עיר של חמלה
עיר של חמלה

קארן טל היא מנהלת  קמפוס "ביאליק רוגוזין" בדרום תל אביב, המונה 750 תלמידים מגן ועד כיתה י"ב. לומדים בו ישראלים ותיקים, עולים חדשים, מהגרי עבודה , ישראלים חדשים (מהגרי עבודה שקיבלו תעודות זהות) ופליטי סודן דרפור.

בעלת M.A. במינהל החינוך באוניברסיטה העברית. בוגרת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית בירושלים. אם לשתי בנות

 

האם מקרה הוא שאת בית ספרי, בו לומדים גם ילדי פליטים ומהגרי עבודה, מקיפה קשת של מתנדבים הנרתמים למענם במגוון פעילויות? כך גיליתי את תל אביב האנושית, האחרת

 

המסורת אומרת ששבעים פנים לה לירושלים, מתברר שגם לתל אביב הצעירה, בת המאה בלבד, פנים רבות , שונות ומרתקות.

ישנה תל אביב המוכרת, "עיר ללא הפסקה" סמל ומשל למודרניות, קוסמופוליטיות, דינמיות, המרכז התרבותי והכלכלי של המדינה. אלפי מילים נשפכו על "הבועה" התל אביבית, על הפתיחות, הנהנתנות, והלב הפועם של החברה הישראלית. אין ספק, התל אביב הזאת קיימת חיה ובועטת, ולעיתים מהווה אי של שפיות בחברה הישראלית, רבת הניגודים והמורכבויות.

 אני מכירה גם תל אביב אחרת. בלב העיר הגדולה במרחק, דקות מבתי הקפה האופנתיים של שינקין ושדרות רוטשילד, קיימת מציאות שונה, הרחוקה אלפי מונים מהדימוי התל אביבי המקובל, אולי "החצר האחורית" של תל אביב. שר האירוניה ודאי חוגג על המיקום הגיאוגרפי של תל אביב האחרת, בדרומה של העיר, בשמות רחובות המבטאים את האתוס הציוני, ראשית ההתיישבות ותחייתו של העם היהודי במולדתו: מולדת, העלייה, מסילת העולים, צ'לנוב.

בתל אביב האחרת פוסעים מדי בוקר, בצעדיהם הקטנים, 750 תלמידים, עושים את דרכם לבית הספר ונכנסים בשני שעריו, הממוקמים ברחוב העלייה וברחוב מולדת. מי שמביט בהם, משתאה לנוכח הפסיפס האנושי המרתק הנגלה לעיניו: ילדים בגילאי גן עד י"ב, מ-48 ארצות מוצא, שלל גוונים, בליל שפות, וכולם צועדים בשמחה למקום, שמהווה להם בית שני, בית הספר הישראלי ממלכתי "קמפוס ביאליק רוגוזין".

עיון מדוקדק יותר בזהותם של התלמידים, מגלה פנים חדשות להוויה התל אביבית, ולמשפחות המתגוררות וחיות  בשולי הכרך הגדול: ישראלים ותיקים, לעיתים דור שלישי לעזובה ולמצוקה חברתית, מהגרי עבודה המועמדים לגירוש, לצד "ישראלים חדשים", מהגרי עבודה שזכו לקבל תעודת זהות ישראלית, עולים חדשים שזה מכבר עלו לארץ, ערבים ישראלים, ופליטים מסודן דארפור, שמצאו את מקומם בעיר הגדולה.

מסלול חייהם והחוויות המעצבות את הווייתם של ילדים אלה, שונים אלפי מונים מאלה של עמיתיהם לספסל הלימודים, בשאר בתי הספר בעיר. ילדים אלה מתמודדים עם מציאות כלכלית וחברתית קשה מנשוא, מאבק יום יומי לקיום, הישרדות, וחיפוש מתמיד אחר זהות אישית, משפחתית, לאומית ותרבותית.

 

טקסט: כל ילד מגלם סיפור מורכב וכמעט בלתי נתפס של התמודדות מופלאה עם העולם החדש, הגלובלי, ולעיתים קרובות האכזרי והמנוכר.

מ', פליטה מקניה בת 16, הלומדת בבית הספר כבר יותר משנה, עברה מסע תלאות שראשיתו בהתפרצותם של חיילים קנייתים לביתה בצהרי היום,  בשעה שהוריה ואחיה שהו בו. צרור ארוך של יריות פילח את ליבותיהם של הוריה ואחיה והיא מיהרה להתחבא מתחת למיטה, עוצרת את נשמתה.

כאשר פסקו היריות היא מצאה כוח לכסות את הוריה ואחיה בסדין ונמלטה על נפשה. כאשר הגיעה לכנסייה פגשה שם יתומים רבים שכמוה נסו על נפשם וכך הצילו את חייהם. במשך חודשים הם חצו רגלית את המדבר והגיעו למצרים, אבל גם שם לא מצאה מזור למכאוביה. היא נאלצה לעבוד שעות ארוכות, אבל בכל פעם שביקשה לקבל את שכרה פוטרה ונותרה בחוסר כל. בייאושה חברה ליתומים אחרים בניסיון מילוט בדרך היחידה, חציית הגבול  לישראל. את הכסף למימון המסע היא השיגה ממכירת תכשיטיה, המזכרת האחרונה מאמה שמצאה את מותה מכדורי הקנייתים. את חציית הגבול צלחה בנס, אחרי שחיילים מצרים הבחינו בהם ופתחו לעברם באש.

חיילי סיור של צה"ל גילו אותה שוכבת על החול, והגישו לה מים לשתות ומסטיק ללעוס. חיוכם של החיילים הדליק בעיניה זיק של תקווה, ואפשר לה סוף סוף לפרוץ בבכי על מות משפחתה, ולקוות להתחלה חדשה טובה.

 סיפור חייה של  מ' דומה מאוד לסיפורם של 60 ילדים פליטי סודן דארפור שהשתלבו בבית הספר. המוטיבים דומים: עקירה כואבת ממולדת רחוקה, אובדן של הורים וקרובי משפחה, היחשפות מוקדמת לרוע האנושי.

 סיפורו של פ',  בן למהגרי עבודה, מציג פן נוסף של ההתמודדות ההירואית של תלמידים עם מציאות חיים שלגבי רבים מאיתנו נראית כאילו נלקחה מספרים שקראנו בילדותנו.

 פ', תלמיד בכיתה י"א, נולד בישראל  לאם פיליפינית ולאב גינאי. בגל הגירוש של העובדים הזרים גורש אביו לגאנה. עזיבת האב הותירה את פ' ואת אמו להתמודד לבד  כל יום מחדש עם תחושות השבר, האובדן והגעגוע.

במרוצת השנים חלה האב ומת. פ' ואמו קיבלו הודעה ממשרד הפנים כי עליהם לעזוב את ישראל, לאור העובדה שהאם נכנסה שלא כדין לישראל בהיותה בת 19. הידיעה ניחתה על פ' כרעם ביום בהיר. באותו זמן הוא היה בעיצומן של בחינות הבגרות, אחרי שבוע אימונים בצה"ל במסגרת הגדנ"ע.

מצוקתו היתה קשה. כל חיו התחנך כישראלי, מעולם לא עזב את גבולות המדינה, והשפה היחידה שבה הוא שולט היא עברית. הוא נולד וחי בתוך המציאות הישראלית, ומעולם לא הכיר ישות תרבותית אחרת. בשיחות עימו הוא העלה את חששו מהגורל הצפוי לו. "לאן אלך?", תהה, "במראה פניי אני גינאי, אלא שאבי מת ואם נעבור לגינאה הרי שאיננו מכירים את הקרובים שם, ואמי הפיליפינית לא תסתדר שם, אם ניסע לפיליפינים, יוקיעו אותי בגלל המראה שלי, לא אוכל להתפרנס ולא אוכל להכיר חברה ולהקים משפחה. בכל מקום אני מהלך כאילו אות קין על מצחי. שאיפתי היחידה היא להיות ישראלי".

במכתב לשר הפנים כתב פ' "מדינת ישראל השקיעה בי רבות. גדלתי התחנכתי כאן על ערכים של נתינה ולא רק קבלה. תן לי את ההזדמנות להתגייס לצה"ל, להיות חייל כמו כולם ולתרום כמו כולם. אני לא אאכזב".

המקרה של פ. דומה למאות סיפורים של ילדי מהגרי העבודה, המהווים חלק בלתי נפרד מההוויה הבית ספרית, התל אביבית והישראלית. גם אלה מביניהם שלא נולדו פה, חוו את רוב שנות הילדות והנעורים שלהם בישראל. הם מעורבים מאוד בכל מה שקורה בה וזהו ביתם. לא מבחירה אישית הם גדלו והתערו כאן בחברה, בסביבה בתרבות ופיתחו זיקה חזקה לתל אביב ולישראל.

 

ככל תלמיד ישראלי הם לומדים תנ"ך, לשון, ספרות עברית, היסטוריה ישראלית ויהודית. הם חשים קשר עמוק לנושא השואה, חוגגים את החגים. שפתם -  עברית, חבריהם - ישראלים. בשיעורי אזרחות הם לומדים על סובלנות ופלורליזם. על ישראל הנאורה והדמוקרטית, על זכויות הילד. המדינה שאליה הם מרגישים שייכות ונאמנות היא ישראל..

חלק ניכר מהם משתוקקים לשרת בצה"ל. יש ביניהם פעילים ומדריכים בתנועות נוער. רובם תלמידים טובים, שנאלצים גם לסייע רבות בפרנסת משפחותיהם.

המצוקה הקשה של תלמידינו,המדווחים על שנת לילה אפופה חרדות וסיוטים, כשעין אחת פקוחה בשל פחד הגירוש, עוררה בנו, הנהלה מורים ותלמידים, תחושות קשות. כבני אדם וכמחנכים האמונים על חינוך הומני, שכבוד האדם הוא נר לרגלינו, אנו עומדים חסרי אונים מול ילדים שנשללת מהם הזכות הטבעית לישון בשקט ובביטחון. הזדהינו עם תחושת חוסר הוודאות המאפיינת את חייהם. כאבנו יחד עימם את הטרגדיות האישיות, הטלטלות הרגשיות, וחווינו יחד איתם את הפחד הנורא מפני סכנת הגירוש המתדפקת על ביתם כל לילה.

חשנו חסרי אונים, ואפילו כמי שמועלים בתפקידנו כמחנכים, האמורים להעניק לתלמידינו את המובן מאליו, "אנחנו כאן בשבילכם ואיתכם". הבנו כולנו שהגליה תרבותית תעצים את בעיית הזהות שלהם, ידענו שדווקא בגילאים אלה,

בהם מתעצבת הזהות האישית, ויש חשיבות עצומה לתמיכה של קבוצות השייכות וההתייחסות, איננו מסוגלים להעניק להם כל משענת או תמיכה וממד של ודאות, יציבות ותחושת ביטחון.

שאלות רבות שנשאלו הותירו אותנו ללא מענה. חשנו שנמנעות מתלמידינו זכויות בסיסיות המוענקות באופן טבעי לכלל  ילדי ישראל, ואפילו לחבריהם החולקים עימם את אותה כיתה

כמנהלת בית הספר, החשה את מלוא כובד האחריות לגורלם של כל התלמידים, הרגשתי שאיני יכולה לעמוד מנגד, לשמוע את הסיפורים הקשים ולהותיר את התלמידים והוריהם, חסרי אונים וחשופים למציאות חיים קשה מנשוא. איני מסוגלת לעמוד כל יום בשער בית הספר  ולברך את תלמידי בברכת בוקר טוב, כאשר רבים מהם ישנים כשעין אחת פקוחה מאימת הגירוש ומהחשש התמידי שמשטרת ההגירה תעצור את אמם בדרכה לעבודה והם ייאלצו לעזוב את ישראל.

האמנתי בכל ליבי שבית הספר שלנו חייב להיות אי של שפיות בתוך עולמם הקשה והמורכב של תלמידינו, שתפקידנו וחובתנו היא להעניק להם תחושה של הגנה וביטחון אישי, ולדאוג למילוי צרכיהם הבסיסיים, כמו ארוחת צהריים חמה, שירותי בריאות ורווחה. חשבתי שבית הספר הוא המקום שבו נוכל לגבש את זהותם הישראלית, תוך כיבוד והוקרה של תרבויות המוצא. האמנתי ביכולתנו לטפח עמדות והתנהגויות נורמטיביות שיאפשרו לתלמידינו השתלבות מלאה בחברה הישראלית הדמוקרטית והמודרנית, עם יכולת לאפשר להם מוביליות חברתית ותעסוקתית באמצעות הצטיינות בלימודים.

בית הספר היה היוזם להקמת פורום למען ילדי מהגרי עבודה שאיגד בתוכו מספר ארגונים החברתיים: האגודה לזכויות האזרח, מוקד סיוע לעובדים זרים, ארגון מסילה, אנשי חינוך, פעילים חברתיים, וזכינו גם לתמיכה מופלאה מצד אשת ראש הממשלה, הגב' עליזה אולמרט. שיתפנו בתהליך גם נציגים מכל קהילת בית הספר: הורים, מורים ותלמידים. הגשנו במשותף נייר עמדה לממשלה, בו ביקשנו לפעול להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי העבודה.

ביוני 2006 החלו המאמצים לשאת פרי. התקבלה החלטת ממשלה שהגמישה את הקריטריונים והעניקה לשר הפנים אפשרות להעניק רשיון לישיבת קבע בישראל לילדי שוהים בלתי חוקיים, שהתערו בחברה הישראלית ובתרבותה.

פ', בדומה ל-113 תלמידים, זכה לקבל תעודת זהות ישראלית.

בתקופה זו התגלו פניה היפות של החברה הישראלית, והתגלתה גם העיר תל אביב באור אחר של אהבה וחמלה, ונכונות לעשות מעשה גם למען האחר.

 

האם מקרה הוא שראש עיריית תל אביב היה הראשון, והיחיד עד כה, שהקים ארגון למען רווחתם של ילדי מהגרי העבודה בשם מסילה? האם רק יד המקרה היא שהעיר תל אביב היתה הראשונה לקלוט ילדי פליטים במסגרות הפורמליות של בתי ספר ממלכתיים, בדרומה ובצפונה של העיר? האם מקרה הוא שאת בית ספרי מקיפה קשת של מתנדבים, מגילאי העשר'ה ועד שמונים, הנרתמים למען התלמידים וההורים במגוון רחב של עשייה: החל מחונכות של תלמידים, דרך דאגה למימון כרטיסיית אוטובוס, קורסי מצוינות בתחומי העשרה וההיי טק?

גם אני מצאתי את תל אביב שלי. גיליתי את תל אביב האנושית, האחרת. העיר הקסומה המוכנה להתמודד עם אתגרים מורכבים מהמעלה הראשונה, שיש בה אנשים מופלאים, המוכנים לתת שלא על מנת לקבלת פרס, ויש בה את הניחוח היהודי של נתינה ודאגה לאחר ולשונה, ואפילו יש בה יותר מקורטוב של חמלה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד