הגימנסיה חוזרת אל המקבים
הגימנסיה חוזרת אל המקבים

ד"ר מולי ברוג הוא סוציולוג, חוקר את הזיכרון הקיבוצי בחברה הישראלית

 

העלייה של תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' לקברות המקבים בראשית המאה העשרים כביטוי למאמצים שעשתה החברה הציונית לעצב את דמותה הלאומית וזהותה התרבותית

 

 

האתר הידוע כיום כ"קברות המקבים" במודיעין משמש זה מאה שנים מוקד לפעילות חינוכית ציונית ענפה. אלא שאין לזיהוי זה של הקברים עם משפחת חשמונאי כל בסיס ארכיאולוגי או היסטורי, לא במקורות זרים וגם לא במסורת היהודית. יש לכן טעם לשאול, מכוח מה הפכו קברים שוממים אלה, שדורות רבים של יהודים התעלמו מהם, למקום שאליו נוהרים רבבות ישראלים מדי שנה? מי היה אחראי לזיהוי האתר כ"קברות המקבים"? מדוע בחרו ראשי הגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב לעלות לשם לרגל ולמה עשו זאת לראשונה דווקא ב-1907? וגם, מי יכול היה לצאת נשכר מהתהודה הציבורית לה זכו הביקורים באתר?

העלייה לרגל של תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' לקברות המקבים לא נעשתה בחלל ריק. נהפוך הוא. יש לראות בה ביטוי אחד, מתוך מגוון רב של מאמצים שעשתה החברה הציונית בראשית המאה העשרים, לעצב את דמותה הלאומית וזהותה התרבותית.

 

א.  השינויים בזיהוי מיקומה של מודיעין

 

כפר מולדתם של החשמונאים וקברותיהם לא זכו לכלל הכרה כאתר מקודש ביהדות, ובידינו נשתמר רק תיאור נפלא של מצבת הזיכרון שהוקמה לכבודם, בספר מקבים א': "ויבן שמעון על קבר אביו ואחיו ויגביהו למאה באבן גזית מפנים ומאחור ויעמיד שבע פירמידות אשה לעומת אחותה, לאב לאם ולארבעת האחים, ולכן עשה מלאכת מחשבת ויעמד מסביב עמודים גדולים... זה הקבר אשר עשה במודיעים עד היום הזה" (פרק י"ג פסוקים 27-29). 

מקום המצבה לא נודע ומודיעין נדחקה לשולי הזיכרון הקולקטיבי, עד כי אין לה זכר ברשימותיהם של הנוסעים ועולי הרגל היהודים מכל הדורות ועד ימי הציונות, פרט לשני מקרים: ב"כפתור ופרח" לאשתורי הפרחי מן המאה ה-14, ובספר "תבואות הארץ" ליהוסף שוורץ מן המאה ה-19. ואולם שני אלה מאזכרים, כל אחד בנפרד, שני מקומות שונים, אשר אינם זהים עם מודיעין המוכרת לנו כיום, אל-מידיא. בכך דומה גישתם למסורת שהיתה מקובלת בקרב היהודים בימי הביניים, כי קבר אלעזר החשמונאי מצוי בעכו.

מאוחר יותר, במהלך ימי הביניים, מוצאים אזכורים רבים של מודיעין בתיאורי אנשי דת נוצרים ועולי רגל מאירופה. ואולם, על פי רוב, אין מקומו של הכפר זהה עם האתר המקובל היום, אלא דווקא עם הכפרים אל-קובב ולטרון, או גם צובא והקסטל שבהרי ירושלים. המשותף לכל היישובים האלה הוא היותם ממוקמים על גבעה החולשת על  סביבותיה ושמראשה ניתן היה, לטענתם, לראות את קו החוף, כפי שמתבקש מתיאור מיקומה של המצבה שהקים שמעון לבני משפחתו: "להַראות לכל יורדי הים".   

העניין המחודש במודיעין החל במאה ה-19, לאחר פרסום הצעתו של עמנואל פורנר, נזיר פרנסיסקני מבית-לחם, בעיתון "לה-מונד" הפריסאי (1866), לזהות את מודיעין בכפר אל-מדיא שבמזרח בקעת לוד, בשל קרבה פונטית בין השמות. בעקבות הפרסום הגיעו למקום חוקרים חשובים כויקטור גֶרֶן (1870, 1873), שרל קלרמון-גאנו (1874-1873), שממצאיו התפרסמו ב 1896, וחוקרי הקרן הבריטית לחקירות ארץ ישראל, ה-P.E.F., שתוצאות הסקר שלהם התפרסמו ב-1883. מאמציהם העיקריים כוונו למציאת  מצבת הקבר שבנה שמעון החשמונאי למשפחתו. התהודה העולמית שניתנה לחפירות הארכיאולוגיות ולדיונים סביבן הגבירה את המודעות הציבורית למקום ועוררה אצל  ארגונים וקהילות, נוצרים ויהודים כאחד, התעניינות לגבי רכישת קרקעות במקום.

 

 

ב. 'המקבים' מבקשים לקנות את מודיעין

 

טקסט: בשנת 1882 רכשו האחים פרנק והרברט-אדגר קלארק, מאנשי 'כנסיית המשיח' תושבי המושבה האמריקאית ביפו, 130 דונם בכפר הערבי אל- מידיא, בתוכם גם מה שהיה ידוע אז כ'קברות המקבים'. האחים קלארק השקיעו הון ומאמצים רבים בפיתוח המקום: בניית בית, הקמת גדרות אבן, קניית בעלי חיים ונטיעת עצי זית, גפנים ועצי פרי אחרים. אלא שריחוקו של המקום מהדרך הראשית יפו-ירושלים והנגישות הקשה אליו, וגם רצונו של הרברט קלארק לבנות למשפחתו בית בירושלים, הביאו אותו ב- 1898 להציע את הנחלה למכירה.

למעשה, כבר שנה קודם לכן החלו המגעים בעניין מכירת 'קברות המקבים' בין קלארק לעו"ד הרברט בנטוויץ', מראשי מועדון 'המקבים' (Maccabeans Club) מאנגליה, אגודה של חובבי ציון שעם מנהיגיה נמנו גם הסופר ישראל זנגוויל והצייר לוסיין וולף. זה היה בעקבות מסע של חברי המועדון בארץ ישראל.

באפריל-מאי 1897, יצאו בנטוויץ' וזנגוויל בראש עשרים ואחד איש למסע "העלייה לרגל של המקבים" Pilgrimage to Palestine)   (Maccabeansלביקור קבוצתי ראשון מסוגו מזה דורות רבים, כדי להכיר את הארץ ואת תנאי המחיה בה.  הרצל ראה  בחברי השיירה משלחת מחקר לאומית יחידה במינה וביקש מבנטויץ' להכין דו"ח מקיף על המסע, אותו חשב להגיש לחברי הקונגרס הציוני הראשון, שלושה חודשים מאוחר יותר. 'המקבים' אמנם לא ביקרו אז במודיעין, אבל הדיון הציבורי הרחב במסע העלה את יוקרתם והעניק תנופה משמעותית למעורבות של התנועה הציונית באנגליה בעשייה למען ארץ ישראל.

בתוך כך הוקמה בלונדון אגודה נוספת שנשאה את שמם של הגיבורים – "מסדר המכבים הקדמונים' (Order of Ancient Maccabeans). האגודה שימשה מסגרת לפעילות חברתית בעלת תוכן לאומי-מדיני, שבין מטרותיה הכלכליות היתה הקמת קרנות חיסכון לעזרה הדדית. המבנה הארגוני של ה'מסדר' והטקסים שיזם נשאו אופי סודי בנוסח 'הבונים החופשיים'.

בשנת 1904, שלוש שנים מאז ניתק הקשר עם הרברט קלארק, פנה בנטוויץ' לידידו מורי רוזנברג, מזכיר הפדרציה הציונית האנגלית וחבר 'מסדר המכבים הקדמונים', בבקשה לפגוש את קלארק בנסיעתו הקרובה לירושלים ולהודיע לו כי הוא, בנטוויץ', מוכן לקנות את החלקה מכספו הפרטי. סופו של דבר, השיג רוזנברג מקלארק כתב אופציה עבור ה'מסדר' אך זו לא מומשה מעולם. באביב 1911 נעשה ניסיון נוסף של 'מסדר המכבים' הלונדוני לרכוש את אדמות אל-מידיא, לרגל נסיעתו הנוספת של מורי רוזנברג לא"י, אך הניסיון נכשל ואדמות משק קלארק נמכרו, כנראה, חזרה לפלחים ערבים.

ג. הגימנסיה העברית ביפו, 'מסדר המכבים הקדמונים' וגילוי קברות המקבים

 

טקסט:  בינואר 1907, במסגרת ביקורו במפעל הציוני בארץ ישראל, ביקר יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, דוד וולפסון, בגימנסיה ביפו. 'הגימנסיה העברית' הוקמה בתשרי תרס"ו (אוקטובר 1905) כמוסד פרטי על ידי הד"ר יהודה לייב מטמן-כהן ופניה אשתו, בדירתם בת שני החדרים שביפו. בשנה הראשונה למדו בגימנסיה רק 17 תלמידים ותלמידות. שנה אחר-כך, בלחצו של המורה החדש הד"ר חיים בוגרשוב, הפכה הגימנסיה מוסד ציבורי - 'אגודת הגימנסיה העברית ביפו', עם ועד מפקח ציבורי, ועד סוף השנה הגיע מספר תלמידיה לכחמישים.

באוגוסט 1907 נפתח הקונגרס הציוני השמיני בהאג ובמהלכו נבחר וולפסון ליורשו של הרצל כנשיא ההסתדרות הציונית. בדבריו בקונגרס דיווח הנשיא על ביקורו בארץ ובתוך כך גם על הגימנסיה, וגם פנה למשתתפים בקריאה: "המנהלים [של הגימנסיה] מסורים לתפקידם ועובדים במסירות מתוך מצוקה בתקווה, שיימצא המוסד שיעזור להם...  לתת לילדיהם חינוך גימנסיאלי עברי לאומי. הגיע הזמן שהסעד הזה ינתן להם". 

מנחם שינקין וד"ר בוגרשוב, מנציגי ארץ ישראל לקונגרס, הפיצו בקרב משתתפיו את בשורת החינוך העברי בגימנסיה וגם הציעו למכירה את מניות החברה. מי שמאוד התרשם מדבריהם היה השופט יעקב מוזר, מראשי משלחת 'מסדר המכבים הקדמונים' לקונגרס, שלאחר הפגישה עמהם הודיע על נכונותו לתרום 80,000 פרנק שוויצריים (כ- 20,000 לי"ש) להקמת בית לגימנסיה, וגם היתנה זאת בקריאת שמה "הרצליה". הנשיא וולפסון בירך אותו על כך בפני מליאת הקונגרס. "את הרעש של הקונגרס ואת השאון אשר הקימו הדברים האלה אין לתאר", כתב ד"ר בוגרשוב בתזכיר לוועד הגימנסיה והוסיף: "אני בירכתי אותו לפני הקהל בשם הגימנסיה והוא קיבלני בדמעות על לחייו [...] עניין מוזר והשאון שהרים הדבר, נפוץ בכל העיר; כל העיתונים כתבו על דבר הגמנסיה". 

תרומה נוספת לה התחייב השופט מוזר במהלך הקונגרס, בסך  10,000 פרנק (כ-2,500 לי"ש) היתה לנציג אחר מארץ-ישראל, פרופ' בוריס שץ עבור בית הספר לאמנות 'בצלאל' אותו ניהל, ושהוקם ביוזמתו ועל-פי החלטת הקונגרס הציוני הקודם (1906). המשולש שנוצר במהלך הקונגרס הציוני בקיץ 1907, בין השופט יעקב מוזר לבין הפרופ' בוריס שץ והגימנסיה העברית, היה משמעותי ביותר לתהליך קידוש המרחב של 'קברות המקבים', כפי שיתברר בהמשך.

חודשים ספורים לאחר הקונגרס הגיע ליפו החכם ד"ר מוזס גאסטר, הרב הראשי הספרדי של אנגליה וחבר 'מסדר המכבים הקדמונים'. החכם גאסטר נשלח על ידי השופט מוזר לעמוד מקרוב על מצבה של הגימנסיה, ומנהליה התבקשו לקבלו בכבוד הראוי. הביקור החשוב הזה היה טראומטי לשני הצדדים. על פי עדותו של בוגרשוב, החכם גאסטר התקומם על שבנים ובנות ישבו יחד בשיעורי התנ"ך, כעס על היות הבנים ללא כיסוי ראש והזדעזע למראה ספר הלימוד של התלמידים, "סיפורי המקרא" של ביאליק-רבניצקי, וזעק: "אוי לעיניים שכך רואות! צריך לקרוע על חילול הקודש". בסיום הביקור הודיע החכם גאסטר להנהלת הגימנסיה כי "עליו למלא באמונה את תפקידו ולהודיע לשולחו, כי לפי דעתו אין לתמוך בבית-הספר המחלל את מוסר היהדות".

שבועות מעטים אחרי הביקור המדובר, עמדו מנהלי הגימנסיה בת השנתיים של יפו לחוג את חג החנוכה. חג זה מכיל בתוכו את אוסף הסמלים הלאומיים העשיר ביותר בלוח השנה היהודי, וגם אינו מדאוריתא, ועל כן היה לחג  שחברי התנועה הציונית ציינו באופן הבולט והמרשים ביותר מכל החגים, כבר מראשית ימי התנועה.

 סיפורם של המקבים שימש מופת לסוג הגבורה שביקשו ללמד את ה'יהודי החדש' עליו חלמו; למלחמת האור (האידיאולוגי) בחושך (הדתי); ולמלחמת המעטים (והצודקים) ברבים (הטועים). המקבים הפכו סמל לדור התחייה, הן משום שסיפקו את המיתוס האידיאלי למאבקם של "הלאומיים" נגד "המתבוללים", מאבק בו היו שרויים הציונים בגולה, והן משום שסיפורם הציג נרטיב של 'מרד וגאולה', שהדגיש שילוב של ערכי חירות וגבורה (צבאית) ותאם את רעיון האוטואמנציפציה וסיסמתו הציונית: "אם אין אני לי מי לי".

            טעונים בהכרה לאומית זו, עמדו כעת מורי הגימנסיה ביפו עם מוטיבציה נוספת לתת לחג הקרב ביטוי מיוחד – החשש מהשפעת הדו"ח של ד"ר גאסטר על השופט מוזר והיות השניים חברים ב'מסדר המכבים הקדמונים'.  הסאגה המתמשכת של הניסיונות הכושלים מצד 'מועדון המקבים' ו'המסדר', לקנות את אדמות אל-מידיא וקברות המקבים מכאן, והחלטת קק"ל שלא לטעת את 'יער הרצל' במודיעין מכאן, היו יכולים להיות סיבה טובה לבחור בקברות המקבים כיעד לטיול בחנוכה תרס"ח.

המאמץ להגיע לאתר המבודד והיות הטיול מבצע חינוכי ראשון מסוגו לקברים, יכולים היו להתפרש כתשורה מכובדת מצד הגימנסיה לתורם ולחבריו ב'מכבים הקדמונים'. הטיולים, צריך לזכור, היו ליבה של העשייה החינוכית הייחודית של הגימנסיה, מבית מדרשו של מנהלה, הד"ר מטמן-כהן, אותה גיבש עוד בימיו כמורה בראשון לציון.

טיולי הגימנסיה נערכו לרוב במסגרת כיתתית, אבל היו גם טיולים 'לכלל המחלקות', כמו זה בחג חנוכה, אז הלכו הכל "למקום מולדת המכבים, למודיעים". העדות המוקדמת ביותר על טיול זה היא משנת תרס"ח, כלומר, החג הראשון לאחר הקונגרס השביעי בהאג. תיאורו של זרובבל חביב, תלמיד מחזור א', מחזק את העדויות כי אמנם היתה זאת הפעם הראשונה בה יצאה הגימנסיה לקברות המקבים: "בחודש דצמבר 1907, בערב חנוכה, יצאנו 18 חניכי הגימנסיה העברית 'הרצליה' בארבעה דיליג'נסים מיפו לכיוון מודיעים. בראש השיירה היו שני רוכבים הד"ר בוגרשוב, מנהל הגימנסיה [טעות המספר. בוגרשוב החל את תפקידו כמנהל בשנת 1919 _ מ.ב] ו[אברהם] עלדמע, המורה לציור [...]

"לעת ערב, כמעט לפני שקיעה, הגענו למודיעים. כאן פגשנו רועה צאן ערבי ושאלנו אותו היכן קברות המקבים והוא ענה לנו בשאלה 'האם קברות יהודים אתם מחפשים?' השבנו שכן. הוא היפנה אותנו לקבוצת קברים חצובים בסלע ומעליהם מכסים, ואמר שזה המקום שאנחנו מחפשים. התרגשנו מאוד והדלקנו נר חנוכה ראשון במקום ורקדנו ריקודים במקום. עד מהרה נטה להחשיך וסובבנו על עקבינו וחזרנו בליל לבן-שמן, שם קיבלו אותנו המיסדים בשמחה. כך נוצרה המסורת שאלה הם קברות המקבים".

 

 

ד. הגימנסיה 'הרצליה' ומיסוד העלייה לרגל לקברות המקבים

 

אבן הפינה לגימנסיה 'הרצליה' הונחה ב-י' באב תרס"ט (28.7.09). ארבעה חודשים מאוחר יותר, בחנוכה תר"ע (דצמבר 1909), ערכו בבית הספר חגיגה והעלו את המחזה 'החשמונאים', של יצחק אפשטיין, ושוב עלו לרגל תלמידי הגימנסיה אל קברות המקבים, אולי המסע הראשון שתועד בתמונות.

בפברואר 1910, והוא כבר בן שבעים, עזב יעקב מוזר עם רעיתו את אנגליה למסע בן כארבעה חודשים בארץ-ישראל. מיד עם הגיעם ליפו התייצבו השניים ליד שלד בניינה החדש של הגימנסיה 'הרצליה', כאורחי הכבוד בטקס מיוחד, כפי שדיווח עיתון 'האור' מכ"ח אדר א', תר"ע: "אתמול, ביום ראשון [6.3.1910] הניח האדון מוזר את אבן-היסוד בהדיוטה העליונה של בניין הגימנסיה העברית ביפו...זה היה מחזה מצוין ויחיד במינו. מי שלא ראה את שמחתו של מר מוזר בעת שירה את אבן-הפינה לתוך חריץ קטן – לא ראה שמחה מימיו: האדון מוזר אחז את האבן בשתי ידיו, ובכל כוחו השליכה אל המקום המיועד לה". במהלך אותו ביקור תרם מוזר סכומי כסף נוספים לגמנסיה וגם למטרות נוספות, בהן ל'בצלאל'. באותם ימים דנו במוסדות הציוניים בבקשתו של פרופ' בוריס שץ לייסד מושבות של אמנים ובעלי מלאכה מקרב חניכי המוסד ופועליו. בסיומם, הוחלט להקצות ל'מושבת בצלאל' של התימנים את אחת הגבעות מאדמות בית-עריף, הנושקות לבן-שמן, ואת המשאבים הנחוצים להקמתה.

באלול תר"ע, הוחל בבניית בתי מושבת 'בצלאל' בבן-שמן, מכאן, והסתיימה הקמת מעונה החדש של הגימנסיה 'הרצליה', מכאן. במחצית כסלו תרע"א (דצמבר 1910), לאחר שישה חודשים  בלבד, כבר עמדו כל חמשת בנייני המגורים ובית המלאכה המשותף של 'בצלאל' מוכנים. וכך, טקס פתיחת שערי הגימנסיה 'הרצליה' החדשה וטקס חנוכת מושבת 'בצלאל' בבן-שמן, כמו נועדו להיערך יחדיו.

החנוכה הרשמית של בניין הגימנסיה היתה ביום כ"ד כסלו תרע"א, אור לנר ראשון של חנוכה. אחד החוגגים תיאר את האירוע כך: "האולם הגדול של המדרשה היה מלא על גדותיו כי כל מאתים חמישים התלמידים והתלמידות היו נוכחים וקהל רב [...] כשהקריאו התלגרם ששלחו להא'[דון] מוזר... רעש האולם ממחיאות כפים וצהל הקהל צהלה בלי גבול ומצרים. [...] ותשוקתם לחוג את חגם גדול ועצום עלז ושמח נמלאה הפעם, ורק בשעה חמש בבוקר נפרדו איש איש לביתו אחרי שקימו מצות הריקודים, השירה והזמרה כדבעי".

 שבוע אחר כך, ראש חודש טבת תרע"א (1.1.1911) ארגנה הגימנסיה רכבת מיוחדת "שעמדה בתל אביב ולקחה את תלמידי הגימנסיה שנסעו עם התזמורת שלהם ועם קהל גדוש של ילדים שנילווה עליהם" ללוד, ומשם בכרכרות לבן שמן. מקוצר זמן, כנראה, פנתה הנהלת בצלאל לציבור ב'מודעה במקום הזמנה' ובה נאמר כי "מבקשים מאת כל חובבי הישוב וידידי בצלאל לקחת חלק בשמחתנו". על-אף ההתראה הקצרה, מאות זרמו לבן-שמן, לאירוע שנערך ברוב פאר והדר.

ילדי חוות בן-שמן קלעו מענפי זית סמלים שונים ו'כתובות' על גבי הקירות והבוגרים שבהם הקימו שער-כבוד מעוטר. קבלת הפנים למוזמנים, מתאר פנחס נאמן, היתה בסגנון מלכותי ממש: "עשרים פועלים ממיטב הבחורים, לבושי מזרחית וחגורי נשק קפצו על סוסותיהם, והתהלוכה החלה. על גבול אדמת הלאום פגשו את האורחים בקריאות חיבה ותרועות גיל וביריות כבוד ומשחקי ה'פנטאסיה', כדרך הפרשים הערבים, הובילו את האורחים לחווה הלאומית". 

הטקס הסתיים בשעות הצהריים אבל הקהל לא מיהר להתפזר. רבים ביקשו לצאת ולעלות לרגל לקברות המקבים. מורי הגימנסיה 'הרצליה' אסרו על תלמידי הכיתות הנמוכות ללכת ורק לתלמידי המחלקה השישית קיבלו את אישורם, כי היעד רחוק והמאמץ רב. "כשלוש-ארבע מאות איש שמו את פניהם לדרך. ההולכים בראש, תלמידי הגימנסיה שהסתדרו תחת הנהלת המורה להתעמלות [...] עזבו את המקום ובמשך חצי שעה רצו כמשוגעים, בכדי להתרחק מהמחנה... הדרך קשה עד מאוד. אף שעל אדמה לא יראה. כולה היא מכוסה אבנים קטנות וחדות הפוצעות את רגלי ההולכים. [...] השמש לוהטת... פני כולם אדומים ומכוסי זעה, הפה יבש, ובכל חושי הינני מרגיש צימאון נורא. [...] אף משעל צר לא נראה. מוכרח אתה לסול בעצמך לפניך דרך ולפרקים אתה מוכרח ללכת על ארבע ולהזהר שלא תנפץ את ראשך במורד ההר שנפסק פתאום כמו קיר. פני כולם עיפים, אך כל אחד מתבייש בפני חברו ומשתדל ללכת קדימה".

            לבסוף, נערים רועים מהכפר אל-מידיא הובילו את התלמידים ל'קבור אל-יהוד'. "בלב פועם עמדנו לפני מערה חצובה בסלע. [...] כקפואים עמדנו מסביב למערה, ואיש-איש מאיתנו תר בעיניו את המקומות אשר בהם התהלכו הגיבורים הקדמונים, ובעיני רוח חיפשנו את אותות עקבותיהם... בחשכת הלילה שבנו לבן-שמן".

הרושם שהותירו הטקס והעלייה ההמונית לקברי המקבים על מערכת החינוך הציונית, היה ניכר מאוד. בחנוכה שנה אחר כך, תרע"ב, הצטרפו אל היוזמה התל אביבית בתי ספר מיישובים נוספים.

 

 

 

ה.  מועד מקודש ללא מרחב מקודש 

 

הטיולים מהגימנסיה למודיעין נמשכו עד מלחמת העולם הראשונה וחודשו רק ב- 1918 ע"י צבי נישרי, מצוות המורים, ומספר בוגרי גמנסיה שהיו מגויסים לצבא הבריטי ושירתו תחת פיקודו של הקולונל מרגולין.

הקשר האמיץ עם התורם יעקב מוזר, מבכירי חברי 'מסדר המכבים הקדמונים', והרצון להודות לו על טוב ליבו הנדיב, היו לדעתי זרז מרכזי בבחירת מודיעין כיעד לטיול הראשון למקום. עם זאת, אין ספק כי אלמלא מעמדו המרכזי של חג החנוכה, ספק אם היה בטיול לקברים מעין תשורה נאה לתורם או גם תרומה להיסטוריה ולגיאוגרפיה של הציונות.

חנוכה "זה חג החרות הלאומית שנתנו להאֻמה הישראלית גבורי החרות החשמונאים – זה החג הקרוב ללבנו ולרגשותינו יותר מכל שאר החגים היהודים", ניסח זאת אליעזר בן-יהודה. ואולם חולשתו היתה בכך שהיה מועד מקודש ללא מרחב מקודש. החיבור בין השניים מזמן פעילות טקסית חוזרת ונשנית, העלייה לרגל, שמהווה את ליבו של תהליך החיברות בין אנשים זרים ומעצבת אצלם תודעה קיבוצית.

יש בידי רק תיאורי מסע ספורים מאלה שנערכו בשנים הראשונות אל 'קברות המקבים' במודיעין. מהמעט שנכתב עולה כי נערך שם טקס קצר, ואפשר להתרשם שהביקור באתר הותיר רושם עז על התלמידים הצעירים והעניק למקום מעמד מעין מקודש. ברוך בן יהודה, לימים מנהל הגימסיה, כתב: "ברינה ובשירה עם דגלי ציון בראש היו מגיעים למקום ומתיחדים עם נשמות המכבים". יצחק בן-צבי ורחל ינאית מספרים על הקושי הפיזי הכרוך בגישה למקום, לו הם קוראים "הקברים הקדושים". ולדברי המשורר דוד שמעוני, מתלמידי הגימנסיה: "מרגע הכניסה אל המערה [קברי המקבים] נחלץ ליבי כצבת מכאב אשר לא יתואר כאב אהבת אין- אונים. בתעתוע סחור- סחור לקברים עוד חיו גבורי, עוד חיו בדימיוני. הלכתי רק לבקרם ולברכם בשם ילדותי, אשר הוארה מנוגה הודם והמומה ממסד יפעתם". 

אין פלא, אפוא, שבקרב צעירי ארץ ישראל של ראשית המאה העשרים, מעצבי דמותה של הזהות הלאומית וחלוצי הציונות המעשית, "הטיול למודיעית הוא בגדר חובה לאומית, מעין ביקור על-יד הכותל המערבי, ואין אדם מישראל בארץ שלא ילך להשתטח על קברות גבורי האומה, קברות המכבים".

 

 

 

לקריאה נוספת:

 

1.       ברוך בן-יהודה, ספורה של הגמנסיה 'הרצליה' (עזר בעריכה אוריאל אופק), תל אביב, תש"ל

2.       רות קרק, הנסיונות לרכישת אדמות מודיעין (1931-1882) – תפיסות, מניעים ותוצאות, בתוך: רות קרק (עורכת), גאולת הקרקע בארץ ישראל: רעיון ומעשה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1990.

3.       שאול ספיר, מסע שיירת מועדון "המכבים" לארץ הקודש בשנת 1897, על"ה (עלון לרכז הטיולים) 3, מינהל חברה ונוער,  חלק א': טבת-טבט תשס"ב, עמ' 43-40. (ינואר-פברואר 2002), חלק ב': על"ה 4, אדר-ניסן תשס"ב (מרץ-אפריל 2002), עמ' 18-14.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
8
28/10/2018
אין זה תפקידה של הגננת בשום מקרה
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד