גלית דהן קרליבך, אנשי השעון
גלית דהן קרליבך, אנשי השעון

 

גלית דהן קרליבך, בת 28, פרסמה סיפורים קצרים, מסות ושירה, עובדת כעת על רומן ביכורים

 

 אנשי השעון

 

אם אנחנו עדיין מקפידים על שקט בין שתיים לארבע אחר הצהריים זה רק בזכותם. היקים, שלא ממש הצליחו להיקלט כאן, שמרו על גינונים אירופיים והשפיעו כמעט על  כל תחום בחיינו  

 

הקדמה:

 בכל פגישה שלי עם עדה או קבוצה שונה, נושפת בעורפי תיאוריית כור ההיתוך. "תעזבי", היא מלחששת, "כולם שווים. לכולכם סיפור אחד. למה לפעור הבדלים".

תיאוריית כור ההיתוך היא מפלצת ערמומית מאוד. היא לא מבדילה בין 'מתן הזדמנות שווה לכולם', לבין 'לכל אחד יש את הסיפור שלו'. אין מישהו שלא מכיר את המפלצת הזאת, ואני, עם השנים,  התרגלתי כבר לנער אותה מהעורף ולהמשיך הלאה, לסיפור הבא.

כי כפי שאני רואה את הדברים, לכל אחד בארץ המשוגעת הזאת יש סיפור חיים שדיקנס היה חולם לספר, ולכל אחד בארץ הזאת יש הזדמנות שווה לספר את הסיפור שלו.

הנה, לכורדית מהשוק, שעל פניה אני חולפת פעמים רבות, יש עבר מחתרתי עשיר. השכנה בבניין שממולי היא ניצולת שואה, שני בניינים הלאה ניתן למצוא את נוח הקומוניסט , שעדיין חוגג את האחד במאי ובקצה הרחוב גרה משפחה אמריקאית שהתחילה בסוריה, עברה בהודו, השתקעה במונטריאול וסיימה, נכון לרגע זה, פה.

בשונה מתיאוריית כור ההיתוך, אני סבורה שסיפור לא מתגהץ עם הזמן. סיפור תופס נפח, בשר ומקום, ומתחיל להתנפח עם השנים.

לפעמים אני חושבת על הימים שלאחר הסיפורים. איזה מישור מגוהץ ומשמים יהיה כאן. תיאוריית כור ההיתוך כבר לא תפתיע אנשים מהעורף, אלא תהלך בגב זקוף.  אבל, כנראה שרק היא תישאר כאן. מתיכה את עצמה לשעמום. נעזוב אם כן את כור ההיתוך. אנחנו, אנשי הסיפור, נפנה לה גב וננער אותה גם כשתמשיך להיצמד לעורפנו.  

 

                                              

בילדותי סברתי שיקים הם אנשי השעון. מי שנכללו בהגדרה הזו היו מציצים בקפדנות בשעוניהם מדי דקה, קופצים שפתיים ומודיעים שהזמן תם, או החל. שאיחרת או הקדמת. מבחינתי וגם מבחינת אלה שחשבו כך, היקים, אנשי השעון, הגיעו מכל כנפות תבל:  מבריטניה, מרוסיה, מאמריקה, מאוסטרליה. רק מאוחר יותר הפסקתי לראות ביקיות ביטוי לתכונה אחת, הדייקנות, ולמדתי  שקודם כל, מדובר במוצא ומכאן הכל נגזר.

לפני כן חשבתי שיקה הוא כל מי שלא מזרחי. פולנים, רוסים, קווקזים, בריטים, כולם התכנסו תחת הגדרת אנשי השעון, בדיוק כפי שלמישהו אחר היו כורדים, עיראקים, סורים ותימנים אותו הדבר.

רציתי להכיר חברה מסוימת, שונה כל כך מהאקלים הים תיכוני של ישראל, הפועלת בזמן משלה, הפוך מהזמן שנרשם כאן. חברה שהיא כל כך שונה בעיניי. כי היקים לא  לא פשטו במהירות את החליפה בת שלושת החלקים, והשאירו אותה על החול הלוהט של תל אביב, כמו שרבים אחרים, מהארצות הקרות, עשו כן. ומכיוון שאני לא אוהבת שמדביקים תוויות לבני אדם, החלטתי ללמוד יותר על היקים, יהודי יוצאי גרמניה, מי שהעניקו לעולם, בין השאר, את אינשטיין, מנדלסון והיינה.

לשם כך ביקשתי מרעיה הרניק, סופרת ומשוררת ירושלמית, ילידת גרמניה, לספר לי מעט על היקים. הרניק כתבה בין השאר, את "בין שתיים לארבע צריך להיות שקט", שריד מושפע במובהק מן התקופה היקית, וספרים רבים נוספים.

היא נולדה בברלין כרעיה ויתקון ועלתה ב-1933, כשהייתה כבת ארבע. ביושר גמור, שלא עולה בקנה אחד עם בדאים-גוזמנים, היא מספרת שאינה זוכרת דבר מהעלייה, אבל מה שהיא כן זוכרת, אלו הסיפורים שהוריה סיפרו עליה.  

הם הפליגו באונייה מגרמניה, ובכל מקום בדרך שבו עגנה האונייה, שאלת בשקיקה אם כבר הגיעו לפלשתינה, וההורים השיבו לה בסבלנות: "עוד לא".  כאשר הגיעו לבסוף ליפו, הודיעו לה הוריה שהנה, הם כבר בפלשתינה. "זאת פלשתינה?" השתאתה רעיה והוסיפה:  "אבל הרי עוד לא גמרו לבנות אותה". תל אביב הייתה אז בתנופת בנייה, ורעיה, מהגובה הסטנדרטי של בת ארבע, הצליחה להבחין שממשהו לא גמור כאן, ראייה שמחדדת לי פן באופיים של היקים: לעבוד כמו שצריך, עד הסוף, ולשים לב למשהו לא גמור.

הם הגיעו לרחוב בן יהודה, שם התגוררו, יחד עם עוד כל כך הרבה יקים, עד שהרחוב נקרא "בן יהודה שטראסה".

 

 

היקים הגיעו לארץ לא מסודרת, שבה, גם אם רצו, לא היה על מי ליפול. גם מבחינה כלכלית, החיים בארץ לא היו קלים. לאחר שעזבו, נאסר על היהודים למשוך את כספם מגרמניה. רובם ככולם היו משכילים שכבר עבדו במקצועם בגרמניה. כאן הם פעלו מייד כדי לבנות סביבה תומכת, כעין קהילת משפחה, שתוכל להשתמש בשירותיהם של חבריהם, ובכך לשמר את המקצוע והפרנסה. הם בנו לעצמם מוסדות כגון בתי חולים ובתי אבות.

הילדים שיחקו עם חבריהם מאותה קבוצת גיל, בלא קשר לקשרים המשפחתיים, ונשלחו לגן שהגננת בו הייתה גם היא יקית. חולים יקים השתמשו בשירותיהם של רופאים יקים. בניית חיי הקהילה הזאת העלו בדעתי השוואה בלתי נמנעת של הטמפלרים, שהגיעו לארץ והקימו קהילות משגשגות, שסיפקו את כל השירותים הדרושים. חלק ממוסדות אלו, אגב, פועלים עד היום.

אני שואלת את רעיה, אם גם לא -יקים יכלו להצטרף למוסדות הללו. "לא היו מבחני קבלה". היא אומרת, ומוסיפה בחיוך: "אבל אני גם לא בטוחה שלא -יקים היו רוצים להשתייך למסגרת הזאת".

 

טמפרמנט ים תיכוני

 "להיות יקה בארץ, זה אומר לחיות חיים כפולים, סכיזופרניים", אומרת הרניק. "היו הבדלים עמוקים כל כך בין הרחוב לבית, שתי סתירות שלא התיישבו  בכפיפה אחת". אני מבקשת דוגמה, והרניק נענית: "האוכל. לא ידענו מה זה זיתים, עגבנייה או אפילו חציל. או, קחי לדוגמה את האקלים של ישראל, שהיה שונה כל כך מהאקלים של גרמניה. ואת חושבת שדאגנו להתאים  את עצמנו לאקלים? לא ולא. עד יומו האחרון, אבי הקפיד לצאת מביתו לבוש בחליפה בת שלושה חלקים, נעול בנעליים מצוחצחות, בעזרתן היה צולח את חולות תל אביב הלוהטים".   

בכל סיפורי עליית האירופים, עולה שוב ושוב נושא האקלים. בעידן המזגנים, מיטשטשים אמנם ההבדלים בין טמפרמנט אחד למשנהו, אבל שינסה נא איש גלילי להתיישב בבקעת הירדן בלי הכנה מוקדמת. כפי שהיטיבה לתאר זאת שולמית הראבן:

"דוקטור היינץ ברזל עלה ארצה בדרך עקיפין. כיוון שבעיר הולדתו, פרנקפורט על- נהר–מיין, שמע שהקלימט בארץ הוא קלימט קשה וחם ביותר, החליט כמי שהמדע בטבעו להסתגל תחילה לחום גדול מאוד, ורק אחר כך לעלות.

והיכן אדם מסתגל לחום? שאל דוקטור ברזל הצעיר פה ושם, ואמרו לו שהמקום החם ביותר שבו הוא יכול לתרגל ולאמן את האורגנוסמוס שלו, הוא המפרץ הפרסי. . . .

 

דוקטור ברזל, כאיש מדע, רשם את רשמיו במכתב הביתה:

'להווי ידוע לכם שגיליתי בבנדר עבאס את המקור המשוער לאגדת עלי באבא והגנבים שלו, אשר הסתתרו בחביות. אין זה אלא שריד של פולקלור מקומי , כיוון שכל הסוחרים בשוק פה יושבים בתוך חביות , מחמת החום, ואני מפנה את תשומת ליבו של ידידי פרופסור רייכנבאך לעובדה זו. אשר לכינור שלי, מסתבר שמכסה האלומיניום היה בגדר משגה חמור, כי כל המיתרים פקעו, הגשר עוקם, והעץ אינו נראה לי במצב רגיל, אלא כמו מבושל. האורגנוסמוס שלי טרם הסתגל לגמרי, אך הרווחים בין המקלחות שאני מתקלח גדלו מרבע שעה לחצי שעה, החל ביום חמישי האחרון" (מתוך עיר ימים רבים, עמ' 37-38).

דוקטור היינץ, כפי שעולה מספרה של הראבן, ממחיש את דמות היקה. ראשית, הוא סובל מחום. שנית, הוא רוצה לתרגל את מזגו וטבעו אל החום ואת התוצאות הוא מתעד ביומנו בדייקנות של מדען.

היקים, אולי בגלל המזג הקר של גרמניה, נחשבים אנשים קרים ומנוכרים. "וזה נכון", אומרת הרניק, "במידה שזה נוגע לגינונים חיצוניים. למשל, בהלוויות של יקים כמעט ולא בוכים. יש מעט מאוד נגיעות גופניות, לא נהוג להחצין רגשות, לא של שמחה ולא של עצב, ויעדיפו לבכות בחדר ולא בסלון".

"אבל למרות שהיקים אינם אנשים חמים", ממשיכה הרניק, "הם פיתחו עזרה הדדית גדולה. אני שומעת הרבה אנשים שמשתמשים במילים חמות. כפרה פה, נשמה שם.  הם יכולים לנאום מכאן ועד למטולה על כך שהם יעזרו לסבתא שלהם שלא תישאר לבד. היקה לא יכביר כל כך הרבה מילים, אולי הוא לא יתלהב מהרעיון לקחת את הסבתא אליו, אבל אם הוא אמר שיעשה את זה, הוא יעמוד מאחורי המילה שלו".

 

שפה של זקנים

תרבות מיוצגת גם על ידי שפה. כשאומרים שהיקים לא נקלטו היטב, מתכוונים ששפתם לא רק שלא נקלטה, אלא הייתה שנואה ומבוזה. הסיבה לכך נעוצה בכך שגרמניה נחשבה אז לשטן, ואיש לא רצה לדבר בשפה שהיטלר השתמש בה. אבל אצל היקים דיברו גרמנית, וכך גם במשפחתה של הרניק. "היה קשה למבוגרים שמעלי, בני הדור הראשון, ללמוד עברית", היא מנסה להסביר, "כי היקים חיו בסביבה סגורה. אם, סבתא שלי הייתה הולכת למכולת ומחפשת מילה בעברית, המוכר היה עוזר לה ביידיש. כך שהיה קשה מאוד ללמוד שפה".

אני מעירה לה שכיום, בעיקר בערים הגדולות, עולים רבים מדברים ביניהם ועם ילדיהם בשפתם, כדי שאלה ילמדו את השפה, הרניק ממהרת להסביר שאצל היקים המשיכו לדבר גרמנית לאו דווקא מהסיבה הזו, "אלא הייתה סיבה נוספת, חזקה מאוד, שטמונה באופיינו: ההורים שדיברו עברית גרועה, לא יכלו, מטבעם, ללמד את ילדיהם שפה עילגת, והעדיפו לדבר איתם בגרמנית, גם אם המשמעות הייתה  שקליטתם תהיה קשה יותר. בנוסף, המבוגרים ידעו שילדיהם יצליחו בקלות ללמוד  עברית".

הדיבור בגרמנית לא היה קל לבני הנוער. כיום אפשר לשמוע בני נוער רוסים מדברים ביניהם ברוסית, אבל אצל היקים זה לא קרה. "התביישנו לדבר בגרמנית עם בני דורנו, הילדים", מספרת הרניק. "גרמנית נחשבה שפה של זקנים. פעם הגיע  לביתנו מכר אמריקאי ממוצא גרמני, בן גילי. שברתי את השיניים באנגלית רצוצה ובלבד שלא לדבר בגרמנית".

ובכל זאת, את מה שנטבע בילדות קשה לשכוח. גם אם לא הספיקה ללמוד בבית ספר בגרמניה, הרי ששפתה ומבטאה רהוטים, ואם בגרמנית פונים לזר או לאדם מבוגר בגוף שלישי, הרניק ממשיכה לפנות כך עד היום, בגרמנית כמובן, לאדם זר או מבוגר ממנה. היא לא מסוגלת אחרת. גם שבעים וכמה שנותיה לא הצליחו למחוק את זה.

אם המבוגרים המשיכו לדבר בגרמנית, הילדים קלטו במהירות את השפה העברית. השליטה בשפה החדשה, שבמשפחות רבות היוותה מקור כוח וגורם לערעור מעמד ההורים ובמיוחד של האב, לא שינתה דבר בהיררכיה בתוך המשפחה אצל היקים.

הרניק נזכרת כיצד סבה, שהביא מגרמניה אבקה נגד נמלים וג'וקים, שאותה ערבב במים והכניס לבקבוקים, נאלץ להיעזר בה כשרצה למכור את הבקבוקים הללו לחנויות. "אדם ללא שפה הוא תלוש וחלש, אבל אפילו אז, כשידי הייתה על העליונה מבחינת השפה, לא העזתי לנצל את העניין או להחציף פנים. כיבוד המבוגרים היה חוק שאי אפשר לכופפו ולהגמישו, ואי אפשר היה לומר שכאן זה אחרת".

עניין נוסף היה הנימוס. "המבוגרים שהיו מגיעים אלינו לביקור היינו חייבים לשמוע את שפתם, כי אין זה מן הנימוס לדבר בשפה שסבך לא מבין".

הילדים במשפחות יקיות לא היו מפונקים, כסף לא היה נושא לשיחה בבית, אבל לפעילויות תרבות ולשיעורים תמיד היה כסף. כחובבת אגדות וסיפורי שדים אני שואלת את הרניק על אגדות בילדותה. "אגדות היו", היא אומרת, "הגרמנים תרמו לנו את הנזל וגרטל, ואת אגדות האחים גרים, אבל שלא כמו בעדות אחרות, לא היו שדים שמתערבים בחיים הפרטיים. את הגורל קבענו בעצמנו".   

 

לדעת ולא לדעת

 

נושא בלתי נמנע הוא השואה ויחס הגרמנים אל היהודים. הוריה של רעיה נמנו עם אלו שהעריכו כי "משהו רע הולך לקרות", כמובן לא העלו בדעתם עד כמה רע זה עלול להיות, אבל תחושה מוקדמת הניעה אותם לעזוב ב-1933. הסבים והסבתות נשארו בגרמניה. ב-1938 חזרו הוריה יחד איתה, כדי לעזור להוריהם לארוז את חפציהם. הם הפליגו באונייה עם דרכוניהם הגרמניים, אבל לרעיה היה דרכון פלשתיני שהונפק עבורה, עדות לכך שחששו כי משהו רע עלול לקרות להם, והעדיפו שבתם תהיה תחת חסות בריטית.

שנים רבות מאוחר יותר שאלה רעיה את אמה מדוע סיכנו את חייהם וחזרו לגרמניה, ואמה השיבה לה: "ידענו שיהיה רע, אך לא ידענו עד כמה". "ידעו ולא ידעו", היא מחדדת ומספרת לי שבבית לא דיברו על השואה ועל מה שמרחש 'שם' בשנים הללו.

כשהייתה כבת 12, למדה מה קורה בעולם מעיתונים בלבד. היא זוכרת שכאשר רומל החל להתקרב לארץ, היו הוריה היו דבוקים למקלטי הרדיו. חלק מתקופת המלחמה הם התגוררו  בחיפה שהופצצה על ידי האיטלקים. למרות זאת, לפעמים יצאו לבית קפה. רק מאוחר יותר, בתשובה לשאלה "איך יכולתם לצאת כשהייתה מלחמה?",  הסבירה לה אמה שהם לא ידעו.

אני שואלת: מה הייתה התחושה של היקים כשהתגלה היקף הזוועות? "היו התחושות הרגילות, כגון הבושה והפחד והכאב, אבל לדעתי, מה שייחד את תגובת היקים היה תחושת נבגדות גדולה. יהודי גרמניה ראו את עצמם חלק בלתי נפרד מגרמניה היפה, התרבותית והמשכילה.  כמו שני הסבים שלי, ששירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה".

הסיפור הבא עשוי להמחיש את עד כמה עזה הייתה תחושת הנבגדות. אביה של חברה טובה שלה היה קצין במלחמת העולם הראשונה, שנפצע קשה מאוד. המשפחה עלתה ארצה כשהיטלר היה בשלטון, והאב טען כל הזמן שתעמולת הזוועות על גרמניה היא שקרית, כפי שהיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בהזדמנות הראשונה הוא חזר לגרמניה ואחרי שבוע התאבד בירייה, כשנוכח לדעת שהתעמולה אינה שקרית.

במשך שנים החרימה, כמו רבים, כל דבר שהיה תוצרת גרמניה. "אבל עם השנים אני כבר פחות בודקת את התוצרת. פשוט כי התעייפתי". 

 

כד על שולחן רעוע

 

היקים התיישבו לא רק בתל אביב. רובם ככולם היו משכילים, שראו בעלייתם לא רק מעבר דירה, אלא גם אימוץ הערך של חיי אדמה ועבודת כפיים.  הם הקימו קיבוצים וכפרים, למשל בית זרע וכפר שמריהו. אך גם בתנאים הקשים ששררו אז בארץ, המשיכו היקים לחיות בשתי מערכות חיים נפרדות. על שולחן רעוע הגישו בבתיהם את האוכל בכלי חרסינה, וגם בצריף מט ליפול לא שכחו להציב כד ובו פרחים. לכאורה זוטות, אבל כאלו שמדגישות את ההבדלים בין היקים לבין עולים מעדות אחרות.  

ולמרות התנאים הקשים, ואולי דווקא בגללם, הרניק מעידה שמעולם לא שמעה תלונות על קשיי הקליטה. בחליפת המכתבים בין סבה של הרניק לבין הוריה, הקשה סבה: איך אפשר לגור בארץ שבה לא מכבדים המחאות, ושאין יושר מוחלט, אבל כשהוא עלה לא נאמרה מילה על הקשיים.

למרות ההבדל המוחלט בין היקים לבין הישראלים, הם נחשבים לעדה הכי פחות גזענית. המילה שווערצע לא נאמרה, ואם כבר נאמר משהו, זה כוון ליהודי מזרח אירופה שנחשבו גלותיים.

ואי אפשר, כמעט, לשוחח על עליות בלי להעלות את נושא הדת. גם היקים הדתיים לא נישקו מזוזות, והלכו בכיסוי ראש רק בבית הכנסת ובזמן הארוחה.

בית החולים שערי צדק נוסד על ידי דוקטור וואלך. בתו של דוקטור שלזינגר שניהל שם, מספרת כי בישיבות הקבועות, היו הרופאים משוחחים בגרמנית, וכשאמרו: אדם זה יתרפא בעזרת השם, היו שולפים את הכיפה מהכיס ומניחים על הראש, וכך, שוב ושוב, עד שהוחלט להשאיר את הכיפה בקביעות על הראש.

 

לא יודעים לתחמן

 

דווקא התכונות הטובות של היקים היו להם למכשול בכל מפגש שלהם עם המציאות בארץ. הם לא הכירו את התחמונים, הקומבינות וקיצורי הדרך . הם אולי רצו לנהוג כך, אך לא ידעו איך.  מצד שני, הם הטביעו את חותמם כמעט בכל מקצוע: באדריכלות הם הביאו את סגנון הבאוהאוס ואת עבודותיהם אפשר לראות בבתי רחביה שבירושלים, בדגם של נהלל ועוד. גם במשפט, בטכנולוגיה, בבנקאות, ברפואה היקים השתלבו והובילו, אבל בפוליטיקה הם נכשלו כישלון חרוץ. יוצא מן הכלל היה שר המשפטים פנחס רוזן, שבנה תשתית למערכת משפטית יציבה.

בגדול, אפשר לומר על היקים שהם לא גמישים, שהם לא יודעים לעקוף פינות, ושהם הולכים עם הראש בקיר. ולכן, כל דבר שאיפשר ליקים להתנהל בצורה ישירה, שגשג. כי בצורה עקיפה הם לא ידעו לעבוד. ובפוליטיקה קשה לעבוד בלי קיצורי דרך וגמישות.

והרניק מספקת נימוק נוסף מדוע הפוליטיקה לא מתאימה ליקים "אני בטוחה שלו הייתה אז מפלגה של יקים, לא היה עולה בדעתם להלחיץ את בן גוריון בעסקאות של 'ניכנס לממשלה לא לפני קבלת תיק השיכון'".

תכונת לוואי שנגזרת מהאמינות שלהם: ליקים קשה להחליט, כי ברגע שהחליטו זה לכל החיים. הרניק נזכרת שלפני שנים רבות הציעה לראיין את הדור הראשון ליקים ולתעד זאת בספר. היא פנתה לארגוני היקים, כדי שיממנו את עלות הספר. היקים אהבו את הרעיון, ואמרו שייתנו לה תשובה כשיחליטו. מאז חלפו שלושים שנה, אנשים מזדקנים ומתים, והחלטה אין.

 

לא מצליחה לאחר

 

למרות שהרניק עלתה בגיל ארבע לארץ, היא יקית בטבעה. הדבר מתבטא, בין השאר, בכך שהיא לא מסוגלת לאחר, וגם אם היא רוצה, שתי דקות לפני המועד היא כבר מוכנה ומזומנה. הרניק היא אישה חביבה ונעימה עד מאוד, אבל פניה מתקדרות כשהיא מתארת לי  "אדם שלא עומד במילה שלו, או שאומר 'לא אמרתי', על משהו שאמר לי רק אתמול, ואז אני מרגישה שאני מתפוצצת".

ארצנו משגשגת באנשים שמנצלים קשרים וקרבה משפחתית. הרניק מעידה על עצמה שמעולם לא עלה על דעתה לנצל את הקשרים המשפחתיים.

 

סיכום: מה נשאר

 

ליקים יש עיתון גוסס שמדי פעם צריך להחיות בכוסות רוח. לארגון עולי מרכז אירופה יש רכוש ומוסדות שצריך לתחזק אותם, אך כבר כמעט אין מי שיעשה את זה. היקים הולכים ונעלמים.

פעם היו ריכוזים של יקים. כל העיר הלבנה נבנתה על ידי יקים. במרכז הכרמל היה ריכוז של יקים, וכן היו מושבים וקיבוצים שדיברו גרמנית. אחת הסיבות לכך שהיקים 'נעלמים' היא הילודה המועטה יחסית של בני הדור הראשון. הסיבה לכך הייתה שהם חשבו טוב טוב לפני שהוסיפו עוד נפש לפרנס ולחנך, ולא חיכו שהמזל ייפול עליהם מהשמיים.

היקים הולכים ונעלמים, אבל בשונה מקבוצות אחרות הם תקועים עדיין עם הכינוי הזה "יקים' לטוב ולרע, ולא נראה שמישהו מהם מתרגש מזה. הרניק, למשל, מחייכת כשאני שואלת אותה מה זה יקה ומספקת כמה פירושים: "יהודי קשה הבנה. או יקה, בגרמנית, ז'אקט, על שם הז'אקט הנצחי שלנו".

"כאלה אנחנו", היא מסכמת. בלי התנצלות, בלי התפארות. יקית אמיתית.

ואגב, לסיפורו של דוקטור ברזל היה סוף מעט שונה מזה שחשב כשהגיע לארץ החמה:

 "חומת העיר העתיקה עמדה מולו, כהה, נוטפת גשם. . . . .

 העיר שלמענה סבל חדשים רבים כל כך במדבר, ירקה עתה גשם קר על פניו ועל בגדיו. כשהגיע דוקטור ברזל אל בית המלון שברחוב יפו, התברר לו שהאורגאנוסמוס שלו כבר אינו מסוגל לעמוד בקור כזה שפגשו בירושלים ואת השבוע הראשון לבואו בילה קודח במיטה מדלקת ריאות.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד