קלאברים, סטלנים וקוקיצות
קלאברים, סטלנים וקוקיצות

רוביק רוזנטל הוא סופר ולשונאי, העורך של "פנים"

 

בתל אביב לא היה אף פעם סלנג מהסוג הירושלמי ואפילו לא מהסוג האשקלוני, אבל יש לה מעמד של מרכז היווצרות סלנג שאינו תחום בגבולות המקום אלא בגבולות של תדמית, השפעה וזרמים חברתיים או קבוצות תרבותיות

 

האם יש סלנג תל אביבי?

לשאלה הזו שתי תשובות.

תשובה אחת: אין, אין דבר כזה, סלנג תל אביבי.

התשובה השנייה, יש, ועוד איך יש סלנג תל אביבי.

שתי התשובות נכונות.

"אין" סלנג תל אביבי באותו מובן ש"יש" סלנג ירושלמי. הסלנג הירושלמי נחשב אב הטיפוס של הסלנג המקומי. הוא מקיף תחומי חיים לרוב: מזון, משחק, הווי, פשע. יש אומרים, ובמידה של צדק, שהסלנג הירושלמי הוא נוסטלגיה טהורה, וכי הוא משקף ירושלים רחוקה, של שכונות, שאבדה ואיננה.

בזכות "האח הגדול" התוודענו אל פלאי הסלנג האשקלוני. שם קוראים לאשכנזים "פרידמנים". למה? ככל הנראה זהו גלגול של "אפרידרים", תושבי אשקלון הוותיקים שהיו דווקא אשכנזים וגרו בשכונת אפרידר.

בתל אביב לא היה אף פעם סלנג מן הסוג הירושלמי ואפילו לא מן הסוג האשקלוני. המונח היחיד שאני מעלה בדעתי, המייחד את תל אביב כמקום, כקהילה, הוא "חוב"תים", חולונים בת ימים, ויש מרחיבים לחייברים, חולון, יפו, בת ים וראשון. הוא מייצג את ההתנשאות התל אביבית. וגם עליו טוענים שהתיישן.

אין סלנג תל אביבי כי תל אביב איננה קהילה, היא חסרה את החוויה של מקום סגור, נבדל וזקוק לסממני זהות, שהוא הבסיס לצמיחת סלנג מקומי.  ובכל זאת, יש סלנג תל אביבי. הוא רחב, מרתק ומשעשע. הוא משקף תת תרבויות חשובות בחברה הישראלית. יש סלנג תל אביבי, כי תל אביב היא מרכז תרבותי בשורה של תחומים: אמנות, תקשורת, כלכלה, והווי של צעירים המתכנסים אל העיר כחלק ממסע ההתבגרות, ורובם פורחים ממנה לאחר שהתיישבו והקימו משפחות.

להשוואה, לצד הסלנג הירושלמי המתיישן, ירושלים היא מוקד סלנג חשוב המבטא קבוצות שאינן בהכרח ירושלמיות. למשל, הז'רגון הגששי מושפע מאוד וגם מתעד ומחזק את השפה הסמך-טיתית שמרכזה ירושלמי, מתובלת בלדינו.  משפט כמו "טוב תחכי לי צ'פצ'ולה", כמו גם המשפט הטברייני המאוד מחוזי "אתה אל תיתן לי דוגמה את צרפת, אלה לא חברותיים" אינם משפטים תל אביביים. הם ירושלמיים, או טבריינים, משודרגים בידי אמני שפה. גם הסלנג הדתי-לאומי שהתפתח בקינים של בני עקיבא ובישיבות הכיפות הסרוגות מזוהה במידה רבה עם רוח ירושלים. הסלנג החרדי מזוהה עם ירושלים כמו גם עם בני ברק.

באותה מידה יש לתל אביב מעמד של מרכז היווצרות סלנג שאינו תחום בגבולות המקום אלא בגבולות של תדמית, השפעה וזרמים חברתיים או קבוצות תרבותיות. תל אביב היתה מאז ומתמיד, אבל ביתר שאת לאחר קום המדינה, המקום הפתוח, המסרב להיסגר כקהילה. מקום לא גדול יחסית לערים בעולם הרחב וגם יחסית לירושלים, אבל כזה שעם בוקר ואחר הצהריים ובערב נוהרים אליו מכל מקום: לעבוד, לעשות עסקים, לראות תיאטרון וקולנוע ולבלות במועדונים. תל אביב היא עיר התקשורת והתרבות, ותל אביב היא סמל לתרבויות פתוחות המתכתבות עם סצינה תרבותית עולמית כלשהי.

תל אביב היא גם עיר שהאוכלוסייה בה מתחלפת במהירות יחסית, והיא שואבת רווקים אחרי הצבא ועד נישואיהם. התקופה הזו מתאימה מאוד ליצירת תרבות ושפה. לכן לא יכול היה להיווצר בתל אביב סלנג מקומי, אבל חלקים גדולים של היצירה הלשונית הישראלית מתרחשים בתל אביב, ובעיקר, מקבלים בתל אביב את הלגיטימציה ואת התפוצה ההופכת ביטוי מזדמן לערך לקסיקלי מוכר.

 

תל אביב היא המקום החשוב שבו התמודדו, ועדיין מתמודדים ביניהם, הפן הגברי והנשי של הסלנג הישראלי. הפן הגברי הוא תרבות המאצ'ו הישראלית. הוא בא לביטוי בפער המבהיל בין כינוי גברים ונשים בסלנג. הגבר הוא חזק וחכם, דהיינו, אבדאי, ג'באר, ז'לוב, פטיש ואם רוצים לעלוב בו אומרים שהוא נקבה או סיסי. האישה היא מכוערת וטיפשה, דהיינו, זנזונת וכוסית  ושרמוטה, או לחילופין פוסטמה וכלבתה, פרחה וצצקה, יכנה ומכשייפה, ובמקרה הטוב שאפה. רוב ביטויי הסלנג המתייחסים ליחסי מין מדגישים את הצד הכוחני של היחסים ואת פעולת הגבר.

הסלנג הזה התפתח במסגרת הסלנג הצברי של היישוב וראשית שנות המדינה, הוא מושפע מהתרבות הצברית שקידשה את הגבריות, ונתמך על ידי הערבית. לא בכדי חלק לא קטן מהכינויים לשני המינים מקורם בערבית. הסלנג המאצ'ואי לא היה "תל אביבי" במובן כלשהו, אבל גם כאן הוא הונצח בסדרת סרטי "מציצים" של אורי זוהר וחבריו.

בשנות התשעים החל להתפתח "תרבות שינקין", שהיום כבר רבים מספידים אותה או אפילו טוענים שלא היתה מעולם. גם רחוב שינקין לא היה ואינו "מקום" אלא סמל, והוא התבטא בחדירתה של שפת ה"כזה כאילו" שפשטה כאש בשדה קוצים בכל רחבי הממלכה. "כזה כאילו" הוא ביטוי מודולרי. אפשר להשתמש בשני חלקיו, ואפשר להשתמש בכל אחד מהם בנפרד, ובכל השימושים הוא סמן שיח, כלומר, יש לו תפקיד בזרימת המשפט. לכאורה אין לו משמעות, אך הוא  אינו בהכרח קשר ריק. זהו ביטוי המבקש, לכאורה בלי דעת, להסתייג, להקטין, להודיע שמדובר באפשרות. בכך הוא איתגר את השפה המאצ'ואית הנחרצת והגסה המאפיינת את הסלנג הישראלי בדרך כלל.

בעקבות "כאילו", שהוא תרגום שאילה של like האמריקני, זרמו לסלנג הישראלי מילים רבות באנגלית שהביאו משב רוח מעודן. השבח הצונן "קול" לעומת "בובה או "פגז". "לוק" שהפכה מילה מובילה בכל הקשור לעיצוב, לבוש, תדמית, "טאץ'" ואחרות. מהלך אחר המבטא את התגברות השפה הנשית הוא זיכּור (מלשון זכר) או ניתוח לשינוי מין של מילים שיעודו לנשים ונתפסו פוגעניות, כמו "חתיכה" שהיתה ל"חתיך", "שאפה" שהיתה ל"שאף", וכמובן, "כוסית" שהיתה ל"כוסון".

ההתגלגלות הזו של "שפת הגבר החדש" ושל הטאץ' האמריקני היא תל אביבית, מפני שבה מתרכזים זרמי השפעה חילונית-מערבית לטוב ולרע.  התרומה התל אביבית המרכזית לסלנג העברי היא השפות המיוחדות שנוצרו בתרבויות משנה שמרכזן בתל אביב. התרבויות האלה מייצגות מבחינת הפעילות תרבות של בילוי ונהנתנות. מבחינת הזירה הגברית-נשית הן מייצגות תרבות שבה השליטה הגברית פוחתת ואפילו נעלמת. לצד הרוח הכללית שהיא מייצגת, היא גם מרכז בלתי מעורער של שלוש שפות-מייצגות תרבות, המביאות את הזרמים האלה בדרך מובהקת, פרובוקטיבית במידה.

 אלה הן שפת הבליינים או הקלאברים, שפת מעשני הסמים הקלים, או הסטלנים, ושפת ההומוסקסואלים. בשלושת המקרים התפתח הסלנג בעיקר בשלושת העשורים האחרונים, ומעמדו ונוכחותו היום בסלנג הישראלי בולטת ללא השוואה לתקופת המדינה והמדינה שבדרך.

 

הקלאברים                        

הבליין הבינלאומי הוא הקלאבר. גם הבליין התל אביבי הוא קלאבר. קלאבר, מן המילה האנגלית-בינלאומית club, מועדון. קלאברים יש בכל הארץ, אבל גם כאן עיני קלאברי האומה נשואות לתל אביב. שפת הקלאברים רובה ככולה אנגלית, והווי המועדונים כמו שפתם דומים בעולם כולו. הבילוי מתרחש בבארים או בפאבים, בתערובת של אווירה, אופנות ומונחים הקרויה סצינה, בדרך כלל בצירוף: "הסצינה התל אביבית".

תל אביב היא עיר הקלאבים, הבארים, הבאר-מסעדות, הקופי-שופס, ויש בה גם ביסטרו, לא אחד ולא שניים. לצד אלה התחדשה בה תרבות תל-אביבית מסורתית, תרבות הקיוסקים שהתמקמה בערוצי השדרות. לעומת תרבות הבארים והקלאבים, שהיא תרבות הפנויים ומהווה זירת חיזור לילית, תרבות הקיוסקים היא משפחתית, אחר צהריימית.

סביב תרבות החיזור ייבאה הסצינה התל אביבית את מונחי הפיק-אפ. אנגלית: pick-up, מילולית: להרים או לשלוף. תרבות הפיק-אפ היא תרבות ציד גברית-נשית, נעדרת גינונים ונועדה במוצהר למצוא בן זוג ליחסי מין מזדמנים. הוא מתרחשת ב"פיק-אפ בארים", ומי שנאחז בדיבוק החיזור באופן הזה משתלב ב"פיק-אפ מאניה",  ויש משתמשים גם בפועל: לפקפק. גם תרבות ה"דייטים", אחותה הבכורה והשמרניה של הפיק-אפ-מניה, נשענת על מסד האנגלית, הן במשמעות מפגש חיזור והן במשמעות בן הזוג למפגש.

אם הדייט הוא ביטוי פורמלי ומנוכר משהו, ובכך כה אמריקני, הפיק-אפ הוא כבר אינסטרומנטלי לחלוטין, וכך מפעפעות עמדות תרבותיות ופסיכולוגיות לתרבות באמצעות השפה. בימי התום, אם היו אי פעם, הדייט היה "רנדוו", מילה צרפתית המעלה ניחוחות בושם, וליל פיק-אפ היה "סטוץ", מילה בתהליכי התיישנות ומקורה ביידיש: סטוט-זיך.

בפאב תל אביבי גם אוהבים לאכול, ובכל זאת העיקר הוא המשקה, וגם הוא כולו פאב בריטי. ויסקי און דה רוקס, שוט, דרינק, צ'ייסר. צ'ייסר הרחיב את משמעותו ויצא מתחומי הפאב, ופירושו "ממריץ".

על הבמה עומד די ג'יי, ותחתיו מרצדת אחת הסצינות של המוזיקה האלקטרונית: המוזיקה כולה גלובלית. הרוק והדיסקו והפופ כבר איתנו עשורים רבים, דאנס, טראנס, האוז, טכנו, אלקטרו חדשים יחסית. ה"שיר" של פעם הוא היום טרק, רצועה. ברדיו משמיעים סינגל, תקליט בן שיר אחד. סצינת הקלאברים הזו יצרה פעלים החדשים המתארים את פעולת הכנת המוזיקה. הדי-ג'י מדג'דג' או מדג'ה, ולעתים קרובות בעברית: מתקלט. יצרן המוזיקה ממקסס, מסמפל, מפייד. על הבמה מג'מג'מים.

הקבוצה הזו מושפעת מאופנת יצירת השורשים של נערי בועת ההיי-טק המתנפחת ומתכווצת חליפות, שרבים מהם ממלאים את המועדונים לאחר יום מפרך מול המחשבים. הם עצמם יצרו ב"עמק הסיליקון" בואכה רמת החייל את החבורה המופלאה "לקמפל", "לקנפג", "לדבג" ו"לרפרש".

יצירות לשוניות מיוחדות אפשר למצוא גם בחיבור מילה לסיומת, וכך חובב מוסיקת הטראנס הוא טראנסאווי לאחר שנוספה לו סיומת ערבית, מי שמבלה במסיבות טראנס וסמים סוערות הוא קרחניסט ומי שחובב טכנו הוא טכנואיד. הערבית נפקדת בדרך כלל מהשמחה פרט אולי ליצירה הישראלית הדו לשונית "רוק כסח". קרחנה עצמה היא מילה שמקורה בטורקית ובערבית, במשמעות בית המלאכה שהתפתחה גם למשמעות בית זונות.

אוצר המילים הזה מלמד כמעט את המובן מאליו, שכן תרבות הפופ והמוזיקה האלקטרונית היא תרבות כלל עולמית כבר שנים רבות, ומגיעה לכל מקום באמצעות מה שנקרא פעם תקליטים, אחר כך אלבומים והיום דווקא בעברית, תקליטורים. היא הוכחה נוספת לכך שהשימוש בלעז אינו שרירותי אלא מסמל מפגשים תרבותיים. היוצר מוזיקה אלקטרונית יוצר אותה בתוך הקשר בינלאומי. הוא אינו שונה ממי שעוסק במוזיקה הקרויה קלאסית שבה בסיס השפה הוא איטלקי, וכך הניסיונות להטמיע מילון מוזיקה עברי נדון לכישלון. דו מז'ור או הוא דו מז'ור, ולא דו רביב.

לשפת הקלאברים, עם זאת, יש היבט מיוחד, והוא השפעה חשובה מאוד של עיתונות הבילוי על השפה. עיתונות הבילוי אינה רק משקפת את שפת הקלאברים, היא מעצבת אותה. בכך היא קרובה לתחומי עיתונות אחרים, כמו הספורט, שבהם העיתונאי הוא מעין מדווח-מעורב. בניגוד לנוכחות מאוזנת וחלקית מאוד של ביטויי סלנג בכתיבה עיתונאית רגילה, טקסטים על מועדוני לילה וחיי לילה כתובים בשפה הטעונה ביטויים ייחודיים לתחום, הנשמעים למי שאינו שייך אליה כשפה סודית. הצצה מקרית לאגף הלילה בעיתון הבילוי "עכבר העיר" מגלה את המשפטים הבאים, עדיף סודוקו:

דוגמה א': "פאנקילה סאונד סיסטם הוא פרויקט של אלעד רון ובריינדד, אנשי ליין הטי-ברייק, שאחת לכמה זמן מגוונים בהופעת תקלוט שכוללת תופים, תקליטים, סקרצ'ינג ושירה".

דוגמה ב: "האוס, אלקטרו, טכנו וטראנס ביותר ויותר מקרים הם כבר לא ז'אנרים נפרדים, אלא טרקים בודדים בסטים שיש בהם הכל מכל. ליין החמישי הפרוגרסיבי של המיקסים הוא נישה אחת שחוגגת את המגמה הזאת, עם סטים שנעים מהפרוגרסיב טראנס עד האלקטרו האוס".

 כך למשל דוגמה מהמגזין די ג'יי, מגיליון עתיק ומצהיב משנת 2001, סיפורה של מסיבה במועדון הקרוי דיפ, בשעה המוזרה 11 בבוקר בשבת, מה שקרוי אפטר, ואין מדובר בחופשה מהצבא. הקטע הזה, כמו קטעים רבים אחרים, מטשטש את הגבולות בין שלוש הקבוצות המוצגות כאן כסצינה אחת, מתובלת בקצת ציונות:

"הקהל של ליין האפטרים בדיפ הוא מגוון ביותר. סטרייטים, הומואים, קלאברים כבדים, ערסים, רוסראלים, צעירים יותר ופחות, דלוקים פחות ויותר. החלוקה היא בערך חצי חצי בין אלה שבאים אחרי יציאת לילה, לבין אלה שקמים בבוקר ובאים פרש. מרשים לראות ליין לא קונבנציונלי שמחזיק מעמד כבר יותר משנה. מרשים במיוחד כשמדובר במקום מהפרינג' של הסצינה, שהליין אפ שלו הוא על טהרת הישראלים, ללא שחקני חיזוק". כתבנו משוחח עם נגני המקום והם אומרים: "זה פשוט כמו משפחה פה, ויש אחלה פירגון בין החברה שמנגנים". הגענו למשפחה הישראלית וכאן כבר מדברים הערבית והיידיש.

 

 

הסטלנים

שפת מעשני הסמים הקלים התפתחה מאוד בעשורים האחרונים. אפשר לקרוא לה גם "סצינת הסוטול", ולחילופין בגירסה הפוליטית "עלה ירוק". יש בה חלוקה ברורה בין שפת הסטלנים, מעשני הסמים הנחשבים קלים כמו חשיש, מריחואנה, ל.ס.ד. לבין מעשני הסמים הקשים, הרואין וקוקאין. הביטויים הלא רבים הקשורים להרואין ולמכורים הכבדים לסמים קשים מצויים בעיקר במילוני העבריינים.

שפת הסטלנים עשירה מאוד וניזונה משפות והשפעות שונות. שלא כמו שפת הקלאברים היא אינה שפה תקשורתית אלא שפת קהילה. אלא שזו קהילה שתחום העיסוק שלה מצומצם מאוד, ולכן יש לנו הרבה מאוד מסמנים על מעט מסומנים.  נראה שפעולת העישון חדגונית משהו, ומחייבת את המעשנים למלא את שעותיהם בפעילויות העשרה, למשל, בהמצאת שפה.

הסטלנים עצמם גזרו את שמם, בתצורה עברית, מהביטוי הערבי מסטול, ומכאן גם סוטול וסטלה, שהם מצבים של השפעת סם, הפועל התמסטל ועוד. הערבית נוכחת בכל התהליך ומכאן הביטוי המרתק דוּדה, המציין את  התחושה המכרסמת של צורך בסם, ופירושה בערבית תולעת. הביטויים הקלאסיים על פעולת העישון החלו בשאכטה הערבית, שפירושה נשיפת עשן, וכן המילה חשיש עצמה, שממנה נולדו המחששה והחשישניק.

ומה עושה הסטלן? הסטלן מנפס.  נפס הערבית פירושה שאיפת אוויר, להזכירכם שהנפש העברית היא עניין של אוויר בגוף, ומכאן ניפס. החשיש נקרא גם כיף, וגם זאת בעקבות הערבית, שהרי עישון החשיש נועד להנאת הגוף והנפש. מי שחש ער ומפוכח מהשפעת סם קרוי בפי הסטלנים סאחי, בערבית: ער, ואפילו "סאחי בלאטה".

גם הערבית-המרוקנית תרמה את חלקה. "קססה" היא תערובת סם קצוצה,  ומכאן הפועל "לקסס". אחד משמות סיגריית החשיש הוא פייסל. על הנתק התרבותי שמייצגת השפה יעיד הקומיקאי יובל שגב, הוא רנו פסקל, ששאל את יעקב טרנר כשזה כיהן כראש עיריית באר שבע: "כשהיית הנשיא של המשטרה, איך זה היה שעברו לך כל כך הרבה פייסלים בידיים". טרנר ענה: "יש לי את מלוא הכבוד לפייסלים, הם מקבלים אצלי טיפול כמו כל אזרח בישראל."

הבסיס לתרבות הלשונית של המעשנים הוא אם כן השפה ערבית, ויש לו כבר ותק רב. משמע, הערבית הסטלנית ניזונה מחיכוך תרבותי עם תרבות עישון מקומית. היידיש כמעט שאינה משתתפת בחגיגה, פרט למילה העתיקה "צינגלה" ככינוי לאצבע חשיש. צינגעלע ביידיש: ענבל. ואולם, פריחת השפה בשנים האחרונות קושרת את הסטלנות לתרבות הסמים הגלובלית. מילת היסוד עתה היא ג'וינט, שפירושה מפגש, והיא נוכחת עוד מימי הצינגלה והשאכטה, וממנה התפתח השילוב האנגלי-עברי ג'ונטיל.  

הביטויים הרבים המתארים את הסם עצמו ומוצריו היום רובם באנגלית. כך שמות מוצרי סם כמו גראס, אקסטה שהוא קיצור של אקסטזי, בֶסט כשם לקראק, ג'אנק להירואין, ספיד, פופרס, סמים ממריצים, ספייס קוקיז, עוגיות סם, ספליף, ועוד.

 טריפ היא מילה ותיקה המציינת את חוויית העישון, והיא חדרה לשפה הכללית במשמעות חוויה עזה בכלל. בקבוק העישון הנפוץ הוא באנג, מילה שמקורה אנגלי ופירושה בעצם דפיקה. באנג אפשר "להוריד" או "להפיל". הביטוי "הוריד ראש" כאן אינו ספיח מהמהפכה הצרפתית, אלא הוא תרגום חופשי של באנג. צ'וק הוא חור במתקן העישון המחזק את הזרם בעת השאיפה וגורם למעין תחושת חנק, פליפ הוא השפעת לוואי שלילית של ל.ס.ד., ומאנצ'יז הוא תחושת הרעב החריפה לאחר עישון, וגם החטיפים המשקיטים את המאנצ'יז, ומכאן הפועל למנצ'ז.

יש סמים מעוררים הקרויים "אַפֶּר" ומדכאים הקרויים "דאונר". תחושת הסוטול היא מה שאנו נוהגים לקרוא  "היי" שגם הוא נכנס לשפה בהרחבת משמעות. לחבורה מצטרפת התרומה ההודית לעולם הסמים, במילים שהפכו למעשה מילים באנגלית או מילים גלובליות כמו ג'אראס (חשיש), ג'אנגה (מריחואנה), צ'ילום (מכשיר עישון), ועוד.

שפת הסטלנים אינה שפה שיפוטית. היא מציגה את תחושות מעשני הסמים כמות שהן, ולצד ההנאה שהמילים מייצגות הן חושפות גם את המחיר. התחושה לאחר צריכת הסם קרויה במילים לא מחמיאות, שלרובן דווקא צליל עברי כמו בַּלבָּלה, דלֵקה  (במלעיל), שַגַעַת במשקל המחלות, שריטה ועוד. על מי שספג מנת סם חזקה נאמר ש"אכל כאפות", עוד שילוב עברי-ערבי.

העושר של שפת הסטלנים נועד להגדיר באמצעות השפה את ההווי והקשר בין מעשני הסמים כקשר מעין קהילתי, שיש בו מסר כלשהו. לא במקרה מצליחה תנועת כמו "עלה ירוק" לדגדג שוב ושוב את אחוז החסימה. היא לא היתה מצליחה לאסוף סביבה אנשים רבים כל כך רק כדי להעביר חוק להתרת העישון של סמים קלים, שממילא לא היה לה סיכוי להעביר. היא רוצה לומר דבר מה על החיים, על חופש הפרט ועל הערכים החיוביים של הנהנתנות, וגם רומזת על רצונה של מדינת תל אביב להיבדל מן הכלל, אנטיתזה חילונית ואסקפיסטית למדינת יהודה המהדהדת בין דוכני השוק בחברון.

 

הקוקיצות

תל אביב היא מרכז הסצינה ההומוסקסואלית. היא העיר שיש בה המידה הרבה ביותר של סובלנות כלפי הומוסקסואלים, וזוגות חד-מיניים סובבים בה באין מפריע ומפגינים את אהבתם בחוצות. באחד מאתרי ההיכרויות להומוסקסואלים כתב מישהו סדרת הנחיות להומוסקסואל המחפש קשר בזו הלשון: "לא משנה מהיכן הגעת, כתוב שאתה מתל אביב".

המילון ההומוסקסואלי הישראלי עשיר למדי, אך יש להבחין בו בין שתי קבוצות, שיש ביניהן השקה אך לא זהות. קבוצה אחת היא הכינויים הניתנים להומוסקסואלים על ידי כלל הציבור. בדרך כלל אלה כינויים מלעיגים ומבזים, מ"נבלוס" הוותיק דרך המתרומם, ה"אוכל בתחת" ועד המתכופף והמתהפך. "נבלוס" הוא סטריאוטיפ הקיים גם בערבית כלפי תושבי שכם, ומיה ערד ב"צדיק נעזב" המציאה לו פועל: "לנבלס". בתרבויות ערביות שונות פעולת החדירה האנאלית נחשבת שיא ההשפלה והביזוי ומכאן הביטויים באסה ומבאוס, וגם "קיבל חָזוק". 

לצד אלה יש קבוצה מעניינת של ביטויים שבהם מכונים הומוסקסואליים, הפועלים בדרך הדימוי: "נושך כריות", "מנשנש בפיקה" ואחרים המדמים את מצבו של ההומוסקסואל הפסיבי או ה"נשי", וכן אגזוזן המדמה את ההומו הגברי. הביטויים האלה נחשבים פוגעניים, ובכל זאת הם בשימוש בתוך קהילת ההומוסקסואלים, ונתפסים שם כמעין בדיחה פנימית. התופעה מזכירה את השימוש האמריקני ב"ניגר", הנחשבת מילה פוגענית ואסורה, אך מצויה בשימוש נרחב בין השחורים לבין עצמם.  גם המילה "הומו" משייטת על התחום האפור בין הפוגעני ללגיטימי.

ואולם, רוב הביטויים ההומוסקסואליים הם חלק משפה פנימית של הקהילה. גם כאן יש להבדיל בין שפה המקובלת על הפולקלור ההומוסקסואלי הכללי לבין קבוצה מיוחדת שאתייחס אליה בהמשך. בדרך כלל הסלנג ההומוסקסואלי הוא באנגלית, דהיינו, בהשפעת תנועת ההומוסקסואלים העולמית שאימצה שפה גלובלית. מילים כמו גיי וגייס, גיידאר וגייבאר וגיי פרנדלי, ובמידה פחותה משהו ההומו וגם "הומון". סטרייט הוא מונח הומוסקסואלי, וכמוהו גם "בי" שתורגם לעברית: דו, מי שנמשך לשני המינים. אֶם טוּ אֶף הוא מי שביצע ניתוח מין: מסקולין טו פמינין. הלסביות זכו לשפה שכל כולה אנגלית: דייק, בוצ'ה ובוצ'ית ועוד.

ההומוסקסואלים נוהגים להעדיף מין נקבה כשהם מדברים על גברי הקהילה כמו "הומואית", "טרנינגית" שהיא הומו שפוגשים במכון כושר. "אק או פס" הוא קיצור קוד ישראלי של "אקטיבי או פסיבי". "ממוקם" או נייד" מרמז על האופציות למקום שבו אפשר לקיים מפגש מיני. ויאז'ה הוא הומו מזדקן, מילה שמקורה בלדינו. "ספונסר" הוא הומו מזדקן המעניק תחליף כספי הולם לכך שכבר אינו חתיך הורס, וקוקיצה היא הומו צעיר ונלהב. מילה מרתקת היא שטריך, מקום מפגש שבו מתקיימת פעולת שידול לזנות, שמקורה במילה הגרמנית המקבילה ל"קו", כמו בביטוי הגרמני auf dem strich gehen, לשדל לזנות, בעקבות הקו שהיה נהוג ברחובות לסימון גבול הזנות.

הקבוצה הייחודית הקרויה אוחצ'ות בנתה מילון מיוחד שכבר זכה לתיעוד, והוא מילון אבן שושנה. זהו מילון יצירתי מאוד, אך ספק אם שרד את מבחן השנים. חלקו נשען על ערבית כמו הכינוי אוחצ'ות עצמו, או לפחות על מילים דמויות ערבית והן מציגות תפיסה מעורבת של התבדלות ומוחצנות ורצון להרשים ולשעשע. זאת בין היתר מפני שכמה ממנהיגי הקבוצה הם ממוצא עירקי. עצם השימוש בערבית ולא באנגלית מייצג את רצון האוחצ'ות להתבדל גם בתוך הקהילה ההומוסקסואלית עצמה. יש בו עקיצות להומוסקסואלים ה"מתונים" נוסח "טום בלאנז'", זוג החי יחד לאורך שנים.

חלק גדול ממילות השפה הן המצאות לשוניות פרועות. אישה פונה לחברתה ומספרת שבמפגש במועדון היה "מדרוס, שרמיז, שרגריז, מדהיז ודהוז". באחרות בולטת השפעת הערבית כמו עזיזי, שפירושו יקירי. מילון אבן שושנה מצטיין בהטיות מוזרות המזכירות את העברית. לצד המילים הערביות נוצרו מילים רבות שהן עיוות של מילים בעברית ונשמעות כאילו נלקחו היישר מבדיחות על פרסים. רובן ככולן  נקראות במלעיל. "מורץ" (משקל כובע) הם מעריצים, "סטוֹראט" הם סטרייטים, "מוֹשקף" פירושו משקפיים, ו"סוֹמפט" פירושו סימפטי. "מיטרוֹגש" (גם במלעיל) הוא מתרגש, ומה עשתה אוחץ' לאורחים שנמאסו עליה? "גילגל במוֹדרג", דהיינו, גירשה אותם מכל המדרגות. את המילים יש לקרוא בניגון נשי מוגזם, וביניהן משובצים ביטויים שאפשר לשמוע אותם גם בעגות אחרות. למשל, "שלא היה", שפירושו יחיד במינו ("אתמול הכרתי וואחד עזיזי שלא היה"), "ממש", או משפטים בנוסח כלבתא פולנייה: "סליחה מאוד!!" (ביטוי של זעם מכשפי), "לזוז, לזוז!!" (דרך ייחודית  להידחף) ועוד. נראה כי ניתן לאתר ב"מילון אבן שושנה" מידה מבורכת של אירוניה הומוסקסואלית עצמית.

לאוחצ'ות יש נטייה לקבוע דעה נחרצת על בנות מינן, בדרך כלל שלילית. מתוקה היא "בובית", ביטוי אהוב במיוחד. לעומת זאת ניתן לקטול אחרת בביטוי ותיק, שנולד עוד לפני הולדת המילון: "אֶנֶם פֶטֶט", כלומר, אנמית ופתטית. אחרת היא "צרימזה", מעצבנת ולא מעניינת, מלשון צרימה. אחרת היא "עֶקמֶן" (עקומה) ואחרת "צנמת" (רזה מדי, על משקל גברת), שלישית "גוש" (שמנה), הרביעית "נואמת" (כדי לסתום לו/לה את הפה יש לומר בנשיות ובנימה מעצבנת "יו, כמה את נואמת, כמה את נואמת ולמי את נואמת"), והחמישית סובלת מ"חֶצרֶץ" (קול מזעזע). ויש "סֶדֶד מֶדֶד" (אחת שמצותת לשיחות) ו"סֶתֶם" (סתומה). אחת המילים שנקלטו היטב היא "מעינה" (כמו כל המילים, גם זו במלעיל), מילה שלילית בהחלט, משהו בין "משעממת" ל"מזעזעת".

כמה מילים ב"אבן שושנה" הן חידושים שלא היו מביישים את בן-יהודה וממשיכיו באקדמיה. "להתמסלל" פירושו לעשות תוכנית בילוי, מלשון מסלול: "התמסללת כבר להערב?". "עגלת" (משקל דבשת) פירושה בטן (במשמעות כרס): "אוחץ', העגלת חוגגת", אומרת אחת לשנייה ביציאה מארוחה כבדה, דהיינו, הכרס מלאה. מטבע הדברים חלקי הגוף השונים זוכים לכינויים. הירכיים הן "גיטרה", השרירים _ "שררת" (משקל גברת). איבר המין הגברי מכונה בכינוי העתיק "ג'ונג'", ו"אבן שושנה" מוסיף עליו כינויים למיניהם: "ג'ונג' זרלול" (זעיר), "ג'ונג' כובור" (גדול), "ג'ונג' לייט" (נקי ובהיר) ו"ג'ונג' מעושן" (של גבר מבוגר). גבר אקטיבי מכונה במילון "שְלָט" ופסיבי/ת - "נושכת כריות". גם תנוחות למיניהן זכו לכינויים, כגון "צ'אנל וי" ו"צ'אנל פור". הפירוש המדויק נתון לדמיונו הפרוע של הקורא.

שפת האוחצ'ות אולי כבר לא באופנה, אבל הגבר המדבר בדרך נשית ואינו מתבייש בכך הוא כבר חלק מן הנוף. כזה הוא ליאון הספר מתוכנית הריאליטי "האח הגדול", המדבר בשפה נשית מתפנקת ואינו מתבייש בנטיותיו המיניות או בהופעתו הלא גברית. ליאון מחזיר את הדיון אל העימות אותו הצגתי בראשית המאמר בין הנשי והגברי בשפה הישראלית. הנשי-הגברי הוא אופציה תל אביבית, במובן המשקף יסוד תל אביבי מרכזי שבלעדיו זו לא היתה תל אביב: הסובלנות. שפה מתפתחת זקוקה לסובלנות, ובטווח הארוך גם מייצגת אותה.
חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד