דר 'שרה זמיר: "קבלו את הכבשה הצבעונית של המשפחה"
דר 'שרה זמיר: "קבלו את הכבשה הצבעונית של המשפחה"

 

 

ד"ר שרה זמיר היא מרצה באוניברסיטת בן-גוריון  באילת ובמכללה האקדמית לחינוך, "אחווה"

 

לצד הטמעתה של התקינות הפוליטית במערכת החינוך, הולכים וגוברים קולות ביקורת כלפי התופעה. אלו וגם אלו רואים בתקינות הפוליטית מכשיר בעל השלכות חינוכיות מרחיקות לכת

               

התקינות הפוליטית (political correctness) משמעותה "מה שנכון, מבחינה פוליטית, לכלול בנוסח דברים המתפרסמים בפומבי, בכתב או בעל-פה" (כרמל, 2000). הדעות על מקור הולדתה של התקינות הפוליטית חלוקות: ניר (1998) סובר כי מקורו של המונח נעוץ, ככל הנראה, בתרגום מילולי מן השפה הסינית מתוך הספרון האדום של מאו:  "ציטוטיו של היושב ראש מאו צה דונג", שהיוו מקור לאמירות חברתיות קבילות ונכונות מבחינה פוליטית.

במהלך המהפכה התרבותית בסין, שהתחוללה בין השנים 1966-1976, חלה חובת לימוד הספר הן במוסדות החינוך והן במקומות העבודה, שם היו קוראים ממנו קטעים ומשננים מתוכו באופן  קבוע. ציטוטים מן הספר הוכנסו בכל פרסום כתוב, לרבות מאמרים אקדמיים. אזרחי סין נצטוו אף לשאת את הספרון, והעונש על היתפסות בפומבי ללא הספר נע לרוב בין מלקות לכליאה באחד ממחנות העבודה הרבים שאפיינו אותה עת.

אולם הדעה הרווחת יותר טוענת כי התקינות הפוליטית נולדה בארצות הברית בשנות השמונים, והיא במידה רבה נגזרת מאוחרת  של האידיאולוגיה שהתוותה תנועת "ילדי הפרחים": זו אמנם החלה כתנועת מחאה על מוראות מלחמת וייטנאם, אך במהרה התפתחה לכלל תנועה אידיאולוגית, אשר הציגה תפיסת עולם חדשנית בתחומי החיים השונים. ילדי הפרחים קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה ולהחליפה בתרבות של אחווה ואהבה. בהתאמה, הובעה הדרישה להדיר מן השפה ביטויים  שיש בהם, בכוח או בפועל, כדי לפגוע, להעליב, או להפלות מגזרים שונים בקרב האוכלוסייה.

כך למשל, התקינות הפוליטית נותנת דעתה בנושאים של אבטלה (לדוגמה, יש לומר אדם הנמצא בין עבודות במקום מובטל),  מיניות (יש לומר משיבון במקום מזכירה אלקטרונית), זיקנה (אזרח ותיק או בן גיל הזהב במקום קשיש או ישיש),  ואף נכות (מאותגר/מוגבל פיסית במקום נכה). באמצעות הביטוי הקורקטי מבנים מציאות המתקנת את מעמדו של הפרט הנחשב חלש או חריג בחברה: שינוי הדיבור מוציא את האדם מחזקת תכונתו המקבעת את חולשתו, וכפועל יוצא, ההוויה בכללותה הופכת שוויונית יותר.

תנועת התקינות הפוליטית מתבססת על הרעיון לפיו השפה אמנם משקפת את המציאות החברתית של תרבות נתונה, אך בה בעת גם ההיפך הוא הנכון: שינויי שיח, המשגה וסגנון יכולים להשפיע על גישות ועמדות חברתיות. השקפה זו עולה מן ההיפותזה של  וורף Whorf, 1956) ), שלפיה הלשון שבה אנו מדברים מעצבת את דרך החשיבה ואת ההתבוננות בעולם.  מן ההיפותזה הזאת נגזרת התובנה ששינוי השיח מביא בעקבותיו שינויים בערכים חברתיים בכלל ושינוי ערכי כלפי המקופח בפרט.

ההשתמעות מרחיקת-הלכת של היפותזת וורף באה לידי ביטוי במה שהוא עצמו כינה "תורת היחסות הבלשנית" - הרעיון כי כל שפה מבליעה מודל של עולם, שהדוברים והדוברות בשפה אינם יכולים לתפוש את המציאות שלא באמצעותו. "תורת היחסות הבלשנית", אם כן, אינה בלשנית בלבד, אלא משליכה על כל תחומי החשיבה והעשייה בהיותם הן תלויים והן נובעים מן המטען הלשוני החברתי.

 

לפיכך, אין להמתין עד אשר ישתנו האתוסים חברתיים: מותר וצריך להיזקק לכל אמצעי, כדי לזרז את תהליכי השינוי הרצויים. הלשון היא אחד מהאמצעים האלה, ולה שמור תפקיד חברתי מעצב ולא רק  תפקיד אינסטרומנטלי בשירות התקשורת האנושית (Choi & Murphy, 1992; ניר, 1998).

 

התקינות הפוליטית והנקודה הישראלית

טקסט: נראה כי התקינות הפוליטית נוגדת את אחת מתכונות השיח השורשיות של החברה הישראלית הצברית: הדוגריות או הישירות (כתריאל, 1999; רוזנבלום וטריגר, 2007).

על פי  רוזנטל (2005) המילה דוגרי (ובתעתיק: דֻעְ'רִי) פירושה באופן ישיר, ללא מתווכים. מכאן, המילה מלמדת על סגנון דיבור המחויב לאמירת האמת ולשיקוף המציאות כהוויתה.  בעגה העברית  הכוונה לסגנון שאינו צבוע או דיפלומטי (כתריאל, 1999).

המעמד של הדוגריות התגבש בשנות השלושים והארבעים בקרב בני הדור הראשון של הצברים, ורק בשנות ה-50 הפך ליסוד חשוב של הסגנון התרבותי ישראלי. בשלב זה בחייה של המדינה היהודית, הדוגריות לא נתפסה כחסרת נימוס או כבעלת פוטנציאל לפוגעניות אלא כדיבור ישיר וכנה. אמנם הדוגריות נתפסה כמחוספסת קמעה אך נפטרה בסלחנות בשל כוונותיה הטובות והכנות.

בשנים אלו של תחילת המדינה היה בשיח הדוגריות ערך מוסף להבנייתו של  'היהודי החדש', הצבר. בעוד שהיהודי בגולה היה עסוק בהישרדות ועל כן במגעיו עם הגויים היה עליו להתרפס לא אחת, הרי היהודי החדש בארץ ישראל יכול היה להרשות לעצמו, כמו החברה כולה, להגיד את אשר עולה על דעתו. זאת מכיוון שבחברה החדשה מתקיימים אמון הדדי , שוויון וסולידריות חברתית.

שחיקה ניכרת בדמות הצבר ובמערכת הערכים שלו שחקה גם את המחילה לשיח הדוגריות העוקצני. הצבר הפך עם השנים פתוח יותר, כזה שאינו חושש להביע את רגשותיו ואת רגישויותיו לזולת. בהתאמה, המילה מהשפה האידית שתפסה חזקה בתיאור תכונותיו של הצבר בגלגולו זה הינה המילה "פירגון"המביעה ריכוך, אהדה ואף נכונות להביע תמיכה באחר ושמחה בהצלחתו (רוזנבלום וטריגר, 2007).

תהליך זה של שינוי בשיח הצברי, היינו, מדוגריות עוקצנית לפירגון מהווה במידה רבה קו משיק להתערותם של סממני התקינות הפוליטית גם בחברה הישראלית.

מטרת הסקירה היא להצביע על יחסה הדואלי של מערכת החינוך אל התקינות הפוליטית  בבחינת "כבדה וחשדה". מצד אחד נראה כי אין טבעי יותר מאשר לאמץ את התקינות הפוליטית כהווייתה, במסגרת מלאכת החינוך: הרעיון לפיו השפה מעצבת את המציאות ובה בעת עשויה להשפיע על שינוי השיח במישרין ועל עוולות חברתיות בעקיפין, מתאים לדגלי התהליך החינוכי והולם את האידיאלים שלו. מצד שני, חינוכאים והוגי דעות מעלים טענות כבדות משקל נגד גישת התקינות הפוליטית, ורואים בה צביעות והתעלמות מהמציאות.

 

יחסה המקבל של מערכת החינוך כלפי התקינות הפוליטית

יחסה החיובי של מערכת החינוך אל התקינות הפוליטית בא לידי ביטוי בעצם אימוצה של התקינות הפוליטית אל השיח החינוכי: כך למשל, השליליות המובנית ב"שיח המוגבלויות" שקיים דרך קבע בין מורים, יועצים, מנהלים והורים במהלך חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כלל בעבר מילים מפורשות כגון "טעינת טיפוח", "מופרעות" ו"פיגור", שפינו את מקומם ל"מוגבלות", ו"לקות". כעת הולכת ונטמעת הדרישה להטמיע את המונח "שונות עצבית"- Neurodiversity (Armstrong, 2005). בעוד שבמונחים הקודמים הילדים בעלי הצרכים המיוחדים מזוהים על בסיס מה שהם אינם יכולים לעשות, ידגישו המינוח החדש והנגזרות ממנו את מה שילדים אלה אכן מסוגלים לעשות. הכיתה ה"מקדמת" או הכיתה ה"משקמת " שינתה את שמה ל"כיתה ללקויות למידה" ו"כיתה קטנה", והמורה הטיפולית הפכה ל"מורת שילוב".

דוגמה נוספת בתורת שינויי השמות במערכת החינוכית הינה שינוי כינויים של בעלי תפקידים, מתוך רגישות למעמדם: כך, למשל, "אב הבית" של היום אינו אלא "השרת" של שנות השמונים או "השמש" של שנות השישים והשבעים. אין ספק כי שמות הפועל הנגזרים מן הכינויים הקודמים, היינו, "לשרת" ו"לשמש" ממקמים את העוסק במלאכה, מבחינה לשונית, בתחתית ההיררכיה של בית הספר. לעומת זאת, הכינוי "אב בית" מעניק לאותו עיסוק עצמו, מבחינה לשונית, דימוי של תפקיד מפתח במדרג הבית-ספרי. גם "עוזרת הגננת" שודרגה וכעת היא מכונה "סייעת". מבחינה סמנטית, הכינוי החדש שיחרר אותה מן הסמיכות הלשונית בגננת ואף הקצה לה מעמד עצמאי.

כאלו הם פני הדברים גם לגבי ההשתנות הסמנטית של מקצועות ההוראה, וכפועל יוצא שם תוארו של המורה: מורה למלאכה, עיקר העיסוק נגזר משם הפעולה: מלאכה (work). היום, למרות שהתוכן הלימודי לא השתנה במהותו, השתנה שם המקצוע והוא מכונה כעת "אומנות". התקינות הפוליטית, במקרה דנן, עוסקת בשדרוג מעמד המקצוע באופן ישיר, ושדרוג מעמד המורה המלמד אותו, באופן עקיף: מקצוע המלאכה נתפס כמקצוע פשוט (בעל מלאכה), קונוטציה של עיסוק שאינו מצריך כישורי יתר יוצאי דופן, או לחילופין העמקה אקדמית כאומנות (art), הנתפסת כמקצוע יוקרתי שהעוסק בה הינו בעל איכויות של אמן ((artist. גם מקצוע ההתעמלות (או הגימנסטיקה בפי ותיקי היישוב), שהפך במוסדות חינוך רבים לשיעור ש"על חשבונו" ניתן לבצע שיעורי השלמה, שיעורי עזר וכד',  הפך ל"חינוך גופני" וקיבל גושפנקא של דיסציפלינה ערכית לכל דבר. 

דוגמה נוספת היא גלגוליו של המורה לטבע שהפך למורה למדעים,  וכיום נקרא המורה למדע וטכנולוגיה. השתנותה של הטרמינולוגיה מדגישה את העלייה בסטטוס הדיסציפלינה: המורים והתלמידים העוסקים במקצוע אינם לומדים על אודות הטבע בעלמא, אלא עוסקים בחקר כמעשה המדען.

 בעניין זה, מבטאת התקינות הפוליטית את השאיפה לעלייה במעמד מקצועות הלימוד והמורים המקצועיים בפרט, ובתוך כך, עליית קרנה של מערכת החינוך בכלל.

תוכנית הלימודים בעברית לכיתות ז-ח (תוכנית הלימודים בעברית לבית הספר העל-יסודי הממלכתי והממלכתי-דתי , משרד החינוך , ירושלים, תשס"ג) אף כוללת את הוראת התקינות הפוליטית: בפרק העוסק בהוראת מערכת הצורות נכללת התקינות הפוליטית כסעיף שיש ללמדו והוא מלווה בדוגמאות של צמדי ביטויים, כגון  "משפחות מרובות ילדים / משפחות ברוכות ילדים" ו"מדינות נחשלות / מדינות מתפתחות".

 

מסקירת כל חוזרי מנכ"ל משרד החינוך  של העשור האחרון (1997/8 -2007/8), נמצא כי הללו מאמצים את רוח התקינות הפוליטית, אם כי אינם קוראים לילד בשמו. מהותה של התקינות הפוליטית חוזרת ונשנית עשר פעמים, אולם היא מופיעה תחת הכותרות "דרכי שיח", "תרבות דיבור" ו"סובלנות לאחר". במיוחד נכונים הדברים לגבי הסוגיה המגדרית. מן המפורסמות היא כי התקינות הפוליטית בתחום המינני בעייתית במיוחד בלשון העברית, מחמת ההבחנה הדקדוקית בין המינים המושרשת בה.

 בחוזר מנכ"ל  תשס"ג /4(ד)  נכתב כי שינוי העמדות בנושא המגדרי יכלול  שינוי "שיתבטא הן באקלים שוויוני-מגדרי, הן בשפה שוויונית-מגדרית והן בתקשורת שוויונית-מגדרית בין המורים לבין התלמידים ובין המורים לבין עצמם".  החוזר אף מפרט דרכי שיח שונים ובלתי פוגעניים כלפי אחד מן המינים. לדוגמה, במקום שימוש בלשון ציווי לזכר או לנקבה מומלץ להשתמש בצורת הבינוני או בשם הפועל לציון הסתמי, ולכן יש לומר "פותחים את הספר" או "יש לפתוח את הספר", במקום "פתח את הספר" או "פתחי את הספר" (שם, סעיף 4.1.3).

בהתאמה להיפותזת וורף (Whorf) הטוענת לחיקוי החשיבה את ההמשגה, או במילים אחרות, הלשון שבה אנו מדברים מעצבת את דרך החשיבה ואת אופן התבוננותנו בעולם, הרי שהשימוש בצורת זכר עלול להשפיע על המתחנכים בכיוון של הדגשת עליונות הגבר על האישה.

 התיקון הפוליטי בלשון והשימוש במילה מגדר (gender)  במקום המלה מין (  (sex לצורך הבחנה בין המינים, הפך שריר גם מחוץ לענייני דקדוק. מקרה זה משקף את המודעות הגדלה והולכת בחברות שונות לביטויים הנחשבים למינניים.

נשות תקשורת, מרצות באקדמיה ואחרות נוהגות לפעמים במעין "אפליה מתקנת", המתבטאת בהתייחסות לדמות גנרית באמצעות השימוש בכינוי הנקבי. הדבר החל רווח במיוחד במצבים בהם הדוברת פונה אל קהל יעד שרובו נשי והפנייה אליו נעשית בבחינת "אחרי רבות להטות"...

 

יחסה הביקורתי של מערכת החינוך אל התקינות הפוליטית

לצד תהליך הטמעתה של התקינות הפוליטית במערכת החינוך, הולכים וגוברים קולות שונים של חינוכאים המפנים ביקורת כלפי התופעה הגורפת של הדרישה הבלתי מתפשרת לקיומה של התקינות הפוליטית בכל מצב ובכל תנאי.

טענה אחת סוברת כי המרה של כינוי למגזר כלשהו אינה מיטיבה ואינה תורמת דבר למגזר. לפי טענה זו, התדמית השלילית של הכינוי נובעת במישרין מן המצב הירוד של המגזר וזה רק עניין של זמן עד שהדימוי של הכינוי החדש ייטען אף הוא בשלל האסוציאציות והקונוטציות של הכינוי שקדם לו. כך לדוגמה, הביטוי "משרד הרווחה" טעון כיום באותן אסוציאציות וקונוטציות של הביטוי הקודם: "משרד הסעד"; זאת למרות החלפת המילה השלילית "סעד", המורה על נזקקות, במילה החיובית "רווחה", המורה על נוחיות והאסוציאטיבית לרווחים מנטאליים ופיננסיים.

טענה שנייה, הנגזרת מן הטענה שלעיל, היא של סקרוטון (Scruton, 2000) ולפיה  תקינות פוליטית אינה מוסרית ולפיכך אינה מטרה חינוכית ראויה: הואיל  והתקינות הפוליטית רק מטייחת את  המציאות המטרידה הרי שהיא מונעת עימות של ממש עם המציאות העגומה ומטשטשת את המודעות לתופעות החברתיות הפושות בה. היא מונעת בחינה ישירה של אמיתות מזעזעות ומסכלת כל אפשרות להסתכלות אמיתית במראה החברתית, קל וחומר, לשינוי התנהגותי על פי קודים הומניסטיים-אוניברסאליים.

במידה רבה, התקינות הפוליטית עוסקת בריכוך סמנטי של מציאות קיימת: היא עוסקת בהרגעת המצפון באמצעות מילים המזקקות את היש ומסוככות על הרגש, ופוטרת את הפרט ממעשה אמיתי של תיקון המציאות.

 על-פי אפלפלד (2002), התקינות הפוליטית היא בעיקר צורה אינטלקטואלית ומתוחכמת של הדחקה: היא בסך הכל מדחיקה את הרגשות השליליים ומעניקה למשתמש בה תדמית מזויפת של נאורות והתחשבות. התקינות הפוליטית מוחקת מאוצר המילים את כל הביטויים השליליים המשקפים באמת את היחס השלילי או המפלה, ומציבה במקומם ביטויי חיוב, כאלו שלא יעוררו עלינו את זעמו של ה"אני העליון" המייצג את ציווי המוסר. כל שהיא דורשת הוא לדבר באופן "מכיל" (מלשון "הכלה חברתית", social inclusion) על תרבויות אחרות, על סגנונות אחרים ועל ערכים אחרים, ולעולם לא לנקוט עמדה או להשתמש במילים שמהן עלולה להשתמע, חלילה, שלילה כלשהי.

אי לכך, התקינות הפוליטית עלולה לכפות קבלה של תופעות שמן הדין לבקרן ולעיתים אף להוקיען. כך למשל, כינויים של "טרוריסטים" בשם "לוחמי חופש", בשמה של התקינות הפוליטית,  לא רק מעניק לגיטימציה לרצח חפים מפשע, אלא אף שולל מן הקורבנות את הזכות לעשיית דין. 

טענה שלישית מתמקדת בעריצותה של התקינות הפוליטית: התקינות הפוליטית מחייבת את האדם לשמור על מוצא פיו כדי להימנע מן הביקורת הרווחת היחידה – הביקורת על מי שמבקר אחרים. היא כופה על המשתמשים בה מטבעות לשון חדשות במקום הישנות, ובכך מצמצמת את החירות הדמוקרטית של  חופש הביטוי. 

מייד לאחר שהאדם לומד לשלוט ברזי השיח של התקינות הפוליטית, גם הוא יכול לקחת חלק בהטחת הביקורת המופנית כלפי הדבקים בשיח הישן: כעת הוא יעיר לסובבים אותו, יתקן את דבריהם ואף ינזוף בהם אם יסטו מדרך זו של תקינות פוליטית. עריצות לשונית זו אף נתפסת כלגיטימית הואיל והיא "מכוונת רק כלפי אותם אנשים המחזיקים בדעות חשוכות"  (אפלפלד, 2002).

לינד (2005) טוען שהתקינות הפוליטית נוקטת אותן שיטות שנקטו המשטרים הטוטליטריים החשוכים ביותר. לדידו, תקינות פוליטית היא אידיאולוגיה מרכסיסטית שהועברה מן הרובד הכלכלי לרובד התרבותי. בדיוק כמו  ב"שיחדש" (newspeak)  האורווליאני המודגם בספרו של של ג'ורג' אורוול "1984", שנכתב ב-1948 כספקולציה שנונה על העתיד, "מלחמה היא שלום / חופש הוא שעבוד/ בורות היא עוצמה". התקינות הפוליטית, כמוה כאח הגדול, פועלת כמשטרת מחשבות, מפעילת טרור כלפי הסוטים המעזים להשתמש ב"טרמינולוגיה שגויה".  לינד טוען לסכנה מצד הציבור, המקל ראש בתופעת התקינות הפוליטית ואף מלגלג עליה  (כמו למשל: אל תאמרו "כבשה שחורה" אלא מעתה אמרו "כבשה צבעונית") בלי להבחין באיום התודעתי שהיא טומנת בחובה.

התקינות הפוליטית, בשבתה כמשטרת מילים, אף עלולה לצנזר, או גרוע מכך, לפסול על הסף יצירות ראויות הנחשדות בפגיעה במגזר זה או אחר. כך למשל, צנזור לשוני של ספרי ילדים, הנחשבים  נכסי צאן ברזל, כמו, הספר "הרפתקאות האקלברי פין", מאת הסופר מרק טווין שבו מופיע הביטוי "כושי" (nigger) יותר מ-200 פעמים לאורך הספר, עלול רק לפגוע בנרטיב. סמיואל לנגהורן קלמנס (שמו האמיתי של מרק טוויין) נולד וגדל במדינת העבדות מיזורי, ולכן השימוש שהוא עושה במילה "כושי" משקף את החינוך שספג. החלפת המילה ב'אפרו-אמריקני' היא אנכרוניסטית ולא נאמנה גם לחינוכו של גיבור הסיפור, למעמדו או לאופן התבטאותו (ויסבורד, 2005).

אותם דברים ממש אמורים לגבי התביעה לשלול את  השיר "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת, בשדה כותנה קוטפת כל היום". פסילת השיר עקב השימוש במילה "שחורים" למעשה מצנזרת את הזיכרון, שבעבר היה קטיף הכותנה מלאכה ידנית פוצעת ומפרכת שהייתה נחלתם של העבדים האפריקאים בארצות הברית.

צנזורה על  ביטויי גזענות בטקסט אף עלולה לפעול כבומרנג בתהליך החינוכי: דווקא התיקון מנטרל כל אפשרות לבקר את הספר על העמדות המשוקעות בו. לדוגמה, ילדים ישראלים שיקראו את "אוליבר טוויסט" בגרסאות משופצות (שבהן פייגין לא מזוהה כיהודי) לא יהיו ערים לאנטישמיות שלו ולא יוכלו להתוודע לעמדות המחבר לאשורן (ויסבורד, 2005).

 

לסיכום: עיקר טענתם של תומכי התקינות הפוליטית היא כי השפה אינה כלי ניטראלי ונטול אינטרסים. היא אינה רק מחקה את המציאות, אלא יש בכוחה אפילו להמציא את המציאות מחדש. לעומתם, מתנגדי התקינות הפוליטית רואים בה אנטי-תזה לתהליך החינוכי ומצביעים על היותה מנוכרת ומנכרת מן המציאות; אולם גם אלו וגם אלו רואים בתקינות הפוליטית מכשיר סוציאליזטורי מהמעלה הראשונה בעל השלכות חינוכיות מרחיקות לכת.



ביבליוגרפיה

 

אפלפלד, ב. (2002). "על הקשר בין תקינות פוליטית והדחקה", נפש מס' 11, עמ' 19-22.

ויסבורד, ר. (2005). "הכושי בוב הוא ילד טוב" פנים, מס' 33, עמ' 100-107.

כרמלי, ע. (2000). הכול פוליטי – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, הוצאת דביר וזמורה ביתן.

כתריאל ת. (1999). מילות מפתח, חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן.

ניר, ר. (1998). "תקינות פוליטית לשון נקייה והזנית השפה", פנים, מס' 7, עמ'  19-26.

רוזנבלום, ע. וטריגר צ.  (2007). ללא מילים- התרבות הישראלית בראי השפה, כנרת זמורה ביתן, דביר.

 רוזנטל, ר. (2005). מילון הסלנג המקיף, ירושלים: הוצאת כתר.

Armstrong, T. (2005). "Special Education and the Concept of Neurodiversity", Posted September 2005 by the sight New Horizons for Learning: http://www.newhorizons.org/spneeds/inclusion/information

 Choi, J.M. & Murphy, J. W.(1992). The Politics and Philosophy of Politically Correctness. Connecticut: Praeger.

  Lind, S. W. (2005) "Who Stole Our Culture. In The Culture-wise Family: Upholding Christian Values in a Mass Media World  (Baehr. T  and Pat Boone, P. Eds.) California: Regal Books, 178-185

Scruton, R. (2000). Bring Back Stigma. Manhattan: City Journal Books.

Whorf, Benjamin Lee. Language, Thought, and Reality. New York: John Wiley & Sons, and The Technology Press of M.I.T., 1956
 

 

 

 

 

.  

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד