חוה פנחס-כהן, "אחת מ-300. ולפעמים עוד פחות"
חוה פנחס-כהן, "אחת מ-300. ולפעמים עוד פחות"

 

חוה פנחס-כהן היא משוררת, יוצרת ועורכת

 

אחת מ-300. ולפעמים עוד פחות

 

להיות אישה, אם, יוצרת, בת להורים קומוניסטים ציונים בימי שלטונה של מפא"י. החוויה של מיעוט בתוך מיעוט.

 

"אני  לא מבין אותך. ואני לא מבין את ההתרגשות הזאת. אתם כותבים עבור לא יותר מ -300 איש בכל הארץ הזאת, ולא יותר מ-300 איש קוראים אתכם. אתם עושים רעש כאילו אתם שלושה מיליון איש. מאין החוצפה הזאת? אנשים כמוני, פקידי ממשלה, סתם בעלי מקצוע בכלכלה, במשפטים ועוד, ביום-יום שלי אני דואג למשכורת של אלפי אנשים ולתקציבים של מיליונים ולא אני, ולא אף אחד מהפקידים הגבוהים, לא מצפה שקולם יישמע בכל תחום שמעבר לתחומם. את וחברים שלך עוסקים בתחום שאין בו צורך בהשכלה מוכחת, אין לו הצדקה כלכלית, אי אפשר לכמת אותו ואת מרשה לעצמך לכלות עליו את זמנך".

 כך מחה באוזני אישי המנוח באחד האמשים, בהתפרצות חד פעמית, של איזו אמת פנימית שפעפעה בו זמן רב. כנראה היה זה באחד הימים בהם הגדשתי את הסאה ושוב נעלמתי מבית שיש בו שניים או שלושה תינוקות לשעות ארוכות של עריכה בעיר רחוקה. לפעמים היה נדמה לו שמשמעת הכתיבה ומורא העריכה גדולים עלי ממורא ההנקה. ואולי גם אני האמנתי באמת ובתמים ששלושה שותפים ביצירתו של תינוק, אביו, אמו והקב"ה. ואני, הטלתי על הקב"ה את ההכרה שהוא שותף מרכזי. הוא זן ומפרנס ודואג להורמוני הגדילה של בנותי, גם אם אני מתחמקת לכמה שעות לבית קפה, לקריאה או לכתיבה.

הוויכוח הלילי ההוא נגע לי מאוד בנקודה רגישה, והיא מפגש האמהות עם היצירה. מפגש חיי המשפחה שאין לי יקר מהם, עם ההגדרה העצמית שלי, עם הצורך לצמוח כאדם יוצר, משוררת, עורכת ואדם שמעוניין להיות שותף בעיצוב החיים התרבותיים כאן,  בכל זאת לא הפיק מפי איזו תשובה וירטואוזית המצדיקה את עמדתי. חשבתי שאישי צודק, אבל אני חייבת לעשות כל שביכולתי להישאר נאמנה לעצמי וליצירה שלי, שבשום אופן לא ראיתי בה עניין אגוצנטרי בלבד, אלא ביטוי לצלם אלוהים שבתוכי.

אולם, הוויכוח ההוא עורר בי ערות לבעיתיות נוספת שהפכה אותי לא רק לאחת מתוך מיעוט של 300, אלא גם למיעוט בין בני משפחתי ובין שותפי ל"שבט" היצירה.

בתחילת שנות השמונים, עובדת היותי אישה היתה לה משמעות מייחדת. אבל, מילא אישה, היו נשים רבות (שאמנם עד שנות השמונים היה תמיד מיעוט של נשים משוררות, או עורכות בין המשוררים והעורכים. והראיה הגדולה מכולן, שהופעתה של משוררת עברייה לראשונה בשפה העברית היתה רק ב-1920, עם פרסום שירה הראשון של רחל המשוררת. ביאליק ובני דורו כבר פעלו בשטח כמעט ארבעים שנה ללא ריח בושם שיריה של משוררת עברייה. האם יש לזה הסבר? האם היו "קולות" נשיים שהודרו מכתבי העת? עד הופעתה של לאה גולדברג לא היתה עורכת-אישה ובוודאי לא מתרגמת פרוזה קאנונית כמוה. רחל, לאה גולדברג, אלישבע, יוכבד בת מרים, יונה וולך ואפילו דליה רביקוביץ. כלומר, עד סוף שנות השבעים אחד המאפינים של משוררות הוא חיים מחוץ לחיי משפחה, כמיהה גדולה לילד, ובחלק מהמקרים מדובר בילד אחד. חיים של משוררת עברייה או אמנית בתחומי האמנות הפלסטית התאפיינו בעובדה שהזהות האמנותית נבנית על חשבון ההגשמה של האישה כאם וכרעיה).

אבל לי, היו לי כוונות אחרות. להיות אישה, וגם אמנית וגם בעלת משפחה מחויבת. להיות אמנית ולא לחשוב לרגע שהדבר על חשבון ילדי. וכך מצאתי שאני שייכת למיעוט שבמיעוט, צירוף כמעט בלתי אפשרי. ואולי זו היתה תחילתה של דרך שתגלה לאיטה את החיפוש העצמי שלי, לעבר ה"קול" שלי בכתיבה, לעבר ההגדרה העצמית, שמעצם טבעה הובילה להידוק מעגל פנימי, סוג של אדוה, מעגל מתוך מעגל של מיעוט.

 

1.

 

בעמדת חיפוש בלתי מתעייפת לעת עתה

אני קמה כל בוקר אל הדרך שאיש מלבדי אינו יודע

מחכה שישוב או יבוא ממקום כמו חדש

ויניח ראשו בפינת הצואר הנפגש בכתף

שם, בשקע ההוא הורדמו תינוקות

והיום הוא ריק וממתין

ומדי לילה משתנה ומתקצר

שקט הממתין לבאות

כמו המותן שיוצאת לחפש

מחולל היודע להניח ידו

על אותה הפינה, התפנית

היוצאת מהגו לצדדים

כמו שתי כנפיים לאחד

 

כל זאת אני כותבת בבוקר מוקדם וחרישי

השמש עדיין תלויה בין כנפי הדקל

מטילה צללים של מאטיס על הנייר הלבן שנמצא בשימוש משני

ברגע של חיפוש . על שפת אגם שהרחיק את עצמו

מהחוף ואינו מאיים בשום שיטפון אלא רק מי צימאון

באים מעומקיו אל שדי המונחים קרוב קרוב

למילים הנכתבות. לשם השכימו דייגים

אל תוך הסבך להביא דגים אל החוף כמו פאולוס

וכל חבריו. מתוך עמדת החיפוש שלי ליד החלון

כך נראים הדברים.

 

 

2.

 

יצאתי אל האור הבא מן המזרח לא מובן מאליו

צפוי ומתבקש. האור הבהיר והברור והלא מתרחש

 

היה אמש ועצמתי עיני וליבי

לאור שלא ריצד שדימה להיות

חפץ שטוח ובטוח שהושלך  אל המים

להיות מראה אלוהית לירח מלא (בחומר או בצורה)

אומרים שרבו געגועיו למקום בו נברא

הנה הוא חוזר לחצר הולדתו, לבית אביו

וממשיך לשוטט כל הליל בסמטאות

המאה שעברה להריח תבליני בית אמו

געגוע חתרן שיוליך המבט

לתהות על מקסם שווא של מראת

אדירים שרק הרים וערים ויערות

ובתים הנוגעים במים הנעלמים עושים לה גבול

והיא מראה לו תמונת עצמו

מיום זריעתו במילה ועד היום הזה

כל זאת לא יכולתי לראות לא היה בכוחי

לא היה בכוחי לראות ולהראות

 

ויהי לילה קשה מרדף של מילים ובא בוקר

מלא אור לא מובן ומתבקש.

 

3.

 

היה לי ברור, כמו מילה כתובה היוצאת מהנייר לעומתך מנוקדת בקפידה,

שיש לי משנה סדורה. אחת מתוך שש היודעת לספור את כתב החרטומים

של שריטות וצלקות הרוח על הבשר. על כל שאינו בשר בלבד ולספר את טעמו

של המבט המשוטט סביב סביב כמבקש מפגש מבט של מחפש אחר עקבות שריטות החרטומים בזוויות העיניים ובצידי השפתיים לאורך הלחיים. מחפש בן שבט אבוד.

 בן שבט המיעוט שהולך ומתרוקן ומשתנה והופך להיות מחומר גלוי לחומר שרק חוטי הזיכרון, שהם כרוכים ושלובים כמו בית שבו קורי עכבישים, בית שחיים בו על רצפת הדברים ואין מרימים בו עיניים לפינות או לתקרה, שיש לה מבט-על הדברים וכך טווה הזיכרון קורים ושומר כנפי פרפרים ונוצות דקות של כרית, שערות בגוונים על פיית הכיור ורגעים שעברו כאן בלי  להרשים. 

 

 

 

4.

"זכרתי את הראוי להזכר, גם את פרטי הפרטים.

זה היה הצד החזק שבי. היתי האיש הזוכר.

אפילו המתים שבו והודו לי על שהיתי איתם,

על שדרשתי אליהם, לילה לילה,

אף שדין המת להשתכח".

חיים גורי, עיבל,  פרגמנט 56

 

ברגע מסוים, אולי באיחור מה, את משלימה עם השייכות למיעוט העסוק כל הזמן לשאת את הזיכרון בכיסים, בין שדיים, בבואנו, בלכתנו, בשבתנו, בקומנו  ובשוכבנו. לצקת אותו לתבניות בלתי שבירות שיעמדו בלחץ הזמנים והמלחמות. מחומרים בלתי כלים כמו אותיות לקט ושכחה וחרצני תמרים וזיתים ששורדים את חום המקום הנוטה לבעור.

את שייכת לאותו מיעוט העסוק בלגדור ולהגדיר טריטוריה, לנסח את הנזיל המצטבר ומצטדק מתוך הביוגרפי והאישי הנפגש באותיות ובאבני השפה ומהן בונה בית וחומה אל מול המרחב הציבורי הקולקטיבי הבוער, שיש לו שמות מתחלפים כמו "במה" או "שיח" ו"שפיט" ו"דביר" מבעבע ומאיים לבלוע כל שהוא דם ושפיר ושיליא ורקמה עדינה או קמט בצוואר, או לחלוחית של כאב שנקווה באחד מגבי הגוף, כמו מחכה ללשונה של איילה נקודה או צבי תמים שיחלוף, והצמא שלו יפגוש בלחות העודפת של הגוף. שיש לדון בו לא אגודות אגודות אלא, ביחידים בחצות הליל בעת בה הרוח מנגנת במיתרי הכינורות ואלה מתכוונים אליה על פי רוחה ועוצמתה, ולא ניתן לשמר או להקליט אלא להקשיב ולזכור.

ואז השאלה שנשאלת אל מיעוט, שהוא כיוצא מן הכלל שממנו ניתן ללמוד על הכלל (והרי זה העניין ובזה מדבר הדביר, השפיט ומי שנושא בידיו את מאזני הידיעה והשיפוט של העת הזאת. על איזו כף מונח המוסר ואותי, הוציא מן הכלל).

איך אוכל לייצב, איך אוכל למצב, איך אוכל לעצב, איך אוכל לייצר, איך אוכל לבצר

את שהיה לי יסוד משתנה, את מה שהיה אמת והבטחה שעמדה לאבותי (כבר מתו) ולי, שמשמעותו "לנו", את מה שניתן לי בדמים ובאותות על משקופי ביתי, ובדם מילת ילדי. את מה שניתן כמתנה אישית ובלתי חוזרת לעשותו עמיד מול שיטפון, מול הרוח העונתי המשבר והמעצב לאחיד ואחד ומאחד ונכון ואינו מייחד כמו פרצופו של פטרון הטופח על שכמי בצ'פחה גזעית כמי שידאג לי ולעתידי ועתיד המקום ושולח ידיו אל כיסי וזרועות של תמנון גדול ודביק לכבוש את החומר ממנו עשוי הזיכרון הרך השביר ולקרוא רחובות תשוקתי על שמו.

 

איך ידעתי אז להבין שאני סוג של דבר מתוך דבר

כזה שאינו רצוי. המחפש תבנית להיות בה מוצק

ובה בעת להתפתל ולהיות נפתל ונלפת כמו נוזל

המלא חיי ראשנים ומיני דו - חיים ודגיגונים וביצי יתושים

בין ואדיות הנושאים שם עברי ושם ערבי

והכל בחילוף אותיות מלא רגש וצליל

מי נגר באמת המים ובחריצי אבני גיר ההר.

 

 

 

 

5.

 

זה רגע ללא מצלמה או מצלמה ללא רגע ונשארתי חשופה למילים ולמקום

איך האור שטח את השמים ואת האגם ללוח כסף

וספינת דייגים מהמאה הראשונה או העשרים או יותר כתם שחור

בתנועה ופרטיה יוצרים התקף חולשה למילים כמו מוטות שיוצאים מתוכה

וכיסוי כמו סוכה על סיפון , תורן ודגל לא ברור אולי גופיה אפורה שנמתחה לייבוש

תלם חרוש של מיים מסמן נוכחות חרושה של תנועה

 

אל תתני לחולף לחלוף מנגד על מיים רבים

אמרתי לנשמתי, היא בתי, ראי במסגרת כלי

לאות מרובעת שניתנה בידך מסגרת של נבל

אאולי מנוקב למיתר שיעבור בה להפרט ולחדול

 

כמו כל שקורע בך

החוץ המהלך בפנים

והפנים שיוצאת נפשו אל החוץ

 

ורק שורת דקלים מבראשית היא אות

של מבינים את מתח היתר בין שורש הדקל לצמרתו.

 

6.

 

התבוננות אינה הולמת את קצב החיים השוטפים לצידך

כמו הליכה בין מי המעיין לאמת מיים רומית או ביזנטית

וסביב קירות הערוץ, תלולים וחרוצי שנים.

 

יש התרחשות בסבך, חרדת קולות ומעוף הציפורים

שאיני מבינה. השביל נעצר מול סבך של קנים, פטל,

דרדרים וברקנים שמישהו בחר שלא לרסן

 

סרבתי למעצור ולמניעה

יצאתי לחפש את המילה        הגזורה מהליכה

                                       צעד אחר צעד

                                       מילה אחר מילה

                                       אחר צעד אחר

                                       מילה אל מילה

נפתח שדה תבואה               כמעט עת קציר

ונפתח ההר בפרופיל            צעד אחר מבט

ועץ שיטה בודד במרחב. נקודת ציון לנדודי.

 

אל הנחל שהיה וחתך וחתר בנוקבא

את פניה ואת פני השדה מכוח געגועי מכוח שתיקתי

החותרת תחת צעדי. חושף את פנימיות האדמה את סודה

את עצמה, את נפשה

ולא נגעו מים בגדותיה כל השנה ועוד שנה

וההיעדר הוא זיכרון המים שמחקו והמים שנמחקו

ברעש שהיה והותיר סימנים שבכוחם להרוות ולהישאר בעשבים וסלעי בזלת סחופים

אלה שהתנועה עברה בבשרם ועשתה כלים לחריטת אותות ומילים.

דרך שיודעת את סופה.

 

7.

 

 זה זמן הספירה. בחצי הלילה יצאנו רבים.

 רק אברהם השכים כיחיד המלווה בן יחיד. 

העומר יספר כדי לומר שכאן הזמן הוא צל אלוהי

כענן חולף על האדמה, או צל ציפור

 מטיל כתם שהוא תנועה על חמוקיה.         

 

8.

"לכן אין בחינת חידוש אור שלא יהיה נמשך מאין סוף ברוך הוא, כי באופן כזה, מתפשט השפע בזה אחר זה, לכן כשאדם מחדש תמיד את עבודתו, הוא תמיד בחינת 'הולך'. ואם הוא נשאר על מדרגתו, אזי מורידין אותו מלמעלה, ואז הוא נעשה 'יורד'. וזה כדי שיהיה לו צורך לעלות עוד פעם למדרגה חדשה מטעם שכל פעם שעולה חזרה אין הפירוש שהוא עולה למדרגתו הקודמת, אלא תמיד הוא במצב חדש.

"נמצא לפי זה או שהוא הולך למעלה או שהוא יורד למטה, אבל 'עומד' לא שייך לבחינת האדם".

(כתבי רב"ש, רבי ברוך שלום הלוי אשל"ג, 1804)

 

 

 

 

האפיק נעשה לי שביל חתרני אל הלא מודע שלי

איזדרכת דקה שהקדימה לפרוח ושיטה קוצנית

עצרו את פני היה שיטפון, ניסיון שנשכח להדביק

עולמות עליונים בתחתית הנקיק

שיטפון שהשאיר אחריו אפלה יציבה של מערת חביון

עשוי ענפים וזרדים, שורשים הפוכים עשבי סחף ותנועה שפסקה

התכנסתי לתוכה רועדת מהמעבר החד מחומו של ניסן לצל החביון

קטנתי והייתי לחית שדה סמוכה לביטחון המחסה כמו לפחד לא מזוהה.

מה נוצר כאן מזיווג עליון ומה מת

הנה זוג פרפרי לבנין מרעידים את האויר ונופלים כמו כוכב אל האפיק.

באותו צעד שמעתי רוח או ציפור פוסע על יובש עלים

שנראה לי כפסיעותיו של המסתורין ולא נפתחו לי האותיות

כמו רימוני הקיץ בכרמים.  

 

תן לנשמה רגלי הליכה לרבוץ באפיק הנחל בין הגדות

לגעת בסלעים כמו באותיות

ויבוא האיש היודע לרכון על האפיק החרוץ

ולגלות מערת חביון או מערת מים או חולייתו של בור

לפתוח באותיות ולצרף שמות העצים, הפרחים חרקים וציפורים להיות.

 

 

9.

"אני מתבונן בעברי, בחיי, כמו בבגדים שהשארתי על החוף. אין לי שום עניין בהם כעת, כשאני חותר במים העמוקים וכלל איני מעלה בדעתי לחזור" (ישראל פנקס, אנטנות וחיישנים, פרגמנט 28, הוצאת אבן החושן. 2009).

 

מה לי ולנופי יהודה או הגליל. למה אני מחזרת אחר כל עץ ופרח. הפרחים שהכרתי בילדותי היו סביונים וחרציות ופרגים והיו לי חלומות על רקפות וכלניות שצומחות בהרים והם נושא לסיפורים ושירים.

אני שנולדתי בין העולמות על שפת הים התיכון בעיר עתיקה יותר מהזמן ההיסטורי שיש לה מיתוס שנוגע בסלע אנדרומדה. ויש לה הווה שחוצה אותה בשדרות ירושלים בין כנסיות, מסגדים ובית כנסת אחד של הרב הבולגרי בכר זיכרונו לברכה, שהוא חלל של חנות עם חלון ראווה הפונה לרחוב. אותה שדרה שסבי היה לוקח אותי לטייל ולספר סיפורים, מספר ומעשן סיגריות קמל שצובעות את אצבעותיו בצהוב מלוכלך ואת ריאותיו בשיעול , אבל אז לא ידעתי שזה האיש שראה כה הרבה בחייו שסיגריה דקה כמו דקה ועוד דקה אינה מסוכנת אלא, מעטרת.

עד היום לא ברור לי מאילו חומרים היה עשוי סבי, שמואל שמדלי, ציוני שרוף, ירקן וסוחר בלימוני Jaffa שהגיעו מארץ ישראל והיה מוכר אותם כזהב נדיר בשדרת המלך של סופיה. יהודי חצוי עומד ומוכר בשלג לימונים, פרי הדר מארץ ישראל. יהודי שהיה מוכן להתדפק על דלתות הארץ וחופיה כמה וכמה פעמים, לבוא ולסגת חזרה לאירופה עד שיזרקו אותו משם לזרועות אהובתו, היא ארץ ישראל, ושדרות ירושלים הם הכתר שעל ראשה.

 

שם, בסוף שנות החמישים ותחילת השישים החדשות, הרחוצות, לפני שרצחו את קנדי. לפני שהופיעה הגלולה ולפני שבאה המלחמה הבאה, הלך אבי באחד במאי בחולצה לבנה חגיגית והחזיק בידי, בתו הבכורה והקטנה, והביאני דרך שדרות ירושלים מנוגה ועד המזרקה ומשם פנינו ימינה לסימטאות בעלי המלאכה, לסמטת הפועלים השמחים והעמלים. לחוג בחולצות לבנות של שבת את חג האדומים. חולצת השבת של אבי היתה גופיה ומכנסיים קצרים. בגופייתו, בעת העבודה, במגרפה טיפל וטיפח גינה קטנה בחצר תל אביבית קטנה. שם נטע עצי פרי שהבטיח לי שיגדלו יחד איתי. ומיני ורדים ושושנים ופרחים עונתיים ובעיקר היתה יקרה לליבו האפונה הריחנית, שזכו לטיפול מדי שבת בשבתו, כשהרדיו פתוח ומשדר קטעי חזנות אל הגינה והשכנים.

באותה שנה מבטיחה ונמהרת, באותה עיר שהיא רחם וקבר עבורי, באותה סימטה, באותו בית מלאכה קטן שהקים לגדול איתו ולצמוח עלה השמימה בסערה, במיתה משונה. נקמת אלוהי הפועלים בבוטחים בו. כך, החל להתעצב סביבי קו מתאר סמוי מן העין שבו יש והעדר מחוללים את המחול המעצב את המיתוס האישי עם המקום והאנשים.

להיות בתם של קומוניסטים ציונים, חברי חוג "קול העם" בשכונה רביזיוניסטית באופיה, בתקופה שהאליטה היא מפא"י ובצהרי היום מכל רדיו עולה "המדור לחיפוש קרובים" המדמים את כל השומעים. זה היה חטא של מיעוט בתוך מיעוט. חטא שהיה מלווה בגזרת גלות. אותו כתר שאבי רצה להלבישני באומרו "בואי בתי", "בואי בתי", בואי וראי כבודו של פועל, נגר מסגר או נפח. כל אלה שידיהם קשות מעבודה והם בונים חברה. ובכל זאת, בבית היה מדף ספרים עבור משוררים, הנביאים והסופרים, בחינת ארון קודש ופינה של התכנסות. מקום של קדושה, מהמקום הזה התחילו אותיות לפרוח ולעטוף את החפצים. החלו להיות מסגרת לנגלה ולסמוי. למשל, לשתיקה שמביא איתו המוות. אותה שתיקה המפריחה מילים מהאין להבדיל בין היש להיעדר ולהגדיר בו את עצמי ואת הילדות שחרבה ברגע שנבחר מכל הרגעים.

למדתי מחושים של מיעוט בתוך מיעוט, של מי שקיבל מילות לעג בלתי מוסברות שעל ה"יער האדום", מקום התכנסות של זוגות צעירים כהורי וחבריהם, שותפים למפלגה ולאידיאולוגיה, שותפים לרפרטואר שירים שאינו מכאן, אין לספר לחברים, לכיתה. אסור. על סיפור כזה חטפתי מחברי לכיתה מכות.

נולדתי אל העיר, אל הרחובות, אל חוף הים שהוא הגבול לכל הדברים והוא גם הזמנה להשתאות. שם פושטים בגדים ומשאירים על החוף, נכנסים למים מתוך ידיעה שהחוף והבגדים יישארו ויחכו. חוזרים אל עולם של מעשים שצריך לעשות ואיש לא קבע זמן להתבוננות, רק לסיפורים העוברים מפה לאוזן. את ההיעדר, את השתיקות נאלצתי לקרב אל המילים.

 

10.

 

כל הכמיהה בבשר נעצרת

מול העצמה שהשאירה מעצמה

 

שיפתח לי את הלב

לראות בנקבי העיניים את הוושינגטוניות זקופות

כאנפות דקות רגלים בין השיטים והקנים

 

שיפתחו פתחי הגוף כמו פי

בארות להקשיב

לקולות הבאים מצמרות אקליפטוסים

ולאלה הבאים מקרקעית האני

 

סימנים של שפה אבודה

שנסוגה עם המים אל הפנים.

 

11.

 

בבוקר בבוקר, עדיין איני יודעת

להפריד בין קולות הציפורים השונים

ולקרוא להם שמות.

 

שאדע מה אמרה יונה הומה

בשבתה בצהרי יום על ראשו של עץ שיטה.

 

מה אני מבינה בנטישות ובפגימות

שנתן אלוהים בילדיו

 

הנה ילדה שלא צימחה עדיין שיער או שדיים

פוקחת ידיים ארוכות ורזות

ומבקשת חיבוק ועוד חיבוק לתת או לחדול

כי אין מינעד ואין גוון לפצע 

כאילו היה זה ניסיון לשוב אל הרחם

המתנצל ומבקש לתקן ולא יכול

 

מי יעבור על פניה ויאמר "בדמייך חיי, בדמייך חיי"

ובשביל מה.

 

 

 

12.

 

סירת דייגים חורשת במים שהפכו לחלק מצבע השמים

וכל נקבי נהפכים.

 

13.

 

ושוב בעניין המעט והמיעוט. והפעם, על בטנת הדברים, על הצד הלא מדובר והוא הצד הכלכלי.

פעם אחת, התבקשתי יחד עם רבים חכמים מחכמי ירושלים לכתוב הרצאה שנתתי בעניין תזריע-מצורע למאמר שיתפרסם בספר. שמחתי מאוד להזדמנות להעמיק את הנושא ולסדר את מחשבותי למילים סדורות. להיכנס ל"תזריע-מצורע" היה הדבר כמו להיכנס לחדר סגור ולא מאוורר. לנסות ולפענח מה יש בה באישה שהוא דמים. מהם אותם דמים ומדוע הם מרתיעים כל כך עד שהסמיכו תזריע למצורע. איך מתרחש המפגש על גופה של אישה מפגש בין המיתי לבין העכשוי. דמים בדמים נוגעים. מהי אותה חידה שבין הדם לאדם ולאישה. חידת ההולדה והמוות. ואיך הטהור והנהדר הופך לרגע לטמא. ואיך עוצמת המשיכה בין גבר לאישה הופכת לאיסור שיש עליו מורא מיתה.

כתבתי כאחת מאגודה של חכמים, יצא הספר לפני חג הפסח ושמחתי מאוד לקראתו ומאחר שלא קיבלתי כל שכר סופרים עבורו, ביקשתי לקנות אותו בהנחה ראויה כמתנה לחברי. להפתעתי, לא היתי זכאית להנחה מיוחדת וכששאלתי על שכר סופרים קיבלתי תשובה: איש לא ביקש, אף אחד גם אינו מקבל.

עיינתי ברשימת המרצים והכותבים והחידה נפתרה. רוב הכותבים הינם אנשי אקדמיה ועמיתים במכונים השונים (שברוכה בהם ירושלים) והרי משכורתם קצובה וקבועה והיא משולמת עבור כל כתיבה באשר היא.

ואילו אני, אמא חד הורית לארבע בנות,  משוררת, יוצרת, עורכת שחוצבת משכורתי מהרצאות, מהוראה, מכתיבה על פי קורסים ושעות, שייכת לאותו מיעוט שבמיעוט, המתפרנס מן הפרנסה. כלומר, אני מלמדת או כותבת ועבור הוראה משלמים לפי קורסים ושעות. שבעה ספרי שירה עושים את דרכם בעולם, אך אין להם תמורה כלכלית.

הנחת העבודה של קברניטי התרבות הישראלית, שהחברה הישראלית אינה זקוקה ליוצרים. היא זקוקה למוסדות, למנהלים, לחוקרים הקשורים לממסדים. אבל, אותם אנשים היוצרים תכנים, שימשיכו וייצרו עם הממסד או בלעדיו, שיצירתם עומדת במבחן הציבורי הקשה ביותר, קריאה וקנייה של הספרים. עמידה עצמאית ואישית של יחיד מול יחיד . יחיד מול העבר, לקחת סיכון של אוונגרד תרבותי, ולקבוע רף רמה מול המתהווה. כל אלה אין להם ערך כלכלי.

"אם תכתבו או לא תכתבו, מי יבחין שהייתם או לא הייתם. עד שאתה לא קיים אינך חסר לעולם והעולם אינו חסר אותך". כך נאמר לי בפשטות כשפניתי לבקש תקציב עבור כתב העת "דימוי" שייסדתי וערכתי. היוזמה התרבותית מתפרשת כסוג של "שיגעון פרטי".

תמהתי מה הינו עושים לו לא היה מישהו כותב את שיר השירים? האם היה העולם חסר? או אם דנטה לא היה כותב את "התופת"? או דוסטויבסקי את "החטא ועונשו"? מה היה קורה לו ברנר לא היה פושט את השלייקס שלו ומוכר אותם כדי לפרסם את "שבועת אמונים" של עגנון? מה היינו עושים ללא השיגעון הפרטי של אדם המונע מכוח אמונתו וכישרונו, להבחין שזו העת לעשות דברים אחרים שהממסד עוד לא הבחין בהם.

היטיבה לומר ולמחות דליה רביקוביץ בשיר: פרנסה

לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש.
וזאת בעקבות מה ששמעתי ממך
ושמעתי אותך,
ושמעתי אותך ואותך ואותך.
לשם מליצה
אומרים על הים שאיננו נח.
אני אל הים לא מגיעה
אני משתרכת על מדרכה
ולך אין מנוחה ולי אין רווחה
והמרצפות מעוקמות
וזה רק המעט שיש לי לומר,
ובעצם אני שותקת שנים
ואינני אומרת שום דבר,
ועל כל התפארת וריקוע האור אני מוותרת בקלות
כמעט שאינני זוכרת,
וזאת באמת בעיה מציקה
מבחינה מעשית ומבחינה אחרת.
וכל מה שאמרתי אינו יותר
מגניחה חטופה וכחכוח גרון
כי לעזאזל השיר הזה וכל אשר בו,
אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש
בחשבון אחרון.

 

השיר הזה נלמד לבחינות הבגרות בספרות, המשמעות היא לחיות בתוך הפרדוקס, בו אתה חי בעולם המערבי המכמת כל רגע לכסף ואתה חי את חייך האמנותיים מחוץ לזמן. מחוץ לערך הכלכלי. 

 

14.

 

שני ספרי שירה שיצאו לאחרונה מונחים לפני. "אנטנות וחיישנים" לישראל פנקס ו"עיבל" לחיים גורי. על הכריכה כתוב: שישים שנה לאחר הופעת "פרחי אש" (1949) ספר ביכוריו של המשורר חיים גורי, רואה אור הספר "עיבל".

שני הספרים נכתבו על ידי שני משוררים בוגרים ובשלים, הכותבים מתוך תודעה של קץ החיים הקרב. מתוך תודעה של חשבון נפש החורג מדינו של עוד ספר שירה. הם שונים בתכלית זה מזה,  אך בכל אחד מהם מצאתי שאלות הנוגעות למקומו של הזיכרון, ניסיון להבין ולמיין בין העיקר והטפל. לתת עדות על הזמן ועל המקום.

"היודעים אנו מדוע אנו כותבים? לא פעם חשבתי, כי הצורך בעדות, דחף מסוים זה שיש לאחדים מאיתנו להעיד על זמנם, ועל עצמם בתוך זמנם, עשוי להיות אחד המניעים לכך, או האמונה, הנאיבית משהו, שיש בה בכתיבה משום הגנה ומחסום מסוימים מפני הכליון. 'אני כותב לעצמי, למען כמה ידידים, וכדי להמתיק במעט את מהלך הזמן', כתב בורחס. אולי כך". ישראל פנקס , פרגמנט 96.

מתוך עמדה מפוכחת של מי שרוב דרכו מאחוריו, מתוך עמדה צנועה וענווה אינטלקטואלית, שעבודתו של המשורר, האמן, אינה עשייה שיש בה עניין לחדש. אלא עמדה של מי שנותן עדות בכתב על זמנו ומקומו, ומודע לכך שהוא במצב התכתבות עם מי שהיו לפניו. שהוא פרט מתוך רצף. "והדברים החסרים והשתיקות הנוספות./ ואתה, מה אתה עושה בשארית חייך בין הזכרונות והתרופות./ ...לצערי אני חושש שלא תספיקו להשלים את המלאכה./ לא אתה ולא הדיבוק המסרב לצאת ממך/ ויישאר הלא גמור/ משוגע שקט הנאשם בשוטטות. המחפש את המשכו/ ברחובות המחשיכים./ אז אם העיקר כבר ידוע, אז למה לך, למה לך" (עיבל, שיר 1).

גורי, ממרומי שנותיו, מודה בקיומו של הדיבוק, בקיומו של הצורך הבלתי מוסבר לכתוב, לשוטט, לחפש, ללא סיבה נראית, ללא סיבה שיש לה תשובה, אלא הדבר עצמו. לבוא ולשוב אל אותו הסיפור, אל אותו הדיבוק.

הוא עוסק באותו פרדוקס המוליך את המשורר או הנביא, את איש המילים, באותה תנועה ספירלית, באותה תנועת הליכה שמאיטה את הקצב ומולידה את המילים. אותו מיעוט, אותם "הולכים" וכותבים. לא משום שבקצה הדרך מחכה להם הבטחה או גמול, אלא, משום שההליכה ברגליים היא פנימה, היא כתיבה. אותו "לך לך" אברהמי הוא לך לך שפונה ליחיד ביחידותו.

"והקוצים היו גבוהים מקומתנו

  ועוד ועוד חוחים וברקנים וקמשונים ודרדרים.

  וברנר שם, זב דם, עודו אומד את היותנו

  בלב החשבונות הלא גמורים" (עיבל, שיר 73)

 

שולי הדרך של הנוף הארץ ישראלי, לקראת הקיץ, בשפע הקוצים, אותו זר ישועי העוטף כל כותב ונביא כאן, ומעלה בזיכרונו היוצר את ברנר המיוסר, שגם הוא סיפור לא גמור, לא נגמר. כי זה אופיו של המקום מתוך ההתבוננות החוזרת ונשנית של גורי.

בשיר הסוגר את מחזור שירי "ליד הים", אומר גורי את אחד הניסוחים המדייקים והכואבים את הגדרת המשורר הישראלי מאסכולת גורי. אסכולת המחוברים אל המקום מתוך תחושת שייכות לעבר ואחריות להווה ולעתיד. אלה שלא מתביישים לראות עצמם כמשוררים מחויבים מעבר לעצמם, לשפה ולמקום.

"ללכת לאיבוד בעכו, ליד המעגן, בערב היורד על הים המאפיל סגול.

 לראות סירות שעייפו שבות מהים הפתוח

ואת הבתים הרחוקים, שמעבר למפרץ חיפה, הנמוגים אט אט ונעשים אורות,

כפי שכתב גיום אפולינר, שקדם לי, שאהב כמוני את השעה הזאת...

ֿ ֿ

אפילו המצב הלאומי, המאתר אותי בדרך כלל, אינו יודע שאני בעכו,

ליד המעגן ומסעדת הדגים, עם האורות הרועדים במים,

עם נפשי שהיתה לי לשלל, על חוף הים האחרון". 

ואולי המשורר, המיעוט המדובב ומעורר את עצמו ואת המקום ואת השפה, בודק את גבולות האינטימיות של עצמו בתוך העולם, ועד היכן יחדור העולם המכיל את אנשי השבט שלו, כמו ברנר או גיום אפולינר, את בני שבט הלאום או את השותפים לשפה הנבדלת למקום המיתי הזה. איפה מסתיים האני ואיפה מתחיל ה"מצב הלאומי". חוף עכו הוא מקום לבדוק זאת, על פי גורי.

 

15.

 

בספרה של מלילה הלנר אשד "ונהר יוצא מעדן" , יש פרק העוסק בזירת התרחשותה של החוויה המיסטית אצל האנשים המהלכים בדרך, בטבע, ביער. בזירה שבין טבריה לצפת, בקעת גינסר, בהרים ובגאיות. לדבריה "המציאות החיצונית קשובה למציאות של הפסוקים הנדרשים ואף מגיבה אליהם, וההפך – הפסוקים הנדרשים מורים על הקשבה אסוציאטיבית ואינטואיטיבית לרמזים האלוהיים הפזורים באירועים החיצוניים לכאורה" ("ונהר יוצא מעדן", על שפת החוויה המיסטית בזוהר, עמ' 139).

הלנר אשד שואלת: "מהן המשמעויות האפשריות לבחירה רדיקלית זו של מחברי הזוהר לעצב את סיפוריהם בדרכים ולהינתק ממוסדות הלימוד?"

ואחת התשובות היא:

 נסמכת על הבחנה של משה אידל, שאם אכן החבורה של הזוהר שייכת לאליטת המשנה של יהודי ספרד, כלומר, אלה שאינם שייכים למסד החברתי והרוחני "הרי שהבחירה לא להזכיר כל דמות מרכזית וסמכותית מרמזת לאופייה היצירתי והאנרכיסטי משהו של חבורה זו. חבריה אינם מבקשים להיבנות מן הלגיטימציה של הסמכויות המרכזיות... והיציאה לדרכים היא ביטוי לבחירתם למקם את עולמם באופן אחר מזה של הממסד המוביל" (שם עמ' 142). התנועה בדרכים היא אנלוגיה מטאפורית ומבטאת עבור חכמי הזוהר את הזדהותם עם גלות השכינה לאחר שחרב הבית, אולם, בעיקר זו פרקטיקה מיסטית. פרקטיקה של יצירה. התנועה במרחב והמגע הבלתי אמצעי עם הטבע והחושים ובו בזמן עם פסוקי המקרא והמשנה אותם היו דורשים יצרה נקודת מפגש מרתקת ויצירתית הפתוחה לחידושים מהחוץ, מעולם המציאות ומהפנים, מעולם השפה.

"דרשות התורה שאותן מבקשים גיבורי הזוהר ליצור בדרכים הן כאלו שאי אפשר היה לתכנן את מהלכן לכתחילה. הן אינן כפופות לחשיבה הרציונלית, הנורמטיבית או הליניארית, שמקומה הוא בישיבה בבית המדרש אלא לאותה רוח חירות של הדרכים והחוצות" (שם, עמ' 148).

לממשיכיהם של חכמי הזוהר, הנודדים במרחב ונפגשים עם "השיר" "הסיפור" או ה"מדרש", הייתי מצרפת בין המשוררים היום את י.צ. רימון, חיים גורי, אריה סיוון, ישראל אלירז, בנימין שבילי, סבינה מסג ואת עצמי, אלה שבמפגש המיתי והמיסטי שבין השפה הבוראת לבין ה"מקום" הנוף והמרחב הישראלי (וגם מחוץ למקום הזה, כמו ספרי המסעות של בנימין שבילי באזורי הבלקן ובפולין) נוצרת שפה, נוצרת שירה וכמו שחכמי הזוהר על פי תפיסתו של אידל, היו אליטה קטנה, חוץ ממסדית שעיצבה שפה עצמאית, תרבות משלה ונכס לאומי לדורות, כך גם המשוררים, אותו מיעוט שהולך בשדות, באפיקים וביערות ומאפשר לעצמו "התקלויות" או מפגש עם ההפתעה, כלשונו של ישראל אלירז ומשם להתמסר למקום ולשיר.

      

16.

 

היה עלי לצאת לדרך, לשוטט בין הכנרת, מגדל, לנחל ראש פינה ולאפיקים שלא ידעתי את שמם בחודש ניסן תשמ"ט. המפגש שבין הזמן, פסח תשס"ט, לבין המקום הטעון בזמן תנאי, בזמן זוהרי ועכשווי, בכובד פרחי השיטה הצהובים הממלאים את האוויר בריח שאין לו שיעור, כובד פרי השסק הכתום להכאיב כמו אשכים בשלים שציפורים מנקרות בהן. עצי זית בפריחה צהבהבה מוארכת. הכנרת במצב נסיגה אל ליבה, אל עצמה. היבשה רודפת אותה במיעוט המים.

בקבוק מים, כמה תמרים ושלושה ספרים. כך, רק כך, יכולתי להתבונן בשאלה, שהיא שאלה של זהות בהגדרה העצמית שלי כמיעוט בתוך מיעוט ישראלי. רק כך יכולתי גם להתבונן בחירות מסוימת בביוגרפיה הטעונה שלי, בבית אבי החרב, בביתי הבנוי על כרעיים של בין מוות לחיים וממנו להבין את בית המילים שבניתי לי, סוג של גלות מבית. ואולי מצאתי את התשובה מדוע קראתי לספרי השביעי מתוך "שביעית": אין לי מקום.

אחת מ-300 ולפעמים אחת משלושה.

 

חוה פנחס-כהן, פסח תשמ"ט. בין ירושלים לגינוסר

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד