוצעים לגולשים.

 

אחד המרכיבים הבסיסיים בעולם הווב 2.0 (להלן, הווב השני) הוא תוכן מבוסס גולשים (User Generated Content או UGC). למרות שתוכן מעין זה אפיין תמיד את האינטרנט, בשנים האחרונות הפכו טכנולוגיות חדשות את יצירתו לקלה מאי פעם. מספר עצום של אזרחים בעולם המערבי מצויד כיום במצלמה דיגיטלית (בין אם היא מצלמה נפרדת ובין אם היא חלק מטלפון סלולרי), וכל אדם שמחובר לאינטרנט יכול להשתמש בשירותים רבים הניתנים בחינם כדי לפתוח בלוג, חשבון שירות ברשת חברתית או בטוויטר. במהותם, שירותים אלה מזמינים את המשתמש להפיק תוכן ולשתף אותו עם גולשים אחרים.

 

מחקר של חברת "נילסן" מצא שנכון לאמצע שנת 2008, תוכן מבוסס גולשים היווה כ-75% מכלל התוכן באינטרנט. עוד מצא המחקר שיותר מ-75% מהנשאלים ב-47 מדינות שונות טענו כי מידע שנוצר על ידי הגולשים הוא המידע האמין ביותר, בהשוואה ל-63% מהנשאלים שסברו שמידע המפורסם בעיתונים הוא האמין ביותר, ול-56% שציינו את הטלוויזיה.

 

חוכמת ההמונים, עוצמת הרבים

 

מרכיב נוסף בעידן הווב השני, הוא גיוס כוח ההמונים, שבא לידי ביטוי בהקשרים שונים. כך לדוגמה, המונח "חוכמת ההמונים", שנטבע על ידי ג'יימס סורוביצקי, בעל טור ב"ניו-יורקר", קובע כאקסיומה שבתנאים הנכונים, קבוצות הן אינטליגנטיות במיוחד, ופעמים רבות נבונות יותר מהאנשים הנבונים ביותר בתוכן. זו הסיבה שאחד מגלגלי ההצלה הפופולריים ביותר בתוכנית "מי רוצה להיות מיליונר", הוא "שאל את הקהל". בחלק ניכר מהמקרים, המתמודדים מקבלים את עמדת הקהל מתוך הנחה שהחלטתו העצמאית של כל אחד מהיושבים באולפן מובילה באופן מצרפי לתשובה הנכונה.

 

דוגמה אחרת לרתימת כוח ההמונים נוגעת למושג "Crowd sourcing", "מיקור חוץ של ההמון". מושג זה נטבע על ידי ג'ף האו ביוני 2006, בכתבה שפרסם בכתב העת "וויירד" ובה הוא מתאר תהליך שבו ההמון הנאסף באינטרנט פותר בעיות או מייצר תוכן שניתן להשתמש בו אחר כך באופן מקצועי. כך, לדוגמה, קיימים באינטרנט אתרים רבים שפונים לצלמים חובבים שנוהגים להעלות את התמונות שלהם לאתרי שיתוף תמונות דוגמת "פליקר". אתרים אלה מציעים לתווך בינם לבין גופים המעוניינים לרכוש את התמונות. העובדה שיש כל כך הרבה צלמים חובבים שמצליחים לייצר תוצרים שעל פניהם נראים מקצועיים, מתחילה להשפיע על צלמים מקצועיים, שלטענתם  מתקשים למכור את עבודותיהם בשל התחרות ההולכת וגוברת מצד ההמון.

 

לבסוף, שירותים רבים בעידן הווב השני בנויים ברמה הטכנולוגית, כך שהם מעודדים שיתוף פעולה בין המשתמשים. הנחת המוצא שלהם היא שככל שיותר אנשים משתתפים או משתמשים בשירות, כך הוא מגדיל את איכותו. דוגמה קלאסית היא "ביטורנט", שירות להחלפת קבצים שבנוי כך שכל גולש חדש שמתחיל להוריד קובץ מסוים, הופך גם ל"שרת", לנקודת קצה שמשתפת עם אחרים את חלקי הקובץ שהוא כבר הוריד. ככל שיותר משתמשים מורידים קובץ מסוים, משתמשים נוספים יכולים להוריד את אותו קובץ במהירות רבה יותר, כיוון שהוא זמין יותר. המשמעות היא שהשירות הופך באופן אוטומטי טוב יותר ככל שיותר אנשים משתמשים בו. גם האנציקלופדיה בקוד פתוח, "ויקיפדיה", היא דוגמה הממחישה כיצד ערך של שירות עולה ככל שיותר משתתפים לוקחים חלק בהתפתחותו.

 

דוגמאות אלו מבהירות שהשירותים החדשים בעידן הווב השני מהווים שינוי תפישתי בהשוואה לשירותים שקדמו להם. אם בווב 1.0 (להלן, הווב הראשון) הגולשים פנו לאתרים כדי שיספקו להם מידע, בשירותי המדיה החברתית של עידן הווב השני, האתרים מספקים פלטפורמה שעל גבה הגולשים הם שיוצרים את המידע, ולאחר מכן חולקים בו באמצעות כלים המעודדים אינטראקציה.

 

במובן זה, הווב הראשון דמה לכביש חד סטרי: קראת עיתון, האזנת לרדיו או צפית בטלוויזיה אך כמעט ולא יכולת להגיב על התוכן שצרכת. המדיה החברתית מציעה מודל אחר של תקשורת, מודל דו-סטרי המבוסס על קונספט של שיחה. במדיה חברתית הצרכן מייצר את התוכן באותה הקלות שבה הוא צורך אותו, מגיב עליו, מתייחס אליו, או דן בו עם אחרים.

 

סוף עידן המכתבים למערכת

 

עד לאחרונה, הסתפקו אמצעי התקשורת המסורתיים במשיכת כתף נוכח מגמה זו, אך בשנים האחרונות הבינו גופי תקשורת רבים כי היא משליכה גם עליהם, משום שהצרכנים פיתחו ציפיות חדשות; הם התרגלו לנהל שיחה, התרגלו לכך שדעתם נדרשת ואף נחשבת. המודל הסגור, החד-סטרי של "אני כותב – אתם קוראים, אני משדר – אתם צופים/מאזינים", אינו מספק עוד.

 

המסר התקשורתי החדש של "שיחה" שונה בתכלית השינוי מהמסר של אמצעי התקשורת המסורתיים, שמבוסס על היגיון טכנולוגי-תרבותי אחר ושבליבו רעיון "שומר הסף". תפקידו של "שומר הסף" הוא לבחור, לכתוב, לערוך, לעמד, לתזמן, לדווח ולהעביר מידע שהופך לחדשות. "שומר הסף" נמצא במרכזו של תהליך שבו המציאות החברתית מובנית ומועברת על ידי ארגוני חדשות. תהליך זה מבסס את עקרון השליטה שהוא אחד מעקרונות היסוד בעולם העיתונות: העיתונאי המקצועי הוא שמחליט מה הציבור יראה, ישמע או יקרא על אודות העולם.

 

פלטפורמות הניו-מדיה מערערות וחותרות תחת רעיון "שומר הסף", כיוון שבעולם דיגיטלי מידע אינו עוד מוצר נדיר, קשה להפקה וקשה לפרסום. כל אחד יכול לדווח על חדשות, כל אחד יכול להיות עיתונאי.

 

על בסיס תובנה זו, הוקמו בשנים האחרונות אתרי "עיתונאות אזרחית" (Citizen Journalism) ובראשם אתר OhmyNews הדרום-קוריאני שנוסד על ידי העיתונאי והפעיל הפוליטי או יון הו (Oh Yeon Ho). המוטו של הו, שלימים הפך לסיסמה של האתר, היה: "כל אזרח יכול להיות כתב (reporter)". בעולם של דפוס קשה להוציא לפועל חזון שכזה. כאשר החלה הרשת להתפשט בדרום קוריאה, ידע הו שהפתרון הופיע. ב-21 בדצמבר 1999, ביום השקת האתר, הוא פרסם מאמר נרגש שבו כתב: "עיתונאים אינם זן אקזוטי. הם כל מי שתרים אחר התפתחויות חדשות וכותבים עליהן כדי לחלוק אותן עם אחרים".

 

ישנן דוגמאות רבות נוספות לדרך שבה הצרכנים ממלאים תפקיד בארגוני חדשות. אתר Digg מזמין את הגולשים לדרג אייטמים חדשותיים, כך שהפופולריים ביותר מגיעים לעמוד הבית. כך, הופך ההמון לעורך-על של כל החדשות המתפרסמות כל הזמן, ומייצר סדר יום אלטרנטיבי. ידוע במיוחד הניסיון של רשת CNN אשר פתחה באתר האינטרנט שלה אגף מיוחד המכונה iReport, בו הצופים מוזמנים לדווח על החדשות, ובעצם, לעשות את עבודתה של CNN.

 

אם בזה לא די, גולשים רבים שינו את הדרך שבה הם צורכים מדיה; הם לא פותחים עיתון או צופים במהדורת החדשות בטלוויזיה, אלא מסתמכים על המלצות חבריהם. משום כך, אמצעי התקשורת המסורתיים משקיעים מאמץ בפרסום תכניהם באתרי מדיה חברתית, בהנחה שאם יגיעו לחלק מהצרכנים, הם יפיצו את הדיווחים החדשים בקרב אנשי הרשת החברתית שלהם.

 

זמן אמיתי וזמן עיתון

 

טקסט: האימוץ של ערכי ה"פתיחות" וה"שיתופיות" מהיר אך גם זהיר. לעומת זאת, התהליך שדוחף את אמצעי התקשורת המסורתיים להעדיף את הדיווח המיידי על פני הדיווח המקיף, האמין, המבוסס או, רחמנא לצלן, המדויק - אגרסיבי ובוטה יותר, אולי כיוון שהוא מקצין ערך שאמצעי התקשורת זיהו בעצמם כבר לפני כ-200 שנה עם הופעתה של העיתונות העממית שנודעה בשם "עיתוני הפני" (Penny Press) בארה"ב.

 

עיתונים אלה, שנמכרו ברחוב במחיר של 5-6 סנט, יצאו נגד ההתנהלות העיתונאית המנומנמת שהיתה נהוגה עד אז. כך, לדוגמה, הצהרת העצמאות האמריקאית פורסמה ב"פילדלפיה איבנינג פוסט" ב-6 ביולי 1776, ושאר העיתונים העתיקו אותה ממנו. למרות חשיבותו של המאורע, היו עיתונים שדיווחו עליו רק שבועיים לאחר התרחשותו, וגם אז הם הסתפקו בציטוט קצר מתוך ההצהרה. אחת הסיבות לכך היתה שבאותה התקופה רוב העיתונים לא היו כלל עיתונים אלא שבועונים.

 

גם "האובייקטיביות העיתונאית" טרם באה לעולם בסוף המאה ה-18. אם קורא היה מדפדף באותם ימים בעיתון של מפלגה א', הוא היה מגלה דיווחים שמשמעותם אחת, בעוד שבעיתון של מפלגה ב' הופיעו דיווחים שמשמעותם שונה לחלוטין. זאת, על אף ששני העיתונים דיווחו על אותה התרחשות עצמה. אין מדובר בניואנסים נוסח העיתונות המודרנית, או בפרשנות שונה. מה שתואר בעיתון אחד כאירוע תמים, כונה בשם "בגידה" ו"הסתה" בעיתון אחר, כולל קריאה להוצאתו להורג של האחראי.

 

בניגוד לעיתונים הישנים שרוב קוראיהם היו אנשי מפלגה ואליטות תרבותיות ששילמו עבור מנוי שנתי, את "עיתוני הפני" קנו ברחוב. בשל המודל העסקי החדשני, הדגישו העיתונים החדשים את היותם ניטרליים. "אנחנו לא מכירים את המנויים שלנו ולכן לא מחויבים להם. רק אנחנו יכולים לספק עיתונות חופשית אמיתית", טענו.

 

עד מהרה כבשו "עיתוני הפני" ערים שלימות בארה"ב והמאבק הופנה פנימה: בינם לבין עצמם. אחד הפרמטרים המרכזיים להצלחתו של עיתון נגע לשאלה "מי פרסם את המידע קודם".

 

מייקל שדסון (Schudson), בספרו המרתק "Discovering the News", מצטט דיווח משנת 1840 ב"ניו-יורק הארלד", שמתגאה על עצם היותו העיתון הראשון להוציא מהדורה מיוחדת שדיווחה על הגעתם של כוחות בריטיים לאזור. "לאף עיתון אחר לא היו החדשות האלו בזמן,  והם גם לא היו יכולים להשיג את החדשות האלו מכיוון שהם בלתי יעילים ועצלנים", נכתב בעיתון.

 

בעשורים הראשונים של המאה ה-19, התחרות רק הלכה והחריפה. עיתונים ניסו לספק מידע עדכני ככל האפשר על בואן של אוניות נוסעים, כמו גם על החדשות שאלה הביאו איתם מעבר לים. בשלב כלשהו, החלו עיתוני ניו-יורק לשלוח כתבים בסירות קטנות אל האוניות כדי לדלות ולפרסם את החדשות במהירות האפשרית. קבוצה של עיתונים החליטה לשתף פעולה נגד קבוצה אחרת, ורכשה סירה מהירה במיוחד כדי לנצח את המתחרים.

 

גם כיום, סקרים שנעשים בקרב עיתונאים ברחבי העולם, מדגישים פעם אחר פעם שעיתונאים רואים חשיבות עליונה בדיווח מהיר. מסיבה זו, עבודת העיתונאי קשורה לקונספט כפול של זמן: "הזמן האמיתי" בו התרחש האירוע ו"זמן עיתון", הזמן בו הקורא מחזיק את העיתון וקורא את הידיעה - בדרך כלל, ביום למחרת. על העיתונאי לקבל החלטות בזמן האמיתי, ולהעביר את הדיווח בהקדם האפשרי כדי שזה יגיע לידי הקורא ביום שלמחרת.

 

אבל ערך המיידיות הוא רק אחד משורה של עקרונות ואידיאלים המרכיבים את ההתנהלות העיתונאית. מארק דוז (Deuze) במאמר שפורסם בשנת 2005 בכתב העת "Journalism", ניסה לענות על שאלת היסוד: "מהי עיתונות?" על ידי פירוק האתוס העיתונאי, אותו הוא כינה בשם "אידיאולוגיה". בעוד שדוז כולל את ערך ה"מיידיות" כמרכיב יסוד באידיאולוגיה העיתונאית, הוא מונה ארבעה ערכים נוספים, מרכזיים לא פחות.

 

הראשון הוא "שירות לציבור", אידיאל שעיתונאים רבים שואפים אליו ומשתמשים בו כהצדקה לעבודתם. העיתונאים סבורים שהם עושים את עבודתם "למען הציבור". הם מציגים את עצמם כסוג של שומרי סף עבור הציבור ש"מצביע בארנק" תמורת השירותים שלהם (הצרכנים קונים את העיתון, צופים בערוץ הטלוויזיה, מאזינים לפרסומות ברדיו, גולשים לאתר האינטרנט).

 

המרכיב השני קשור במונחים דוגמת "ניטרליות", "אובייקטיביות", הוגנות" ו"אמינות". בעיתונות האמריקאית, אך גם במקומות אחרים, "אובייקטיביות" נתפשת כמרכיב מרכזי במקצוע ובתפישת העצמי של העיתונאים. למרות שכיום ברור שאובייקטיביות כערך הדוגל בעמדה ניטראלית וחסרת ערכים, היא עמדה בעייתית, אם לא בלתי-אפשרית לחלוטין, עיתונאים רבים טוענים שהם "אובייקטיביים", אף שהם משתמשים במילים אחרות דוגמת "הוגנות" או "ריחוק מקצועי ממושא הסיקור", "חוסר פניות" וכן הלאה.

 

בסוגריים יש לציין כי מבקרי העיתונות טוענים כי הניסיון לדבוק בערכי האובייקטיביות או לכל הפחות לטעון שערכים אלה הם התשתית לעבודתם, הוא לא יותר מרטוריקה ריקה המבקשת לזכות בחסינות מפני ביקורת. אחרים גורסים שאובייקטיביות עיתונאית מסוכנת יותר מסובייקטיביות עיתונאית, כיוון שעמדה אובייקטיבית היא עמדה אדישה, קהת חושים, כזו ששום דבר לא נוגע לה או בה.

 

המרכיב השלישי הוא "אוטונומיה", "חופש ועצמאות". לטענת דוז, עיתונאים ברחבי העולם טוענים בתוקף שיש ביכולתם לפרוח רק במקום שמספק הגנה נאותה מפני צנזורה ממסדית או לחצים של תאגידים.

 

לבסוף, למרות שעיתונאים רבים חלוקים סביב השאלה האם יש למסד קוד אתי לעבודת העיתונאי, הם שותפים להנחה שקיים קוד אתי המנחה את עבודתם והוא מספק לגיטימציה למלאכתם. זהו הערך הרביעי.  

 

תג מחיר גבוה

 

דוז, אם כן, משרטט מחומש אידיאולוגי שהדיווח המהיר, המיידי, הוא חלק ממנו. אלא שהמדיה החברתית דוחפת את ארגוני התקשורת לשנות את שיווי המשקל העדין שהתקיים עד לא מכבר. הסיבה לכך היא שבבסיס שירותי המדיה החברתית עומדת הנחת המיידיות.

 

הביטוי הדרמטי ביותר לכך מתגשם בטוויטר (Twitter). טוויטר מזמין כל משתמש לכתוב ב-140 תווים - כ-15 מילים - מה הוא עושה ברגע זה, אבל מעטים באמת כותבים מה הם עושים עכשיו, משום שמעטים מתעניינים בתשובה לשאלה הזו. לפיכך, מה שנותר הוא ה"עכשיו" שמועצם כערך המרכזי של השירות.

 

כאשר נעשה שימוש בטוויטר כדי לכסות אירועים חדשותיים, המיידיות מנצנצת כיהלום בחשיכה. ההמון האיראני שדיווח בזמן אמת על המתרחש באיראן, עשה זאת בצורה טובה יותר מכל ארגוני החדשות גם יחד. אין פלא שתוך זמן קצר הופנה זעמו של ההמון לרשת CNN, שבמשך שנים הקפידה על המוטו שלה, Live from CNN, ועם זאת, בזמן המהומות שהיו במהלך סוף השבוע, כמעט ולא הורגשה ולא דיווחה מהשטח. הרשת התעשתה אומנם בחלוף סוף השבוע, אבל זה היה מאוחר מדי. מי צריך כלי תקשורת שאינו מסוגל להביא את החדשות בזמן אמת? מה ערכו של ארגון חדשות בעידן שבו כל אחד יכול להתחבר לזרם התודעה הקולקטיבי ולקרוא בזמן אמת עדכון של מפגין שעכשיו, ממש עכשיו, חטף מכות משוטר?

 

גם במקרה מותו הדרמטי של מייקל ג'קסון, כבש טוויטר את התודעה התקשורתית, כיוון שהדבר החשוב ביותר לא היה "איך זה קרה?", "מי ישמור על הילדים?", "מה יעלה בגורל האחוזה שלו?" אלא "מייקל ג'קסון מת". קשה לדמיין אדם אחד בארה"ב שלמד על האירוע מהעיתון שקרא למחרת. רובם המכריע של האמריקאים התעדכנו בידיעה בזמן אמת באמצעות טוויטר, פייסבוק, הודעות מייל, אתרי חדשות באינטרנט, בלוגים – כלומר באמצעות כל פלטפורמה שמסוגלת לתקשר ישירות עם הקהל בזמן אמת.

 

היגיון ה"מיידיות" והבהלה ל"עכשיו" משותפים לפלטפורמות מדיה-חדשה נוספות. הסטטוס של המשתמש בפייסבוק מאפשר לו לספר לחבריו מה הוא עושה עכשיו. "קינדל", הספר האלקטרוני מבית "אמאזון", מאפשר למשתמשים לקנות עכשיו ספר מהחנות האלקטרונית של החברה, להוריד אותו עכשיו ולהתחיל לקרוא בו עכשיו. אופרה ווינפרי סיפרה שכאשר ישבה במטוס עם מכשיר ה"קינדל" שלה, הבינה שמאסה בספר שהיא קוראת. טרם ההמראה היא הצליחה לבחור לעצמה מחנות הספרים הדיגיטלית ספר חדש שתוך פחות מדקה הוטען אל המכשיר באמצעות חיבור אינטרנט אלחוטי. הספר הישן, האנלוגי, חנות הספרים הישנה, הפיזית, אינם מסוגלים להתחרות במיידיות הזו.

 

כאשר אנשי הפיתוח של חברת "גוגל" הציגו באמצע 2009 מערכת תקשורת חדשה המכונה Wave, הם הראו כיצד משתמשים יכולים להתכתב ביניהם בדומה להתכתבות המתבצעת בתוכנת מסרים מיידיים. ואולם בעוד שבתוכנת מסרים מיידיים רגילה, הנמען מקבל את המסר רק לאחר שהכותב לוחץ על מקש Enter (כדי לשלוח את הטקסט שכתב), ב-Wave, הנמען רואה את הנכתב בזמן אמת. כך, גם השניות הספורות שחולפות מהרגע שהחל המשתמש לכתוב ועד שהקיש Enter, בוטלו. הטקסט נצפה, עכשיו, ממש עכשיו, ברגע בו הוא מוקלד.

 

ניל פוסטמן (Postman) טען בספרו "אבדן הילדות" כי לטלוויזיה אין דרכים יעילות למסור תחושה של עבר או של עתיד. כתוצאה מכך, מועצם ההווה מעבר לכל פרופורציה. מה שנכון לטלוויזיה נכון שבעתיים בפלטפורמות הניו-מדיה המתמקדות בשנייה זו ממש.

 

ההתמקדות ב"עכשיו", טוען באיה עומאר (Omar), היא אחת הדרכים של כלי המדיה-החדשה להתחרות במדיה הישנה: כפי שהדואר האלקטרוני זול ומהיר מהדואר הרגיל, ההייפרטקסט מכניס מימד של אינטראקטיביות לטקסט הרגיל והצליל הדיגיטלי משפר את הצליל האנלוגי, כך ההתמקדות במיידיות מציעה שיפור נוסף ביחס למדיה המסורתית.

 

אך האם מדובר בשיפור? למיידיות תג מחיר גבוה: רעש המתבטא בחוסר אמינות קיצוני. בתוך המלל האינסופי של האנשים המדווחים על מה שהם עושים עכשיו קשה לדעת מה בדיוק קורה, ולא פחות קשה לדעת מה נכון ומה לא נכון. כך, לדוגמה, לצד הידיעות על מותו של מייקל ג'קסון, התפרסם סיפור נוסף לפיו גם השחקן ג'ף גולדבלום מת. זה היה שקר מוחלט שהוכחש שוב ושוב ולמרות זאת הופץ בתפוצת ענק והגיע עד לעדכון חדשות מיוחד בערוץ טלוויזיה ניו-זילנדי שקבע סופית כי השחקן מת בניו זילנד, אף שכלל לא שהה בה באותה עת.

 

מי שאמור לסנן את הרעש, מי שאמור לייצר סיפור אמין, הם אמצעי התקשורת המסורתיים. הם בנויים על ההיגיון הטכנולוגי-תרבותי של שומרי הסף, הם מצוידים באתוס המקצועי המחייב את העיתונאים לבדוק את העובדות, להצליב מקורות, לרדת לשורש האמת. יש ברשותם הכלים המקצועיים המתאימים כמו ארכיון המספק פרספקטיבה היסטורית נדרשת.

 

אולם גופי תקשורת רבים, בארץ ובעולם, כל כך מבוהלים ממסר ה"עכשיו", כל כך לחוצים מהעובדה שיותר ויותר אנשים משתמשים בטוויטר (בין החודשים יולי 2008 עד יולי 2009 זינק מספר המשתמשים בטוויטר ב-1,000%), שהם מנסים להתחרות בטוויטר ומייצרים כותרות טוויטר, מהדורות חדשות, עיתונים או תוכניות רדיו המתאימות ל"דור הטוויטר". במקום לנצל את היתרון היחסי שלה, מנסה המדיה המסורתית לנצח את טוויטר במגרש שלו.

 

המיידיות היא חרב פיפיות

 

קשה להעריך לאן יתפתחו שתי המגמות האלו. ה"פתיחות" וה"שיתופיות" מסייעות לגופי החדשות להגיע לקהלים חדשים שהופכים מעורבים יותר אך גם ביקורתיים יותר. הסיבה לכך פשוטה: מרגע שהקהל יכול לפרסם את דברו לצד כל כתבה (באמצעות טוקבקים), הוא יכול לשבח כמו גם לגנות. מרגע שהקהל יכול לדווח על חדשות הוא יכול למסור דיווחי אמת, והוא יכול גם להפיל את ארגון החדשות בפח. כך קרה כאשר גולש באתר iReport של רשת CNN דיווח שמנכ"ל ומייסד חברת "אפל", סטיב ג'ובס, לקה בהתקף לב, אירוע שלא היה ולא נברא.

 

גם המיידיות היא חרב פיפיות. מצד אחד, ארגוני התקשורת נדרשים להתאים את עצמם לרוח התקופה, וזו אינה סבלנית: היא דורשת להתחבר בזמן אמת אל האירועים – ואם העיתון, הטלוויזיה או הרדיו לא יעשו זאת, יהיו אחרים שיספקו את הצורך. מצד שני, כאשר המיידיות באה על חשבון דיוק, אמינות ודיווח מעמיק ושקול, כאשר ניצחון גוף תקשורת על מתחרהו נמדד בשניות הספורות בהן פורסם קומוניקט תחת הכותרת "בלעדי", המיידיות מרוקנת מתוכן את היתרונות שעדיין נותרו לאמצעי התקשורת המסורתיים.

 

בתקופה הקרובה יתברר האם המגמות האלו, שנמצאות בחיתוליהן, יתעצמו או שמא תתפתח תגובת נגד שתבקש להחזיר את האיזון לתוך הפרקטיקה העיתונאית, אולי גם את השפיות.

 

 

קריאה נוספת:

 

סורוביצקי, ג'יימס. חוכמת ההמונים: מדוע הרבים חכמים מהמעטים ואיך תבונה קולקטיבית מעצבת עסקים, תרבויות ומדינות. תורגם על-ידי ג'וד שבא. ירושלים: עברית, 2006.

 

פוסטמן, ניל. אבדן הילדות. תורגם על-ידי יהודית כפרי. תל-אביב: ספרית פועלים, 1986.

 

Deuze, M. (2005). What is journalism? Professional identity and ideology of journalists reconsidered. Journalism, 6(4), 442-464.

 

Howe, J. (June 2006) The Rise of Crowdsourcing. Wired, Issue 14.06 (http://bit.ly/1yH4cE)

 

Omar, B. (2007). The Switch to Online Newspapers: Could Immediacy Be a Factor? Paper presented at the Communications, Civics, Industry, Melbourne, Australia.

 

Schudson, M. (1978). Discovering the news: a social history of American newspapers. New York: Basic Books.

 

Google Wave Developer Preview at Google I/O 2009 (http://bit.ly/3MZtg)

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד