גלית דהן קרליבך, להיות גרוזינית, זה להיות חבר במועדון
גלית דהן קרליבך, להיות גרוזינית, זה להיות חבר במועדון

 

גלית דהן קרליבך, בת 28, פרסמה סיפורים קצרים, מסות ושירה, עובדת כעת על רומן ביכורים

 

להיות גרוזינית, זה להיות חבר במועדון

 

משנה: הם קרובים לרוסיה, אבל תרבותם ומנהגיהם מושפעים מן המזרח. העולים מגרוזיה נאלצו להתמודד כאן עם הרבה דעות קדומות. כמו תמיד, המציאות היא שונה 

 

בסלון של אהרון ורחל שווילי תלויה תמונה פנטסטית: מצוירת בה טירה בעלת צריחים מחודדים מזהב, כמו באגדות, וברקע הרים שכיפותיהם מושלגות. רק עקבות נסיך שתר אחר אהובתו אינן מוטבעות באדמה.

בתמונה שולטים צבעים חזקים, מוחלטים, למשל הצבע החום, כמו מחצבים אינסופיים של שוקולד. צבעוניות של אדמה שמצמיחה הרבה סוכריות. רק להושיט יד ולהמתיק את הגוף. אהרון שווילי מבחין במבטי המתערפל, ובאחת הוא גודע את הפנטזיה שלי. "זו העיר שלנו, הוני, וככה היא נראית במציאות".

לפני שמתחילים סיפור, כדאי לנער את הראש ולשפוך על השולחן מה שחשבתי שאני יודעת על גרוזינים. אחרי הכל, מה באמת אני יודעת עליהם? הנה, אני מנערת: שיני זהב. משהו-שווילי. חתונה מאוחרת. הרבה בשר. רוסים ולא רוסים. משחקי שש בש בגופיה לבנה. זה כל מה שאני יודעת.

ככל שאני לומדת על העולים מגרוזיה, אני משתאה עד כמה הסטריאוטיפ שהודבק להם, שכאילו הם אנשים מגושמים, קשים, טיפשים, רחוק מן המציאות. שוב ושוב אני מגלה עד כמה הם עדינים, לא מבליטים את עצמם ואת תרבותם, שואפים להשתלב בלי להשמיע קול או ליצור מהומה.

וכך, כשאני יושבת מול אהרון ורחל שווילי, ניכר עליהם שקשה להם לענות על השאלות. במשפחתי ידוע שהסקרנות שלי יכולה לעיתים להבהיל גם מת, אבל במקרה הזה אני רואה שזו אינה הסיבה. זה סיפור על אנשים שחיים במלוא כוחם ועוצמתם, ולא נותנים לארץ היפה שהשאירו מאחור להתגנב לנשמתם ולעשות בה שמות. הניחו את גרוזיה כפי שהיא, ובמקום לסתת את הכאב, עיצבו את חייהם מחדש.

 

בניגוד לאזורים מסוימים בברית המועצות, שמהם עלו אחוזים בודדים של יהודים, הרי שמגרוזיה עלו עד 1975 כ28,000 אנשים, שהם כחצי ממספר התושבים  היהודים בגרוזיה. וב-1973 עלו מהעיירה הוני שבחבל ראג'ה, ריה ואנזור שווילי, שהיו אז נשואים טריים. ריה, שתיקרא בארץ רחל, כשמה השני, הייתה בת 18, ואנזור שייקרא אף הוא בשמו השני, אהרון, היה בן 28.

עכשיו אני יושבת מולם, שני אנשים חביבים וחייכנים, שנכנסים זה לדברי זה ומשלימים איש את דברי רעהו. אני נמצאת שם בקושי דקה וכבר הם קמים ומציפים את השולחן בחטיפים, עוגיות וממתקים, שהם המשך נאה לפנטזיית התמונה שלי.

 "היו לנו קשרים מצוינים עם השכנים הלא-יהודים", מספרת רחל. "שמרנו על יהדותנו, וכמעט ולא היו נישואי תערובת, אבל היינו חברים טובים". "אבל לא היו חרדים", מוסיף אהרון. "הלכנו לבית הספר גם בשבת". "והמורה ידעה לא לבקש מאיתנו להדליק אז את האח", משלימה רחל.

אני תוהה: "עליתם בגיל מבוגר יחסית, זה בוודאי לא פשוט להשאיר את כל החיים שם". "פשוט או לא, לכי תגידי את לאבא שלי, שהצליח שם מאוד כקבלן בנייה, אבל עזב הכול כדי להגיע לכאן", אומרת רחל, ואהרון חולץ פקק: "תמיד היו יהודים בגרוזיה, אבל דיברנו מספיק, תשתי משהו?"   

אז שתינו מהליקר שאהרון מכין בעצמו, וחשבתי: כשאין מילים, צריך לספוג תנועות. ישבנו ושתינו וכטוב ליבנו בליקר, ואז זלגו זרזיפי פרטים.

יהדות גרוזיה היא אחת מעדות ישראל הוותיקות ביותר. על פי מקורות גרוזיניים, התיישבו אבות אבותיהם של בני העדה הזו בגרוזיה במאה ה-6 לפני הספירה, לאחר חורבן בית ראשון, והם כנראה צאצאים של גולי בבל שהוגלו על ידי נבוכדנאצר.

לאחר כשני דורות, התיר כורש ליהודים לעלות לארצם, או להגר לארצות אחרות, וכנראה שכבר אז הגיעו יהודים לגרוזיה.

לאחר חורבן הבית השני, הגיעו לגרוזיה יהודים נוספים. את כל הדינים, ההלכות והמנהגים, קיבלו מראש  הגולה שישב בבגדד, ומשום כך, למרות קרבתה לרוסיה,  עוצבו מנהגיה כדת מזרחית, דבר שבא לידי ביטוי במנהגי התפילה, בשפה ובמוסיקה.  אהרון, אגב, מעיד על עצמו, שהוא מתפלל בבית כנסת מרוקאי.

במאה התשע עשרה, בעקבות סיפוחה של גרוזיה לרוסיה הצארית נחלשו קשריהם של היהודים שם עם הקהילה המזרחית, אך לא דעכו לגמרי.  עם זאת, פותחו קשרים ענפים בין יהודי גרוזיה ליהודי אשכנז ומשלחות של חב"ד וליטאים הגיעו לחזק את הקהילה הגרוזינית.

כשאך נבטו זרעי הציונות ברוסיה, נמצאה לה קרקע פורייה בגרוזיה. רבים היו שותפים להפצת הציונות, אחד מהם היה הרב דויד באזוב, שבתמיכתו של אוסישקין קידם את ענייני הציונות והעלייה.

 בשנת 1921, לאחר שלוש שנות עצמאות,  נכבשה גרוזיה על ידי רוסיה וכל מה שנעשה עד כה בגלוי, ירד למחתרת.  בתחילת 1925 הצליח באזוב להעלות אנשים ארצה, אבל אז אסרה ברית המועצות על עלייה.

כאמור, ב-1973 הייתה העלייה שלהם ומאז הם כאן. אהרון, 63, הוא מורה לספורט ואלוף הארץ בהיאבקות חופשית. רחל, 52, סגנית חשב במשרד ראש הממשלה. אני מבקשת מהם לספר לי קצת על הוני. "התמונה שאת רואה מספרת הכל", מתחיל  אהרון. "את בית הכנסת הזה בנו לפי דגם בית כנסת שנבנה בפולין. הוא היה מפואר יותר מה שרואים בתמונה. בחצר בית הכנסת הייתה מאפייה, שבה בכל פסח, לפי התור, היינו אופים מצות". "כמו שמוכרים היום?" אני לוחצת, וסוף סוף מאמצי נושאים פרי: "לא. האמת  שיותר טוב מפה. שם היו מצות רכות וטעימות-טעימות".

בגרוזיה הייתה חלוקה ברורה בין גברים לנשים. הילדות שיחקו ורק הבנים למדו קרוא וכתוב. בהמשך הנשים היו עקרות בית, והגברים עבדו. המסורת נשמרה בעל פה. "היינו יותר מסורתיים מהרוסים", רחל מספרת,  "והקפדנו לשמור על סטטוס קוו עם המשטר הגרוזיני. שנאה בוודאי לא הייתה. זה אירוני שדווקא הקומוניסטים, שהיו חילונים ביותר, גרמו לבעיות במשטר". 

בחברה מסורתית המשפחתיות מפותחת יותר, גם מטעמים פרקטיים, והיא מהדהדת אף בשמות המשפחה. שווילי, למשל, בגרוזינית זה בן. "הנציחו את שמות האבות, וכך ידעו את השושלת", מחדד אהרון.

הרבה עצב יש בסיפורו של אהרון: אביו היה כובען. כשהוא מדבר על כך הוא קם ומביא לי כובע גרוזיני מקורי כדי שאוכל לעמוד על טיב העבודה. כשרחל ואהרון התחתנו, הודיע לו אביה של רחל שבהסכם החתונה כלולה גם העלייה לארץ. הלך אפוא אהרון ונפרד מהוריו, שהבטיחו כי יעלו בתוך חצי שנה עם חמשת אחיו. בינתיים שמרו על קשר באמצעות מכתבים. בשנות השמונים נכווה אביו באורח קשה מאוד מתנור עצים, ומאוחר יותר, בשנות התשעים, נפטר כתוצאה מכך. שאר המשפחה עלתה ב-1993.

אבל השניים חוזרים לתיאור של העיירה: 800 בתי אב. שלג תמידי בפסגות ההרים. נחלים, נהרות. אנשים עבדו בכל המקצועות, ואף התפתח שם סחר חליפין. הטקסים המרשימים ביותר היו החתונות: החתן בא לבית הכלה ומשם צעדו כל אנשי העיירה לבית הכנסת, שם התקיימה החופה, ובמשך שבוע הם הוסיפו לחגוג עם ארוחות אינסופיות, כמו בהרבה ארצות מזרח אחרות.

אבל שום פסטורליה ושום חתונה לא מצליחות להרגיע את אכזבתי כשנודע לי שהנשים ילדו בבית חולים שהיה בהוני.

 

מזרחי ולא מזרחי

 

הגרוזיניות מתעתעת, וזה מה שכל כך יפה בה. מצד אחד, בגלל הקשר שנשמר עם בגדד במשך השנים, התפילות נאמרות בהגייה ספרדית, מצד שני, ההשכלה והשפה שקיבלו (רוסית הייתה שפת חובה) היו מערביים. הגרוזינים חצויים במובהק בין מערב למזרח, ולכן גם מנהגיהם ותרבותם אינם טוטאליים. כך למשל, אישה בגרוזיה יכולה הייתה ללבוש חולצה בלי שרוולים, "אבל לא גופייה",  מחדדת לי רחל. מצד אחד, הנשים היו עקרות בית, מצד שני, הן הלכו בכיסוי ראש  רק כשהזדקנו, יותר כאות כבוד מאשר החמרה בענייני צניעות. הגברים חבשו קסקט, ולא גידלו זקן. רק הרב היה מזוקן.

הגרוזינים אינם רוסים וגם לא קווקזים. קווקזים גרים בקווקז. גרוזינים בהרי קווקז.

 

להשאיר הכל מאחור 

 

"אבי היה ציוני בנשמתו", מספרת רחל. הוא שגשג בעבודתו, היו לו קשרים טובים הן בעבודה והן עם השכנים בהוני, אבל הוא חי את הארץ עוד לפני שפגש אותה, ולא חשב כלל על התנאים שמצפים לו".

 במהלך התחקיר נתקלתי במכתב של יהודי גרוזיה שנשלח ב-1966 לגולדה מאיר, אז ראש הממשלה:

"אנו, שמונה עשרה משפחות מגרוזיה, מבקשות מכם לעזור לנו לצאת  לישראל. כל אחד מאיתנו כבר מכר את רכושו והשתחרר ממקום עבודתו.

אולם עברו כבר חודשים ואצל רבים שנים, וליציאה עדיין לא ניתן היתר.

אנו נחכה חודשים ושנים, ואם יידרש - כל חיינו, אך לא נחזור בנו מאמונתנו. אנו מאמינים: תפילותינו הגיעו אל האלוהים, ואנו יודעים שקריאתנו תגיע גם אל בני האדם , שכן איננו מבקשים הרבה. רק שיניחו לנו לצאת אל ארץ אבותינו".

 

ואכן, חלומו של אביה התגשם כשעלו ארצה. האב התעקש על מגורים בירושלים גם כשרצו תחילה לשלוח אותם לדימונה. כשפרקו את המטען, גילו שרהיטים רבים נעלמו.

אבל אביה החליט לפתוח דף חדש בארץ שכל כך חלם עליה ועבד עשרים וארבע שעות כשומר בחברת מדליות. הוכחה נוספת לכך שהגרוזינים אינם 'טוטאליים', באה לידי ביטוי בכך שאביה עבד בשבתות. "הוא הצטער מאוד  שנאלץ לעבוד ביום שישי בערב", מודה רחל.  

אני חושבת על משפחתי וההשוואה בלתי נמנעת. סבי האחד עזב בחזרה למרקש לאחר שנאמר לו שהוא צריך לעבוד בשבת. חזר לכאן רק אחרי 10 שנים. סבא אחר, לפי הסיפור שמתגלגל במשפחה, רק ראה צעיר שעישן בנוכחותו ביום הקדוש, ו"עלה באש". הגרוזינים היו גמישים יותר.  

רחל הוכיחה שאפתנות ונחישות יוצאות דופן. בבקרים  היא עבדה בהנהלת חשבונות ובערבים למדה בקורסים שהיו מיועדים לישראלים. ולמרות זאת, עמדה בכבוד בלימודים ובבחינות. גם אמה של רחל עבדה איתה באותו מקום, אבל כשנותר מקום אחד, מתוך כיבוד הורים, פינתה רחל את מקומה לטובת אמה.

 

 

הרבה שמות לו למקום

 

בתחקיר הכללי שערכתי בשביל הכתבה, גונבו לאוזניי גם הדי טרוניות. "גיאורגים", תיקן אותי מישהו, ואחר הוסיף שגרוזיני זה שם גנאי שניתן על ידי ברית המועצות.

הסמנטיקה מעניינת. בשיחה עם דביר סורמלו, נכדו של סורמלו  המיתולוגי, נאמר לי שהגרוזינים שחיו בירושלים נקראו גורג'ים, הם היו גברים גדולים ומוצקים שנודעו בכוחם הפיזי. מקום המדינה ואילך הם נקראו גרוזינים.

שמות וכינויים הם נושא ידוע בכל הקשור להגירה. מיֶקים ועד שלוחים. אבל כשאני שואלת את רחל ואהרון על כך, הם צוחקים. "אין מה להתבייש", הם אומרים. "גנאי הוא מה שאדם לא עושה עם עצמו".

ויש לגרוזיה שמות נוספים:  סקרתבלו, על שם כארתלוס שנחשב אבי האומה. האירופאים קוראים למקום גאורגיה, והרוסים גרוזיה, מה שנחשב לשם גנאי, כנראה בגלל המשטר הסובייטי.

סיפור מעניין שקשור בשמה של גרוזיה, הוא סיפור גיזת הזהב המוכר מן המיתולוגיה. יאסון נשלח על ידי אחיו למחצה, פליאס, להביא את גיזת הזהב מקולכיס, היא גרוזיה. פליאס קיווה שיאסון לא יחזור בחיים משליחות זו. יאסון הפליג לקולכיס, שם התאהב במדיאה שהביאה אסונות על כולם והצליח להשיג את גיזת הזהב. ואגב, זקני גרוזיה מספרים שגיזת הזהב הייתה שיטה לסינון עופרת מהנחלים בעזרת צמר כבשים.

 

 

 

 

 

משפחת גרוזיה

 

הגרוזינים חיים כמו משפחה אחת גדולה מדן ועד באר שבע. ברמלה, באשדוד ובבאר שבע יש ריכוזים גדולים במיוחד של גרוזינים. את חייהם בארץ התחילו אהרון רחל בשכונת בבית וגן בירושלים. בזכות המשפחה הענפה הצליחו כבר בתחילת דרכם לקנות בית ללא משכנתא. "כשהיה צריך, היינו עוזרים אחד לשני. כל אחד היה צריך עזרה, זה היה רק עניין של זמן", מאמין אהרון.

אהרון ורחל מספרים לי שבבאר שבע יש להם משפחה גדולה והרבה חברים מהעיירה הוני, ובכל פסח מתקיימת שם תחרות כדור בסיס, שבה משתתפות גם הנשים. הקבוצה המפסידה מזמינה את הקבוצה המנצחת ועורכים מסיבה-הילולה. שבע. אפילו הגיעו נציגים לא יהודים מגרוזיה, כדי לצלם את האירוע.

"האם השתלבתם כאן?" אני שואלת את רחל.

"ללא ספק." היא עונה לי. "כל עלייה זלזלה בעולים שהגיעו אחריה, בדיוק כפי שהקודמים לה זלזלו בה. שמעתי פה ושם שקראו לנו פרימיטיביים, אבל בכך אנחנו לא שונים מאף עדה, וזה טוב. אבל הנה, כבר יש חברת כנסת גרוזינית, אהרון התפתח כאן מאוד מבחינת הספורט ואני עובדת במה שאני טובה, אין תלונות".

 

כמו עם מהגרים אחרים, גם כאן, יש חשיבות לגיל שבו אנשים עולים. מי שעלו בגיל צעיר הם בגדר "כלי שני" ויחוו בצורה שונה את ההתמודדות עם ההגירה. הם ידברו בשפת הארץ, אבל תמיד תהיה בהם ערגה לשפת האם, ובכל הזדמנות יעברו לדבר בה. מהגרים "כלי ראשון", לעומת זאת, יספרו בשפתם ויתרגמו ללא הרף, כל העת, את המידע החדש והשוטף שמגיע להם מהארץ החדשה שאליה הגיעו.

אני מצרפת לראיון גם את בתם, שרון סימוני, בת שלושים ושלוש. בעלה עלה מגרוזיה ב-1993, לאחר שלמד שם רפואת שיניים ואף עסק במקצועו. שיני זהב, אגב, נחשבו בגרוזיה לעניין אסתטי.

עד גיל חמש דיברו איתה הוריה בגרוזינית, אלא שבגן הבחינה הגננת כי שרון היא דו לשונית ("הייתי מדברת עם חבריי בגרוזינית, זה לא הפריע להם") והעירה על כך להוריה. מיד הם הפסקו לדבר איתה בגרוזינית ועברו לעברית, עוד הוכחה לכך שהגרוזינים נטמעים בקלות.

 "שנים לא דיברתי בשפה הזאת, ופתאום בשנות התשעים, כשהגיעה העלייה הגדולה מברית המועצות, חזרה אלי השפה בבת אחת, כאילו שהיא ארבה באיזו פינה ורק חיכתה לרגע הזה".

כשאני מבקשת ממנה לאפיין במשהו מיידי ואסוציאטיבי את הגרוזינים, היא אומרת מיד: "משפחתיות. מיד מזהים אותך. אני פשוט שייכת לשבט גדול. אז, בעלייה הגדולה, היינו נוסעים בכל שני וחמישי לנמל התעופה ושם היינו מחכים לעוד גרוזינים שקרובים אלינו איכשהו. בבן גוריון היו כמובן הרבה אנשים, אבל מה שאני זוכרת אלה מיליוני גרוזינים נרגשים וצוהלים, שקידמו את הגרוזינים החדשים".

 "להיות גרוזינית, זה להיות חבר במועדון", היא ממשיכה. "פעם בעלי נסע לניחום אבלים בנצרת. הוא הסתבך שם, וכשעצר לבקש הוראות התברר שהאיש גרוזיני. הלה לא הפסיק לתחקר אותו מאין הוא ומה מעשיו, ואז שאל: אתה מכיר את אנזור שווילי? בעלי ענה לו שהוא מכיר היטב את חותנו". 

כששומעים סיפור, מעניין לבדוק גרסאות. אני שואלת על סבה, אביה של רחל.

"הוא היה משהו", היא מספרת. "הוריי סיפרו לי שכאשר הם התחתנו זה היה אולטימטום: רחל עם הארץ או כלום".

בעלה של שרון בא מטביליסי, עיר הבירה של גרוזיה. "הם עירוניים, וזה שונה מאוד ממשפחתי שחיה בטבע. יש להם גם מנהגים אחרים. בפסח הם לא נהגו לאכול חלב  שמא הסתנן לשם חמץ, לעומת זאת "הם אוכלים קמח תירס".

שרון צפתה ב'חתונה מאוחרת', סרטו של  דובר קוסאשווילי. "די הזדעזעתי. זה היה יכול לקרות. בטוח. אבל אני אישית לא מכירה את כל זה. להפך, אותי עודדו לסיים שירות ולימודים, ואז, במקביל, יכולתי לחשוב על חתונה". שרון, אגב, נישאה בגיל עשרים.

אני שואלת אותה מהי גרוזיה בשבילה ומוסיפה כי אם יפילו אותי במרוקו, אני אסתובב שם כילידת המקום. "זה לא ברמה כזאת", היא מספרת, "אבל ידענו שהם חיו בטבע, שהייתה להם פרה שקראו לה ורדה, ושהם למדו לשחות בנהר שוצף".

הגרוזינים ידועים בהכנסת האורחים שלהם. "חברתי השתתפה לא מזמן בחגיגת אירוסים של כלה שהיא דור שני להורים מגרוזיה, והיא הייתה המומה. עשרות מנות הוגשו בזו אחר זו. וזה לא בשביל 'מה יגידו' ולא בשביל להוציא את העיניים, אלא כדי שיהיה שפע, גם עכשיו וגם אחר כך".

כשאני רוצה לשמוע על תכונה רעה, שרון לא החלטית. "אולי כבוד", היא אומרת לאחר מחשבה. "יש חשיבות גדולה מאוד לשמירה על הכבוד בכל התחומים. זה עלול להיות קשה".

לסיום אני משתפת את שרון במחשבותיי. "אני חושבת שהגרוזינים מושכים לשני כיוונים, וזו הסיבה שהם לא טוטאליים בתרבותם". "זה נכון", היא אומרת, "בעלי הוא עירוני לגמרי, משכיל ומערבי, אבל אבות אבותיו של חמי מגיעים מפרס".

 

עוטה עור הנמר

 

אם מוחקים את כל הבניינים שבין ביתי לבין ביתם של רחל ואהרון, מגלים שמפריד בינינו עמק המצלבה. שם, בשביל הליכה צדדי, נקבע שלט הנושא את שמו של  המשורר הגרוזיני הנודע בן ימי הביניים: שותה רוסתוולי. מה למשורר גרוזיני בעמק המצלבה?

הפואמה שכתב רוסתוולי, "עוטה עור הנמר", נחשבת לאפוס לאומי בגרוזיה, ואף היה נהוג להביאה כמוהר. בפואמה זו גולל רוסתוולי את תולדות חייה של מלכת גרוזיה בימי הביניים, המלכה תמר. תקופת מלוכתה של תמר נחשבת לתור הזהב, ובהערצה כינו אותה תמרה הגדולה. רוסתוולי היה יועצה ושר האוצר שלה, אך יש אומרים שעזב למנזר המצלבה בירושלים, מכיוון שלא היה יכול לממש את אהבתו אליה. "למלכה תמר נרנה בדמעות, בדם נמלחת שאותה הללתי שבע ברנה היטב צולחת".

אני בוחרת לסיים את הכתבה על עולי גרוזיה דווקא בשותה רוסתוולי, כי הוא מסמל בעיני את השילוב המופלא בין מזרח למערב. וכפמיניסטית, מוצא חן בעיניי שדווקא בגרוזיה שלטה מלכה נערצת, ושר האוצר שלה כתב לה פואמת אהבה. האם דבר כזה יכול היה להתרחש בארץ?

 

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד