אריה מרקו - "רדיו דַבֵּר אלי"
אריה מרקו - "רדיו דַבֵּר אלי"

 

אריה מרקו הוא בעל תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בלשון עברית. נוסף על מגוון תפקידי השידור שהוא ממלא ברדיו "לב המדינה" וברדיוס, הוא משמש מרכז הוועדה למונחי הביטוח באקדמיה ללשון העברית ומלמד קורסים בלשון ובתקשורת באוניברסיטה הפתוחה

 

רדיו דַבֵּר אלי

 

למרות התקנונים וההנחיות, שפת השדרנים ברדיו היום הרבה פחות מוקפדת ורהוטה. שמונה שדרים ותיקים מתייחסים למהפכה הלשונית ברדיו ומנסים לקבוע לה גבולות

 

1. רקע

מאמר זה מבוסס על פרק מעבודת תזה שנכתבה במחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן, בהנחיית הד"ר זֹהר לבנת (מרקו, תשס"ח), והוא מוקדש לזִכרם של גדעון לב-ארי ז"ל ושוש עטרי ז"ל, שפתחו לי צֹהר אל עולם התקשורת.

המאמר נכתב בהתבסס על כמה תובנות חשובות: 1. כמו כל אמצעי תקשורת, גם הרדיו הוא מדיום בעל השפעה מסוימת, לפחות על הצרכנים הפוטנציאליים שלו – במקרה זה המאזינים. 2. הרדיו הוא אמצעי שידור המושתת בעיקר על השפה הדבורה, בשונה מאמצעי תקשורת אחרים (טלוויזיה, אינטרנט, עיתון ועוד). מובן שאין להשוות בין שפה דבורה לשפה כתובה, שכן פערים ביניהן הם טבעיים ואף לגיטימיים.

3. לשון השידור עברה בעשורים האחרונים שינויים רבים ואף מהפכניים. מאז קוּם המדינה ועד שִלהי המאה הקודמת נדרשו אנשי השידור להקפיד בלשונם, ודרישה זו נאכפה לרוב בקנאות. לקראת סוף המילניום ניתן היה לחוש היטב בשינוי וכיום הלשון המשודרת מוקפדת הרבה פחות. אף שלכאורה גם כיום תקנוני האתיקה דורשים תקינות לשונית, בפועל, המצב שונה בתכלית. ניתן לראות בשינוי המגמה מהפכה של ממש, אף כי עד ימינו ניתן לזהות הבדלים מהותיים בין רמת השפה באמצעי השידור הציבוריים לבין זו הנשמעת באמצעי השידור הפרטיים [מחקר אמפירי שנערך בעניין ומבוסס על כמה מבחנים שונים מאשש זאת (מרקו, תשס"ח)].

 

רשות השידור היא הגוף המפקח על הטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון וערוץ 33), על תחנות קול ישראל [רשת א', רשת ב', רשת ג', רשת ד' (בערבית), רק"ע (רשת קליטת עלייה), רשת מורשת, כל המוסיקה (שנקראה עד לאחרונה קול המוסיקה) ו-88FM], ועל יותר מ-70 תחנות מקומיות-קהילתיות. רשות זו פועלת מכוח חוק רשות השידור (התשכ"ה), והייתה היחידה עד תחילת שנות ה-90.

בעקבות ההתפתחות במדיום הטלוויזיוני והרדיופוני, הוקמה גם הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (להלן: הרשות השנייה). רשות זו פועלת מכוח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (התש"ן) ומפקחת על ערוץ 2 ועל ערוץ 10 בטלוויזיה, ועל עוד 14 תחנות רדיו אזוריות שהוקמו מ-1995 וממוקמות ברחבי הארץ. גילוי נאות: בין עיסוקיי אני עובד ברדיו לב המדינה. כאן יש להעיר עוד, כי תחנת הרדיו א-שמס, אחת מבין 14 התחנות האזוריות הכפופות לרשות השנייה, משדרת את כל תוכניותיה בערבית).

בין אם נתמוך בכך ובין אם לאו, שתי רשויות השידור דוגלות בגישה הפוסקנית בשידורים, לפחות במידה מסוימת, ומצפות לתקינות לשונית בתכנים המועברים באמצעי התקשורת, זאת אף שכיום הבלשנות התיאורית דומיננטית הרבה יותר (מוצ'ניק, תשס"ג). ניתן להניח שהבחירה בגישה הפוסקנית נובעת מהפוטנציאל החינוכי המיוחס לאמצעי התקשורת ומיכולתם האפשרית להשפיע על נמעניהם [וראו בעניין סוגיות רבות, למשל אצל סיוון (תשמ"ה: 158) ואצל כספי (תשנ"ה), ובמיוחד יחידה 5 ויחידה 6]. ביטוי לגישה זו ניתן, בין היתר, בתקנוני האתיקה שניסחו הרגולטורים. כך למשל במסמך נקדי, תדריך האתיקה של רשות השידור, נכתב גם בגרסתו המעודכנת והמאוחרת:

 

"לשון השידור חייבת להיות תקנית, פשוטה, אבל מדויקת ונכונה [...] גם מי שמדבר בלשון הרחוב והשוק אינו רוצה לשמוע אותה [...] ברדיו ובטלוויזיה" (רוגל ושכטר, 1995).

 

הגִרסה הראשונה של מסמך נקדי ראתה אור בשנת 1972, וחשוב לראות שגם בגרסה המאוחרת, המובאת כאן, עדיין מודגש הצורך להקפיד על לשון נקייה ותקנית. חשיבות ההקפדה הלשונית משתקפת גם ממדריך האתיקה שניסחה הרשות השנייה (2005), גם בו מופיעה התייחסות מפורשת לרמת הלשון המצוּפה מן הזכיינים ברדיו ובטלוויזיה: "יש להקפיד על התקינות הלשונית וּלהימנע משימוש בעגה נמוכה ומשימוש בלעזים מיותרים".

למרות הנחיות אלו ניכרת כיום נטייה להקל בענייני הלשון בתקשורת המשודרת, הרבה יותר מבעבר. הציטוט הבא ממדריך האתיקה של הרשות השנייה ימחיש זאת (מתייחס לפרסומות לא ללשון השידור):

 

"מאחר שהלשון העברית היא לשון מדוברת וחיה שאינה יכולה לקפוא על שמריה ולהיות לשון שמרנית המנותקת מדובריה, קיימת בתחומים מסוימים נטייה לגמישות, לפי הרוח הליברלית הנושבת מהאקדמיה ללשון העברית. הנטייה היא לגמישות-מה במילות היחס ובה"א הידיעה [...] השימוש בעגה (=סלנג) מותר רק אם אין בו ניבולי פה ואין בו לשון נמוכה ובוטה, ואם, אכן, השימוש בעגה הוא חלק מרוח הפרסומת ומתוכנה. עם זאת, תחדישים דוגמת: 'ענקניקייה', 'פסים לב' מקובלים אם הם בנויים בתבנית עברית" (שם: עמ' 16).

 

ציטוט זה מהווה ראיה לכך שהנטייה כיום היא להקל בדרישות הלשוניות מן הגופים המשדרים ובכך לקרב את לשון השידור אל הלשון המדוברת. עם זאת, נעשה ניסיון מצד המחוקקים והרגולטורים לשמור על מבנה השפה. ניתן לומר כי התייחסות זו עולה בקנה אחד עם הגישת הנורמטיביות המפוכחת (בירנבאום, תש"ס).

הואיל וההנחיות הכלליות הללו נדרשות, ומי שאמורים למלא אחריהן הם המגישים בתחנות הרדיו השונות, נבחנו עמדות המגישים ברדיו בכל הנוגע לתקן הלשוני הנדרש מהם במסגרת תפקידם. סוגיה זו מעניינת במיוחד לאור העובדה שהוצגה לעיל: המגישים ברדיו הציבורי כפופים להנחיות רגולטוריות ולאילוצים אחרים מאלה שמגישי הזכייניות מטעם הרשות השנייה כפופים להם [אף שכפי שיפורט בהמשך, הנִיעוּת בתקשורת בארץ נמוכה למדי, ולמעשה המגישים רובם ככולם שידרו בעבר, או משדרים כיום, באמצעי תקשורת אחרים].

לשם כך נערכו ראיונות עומק עם שמונה מגישים בכירים ממספר תחנות, כך שיינתן ייצוג הולם לתחנות אזוריות ולתחנות ציבוריות: שמירה אימבר, דורי בן-זאב, אברי גלעד, דן כנר, מרב מיכאלי, שוש עטרי ז"ל, מנחם פרי, רפי רשף. זאת כדי לבחון כיצד הם מתמודדים עם הדרישות הלשוניות ועם הציבור ועמדותיו. הראיונות עמם נערכו בין פברואר לאוגוסט 2007, וכל השמונה נשאלו שאלות זהות, אם כי כל אחד מהם פיתח את הנושאים המעניינים או המעסיקים אותו יותר.

כאמור, חשוב לשמוע דעות של מגישים ותיקים, המכירים את התמורות שחלו בהקפדה הלשונית בעשורים האחרונים. חלק מהם שידרו בתחנות ציבוריות ועברו לתחנות פרטיות, כמו למשל שמירה אימבר, שוש עטרי ז"ל ודורי בן-זאב; או כאלה העובדים במקביל הן במדיום ציבורי והן במדיום פרטי, כמו למשל אברי גלעד, המשדר במקביל הן בגלי צה"ל והן בערוץ 2.

 

2. דעות המגישים

2.1 על לשון השידור

מצד אחד, כל שמונת המרואיינים מכירים בחשיבות השימוש בלשון ראויה ברדיו. מצד שני, לכל אחד סטנדרטים אישיים לגבי מה שמותר ואסור בשידור מבחינת מאפיינים לשוניים. למשל, שוש עטרי טענה שיש לשמור על עברית תקנית בכל השידורים, ואף הוסיפה שבמהדורות החדשות ובכל שידורי רשת א' ורשת ב' יש להקפיד עוד יותר מהרגיל. היא אף הסבירה שלפי ראות עיניה, ההקפדה על רמת הלשון היא חלק בלתי נפרד מהיושרה המקצועית, וציינה שכיום קשה למצוא אותה, בין היתר משום שהמגישים ברדיו אינם טורחים לברר , כדי לדייק, הגייה נכונה של שמות. ובמילותיה:

 

"מה שהורג אותי שאלֶה שלא יודעים, אלה שלא למדו, אלה שזלזלו ושלא יודעים את השפה שלהם עושים מזה כבר אידיאולוגיה".

 

עמדה דומה ניתן היה למצוא אצל שמירה אימבר, שציינה את ההבדלים בקול ישראל בין קריינות (האמורה להיות המוקפדת ביותר), להגשה (שבה, לדבריה, כיום המגישים מתבקשים להשתדל לדבר בלשון תקנית, אף שבפועל לא תמיד הדבר צולח בידיהם). אף דן כנר ומנחם פרי התייחסו להבחנה בין קריינות (חדשות בעיקר) לבין הגשה אחרת, וכנר אף הזכיר שחלוקה זו נדרשת כבר שנים רבות, גם במסגרת כללים שקבעה ועדת הלשון מטעם מליאת רשות השידור. כך או כך, כנר סבור שלשון השידור חייבת להיות שונה מהלשון היומיומית. במילותיו:

"אני פותח רדיו לא כדי לשמוע את שפת הרחוב. אם ארצה לשמוע את שפת הרחוב, אצא אל הרחוב".

 

כנר ביקש לציין שהוא מאלה שחונכו לעשות הכול על מנת לא לשבש מילים ושמות בשידור, והוא אף הדגים את הצורך באחידות הלשון כדלהלן:

 

"ריבוי המילה 'חוף' הוא 'חוֹפִים', אך ניתן לשמוע בלי סוף את הצורה 'חוּפּים' ולא אכפת לי שהצורה 'חוּפּים' תחליף את הצורה התקינה, אך זאת בתנאי אחד שהכול יאמרו 'חוּפּים'. כל זמן שאין אחידות מוחלטת מישהו צריך לכוון לצורה אחת קבועה".

 

בעיני דורי בן-זאב, הלשון ברדיו בישראל בימינו אינה טבעית, מפני שהיא מכילה שלושה מרכיבים מנוגדים מבחינתו: הממלכתיות מחד, וה"פרחיות" וה"סלנגיות" מאידך, כהגדרתו. לשון אחר, בעיניו הלשון ברדיו בישראל בכללותו מתאפיינת בתכונותיה המנוגדות. מרב מיכאלי ציינה כי עוד בשירות החובה שלה בגלי צה"ל, כשרק התחנות הממלכתיות (קול ישראל וגלי צה"ל) שידרו, כבר אז ניתן היה למצוא הבדלים בין רמת הלשון בכל תחנה. הלשון בקול ישראל (ואפילו ברשת ג' שפנתה בשעתה לקהל צעיר יותר) הייתה מוקפדת ומדויקת, בעוד שבגלי צה"ל ניתן היה למצוא עברית מדוברת הרבה יותר.

אברי גלעד, מבני דורה של מיכאלי, סבור שהלשון ברדיו צריכה להיות תקנית במידה ולא בהגזמה. לדעתו כל מגיש ברדיו חייב להכיר את כללי העברית, וניתן לעשות לעתים חריגות בעברית, אך זאת רק מתוך מוּדעוּת ובכוונה. רפי רשף מאמין שהלשון ברדיו צריכה להיות דומה ללשון המדוברת בכלל, אך יש להקפיד על תקינותה יותר מבחיי היום-יום. עוד בעניין זה ציין כנר, שכיום משדרים ברדיו (בישראל, אך לא רק בה) אנשים שאינם ראויים לעשות זאת. לדעתו, בשנים האחרונות מקבלים לתפקידי שידור גם אנשים שאינם עומדים בתנאי הסף לצורך מילוי התפקידים הללו.

 

2.2 על מעמדהּ של העברית

נקודה מעניינת שנמצאה במהלך המחקר נוגעת לגורמים שציינו המרואיינים, מדוע יש לדבר עברית תקנית (ברדיו ובכלל). אימבר סבורה שעל דוברי העברית לשמור על לשונם כי "הסינים לא יידעו עברית [...] אם אנחנו נאבד את השפה הזאת, לא יהיה מי שימשיך את קיומה".

כנר קיצוני אף יותר, ונוטה להאמין שהשינויים הקיצוניים שעברו על העברית בשנים האחרונות הם בלתי הפיכים (הוא דימה זאת אפילו למפולת שלגים - ‘avalanche’). לדבריו, הזלזול בעברית התקנית נובע מהמאפיינים התרבותיים הייחודיים לישראל, ובראשם ההגירה. עוד טען שבעבר המאזינים לא ידעו לעתים לדבר ב"שפת הרדיו", אך כיבדו אותה. כיום אין רוחשים לה כבוד רב מדי, ולמעשה מזלזלים בה ובזים לה:

 

"השוני אירע בקהל ולא ברדיו, וככל שהקהל הרחב, שהורכב מעולים חדשים, החל לזלזל, כך חלה ההידרדרות".

 

מיכאלי ציינה מספר תופעות שבעיניה תורמות להחרבת השפה. בהן אמנם גם כללים דקדוקיים ספציפיים המופרים על ידי השדרים, אך גם אוצר מילים אידיאולוגי ומגמתי, המאפיין את הכתבים באמצעי השידור השונים. בעיניה, גם ההתנהגות הלשונית הזאת מזיקה לעברית בצורה קשה. לעומתם, בן-זאב סבור שהעברית כבר התבססה דיה והוא אינו רואה עוד חשש ריאלי להמשך הקיום שלה.

 

2.3 על התפקיד החינוכי של המגישים

מעניין היה לשמוע מהמגישים הערות והארות על מהות תפקידם בעיני מאזיניהם, פרט לשידור עצמו, שכן אחד התפקידים המיוחסים לאמצעי התקשורת הוא היכולת להעביר מסרים חינוכיים ולכוון התנהגות. עטרי ציינה שאף שלעתים הלשון בשידורים אינה ברורה לגמרי לנמענים, הדבר נכון ומקובל עליה, וזאת משום שהשידור צריך להתאפיין בלשון גבוהה יותר מזו של כלל הציבור. היא אף הדגישה שאחד התפקידים של הרדיו הוא ללמד את הציבור כללים שהוא איננו מכיר, אוצר מילים ועוד.

אימבר סבורה כמותה ומאמינה שאחד התפקידים של הרדיו הוא לחנך את המאזינים. לדעתה מתן אינפורמציה, כמו גם הבעת רגשות וסיוע בגיבוש דעות, הם מרכיבים חינוכיים מובהקים, שהציבור מקבל מן הרדיו (ומתקשורת ההמונים בכלל).

גם לדעת פרי, כל מי שתפקידו כולל פנייה לציבור צריך להבין, שמעצם התפקיד נגזרים גם אלמנטים חינוכיים. וכך גם רשף, שציין אמנם כי אינו רואה בעצמו מחנך במובן הבסיסי של המילה, אך הודה כי הוא בהחלט עשוי לשמש מודל בעיני נמעניו במקרים מסוימים.

למיכאלי, לעומת זאת, דעה שונה. לדעתה, הרדיו הוא אמצעי חשוב ביותר התורם לחִבְרוּת (סוציאליזציה) של מאזיניו, אך סייגה את דבריה באומרה שהגופים המפקחים (קרי, רשות השידור, הרשות השנייה וכיוצא באלה) יתנערו באופן חד וגורף מן הדעות הגורסות שבמשדרים ניתן לקבל אלמנטים מחנכים כלשהם (לדעתה, הרגולטורים יטענו שהתכנים המועברים בתחנות השידור השונות אובייקטיביים ונקיים ממטען ערכי-אידיאולוגי או פדגוגי כזה או אחר).

 

2.4 השוואה בין הלשון ברדיו הממלכתי וברדיו האזורי

אימבר, המשדרת כיום ברדיו האזורי, אך בעבר שידרה שנים רבות בקול ישראל,  התייחסה באופן ספציפי להבדלים בין הרדיו הממלכתי לאזורי, והודתה שברדיו האזורי מצב הלשון קשה מאוד. פרי ציין שאינו מרבה להאזין לרדיו האזורי, ולמרות זאת הוא מתרשם שרמת הלשון ברדיו הציבורי וברדיו האזורי שונה בתכלית. הוא סיפר שברדיו הציבורי הוא שומע בדרך כלל לשון רהוטה ותקנית יחסית, ואילו ברדיו האזורי הוא מזדעזע בכל פעם מחדש מרמת הלשון שהוא שומע.

לעומת אימבר ופרי, מרואיינים אחדים סבורים דווקא שאין כל הבדלים לשוניים בין הרדיו הציבורי לאזורי (המחקר שמאמר זה מבוסס עליו כלל גם בחינה אמפירית-השוואתית של לשון השידור, ושלושה מבחנים שונים שנערכו בו הראו הבדלים מהותיים בלשון הפרסומת המסחרית בין הרדיו הממלכתי לרדיו הפרטי-אזורי). מיכאלי היא המרואיינת הבולטת התומכת בדעה זו. לדבריה, כמו ברדיו האזורי, גם ברדיו הציבורי הכתבים (ולא כל המגישים!) אינם עומדים כלל בסטנדרטים לשוניים ראויים:

 

"הכתבים בקול ישראל ובגלי צה"ל לא עומדים בשום סטנדרט. העברית שלהם מחורבנת! היא גם דלה, היא גם לא נכונה והיא גם מגמתית".

 

גם בן-זאב ציין שאינו רואה הבדלים לשוניים בין הרדיו הממלכתי לאזורי, אף על פי שבשלב אחר בריאיון הוא הזכיר באופן כללי שאחד ממאפייני התקופה הוא זלזול, בשפה כמו בשאר הדברים. רשף וגלעד התייחסו בדבריהם אך ורק ללשון שלהם ברדיו, לעומת לשונם בטלוויזיה. שניהם העידו על עצמם שהם אינם משנים את לשונם כשהם עוברים ממדיום אחד לאחר. למעשה, רשף, גלעד ובן-זאב סיפרו שהם לא משנים את לשונם לפי המקום שבו הם משדרים, אך זאת רק בהתייחס אליהם ולא אל עמיתיהם.  

 

2.5 על לשון החדשות

נקודה מעניינת נוספת שעלתה בראיונות נוגעת לעמדות המגישים ביחס ללשון שיש לנהוג בחדשות. אימבר, למשל, סיפרה שבקול ישראל יש הלכה למעשה הפרדה ברורה בין קריינות החדשות (וכן קריינות סִפרות וקריינות אחרת) לבין שאר צורות ההגשה. היא ציינה שמטבע הדברים, בקריינות נדרשת ההקפדה הרבה ביותר על הלשון וכך גם בקריינות החדשות. עטרי ציינה כבר בפתח דבריה שלשון החדשות חייבת להיות מושלמת. לדעתה יש לשמור בקריינות החדשות על כל כללי העברית בלי יוצאים מן הכלל, ואפילו על הגיית הרי"ש  הלשונית. למעשה, רמה לשונית כזו ראויה לדעתה בכל תחנות המלל של קול ישראל, ברשת א' וברשת ב'.

מעניין היה לשמוע שבכירים אחרים ברדיו הציבורי דווקא סבורים אחרת: פרי, למשל, סבור שבימינו אין עוד מקום להגיית הרי"ש הלשונית, אף לא במהדורות החדשות המרכזיות. מצד שני, הוא הדגיש שיש להקפיד על שאר הכללים הדקדוקיים הקפדה יתרה במהדורות הללו. הוא אף הוסיף שאין מדובר בבקשה מוגזמת או קשה לביצוע, מפני שבקול ישראל הטקסטים מגיעים בדרך כלל לקריינים כ-20 דקות לפני השידור, והדבר מותיר די זמן להיערך לקריאה מיטבית.

כנר כינה את מהדורות החדשות בקול ישראל "שמורת טבע", וציין את ההקפדה הרבה על הלשון. עם זאת, הוא הדגיש כי כיום מחדירים גם למהדורות החדשות של קול ישראל שפה מדוברת ועממית, וציין שהמהלך הזה אינו צעד שלילי בהכרח, שכן השינויים הללו משקפים את ההתפתחות הטבעית של הלשון. פרט לאמירה הזאת, מעניין היה לקלוט בדבריו את חוסר ההשלמה שלו עם תוכן האמירה; הניסוח המסויג של הדברים חיזק את התחושה הזאת.

מיכאלי התייחסה גם היא לתמורות בלשון החדשות ברדיו כיום, כינתה אותן  "הנמכת לשון", ואף בירכה על השינויים הללו. היא הוסיפה שהנמכת לשון אין משמעותה רדידות של השפה או החדרת לשון שאינה תקנית לשידורים. לדבריה זוהי מגמה חיובית ואף חיונית, משום שמדובר בניסוח טקסטים שיהיו ברורים יותר למאזינים. עמדה זו שונה מהעמדה של עטרי, שלפיה לעתים ניתן, ואף רצוי, להעביר מסרים מורכבים יותר ברדיו, כאלו שיחייבו פעולה מחשבתית מצד המאזינים.

גלעד לא התייחס בצורה מפורשת ללשון החדשות ברדיו, אך ניכר היה בדבריו שאין עוד מקום לטהרנות, המאפיינת את שידורי קול ישראל.

 

2.6 על לשון הפרסומת

גם לשון הפרסומת נדונה על ידי המגישים השונים, וניתן היה למצוא דעות מגוונות. עטרי ציינה שבעיניה יש חשיבות רבה להעברת המסרים הפרסומיים בלשון תקנית. היא הסבירה שאין מדובר במשימה קשה או מורכבת מדי לביצוע, משום שתקינות הלשון לא תפגע בהכרח במידת האטרקטיביות של המסרים הפרסומיים. אימבר, המשמשת (אמנם באופן לא רשמי) המפקחת על הפרסומות ברדיו ירושלים, טוענת שיש להקפיד על הלשון בפרסומות (כמו ביתר התכנים המוקלטים והמשודרים באופן מחזורי), מפני שלהן בהכרח יש השפעה גדולה יותר על המאזינים, בהשוואה למבע הנאמר בשידור חי. עם זאת, היא סיפרה שציפיותיה ללשון מושלמת בפרסומת המסחרית אינן מתקבלות תמיד באהדה ברדיו האזורי שבו היא עובדת כיום. כך לדוגמה, במקרה אחד סברו עמיתיה ומעבידיה, שתיקון המבע 'כְּחֲמש מאות' ל'כַּחֲמש מאות' מיותר ומוגזם.

אף כנר הוא מאלה הגורסים שלשון הפרסומות המסחריות בקול ישראל צריכה להיות מוקפדת ביותר. הוא ציין שנהוג לראות בפרסומות המסחריות כלי ל"שטיפת מוח" של הציבור (בגלל השידור הרב והחוזר והמסרים הקליטים), ולכן קיימות דרישות גבוהות ביותר בבחינת רמת הלשון (אך גם דרישות אתיות ואחרות) המתבקשת בהן [לפירוט נוסף על-אודות ההקפדה המיוחדת על לשון הפרסומת ראו למשל אלמגור-רמון (תשנ"ב), אלמגור-רמון (1998) ויצחקי (2007)]. למעשה, על פי הכללים הרשמיים שנקבעו על ידי ועדת הלשון ברשות השידור, הרמה הלשונית של הפרסומות צריכה להיות גבוהה כמו רמת הלשון בקריינות (ובמיוחד בקריינות חדשות). כנר העיד כי למרות ההקפדה הלשונית על לשון הפרסומת, יועצת הלשון ברשות השידור מתירה כיום גם שילוב של סלנג ושל לעז בתשדירים הללו, וכי אלה הפכו לגיטימיים הרבה יותר מבעבר.

בן-זאב סיפר שברדיו 99, שבו עבד עד לאחרונה, ההקפדה על לשון הפרסומות והקדימונים היא רבה, וכפועל יוצא, מרבים שם להיעזר ביועצת הלשון של התחנה לפני כל הקלטה של תשדיר. הוא ציין עוד כי למעשה, בכל מסגרת שבה הוא מקליט פרסומות ההקפדה על הלשון רבה מאוד.

לדברי פרי, בנושא הפרסומות בקול ישראל יועצת הלשון מקפידה לתקן ולאשר כל טקסט לפני הקלטתו. לעתים קרובות, כך פרי, יועצת הלשון מנהלת מאבקים עם מפרסמים המבקשים לשלב בתשדיריהם גם מאפיינים מלשון הרחוב. הקְבלה מעניינת שערך פרי היא בין הפרסומות המשודרות לבין השירים. לשניהם השפעה אפשרית רבה על הציבור, ולכן יש בעיניו חשיבות עליונה ללשון מוקפדת בהם [דיונים נוספים בעניין השפעת השירים על מאזיניהם ניתן למצוא למשל אצל סיוון (תשמ"ה: 62)].

רשף הציג דעה שונה במקצת. לדבריו, כמאזין הוא אינו מזהה הבדלים מהותיים בין לשון הפרסומות המסחריות לבין לשון השידורים הכלליים. עם זאת, מניסיונו (הדל למדי) כקריין פרסומות מסחריות הוא זוכר שהייתה בהן חשיבות לדיוק הלשוני.

דעה שונה ניתן היה לשמוע מפי גלעד, שהסביר כי בעיניו הלשון כיום בפרסומת המסחרית גבוהה מדי. לדידו ניתן, ואף רצוי, להקל בענייני הגייה של המילים בפרסומות, משום שהגייה שהפכה לסטנדרט מקובל יכולה וצריכה להיות מאושרת לשידור גם בפרסומות המסחריות. בעיקר מיותרת בעיניו הדרישה להקפיד על ההטעמה המלרעית, במקומות שבהם שגורה לגמרי הגייה מלעילית.

2.7 על הקשר הישיר שבין המגישים לציבור

2.7.1 על תיקון הציבור

הראיונות עם המגישים העלו את הסוגיה האם עליהם לתקן את הציבור השוגה בלשונו. כנר סיפר שהוא מקפיד לא לתקן את לשון הסובבים אותו, וכי אימץ את המנהג הזה מנעמי שמר ז"ל. אף רשף דוגל בדרך זו ולדבריו, גם אם מרואיינים שלו ישגו בעברית (אפילו שגיאות בשם המספר, הנחשבות בעיניו החמורות ביותר, כפי שניווכח בהמשך) הוא לא יתקן אותם, מפני שלדעתו יש בכך מן היוהרה וההתנשאות. גם אימבר ציינה כי בדרך כלל היא אינה נוהגת לתקן בשידור את השוגים בעברית, אך מצד שני, כשהיא שומעת טעויות קיצוניות לא בשעות העבודה, היא דווקא כן נוהגת לתקן:

 

"גם בשוק, כשאני שומעת 'עשר שקל', אני מתקנת ל'עשרה שקל' או ל'עשרה שקלים', מפני שהסינים לא יידעו עברית, חייבים להכיר בזה. רק אנחנו נדבר עברית, ואם אנחנו נאבד את השפה הזאת, לא יהיה מי שימשיך את קיומה. ואז העברית עלולה להיות שוב שפה מתה או משובשת" (כאן יוער כי על פי הכללים, הצורה 'עשרה שקל' אינה עומדת בתקן).

 

2.7.2 על הערות הציבור על-אודות לשון המגישים

המגישים סיפרו גם על מקרים הפוכים, שבהם הציבור מעיר להם על לשונם ומבקר אותם, לעתים בצדק ולעתים שלא בצדק. עטרי סיפרה על ויכוח עם מורָה ללשון, שלא ידעה מהי ההגייה הנכונה של שתי מילים בסיסיות (לפירוט: מרקו, תשס"ח: 83). כנר סיפר על מספר מקרים שֶמּוֹרות ללשון התקשרו אליו לאחר שידור כדי לבקר את לשונו. כנר טען שלעיתים המורות המתקשרות פונות אליו בטון מתנשא, אף שלרוב מתגלה שכלל לא בדקו אם אכן הצדק אִתן. הוא אף הדגיש שהניסיון מלמד שבכל המקרים הללו היה הצדק בסופו של דבר אִתו ולא עם המתקשרות.

גם גלעד לא נהנה תמיד מהתגובות שהוא מקבל מן הציבור. הוא אמנם מבין שעצם החשיפה בתקשורת מביאה בהכרח גם ביקורת, אך הזכיר שהציבור הישראלי אוהב להעיר על הכול, לעתים בלי כל הצדקה.

רשף סיפר שגם אליו מפעם לפעם פונים על מנת להעיר לו על לשונו. הוא אף הביא שתי דוגמות שקרו לו בשנות עבודתו בתקשורת, אחת מוצדקת ואחת שאינה מוצדקת (לפירוט המקרים ראו מרקו, תשס"ח: 84-83).

מעניין היה לשמוע ממיכאלי על ניסיונה עם המאזינים, וזאת בעיקר לאור השינוי הלשוני שהיא מנסה להנחיל בשידוריה בשנים האחרונות. בקצרה, בעקבות התודעה הפמיניסטית החזקה שלה, משנת 2002 לערך מיכאלי מקפידה לדבר אל הציבור בלשון רבות, כלומר, פונה גם אל הגברים בלשון נקבה. כאשר החלה להנהיג את השינויים בשם המספר בתוכניותיה, קיבלה כצפוי, פניות רבות, וכולן היו נזעמות. נתון מפתיע: רוב פניות המחאה הגיעו דווקא מנשים. כיום היא מספרת שניתן למצוא תגובות מגוונות יותר, ואין מחאה גורפת על ניסיונותיה לשנות את הלשון המפלה את הנשים, לדבריה.

 

2.8 על שיבושים ספציפיים

2.8.1. על סוגיית שם המספר

סוגיית שם המספר היא אחת החשובות בעיני כל המרואיינים, ולדעת כולם היא ממאפייני השפה הבולטים שחשוב לשמור עליהם. מדובר בהבחנה בין זכר לנקבה ובחריגות הקשורות לתופעה. מבעים שגויים דוגמת 'שתי שקל', 'שלוש חיילים', 'ארבעה ילדות' וכו' (וכאן המקום להזכיר גם בלשנים הנותנים לגיטימציה לחריגות לשוניות מעין אלו, והעדכני והנועז שבהם: גלעד צוקרמן – ראו למשל צוקרמן, 2008).

עטרי הצהירה ששגיאות בהבחנה בין זכר לנקבה (בשידור ובכלל) הן מהחמורות ביותר בעיניה. אימבר ציינה ששם המספר הוא הקושי העיקרי ברדיו ירושלים, אך הקפידה להזכיר שבעיה זו אינה קיימת רק שם, והעריכה כי לצערה ההבחנה בין זכר לנקבה עתידה להיעלם בסופו של דבר מהעברית.

כנר ציין את נושא שם המספר כתחום שאין להקל בו. גם הוא מבין שזה קושי מרכזי של דוברי העברית, אך הדגיש שבעיניו החריגים (בשם המספר כמו גם בכללים אחרים של הדקדוק העברי, למשל הגזרות והמשקלים) – דווקא מעשירים את הלשון ומגוונים אותה.

פרי ציין שהעברית שפה קשה. הוא הזכיר זאת אמנם בהתייחס לתנועות שאינן מקבלות ביטוי בכתיב העברי, אך ניתן לייחס את האמירה הזאת גם להבחנה בין זכר לנקבה. הוא סיפר שבגלל ההכשרה המעמיקה שעבר בקול ישראל, הורגל להקפיד בלשונו, וניכר היה בדבריו שבעיניו ההקפדה בשם המספר היא בין החשובות ביותר (אם לא החשובה ביותר).

אף בן-זאב ציין את ההבחנה בין זכר לנקבה כבעיה מרכזית של העברית והבהיר שחריגות בשם המספר צורמות לו מאוד. כך גם גלעד, שציין את העניין הזה כבעיה שאין להקל בה; לדעתו, ניתן להשלים עם טעויות בעברית הנשמעות בשידור, כל עוד הן נובעות מבחירה ומתוך ידע של המגישים, אך ציין שלדעתו טעויות בשם המספר נובעות מחוסר ידע של הדוברים.

ממצא מעניין שעלה מדבריה של מיכאלי הוא שאף היא עצמה סולדת משגיאות בשם המספר, וזאת למרות המגמה שהיא מנסה להשליט בשידוריה (כמו גם בחייה הפרטיים), שעניינהּ שינוי הסטטוס קוו בנוגע לכללים מסוימים הנוגעים להבחנה בין זכר לנקבה:

 

"ההחלטה שאם יש גבר אחד בתוך 1000 נשים וצורת הזכר היא זו שצריכה לשמש היא החלטה פוליטית. היא אמנם קדומה, אבל היא החלטה פוליטית, שנובעת מהבחנה מעמדית כאילו 1000 הנשים הללו אינן שוות אפילו גבר אחד [...] בעבר אני לא יודעת כמה משמעות הם ייחסו לשפה, אבל היום אני יודעת שאני כאן ועכשיו לא יכולה להתעלם מזה [...] מה שאני מנסה לעשות בא מתוך ניסיון אישי לגמרי".

 

השינוי שמיכאלי מנסה להנהיג החל כשגילתה שבכל כספומט ובכל מענה קולי אוטומטי "מדברים אלי" בלשון זכר יחיד. גם במקומות שלכאורה פנו אליה במכשירים האוטומטיים באופן אישי (כשהתעניינה בחתימה על מינוי לפילהרמונית, כשביקשה לברר את מצב חשבון הבנק שלה וכו') גם שם הפנייה הייתה בלשון זכר.

 

"זה יצר אצלי תחושה שאלֶה מקומות שלא רואים אותי ממטר, את כאילו לא קיימת. לכן זאת הייתה הריאקציה שלי, ואז התחלתי במודע לדבר רק בלשון נקבה, באופן גורף. ואז, בתחילת 2003, התחלתי את תוכנית הבוקר בערוץ 10, ולמרות שהיה לי קשה לסגל את זה, זה היה כבר שגור על פי לחלוטין, וכך, בשתי התוכניות הראשונות גם קובי אריאלי הגיב לזה, אמר 'גם אני חושבת' [...] והמרכזייה קרסה מטלפונים זועמים".

 

כאמור, רשף הזכיר בדבריו את הצורך לדבר בשידור בשפה רגילה וסטנדרטית, אך גם הוא הקפיד לציין שיש לשמור על התקינות של שפת השידור, ושם המספר היה המאפיין הראשון שהוא הדגיש את חשיבות אכיפתו.

 

2.8.2 על סוגיית הרי"ש הלשונית

לעניין הגיית רי"ש לשונית נמצאו דעות מגוונות. מדובר בהגייה הנתפסת ארכאית בימינו, שלפיה ההגה /r/ נהגה באמצעות שימוש דומיננטי בלשון (הגייה המוכרת מן הספרדית). בעבר נדרשו המגישים ברדיו לסגל לעצמם רי"ש לשונית, וחלק מן המגישים טענו בשיחה כי הסיבה לכך הייתה טכנית: עד שִלהי המאה ה-20 שידורי הרדיו היו מועברים גם בתדרי ה-AM בעלי איכות סאונד בעייתית, והגיית רי"ש לא לשונית לא נשמעה בבירור. כיום איכות השידור משתכללת כל הזמן והשידור בשיטת AM הופך מינורי, ולכן ההקפדה הזאת הופכת לכאורה מיותרת.

עטרי (שהתאפיינה ברי"ש לשונית כבר מילדות ודיברה בה גם בחייה הפרטיים) ציינה שהגייה זו היא חלק ממאפייני הלשון המוקפדת והמושלמת, ולכן יש להמשיך להגות רי"ש לשונית ברשת א' וברשת ב' (תחנות המלל והא ֹמֶר של קול ישראל), וּודאי במהדורות החדשות שם. אף אימבר ציינה את הדרישה לדבר ברי"ש לשונית בהתייחסה למהדורות החדשות, אף שמדבריה לא ניתן היה להבין את עמדתה בעניין.

כנר הפתיע כשציין כי בעיניו אין עוד צורך לכפות את השימוש ברי"ש הלשונית. הוא הזכיר שהסיבה הטכנית שחייבה בעבר את השימוש ברי"ש הלשונית נפתרה, וכיום הצלילים הבוקעים מן הרדיו חדים וברורים הרבה יותר. עם זאת, ציין שהוא ממשיך וימשיך להגות אותה בתוכניותיו (משום שהוא, כהגדרתו, "אחרון הדינוזאורים עלי אדמות"). מעניין להזכיר עוד בעניין הזה, כי כנר העיד על עצמו שהוא משתדל לדבר  בצורה דומה בשידור ובחייו הפרטיים, אך את הגיית הרי"ש הלשונית הוא אינו מיישם כשאינו ברדיו, ולא הצליח לקבוע האם הסיבה לכך היא הקושי להגות את הרי"ש הלשונית או שמא תגובות הסובבים. דעה דומה בעניין השמיע פרי, שטען כי כיום אין עוד צורך בהגיית רי"ש לשונית בחדשות. הוא אף הזכיר שדרישה דומה להגות רי"ש לשונית הייתה בשעתו גם בפזמונים ובשירים, אך זו החלה להיעלם כבר בשִלהי שנות ה-70, וכיום נעלמה לחלוטין.

מיכאלי ביקשה להזכיר שכאשר התגייסה לשירותה הצבאי בגלי צה"ל, בשנות ה-80 של המאה ה-20, עדיין נדרשה הגיית הרי"ש הלשונית, אך עוד לפני שחרורה בוטלה הדרישה הזאת בגלי צה"ל, וניכר היה להבין מדבריה שזה מהלך מבורך. גלעד הזכיר בדבריו את הגיית הרי"ש הלשונית, בהתייחס למאפיינים של העברית שאין להם עוד מקום ברדיו בימינו. לדבריו:

 

"אי אפשר להתבצר באיזה עברית עם רי"ש [לשונית] ועי"ן וחי"ת [גרוניות] ובמילים במלרע ובמלעיל שנהגות ההפך בשפה המדוברת".

 

2.8.3 על סוגיית ההטעמה

ההטעמה המלרעית (שבה ההברה האחרונה במילה מודגשת יותר מן האחרות, לדוגמה 'חלו>ן', 'בניי>ן', 'תינו>ק' וכו') וההטעמה המלעילית (שבה ההברה הקודמת לאחרונה היא המובלטת יותר, לדוגמה 'מחב>רת', 'ציפ>ורן', 'כ>סף' ועוד) הן שתי צורות ההטעמה המוּכרות ביותר בשפה העברית. בימינו יש נטייה לא להקפיד על ההטעמה המקורית של המילים, למשל בהגיית שמות מקומות: הערים 'רח>ובות', 'פתח ת>קווה', 'ר>אשון לצ>יון'...; השמות: 'פ>נחס', 'חי>ים', 'מ>שה'...; וכמובן שמות עצם אחרים ובהם 'ע>וגה', 'א>צבע', 'א>מצע' וכו'.

גלעד הציב את ההבחנה בין הגייה במלרע או במלעיל לצד הדרישה להגות רי"ש לשונית וההקפדה לבטא את האותיות הגרוניות כראוי, כדרישות שאין בהן עוד צורך (והיגיון) ברדיו בימינו.

אימבר סבורה שיש להקפיד לדבר עברית תקנית ברדיו, ובכל זאת מאמינה שההטעמה המאפיינת את העברית אינה צריכה לחול על מילים לועזיות. למשל, המילה 'אמריקנ>ים', שנדרש ממנה להגות אותה במלרע במהדורות החדשות בקול ישראל, וציינה שזאת הייתה דרישה שהיה לה קשה לבצע.

פרי סיפר שבחייו הפרטיים הוא בדרך כלל אינו מקפיד על ההגייה המלרעית התקנית במספרים 'ארבע' ו'שמונֶה', אך בשידור הוא משתדל מאוד להקפיד על כך. למרות זאת, סיפר כי כשכיהן כמנהל מחלקת הקריינים בקול ישראל לא מיהר להעיר לעובדים תחתיו, שעשו שימוש בשידוריהם בחלופות מלעיליות, אם אלו באו במקרים מסוימים והולמים.

 

2.8.4 על סוגיית תיקון היתר

תיקון יתר (היפרקורקציה) הוא שינוי צורה דקדוקית אחת לחלופה מוטעית שלה, בהשפעת תופעות החלות במקרים אחרים (שורצולד וסוקולוף, תשמ"ב: 98). דוגמות לכך הן המילים בַּפֿעם, בַּפֿועל, הֶחַשמל וכו' (הצורות הנורמטיביות הן: 'בַּפַּעם' או 'בְּפֿעם' – והבחירה תלויה ברצון ליידע או לא ליידע את המילה). סוגיית תיקון היתר עלתה לדיון על ידי שניים מהמרואיינים: עטרי הזכירה את התופעה ואף הגדירה אותה: התופעה הלשונית המטרידה ביותר; לדעתה, התנהגותם של אנשי שידור שאינם יודעים את לשונם כאילו הם יודעים אותה, היא חוצפה, שכן לפי ראות עיניה אין לתת לאדם לעבוד במקצוע, שאפילו התשתית לו אינה מצויה בידיו.

אף פרי הזכיר את תיקון היתר ואת הקושי שלו אִתו. הוא ציין שבעיה זו (כמו בעיות אחרות) מושפעת לעתים קרובות מהשירים. בעניין זה הוא הזכיר מקרה, שבו לפני שנים אחדות, בעקבות תיקון יתר באחד משיריו, נדרש הזמר אריק סיני להקליט אותו מחדש, וזאת עקב ההשפעה של שירים על המאזינים.

מעניין שפרי ציין בעניין זה, שלדעתו בימינו לא סביר שזמר יתבקש לתקן שיר בעל חריגות דקדוקיות, והנה, סמוך לשיחה אִתו נדרש הזמר הראל מויאל לתקן את השיר "לא מַכִּירִים אותך" שלו, שאותו שר בצורה שאינה נורמטיבית *"לא מֵכִּירִים אותך". ניתן למצוא ידיעות רבות בעניין בעיתונות הפופולרית, וכמה מהן מצויות אף בנספחים אצל מרקו (תשס"ח: 140-139).

 

2.9 על הדרכות בלשון

אימבר ציינה שבקול ישראל, בשעתו, התקיימו הדרכות שוטפות בלשון, ולדעתה זה מה שגרם לרמת הלשון הטובה של המגישים שם. ברדיו האזורי לא ידוע לה על הדרכות מעין אלה, והיא הצרה על כך.

פרי ציין שעד לפני מספר שנים נערכו בקול ישראל הדרכות לשוניות, אך לצערו בשנים האחרונות הן לא מתקיימות. עם זאת, המגישים הצעירים יותר בקול ישראל יכולים ללמוד, ולומדים, מהמגישים הוותיקים, שרכשו עברית מצוינת בגלל ההכשרה הלשונית הקפדנית שעברו שם בשנות ה-70. פרי הצר על העובדה שברדיו האזורי לא מקיימים הדרכות מעין אלה וסיפר שקִיים במשך שנים רבות הדרכות לשוניות לצוותי בידור בבתי מלון באילת, משום שהנהלת המלונות ראתה את החשיבות של שפת העובדים שלה.

 

 

3. סיכום

מניתוח התוכן של דברי המרואיינים מתקבל מידע רב בנוגע לחשיבות שהם מייחסים ללשון השידור. באופן כללי ניתן לומר, כי ניכר שהשדרים רואים צורך חיוני להעביר תכנים בתקשורת המשודרת בלשון תקנית ורהוטה, אך לכל אחד מהם גבולות אישיים. עם זאת, ניתן להניח שלחלק מהמגישים הצעירים יותר (שלא השתתפו במחקר) דעות שונות מאלה של הוותיקים.

המחקר גילה עמדות שונות של המגישים בנוגע לסגנונות השידור, ללשון הראויה במהדורות החדשות ולזו הראויה בפרסומות, וכן את דעתם על עצם תפקידם ועל סוגיות ספציפיות בלשון.

נראה שלפי רוב המגישים שהשתתפו במחקר, ניתן לזהות הבדלים מסוימים בין הרמה הלשונית בקול ישראל, התקינה יותר, לבין זו שברדיו האזורי התקינה פחות.

ניתוח ראיונות העומק עם בכירי המגישים ברדיו הממלכתי וברדיו האזורי נמצא יעיל, וחשוב להמשיך לחקור את נושא התקינות הלשונית בעברית המדוברת ובתקשורת ההמונים בכלל, ובשידור האלקטרוני בפרט.

 

 

4. רשימת המקורות

אלמגור-רמון (תשנ"ב)         אלמגור-רמון רות, מה נשתנה בלשון השידור, לשוננו לעם, מג, עמ' 30-37.

 

אלמגור-רמון (1998)           אלמגור-רמון רות, מאבא בנדויד ועד שינקין, פנים, 7, עמ' 71-75.

 

בירנבאום (תש"ס)  בירנבאום גבריאל, מקומה של הכוונת לשון בימינו, בתוך: אורה שורצולד-רודריג, שושנה בלום-קולקה ועלית אולשטיין (עורכות), ספר רפאל ניר – מחקרים בתקשורת, בבלשנות ובהוראת לשון, ירושלים, כרמל 334-349.

 

בנדויד ושי (תשל"ד)            בנדויד אבא ושי, מדריך הלשון לרדיו ולטלוויזיה, ירושלים, רשות השידור.

 

הרשות השנייה (2005)       הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מדריך האתיקה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (תאריך הכניסה לאתר: 2 באוקטובר 2007).

/מדריך%20האתיקה%20יוני%202005.pdf<

 

יצחקי (2007)       יצחקי ראומה, מגמות בלשון הפרסומת לילדים – התרחבות השימוש

בלעז ובעגה (=סלנג), אתר הרשות השנייה (תאריך הכניסה לאתר: 10 בנובמבר 2008).

<http://www.rashut2.org.il/critic_speech.asp?pgid=28603&catid=72>

 

כספי (תשנ"ה)                   כספי דן, תקשורת המונים, תל-אביב, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה.

 

מוצ'ניק (תשס"ג)    מוצ'ניק מלכה, לשון, חברה ותרבות, פרק 7, תל-אביב, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה.

 

מרקו (תשס"ח)                  מרקו אריה, לשון הפרסומת ברדיו הממלכתי וברדיו האזורי,

רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, עבודת גמר לתואר שני.

 

סיוון (תשמ"ה)                   סיוון ראובן, לקסיקון דביר לשיפור הלשון, תל-אביב, הוצאת דביר.

 

צוקרמן (2008)                  צוקרמן גלעד, ישראלית שפה יפה, תל-אביב, הוצאת עם עובד.

 

רוגל ושכטר (1995)            רוגל נקדימון ושכטר עמית, מסמך נקדי, הוצאת אור וצל הפקות דפוס בע"מ.

שורצולד וסוקולוף (תשמ"ב)   שורצולד אורה וסוקולוף מיכאל, מילון למונחי בלשנות ודקדוק, אבן יהודה, רכס

 

חוקים

חוק רשות השידור (תשכ"ה)  חוק רשות השידור, התשכ"ה – 1965.

 

חוק הרשות השנייה (תש"ן)   חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, התש"ן – 1990.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד