פריד אבו שקרה, "בין מורשת למודרניזם"
פריד אבו שקרה, "בין מורשת למודרניזם"

בין מורשת למודרניזם

אמן פלסטיני נתון היום בדילמות וחיפוש דרך  בתוך עולם של ניגודים וריבוי זהויות האמן הערבי מול המסורת והזהות, ההוויה והמודרניות

באיזה מידה אנו חיים את ההתרחשויות ומתחברים אליהן? כיצד אנו משלבים את ההתרחשויות עם המודרניזם? האם האמן הערבי-מזרחי מיטיב להכיר את המודרניזם, מעשיר אותו, מתייחס אליו כאל צורה ותוכן, או שמא הוא מתייחס רק לקליפה החיצונית של המודרניזם תוך שהוא מציב עצמו בתוך המסגרת של "האחר" מבלי להיטמע בתוך המודרניזם באמצעות פעולה מתמשכת של מחשבה ופעולה? ואולי המורשת היא שמכתיבה את תפיסת עולמו ויצירתו של האמן? כיצד יכול האמן לפרוץ את נדבכי המסורת ולנוע לעבר המודרניזם? איך נשמור על אינטראקציה עם המורשת ואיך נוכל לייצר מודרניזציה מבעד למורשת זו? כיצד יכולה האמנות הפלסטית להתמודד עם המורשת, ההיסטוריה והעבר? האם נוכל להתייחס לגלובליזציה ולמודרניזם כאל דברים שנכפו עלינו או שמא נמצא את עצמנו שותפים ליצירתן? מהו המכניזם עליו מתבסס היחס בין האמן לצופה ומהם הצעדים הנדרשים להסרת המחסומים ולצמצום הפערים בין האמן לבין הצופה, צרכן האמנות?

הזרם האמנותי המקומי מצפה לשיפוטו ולהכרתו של המערב מבעד לתרבותו ומבעד למסגרות התפיסה התרבותית שלו. האוריינטליזם כבר חקק מושגים אלה. האוריינטליזם, אשר מתייחס לאמן ולאינטלקטואל הערבי מתוך התנשאות ובמבט של רחמים וחמלה. יחסו של האוריינטליזם לאמנות הערבית הפלסטית הוא יחס של אהדה נטולה כל ניסיון לתת את הדעת על ערכה האסתטי וערכה האמנותי. הוא מתייחס אליה כאל תוצר של מורשת תרבות קמאית. כך מצליח האוריינטליזם להדגיש את התפתחות תרבותו הוא. הדבר מתרחש על אף האהבה שרוחש המערב למזרח ולמרות אהבתו לבנייניו, לקישוטיו, לרישומיו ולטעמו המתקתק של המזרח, ולמרות אהבתו למסורותיו ומנהגיו. אלא שדברים מעין אלה הושמו במסגרת הנוסטלגיה על מנת להדגיש את התפתחותו אל מול נחשלותנו.

כל האהבה השלילית הזו שמרעיף עלינו המערב הביאה לכך שנשאר בעלי גישה חד כיוונית התרים אחר פתרונות אופטימאליים, שבעטיים נחלקו האמנים הפלסטינים הערבים לשתי קבוצות: קבוצה ראשונה אימצה את בית מדרשו של המערב, היגרה אליו, פעלה במסגרת הנורמות והתכנים שלו, הפנימה אותם ושבה אל המזרח כדי לכפות את תרבותה, שנשאבה מתרבותו של האחר, על האליטות האינטלקטואליות והאמנותיות, תוך שהיא מייבאת אליהן את מסגרות המודרניזם, החדשנות וההתמערבות חסרות המהות והתוכן. מאותו שלב החלה קבוצה זו להעשיר את המסגרות המיובאות הללו בקישוטים ובחמר מבלי שיתרחש תהליך של מיזוג המורשת עם כל התכנים המושאלים. הקבוצה הראשונה נשארה במולדתה בשם הלאום, בשם הפטריוטיזם ובשם הדת, תוך שמירה על "כבודה האמנותי". אנשי קבוצה זו הפכו לאמנים הפועלים על-פי אינסטינקטים, מתוך המורשת, או אולי ניתן לומר – לאומנים. אמנים אלה נותרו מנותקים מהחידושים, מההתפתחויות ומן המודרניזם. הקבוצה הראשונה מבקשת להתפתח תחת דגל הקדמה והסוציאליזם, כשהיא מפנה עורף למורשת התרבותית, ואילו הקבוצה השנייה מחפשת את עצמה והתקדמותה בהתבסס על העבר, הדת והלאומיות. אלה הם שני צדדים של אותו מטבע. היכן נמצא שביל הזהב?

ההבנה הלקויה של המודרניזם גרמה ליחס עיוור כלפי כל מה שבא מהמערב, וקבלתו כתורה מסיני. גם היחס שלנו למוסדות התרבות, הדת והפוליטיקה שלו, הוכתב על-ידי המערב. מושגים כמו, לאומיות, דמוקרטיה וסוציאליזם,לא נותקו מהרקע התרבותי שלהם. האסתטיקה האמנותית והפילוסופיה הערבית, אף הן לא הובנו במונחים של התרבות הערבית עצמה. עמוק בפנים אנחנו ניזונים מערכים המועברים מדור לדור ומן המורשת התרבותית, ואילו הנגלה הוא תוצר של החצנת ודיכוי מורשת זו. המסכה האירופית הינה ביטוי להתפוררות האישיות המקורית, המשקפת העדר יכולת ליטול חלק בעיצוב פני הדור והשארת מלאכת ההבניה והעיצוב בידי אחרים אשר יוצרים את המודרניזציה המשתלטת על דורנו. (1)

בעיה נוספת מוצאת לה ביטוי בקיצוניות, המצאת פתרונות מוחלטים ודרסטיים, כאשר האמן מוצא עצמו בתווך, בין פטיש "המותר" וסדן "האסור". האם מבין שני הקטבים הללו יכול האמן לתפקד כמקור השראה או כסוכן של שינוי? גם אם האמן יעשה זאת, הרי שבמכחולו הוא תוחם את גבולות מחשבתו ואת המרחבים שבהם יכולה מחשבתו לנוע. וזאת משום שיהיה עליו להעריך את יצירותיו על-פי קוד "הקדושה" ועל-פי קוד המוסדות האסלאמיים, שרק באמצעותם הוא מבין את הדיאלקטיקה המבוססת על התיאולוגיה. לבסוף הוא הופך לגרורה של השלטון, של מרכזי הכוח ושל התנועות המוסדיות, הרחק מן התובנות שמפתחים האינטלקטואלים וההוגים תוך חופש פעולה מוחלט, פטור מכבלי המגויסות הפוליטית, ותוך אבחנה בין התרבות, ההבנה והידע.

עוד בשנת 1894, במאמר בעיתון "אלמנאר", הוציא השיח מחמד עבדו פתווה  (פסק הלכה) אודות הציור והפיסול ועמדת השריעה (ההלכה) המוסלמית לגביהם. הוא עשה זאת לאחר שראה יצירות רבות במהלך גלותו באי סיציליה. הוא השווה את הציור לשירה וכינה אותו " ספר הצורות והסיטואציות האנושיות". במתווה שלו נאמר:

" הציור הפך לעובדה קיימת ואין חולק על כך שהוא ממלא ייעוד מסוים, מה גם שמשמעות הסגידה לתמונה או לפסל יצאה כבר מן התודעה. אם כן או שתחרצו את דינו בכוחות עצמכם לאחר מעשה או שתפנו בשאלה אל המופתי והוא ישיב לשאלתכם בעל פה. אם תרצו סימוכין במאמר הנביא: "העינויים הקשים ביותר ביום הדין הם מנת חלקם של הציירים". אני מניח שיהיה מי שיאמר שאמרה זו יצאה מפי הנביא בתקופה שבה נפוצה עבודות אלילים. אם שני איסורים אלה הוסרו ובתועלת עסקינן, הרי שציור בני אדם דינו כציור צמחים ועצים. אני נוטה להאמין כי השריעה האסלאמית רחוקה מלאסור שימוש באחד מאמצעי ההוראה הטובים ביותר". (2)

לפיכך האמנים, כפרטים או כחלק מקבוצת אמנים החוסה בצילו של הפונדמנטליזם , משולים הם לשמן הצף על פני המים מבלי לחלחל לתוך הנימים והרקמות של החברה. הם הופכים את האמנות לכלי של קיפאון וקיבעון, במקום להפכה לכלי דינמי הצועד לקראת המודרניזם תוך הרמוניה עם התרבות המתהווה של הדור.

האמן המקומי מוצא את עצמו בתוך עולם של ניגודים וריבוי זהויות: התרבות, השפה, האדמה. לאן פונה האמנות שלו, עבור מי הוא מצייר ויוצר? נוצרת דילמה כאשר אתה נדרש לתת ביטוי למולדת ולסביבה אליהן אתה משתייך ובה בעת להביע את השקפת עולמך, תחושותיך והרגש האנושי שבך. זוהי בעיה להיות יוצר מחדש ומקורי בתחום שלך כאשר אתה מתבקש גם להבין ולבטא את מכאוביהם ותקוותיהם של האחרים בתוך מרחב ערבי אבוד ומאוכזב, העסוק בהשגת פת הלחם. הרי זה בלתי אפשרי בעליל לעמוד בכל הדרישות הללו. כל הניגודים הללו, יחד עם המושגים והחוקים המיובאים, הרחיבו את הפער בין האמן לבין צרכן האמנות, הזקוק לאינטראקציה הזו כדי שימשך אל התנועה האמנותית המקומית, כמו גם העולמית, ועל- מנת שיתחיל משם את צעדיו הראשונים בהבנת היצירה. אם נדבר עם אנשים במושגם מיובאים, הם יתחילו לחפש דרכים אחרות להתמודד עם תופעות אלה מבלי להתאמץ ולפתח את המכניזם הנכון להבנתן. יצירות המכניזם הזה היא משימה מוסדית.

בנקודה זו אין מנוס מפתיחת סוגריים והעלאת שאלות רבות ( האם הכרחי שכל מה שמקובל ברחוב המערבי יהיה מקובל גם במקומותינו המזרחיים? במילים אחרות, האם כל מה שחל על החברות המערביות יחול גם עלינו ויתחולל גם אצלנו?) האמן נדרש להתמזג עם הגלובליזציה ומתבקש לעסוק בלמידה, חקירה ויצירה בתוך סביבתו הקרובה, כדי לתרום בראש ובראשונה לעיצוב פניה של החברה ובשלב מאוחר יותר לתרום לעיצוב פני העולם. הכרחי לחזק את הקשר בין תוצרי המורשת לתוצרי המודרניזם, הן ברמה האישית והן ברמה המוסדית. כאשר הבין הסופר טהה חוסין שהמימד הים תיכוני האירופי מהווה אבן יסוד בתרבות המצרית, דבר שהרתיע רבים באותה תקופה ועדיין מרתיע, וביתר שאת, את הזרמים הפונדמנטליסטים, לא היה בהכרה זו משום ביטוי לנחיתות אל מול התרבות האירופית ולא הייתה זו אותה נטייה של המעמד הנחות להדביק את המעמד הנעלה ממנו ולחפש לעצמו זהות חדשה במקום הזהות האבודה. הכרתו של חוסין נבעה מהבנה עמוקה של המורשת התרבותית המצרית והבנה עמוקה עוד יותר של הצורך בהתחדשות תוך שימוש בשיטות החדשות של הקדמה.

גם אם יצירותיו של טהה חוסין מושפעות מהזרם האירופאי ומהוגי דעות אירופיים דוגמת קאנט, דורקהיים, אנטול פרנס ואנדרה ז'יד, הרי שהוא התחיל באבן ח'לדון, אבו אלעלאא אלמיערי והשירה הג'אהלית(3). אנו מוצאים אמנים הנאחזים במורשת העבר ואמנים שאימצו לעצמם מסגרת מודרנית מבלי להידרש למטען התרבותי העצום שהוריש לנו העבר.

מן הראוי שהמורשת תשמש מקור לכל יצירה, גם אם האמן מאמץ גישות מערביות בעבודתו. כל עם חייב לאמץ את המודרניזם בכל תחומי חייו כדי למצוא ביטוי לקיומו, על מנת לפתוח אפשרויות ליחסי תרבות הדדים עם העולם המודרני ולשם בניית הדור באופן רציני ותוך השקעת מאמצים בעוצמה שתשווה לעוצמתם של האחרים מבלי להיות כפופים למעמסות ההגמוניה האתנית, הדתית והלאומית.

הדבר מוביל אותנו להתייחס לאמנות היפה ולאמנות הפלסטית מתוך הכרה וכדי שהגלריות בארצותינו, למרות מספרן הדל, ייטלו על עצם בצדק, את האחריות לשאת תואר של מוסדות מדעיים כמו אוניברסיטאות ומכללות וכמו כל מוסד שממלא את ייעודו בפיתוח שיטות מחקר ולמידה, המורשת והמודרניזם, על כל המטען התבוני, החומרי והפיסיולוגי שלהם. על נושאים כגון אלה יש לכתוב מאמרים, לעקוב אחריהם ולכתוב עליהם מחדש תוך התחשבות באמן היוצר, התחשבות בצרכני האמנות ובצופים ובניית קשר תרבותי בין היוצר לצרכן, כדי להסיר מחסומים ולאפשר לצופה להתקרב ולצמצם את המרחק בינו לבין היוצר ובינו לבין יצירת האמנות, ועל מנת לפתוח את השער לדיאלוג ובאמצעות השלושה – האמן, הצרכן והמחקר – ליזום התרחשות. באותה מידה שההתרחשות יוצרת צורות חדשות של אינטראקציה והבנה, ההתרחשות משנה את התייחסותו של האדם אל עצמו ואל הזולת. זה דינה של ההתרחשות התקשורתית המתבטאת במהפכת המידע  ובשטף הטכניקות התקשורתיות. באותה מידה שהתרחשות זו, בזכות רשתות התקשורת האלקטרונית, מטשטשת את הגבולות בין הלשונות, התרבויות והיבשות, היא גם פותחת נתיב לדיון באדם הגלובלי. כך משתנה הקשר בין האדם לזהותו ובאותה מידה מתאפשר קיום קשרים חדשים בין בני – האדם (4).

חווית ההתרחשות בדרך זו, אין מטרתה לרצות את עדת כותבי המאמרים, המבקרים, מעצבי הגלריות והאוצרים הסובבים, אלא לשרת את מטרותיו האישיות והמקצועיות של האמן, הבאות לידי ביטוי, בחירות, תפיסת עולם ונוכחות, על מנת שיגאל עצמו מן האילוצים המוסדיים הנכפים על המאנות ואשר מטילים עליה מצור של תלות, התרפקות על העבר, אגואיזם, חיקוי והטפה. כדי שנחיה בלב המחזה, במרכז הבימות התרבותיות, עלינו לגייס את היצירתיות שלנו, וזאת כדי לפעול למען קיצור המרחקים וצמצום הפערים בין הייחודיות לגלובליזציה, בין ה"אני" ל"אחר", בין המורשת למודרניזם, בין ההתרחשות לבין ההגות, וכדי לתת לאמנים, לאינטלקטואלים ולהוגי הדעות הערבים הזדמנות להשתחרר מצוואר הבקבוק וליטול חלק בעיצוב סביבתם תחילה ועיצוב העולם לאחר מכן.

הערות:

1. עפיף אלבהנסי (1997), "אלפן אלערבי בין אלהויה ואלתבעיה". מהדורה ראשונה, דאר אלפיקר אלערבי, עמ' 113.

2. מוחמד אבו זריק. (2000). "מן אלתאסיס אילא אלחדאת'ה", מהדורה ראשונה, דאר אלפארס, עמאן, עמ' 56.

3.פתחי עבד אלפתאח. (2002). "מגלת אלמוחיט אלת'קאפי", גיליון מס' 6. עמ' 5.

4. ד.עלי חרב. (1997),אלפיקר ואלחדת', מהדורה ראשונה, דאר אלקונוז אלאדביה, ביירות.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד