אמנון שמוש: "חיי עם מלאך המוות"
אמנון שמוש: "חיי עם מלאך המוות"

 

הוא מתלווה בעקשנות אליי ואל אשתי, נתלה מאחור בקלנועית הנוסעת והופך אותה מפעם לפעם, מצחקק באוזניי ולוחש: יש זמן, חבּיבּי, החיפזון מהשטן

מאז שעמדתי על דעתי, מלאך המוות היה בסביבה. לא מאיים, לא מבהיל, רק מזהיר ומתריע. עוצר ומרתיע. אחד מחבורת מלאכים המרחפים בין שמיים וארץ, רואים ואינם נראים, כך סיפרה אמא. מלאך המוות, למשל, מנסה למנוע ממך לחצות את הכביש הסואן בריצה, להתכופף מעל מעקה החלון בקומה השנייה או להושיט ידיים לסיר הנחושת הרותח על הכיריים. הוא לוקח רק את אלה שאינם זהירים ואינם נשמרים ואינם עושים את מצוות הוריהם. וכמובן, את אלה שתמו ימיהם עלי אדמות.

אמא ידעה על מה היא מדברת. על מי היא מדברת. היא עמדה כחיץ בינו ובין אבא, ששכב משותק על מיטתו. היא גוננה על אבא מפניו, פעמים בקול רם, פעמים בלחישה, פעמים בתפילה. היא הכירה אותו מקרוב, אבל לא יראה מפניו. יראתה הגדולה היתה מפני עזראיין, שאז לא ידעתי ולא הבנתי שזהו שמו הערבי של מלאך המוות. בדמיוני הילדותי הצטיירו שתי ישויות המסכנות את חייו של אבא, מבקשות לקחת אותו מאיתנו. מלאך המוות, שהוא משרתו של אלוהים, שלא יעשה דבר בלי פקודה מפורשת ממלך מלכי המלכים. ומולו עזראיין, שהוא שליחו של השטן, המקטרג, הנחפז ומאיץ להוציא את הגזרה לפועל. הראשון מוכן למלא את ייעודו כמי שכפאו ריבון העולמים, ולעומתו השני, המצפה לקורבן בנהנתנות מרושעת. לכל אחד מהם תפקיד מוגדר. והם מתווכים בין האלוהים לבני האדם, מוציאים לפועל את החלטותיו.

כך ציירה לי אמא את מלאך המוות. שפת אמי היתה ערבית, אבל שמו של מלאך המוות, כמו כל המלאכים, היה בעברית. הוא היה בין המושגים העבריים הראשונים שהיכרתי, צמוד ל"שמע ישראל!", שהיה קריאת אזהרה בכל פעם שנפלתי, נפצעתי או עשיתי מעשה שלא ייעשה. מלאך המוות היה בן-בית אצלנו. אמא הרחיקה אותו ממיטתו של אבא, ששכב משותק, בתפילות, בפרקי תהילים ובשיחות שידול בינה לבינו, להן הקשבתי בהיחבא. אבא, מרותק אל מיטתו, זועק על גורלו, היה מתגרה בו, מזמן אותו לקחת אותו עימו מעמק הבכא אל עולם טוב יותר. אמא היתה כועסת על אבא ואומרת "חראם! אין מזרזים לא את המשיח ולא את מלאך המוות. תצעק, יא רג'אל. זה יקל עליך. אבל תשאיר את ההחלטות בידי רבּ אל  עלמין". ואבא צעק. הרבה. מכאב. מכעס על גורלו – צעקות שמהדהדות בראשי לאורך חיי ופולשות אל חלומותיי ואפילו – לפעמים – יוצאות מגרוני באין מעצור.

כל זמן שאמא היתה בבית, משרתת, מפנקת את אבא ומגוננת עליו, הוא לא העז לקחת את אבא איתו. הוא חיפש הזדמנות ומצא אותה, כשאמא החליטה, אחרי לבטים ודחיות אין-קץ, לנסוע לקהיר, לראות את אביה ואימה בטרם תאחר את המועד. מזל ושלמה קבאסו אבן-יחיא – הוריה של אמא, סבא וסבתא שלי, שלא ראיתי מעולם – נסעו למצרים עם דודי אברהם, שקיבל שם משרה כמנהל בנק, בטרם נולדתי. כבן מסור ואחראי, הוא לקח איתו את אביו ואימו אל ביתו החדש. שם חיו איתו ועם משפחתו כל ימי חייהם. הם היו זקנים מאוד ואמא לא ראתה אותם שנים. את אחיה וגיסתה וילדיהם היא פגשה וגם אני פגשתי מדי שנה בשנה, בכל קיץ בפנסיון כלשהו בהרי הלבנון. אנחנו נסענו למעונות הקיץ בהרים הגבוהים, ברכבת ובכרכרה. שם נפגשנו עם הדוד ומשפחתו, שבאו ברכבת ובאוניה, לבלות עמנו חופשה קיצית בת חודש ימים. כל שנה.

יומיים אחרי נסיעתה של אמא לקהיר, לקח מלאך המוות את אבא לעולם שכולו טוב. אולי. מי יודע. כך ניחם אותי אחי יצחק, מבוגר ממני בכעשרים שנה, אבי המשפחה בפועל מנעוריו. ההודעה נשלחה אליה בטלגרמה, אבל להלוויה היא לא יכלה להגיע. רכבת מקהיר לאלכסנדריה, אוניה מאלכסנדריה לנמל ביירות, ומביירות לחלבּ – זה לוקח כמה ימים טובים. או רעים, במקרה זה. בהלוויה לא השתתפתי. אולי שכחו אותי בבית. אולי לא רציתי ללכת, מפחד מפגישה חזיתית עם מלאך המוות בשעת זעמו ונצחונו. חכם על חלשים.

ואכן, היינו חלשים. שני האחים הגדולים היו כבר כמה שנים במקסיקו. שניים היו כבר בתל-אביב. ובבית היה האח השלישי בסדרה, יצחק, עורך דין בוגר אוניברסיטת ביירות, אחותי ז'ול (ז'ולייט) ואחותי אודט, שהיתה כבת ארבע-עשרה. הבנות שירתו את אבא בהיעדרה של אמא. שבר של משפחה.

מאותו יום החל תכנון העלייה ארצה. מלאך המוות נשכח בבית ההוא, בחלבּ העיר.

 

והיום, היום הוא מחזר אחר אשתי. ועוקב אחריי.

 

נעוריי בעיר העברית הצעירה השכיחו ממני את מלאך המוות. בבית–הספר "ביאליק", בו למדתי, ביאליק המת היה חי בתודעת המורים והתלמידים. בגימנסיה הרצליה, בה המשכתי את לימודי, לא היתה למלאך המוות דריסת רגל, למרות גילם המופלג של מרבית המורים. אף-אחד מהם לא נלקח מאיתנו באותן ארבע שנים. הוא התחיל לחזר אחריי לקראת סוף הלימודים, כשהתגייסתי לפלמ"ח, עם יתר חבריי מתנועת הנוער. בפלמ"ח היתה נוכחותו ברורה מאליה. ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. ידענו שהוא מלווה אותנו בנאמנות. נאמנות לאדוניו. אדונַי. אולי אצלי יותר מאשר חבריי, כי לי היה קשר בילדות מוקדמת (תלמוד תורה), הן עם אדונַי והן עם שליחו.

בנסיבות שעליהן כתבתי במקומות אחרים, התגלגלתי אל ירושלים הנצורה. עברתי את כל ימי המצור, מבודד מחבריי בפלמ"ח בגליל, צמוד אל חגי שהיה כמוני, שליח ההכשרה אל תנועת הנוער בירושלים. הליצנות ריככה את פחד-המוות שליווה את שנינו, נערים בני שמונה-עשרה, רחוקים מהחבורה וקרובים למלחמה החזקה. עמוק עמוק בתוכה. היה ברור לנו, לשנינו, שמלאך המוות צועד בינינו, חובק בימינו את האחד ובשמאלו את השני. הסיכוי שנצא בחיים מן המצור על ירושלים ומן המשימות שהוטלו עלינו (ואין לי כל חשק לפרט אותן) היה כל-כך קטן, שקיימנו דיאלוג היתולי ואכזרי עם מלאך המוות, מתחילתו של כל קרב ועד סופו. לחגי היה חוש הומור מיוחד, שהתפתח בכיוון מקברי אל מול מלאך המוות.

עשרות שנים כתבתי סיפורים על כל נושא שבעולם. לא כתבתי מילה על מלחמת העצמאות, הפלמ"ח והמצור על ירושלים. פעם ראשונה שכתבתי על כך היתה בעקבות הידיעה שמלאך המוות לקח מאיתנו את חגי, ידידי ורעי ובן-זוגי במלחמה, בעת טיולו בפטרה. אותו יום כתבתי את הסיפור "48 שנים אחרי 48' ". ראיתי בעיני רוחי את חגי מתלוצץ עם מלאך המוות, הנושא אותו על כפיו השמימה.

בין לבין, בהיותי כבן 30, פגע מלאך המוות במשפחתי הקרובה והכניס אותה למשפחת השכול, שחייה כה שונים משאר בני תמותה. בן-אחי, מושי, שנקרא ע"ש סבו משה שמוש, חבר קיבוץ ראש-הנקרה, נהרג בתאונת אימונים בשירות המילואים שלו. הוא היה יותר אחי מאשר בן-אחי. מיום שעליתי ארצה, גרתי וגדלתי בביתם של אחי, טוביה ואשתו, עדה, הוריו של מושי. הוא נולד כשגרתי איתם בבית, ולאורך שנים הוא היה אחי הקטן. אני, בן הזקונים, שידע עד אז רק אחים מבוגרים עד מאוד.

האובדן היה ימים ספורים לפני חתונת אחותו היחידה. החתונה התקיימה במועדה, לפי המסורת. התערובת של אבל ושמחה היתה קשה מנשוא. כעסתי מאוד על מלאך המוות. כעסתי מאוד ועדיין אני כועס על השכול המפיל חללים מדי שנה בשנה. חללים שנטמנים בעפר וחללים הממשיכים לאכול ולישון ולפעמים גם לעבוד, כשליבם נפל חלל יחד עם יקירם וחייהם חלולים וריקים משמחה ומאושר.

מלאך המוות לא לקח אותם, רק הוריד להם נבוט על הראש.

 

והיום, היום הוא מחזר אחרי אשתי, בהתמדה, בעקשנות. עוקב אחריי כמכר ותיק, שיודע עם מי יש לו עסק. מחייך חיוך ממזרי, חובק את עורפו בידיו ומתמתח כאומר: אין מה למהר, אבל אתה יודע מה שאני יודע...

היו לי חמישה אחים ושתי אחיות, ואני הצעיר מכולם. מלאך המוות לקח מאיתנו את כולם, אחד אחד, כדרך הטבע. אולי לא כדרך הטבע, כיוון שכולם מתו שלא בעיתם. לא נותר אף לא אחד מהם, כחיץ ביני לבינו. הקירבה אליו נעשתה מוחשית, אך לא מבהילה. הבהילות מהשטן. והוא, מלאך המוות, הריהו שליחו של אלוהים הטוב. אלוהים, שהוכיח פעמים אינספור, כמסופר בסיפוריי השונים, שאין לו נגדי ולא כלום.

אין בלבי לא על אלוהים ולא על שליחו, על שלקחו ממני את אחיי ואחיותיי. אם כי ברוב המקרים הם הזדרזו והקדימו את המאוחר. תמיהה ורגש של החמצה יש לי כלפיהם, בעיקר על זריזות היתר האכזרית, בה נלקח מאיתנו אחי הבכור יוסף. מלאך המוות תפס אותו במקסיקו בטרם מלאו לו חמישים שנה. בטרם ראיתי אותו או שמעתי אותו. בטרם ראה אותי או שמע אותי. הוא נשלח למקסיקו להכין לנו את הקרקע להגירה, בטרם נולדתי. לא היו טלפונים ולא היה קשר. ומעולם לא זכינו להיפגש. זה בהחלט לא הוגן מצד מלאך המוות. אני חושד בו ובשולחו, שהיתה זו נקמה לא מוצדקת על שנשא אישה נוכרייה. נער צעיר, שנותק מהוריו וממשפחתו, נשלח לארץ רחוקה ונשבה בקסמיה של פילאר היפהפיה.

כעס ותמיהה ועלבון וכאב יש לי כלפיו, כלפי מלאך המוות, על שלקח ממני ומהוריה את נכדתי הקטנה, מישל, בתאונת דרכים, מבלי שהספקתי לראות אותה ואת חיוכה, הנשקף אליי מן התמונות המעטות.

והיום, היום הוא מחזר אחרי אשתי, מנסה לפתותה. רודף אחריי ומנסה לשכנע אותי שהעולם הזה אינו שווה להיאחז בו. שהוא לא מה שציפיתי שיהיה. ואני עונה לו בחלומותיי, "לך תסתובב בעולם הגדול ותשאיר את ההחלטה בידי אשתי, בידי, ובידי אדונַי אדוניך".

את הרומן הכי ארוך והכי מסובך עם מלאך המוות, ניהלה אמי. מיום שנתאלמנה היינו שנינו, מלאך המוות ואני, הקרובים ביותר אליה. היינו תלויים, חומרית וחברתית, באחים ובאחיות הגדולים, שבנו לעצמם חיים ובתים במקומות שונים. את כל חסכונותיו של אבא בלעו המחלה והרופאים. הרופא הארמני המהולל, אלטוניאן, היה מייעץ לאמא בקצרה, רושם מרשם ויוצא מהבית במבט חתום. הרכּב שלו היה מתעכב אחריו ויוצא לדרך לא לפני שקיבל לירה זהב אל תוך כף ידו הפתוחה. לירה לכל ביקור. אמא הרגישה שאנחנו שנינו מעמסה על האחים והאחיות, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת המקום הפיסי שאנחנו תופסים. השתדלה לחלק את המעמסה, ככל האפשר. נדדה בין בניה ובנותיה, עם מזוודה קטנה, עמוסה ובלבד שלא תכביד. אני, שלמדתי בבית-ספר, לא יכולתי לנדוד איתה, וכל ילדותי ונעוריי עברו עליי בביתו של אחי טוביה בתל-אביב. בכל קיץ הייתי עולה לירושלים. אמא נסעה אפילו למקסיקו, כדי לחיות עם שני ילדיה הגדולים ביותר, ולחלק את המעמסה בין כולם.

בכל המקומות האלה היה לה שיג ושיח עם מלאך המוות. לא פעם שמעתי אותה מדברת איתו על משכבה בלילות, מיטה צמודה אל מיטה בחדר הצר והצפוף, בבית בן שלושת החדרים הקטנים, שבו שכנו שבע נפשות.

כל עוד היתה אמא מכובדת, מוגנת ומוקפת במשפחתה, החמה, האוהבת, לא הצליח מלאך המוות לגעת בה. רק כשהגיעה, ברוב עוונותינו, לבית אבות בצפון תל אביב, הוא התנפל עליה ולקח אותה מאיתנו לעולמים. היתה זו שגיאה, שעליה אני מצר עד היום, שגיאה שנבעה מתפיסת העולם המודרנית שהשתלטה על אחיי ואחיותיי ועליי, ואולי גם מתוך עייפות אנושית, אבל שגיאה גדולה ממנה אי-אפשר היה להעלות על הדעת. ומלאך המוות ניצל את זה.

והיום, לאחר שהסיר את כל המחסומים הטבעיים שהיו ביני לבינו, הוא משחק איתי במחבואים. פעמים ביום, פעמים בלילה.

פעמים אחדות, הוא התקרב אליי בפקודה, ונסוג לאחור ברגע האחרון בפקודה. משום מה הרגשתי שהנסיגה באה בהמלצתו. כתבתי כבר על האירועים האלה, ולכן אזכיר אותם כאן בקצרה. שתיים מהן טרגדיות שהפכו למיתוס. כשיצאה מחלקת הל"ה לגוש-עציון, יצאנו, חגי ואני, יחד איתה, בלילה הראשון. צורפנו אליה כדי להשלים את המספר לארבעים, כפי שנדרש. יצאנו לדרך בלילה הראשון, דרך שלא נבדקה היטב, ולא איפשרה לרכב להביא אותנו עד נקודת המוצא. חזרנו לסמינר בית-הכרם וחיכינו ללילה הבא ולמסלול חדש. בין שני הלילות הגורליים הללו, הגיעה קריאה נואשת לתגבורת לנווה-יעקב. לא היה את מי לשלוח. ניתקו את חגי ואותי, שממילא היינו "פקק", ושלחו אותנו לנווה-יעקב. ובלילה השני יצאו רק שלושים ושמונה לדרך. יש לי חשד בלתי מוסבר שמלאך המוות שיחרר, בדרך זו או אחרת, את חגי ואותי, מגורל הל"ה. כתבתי על כך בסיפורי "הל"ה היו ארבעים" ולכן לא אפרט.

בטרם נשלח אלי כהן למשימתו בסוריה, פנו אליי בן-עובדיה מאשדות-יעקב ונציג שני מהשוּשוּ שבא איתו לקיבוץ, ושידלו אותי לצאת למשימה החשובה והמסוכנת. התאמתי להם כאדם שנולד שם ודובר את השפה על כל גווניה המקומיים. היו אלה ימים שאדם כמוני לא יכול היה לסרב למשימה כזאת. ואכן, לאחר התייעצות עם אשתי, הסכמתי. היה זה בדיוק עם שובי משליחות של הקיבוץ ללימודים בסמינר בית-ברל על מנת להקים בית-ספר בקיבוץ הצעיר. במגעים עם המזכירות לשחרורי למשימה הלאומית, התברר שאין דרך להסביר לציבור היעלמות ארוכה של מי שנועד להקים בית-ספר בעוד חודשיים, בלי להביא את הדבר להכרעת האסיפה הכללית. אסיפה כללית, אמרו הגייסים המנוסים ולו ברמז, פירושה לשרוף את השליח ולהכשיל את השליחות. המשיכו בחיפושים. ראיתי את חיוכו הממזרי של מלאך המוות ושמעתי אותו לוחש באוזני בשפת אמי "כל כלבּ ביג'י יומו". זה לא הצחיק אותי.

 

והיום, בקיץ 2009 הוא מתלווה בעקשנות אליי ואל אשתי, נתלה מאחור בקלנועית הנוסעת והופך אותה מפעם לפעם, מצחקק באוזניי ולוחש: יש זמן, חבּיבּי, החיפזון מהשטן.

 

פעם אחת הוא חיבק אותי חזק, מלאך המוות. לאחר טיסה טרנס-אטלנטית מייגעת, בחורף, נסיעה שנועדה לתמוך בבת הרחוקה בלידתה המסובכת, הוא תקף אותי במלוא חולשתי הפיסית והמנטלית. הגענו לקולורדו בלילה. לפנות בוקר הובהלה בתי לבית-החולים. כעבור שעה שעתיים הבהיל אותי חתני לאותו בית-חולים עם התקף לב. שכבתי קומה מתחתיה. הלידה הזאת היתה מעין תמורה לאובדן מישל בתאונת הדרכים בטרם מלאה לה שנה. המשפחה התרוצצה בבית החולים בין חדר הלידה (לידה שעברה בשלום!) לבין חדר הטיפול הנמרץ בו נאבקתי עם מלאך המוות. ברוב חסדו הוא הסתפק בשליש מן הלב שלי, שהפך מאז לצלקת. נתן לי ארכה. שלח אותי לניתוח מעקפים ביום הולדתי השישים.

לשיא הג'נטלמניות הגיע (מלאך המוות, כמובן) כשראה איך אני נוהג ברכב ושכנע אותי לקרוע ולהשליך את רשיון הנהיגה שלי. הוא היה בטוח שאם אמשיך לנהוג, אפול לידיו במוקדם או במאוחר. ומה שגרוע מזה, אולי אשלח אליו אנשים תמימי דרך. זה היה יפה מצידו. מי כמוהו מכיר נהגים, שמוטב שלא היה להם רשיון.

 

מלאך המוות מופיע, בצורה זו או אחרת, בחייו של כל אדם. אבל לא לכל אדם יש שיג ושיח איתו, כפי שהיה לי לאורך כל חיי. אולי זה בא לי מאמי, ששיחותיה איתו ותחנוניה אליו ועסקאות שרקמה איתו נפלו על אוזניי והרשימו אותי בילדותי המוקדמת. אולי גם חינוכי בתלמוד תורה תרם לזה. בשנים האחרונות, כשהתחלתי לא לראות, למדתי לראות בעיני רוחי את להקות העגורים, השקנאים והחסידות הנודדות מעמק החולה, שלמרגלות ביתי, למִשמע קולותיהם שבין שמיים וארץ. באותן עיניים עצומות, הרואות ואינן רואות, "נראים" המלאכים, מעופפים ומרחפים מעל להקות הציפורים, בין שמיים לארץ פלגי מים. מי שאינו יכול לראות פרח, פרפר, חיוך ועיניים יפות, חזקה עליו שיראה את המלאכים הסמויים מן העין הבריאה, סמויים מן האדם הרציונלי, הספקן, המזלזל במלאכי עליון ומלאך המוות אינו בתחום אמונותיו.

אולי רוב האנשים פוגשים אותו רק פעם אחת בחייהם – במותם. אותי הוא מלווה לאורך כל חיי, בחלום ובהקיץ.

 

מעין ברוך, יולי 2009

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד