קול מחלול על החול
קול מחלול על החול

פיצ'י יהורם בן מאיר נולד סמוך ונראה לים מלכות מחלול. בילדותו, מפני נסיבות חייו, שהה ארוכות בצריפו של סבו בשכונת הצריפים מחלול.

הוציא לאור שבעה ספרי שירה. חתן פרס רה"מ ליצירה. משמש סופר משורר אורח בבתי ספר, מטעם משרדי החינוך והתרבות

 

היום ניתן למצוא בה את כיכר אתרים, המרינה ומלון קרלטון, אבל מתחת לשלמות הבטון והמלט מסתתר סיפורם החי והמרתק של שכונת מחלול ושל האנשים שגרו, עבדו, חלמו ולחמו בה   

 

אדם אינו חייב

אלא להישג אחד

בחייו -

 

שתהא לו ילדותו

בהישג

יד

 

היאך נולדתי אני, והיאך נולדה מחלול

 

הים התיכון, הוא ים האחרון, הים העתיק שלנו, היה מלך.

מלכות הים היתה לו מלכותו. כיוון שהפציע בו חישקו, שהרי מלך ים כמוהו כמלך בשר ודם, שכב זה הים, לובש ופושט גאות ורחב ידיים, עם החלול. סביב סביב לים לא היה דבר.

לתקופת השנה נולדה מחלול. עירומה היתה בהיוולדה.

עתה משנולדה מחלול מדבר אגדה, מוטב לה שנולדה משלא נולדה.

 

ואני, שעה שאני הולך לבור לי את אמי יולדתי, יודע אני: מחלול יצרתני ברחמה. אשרי יולדתי מחלול. היא הולידה את החול ואת היבשה ואת הילדה ש', בתה של ש' הזונה הגדולה באמת.

 

אף שיודע אני אל נכון כי הים ילד את מחלול, מודעת זאת בכל הארץ כי אני, ולא אחר, חוללתי את מחלול.

 

גבריאל גרסיה מרקס כתב במקום מן המקומות, על רגעי השיממון הגדול שאחרי המשגל. מי שראו את הים בא בתאו אין קץ, אל החלול, ללדת את מחלול, או מי שנסתכלו בי שעה שעמדה לי גברותי העולה, וחוללתי אני את מחלול, יודעים כי לא נמנתה אחר מעשה, אפילו שעה אחת משמימה.

 

שהרי לא נבראה מחלול, לא ניתנו לה חיים, אלא כדי לספר עליה.

 

הייתי ראשון תופשי העט, להקים לה יד ושם וזכר עולם ושארית. עט היה לי ולא היתה לי שפה אחת.

השפה היתה מחלולית. נתכללו בה קולות שהיו מהדהדים בין קירות הכורכר במערתו של מקס. קול המתים הקוראים חיים והחיים הקוראים מתים בבית הקברות המוסלמי. תנ"כית היתה השפה.

נבללו בה מילים מן הפיוטים והתפילות בנוסח ספרד ובנוסח אשכנז, שהיו אומרים בבית הכנסת יחזקאל.

באו מילים והברות מן הקרימצ'קים. הקראית. הסובוטניקית. הנרודניקית. ציגינרית. אלטזכנית. סומלית. חמסינית. ג'בליית. חולית. אידיש בונדיסטית ואידיש של מלהגים יושבי קרנות. לשון תימן ולשון המערב והניב הטראסקי באס. הקול המתריס השלייפיני של אנשי גדוד העבודה שהיו והלכו. וגבהה בה

השפה האנכית של שחקני קואופרטיב האוהל, שקולם מילא את צריפם וחוצה.

 

מחלול . קרקע שהתפקרה

פעמים הרבה חשבתי מחלול אדמה מחוללה. אדמת חולות שלא הצמיחה גנות או גינות ולא עטתה חלקות חקלאות. על כן היא מחוללת. מחוללת. מחוללת. והיא הפקר. ומותרת להימסר או להיחכר או להימכר בקלות של חול נישא לכל רוח.

בגבולה המזרחי של שכונת מחלול היה משטח רחב ידיים שקראנוהו הכרם. צימחו בו לפלא שתיים שלוש גפנים צמוקות ושדופות. כלות בחול הנודד ואכולות מלח. הכרם, מטרם מחלול, שגפניו הדלות, שלעולם לא נידלו, היה לנו מגרש למשחקי מחניים וכדורגל. אושר דלים.

 

יודעים היודעים. במאה הי"ח, למן הכיבוש העותמאני, רווחה, תחילה במצרים, אחר כך בארץ ישראל ובלבנון, שיטת המולתאזם. מי שנתכנה מולתאזם, זכה בנחלה, ב- 'חצה', לכל ימי חייו. הלך לבית עולמו, לא עברה הנחלה בירושה, והוכרזה מחלול.

 

במקומות שאדמתן דלה, בשנות בצורת שיבולן מועט, התקשו בעלי הנחלות בתשלום המסים שהושתו עליהם, מס החכירה צנח גם הוא עד עפר, ובעל ה-'חצה', שידו לא היתה משגת לשלם את המס, פדו ממנו המלווים בריבית את הקרקע, לעצמם.

 

או אז נפוצו האנשים שאדמתם הפכה מחלול. היו המחלולין נמלטים על נפשם, כל עוד רוחם בם, מאימת נושכיהם ומאימת המאסר, אל ערבות הירדן וים המלח, מימת החולה שבצפון ועד לבקעת צוער אשר מדרום לים המלח. בגאון הירדן ובבתרונות מצאו להם המחלולין מסתרים ומקלט. הימים ימי שלוט מוחמד עלי ואיברהים בנו, במצרים. חברו אליהם עריקים נסים מפני הגיוס לצבא, ומפני נחת זרועם של רודפיהם מענישיהם.

 

אחר כך נתערב בהם ערב רב: נובים וסודנים.

הסודנים שחורי העור, הובאו לארץ ישראל עבדים למחצה. הימים ימי מלחמת האזרחים בארצות הברית. ימי המצור הימי על מדינות הדרום. תחת המדינות הנצורות, ותחת הכותנה שאי אפשר עוד לשווקה, הוכרעו הסודנים לגדל כותנה באזורים חמים, משופעי מים, בבקעת הירדן ובבקעת בית שאן, שהיא בידוע פתחו של גן עדן.

 

וגדולה המהומה מאוד מאוד. נוספה על כל אלו צרת הבדוים הפושטים על המחלולין ועל שחורי העור מסודן, ועל משתמטי הצבא, ועל המבקשים לשמוט עצמם מעונשין. ושדדו מהם את בלואיהם ואת מעט חפציהם.

 

העביד – הלא הם הסודנים. שהובאו בעל כורחם, אל בקעת הירדן ונשים אין עימן, נזדווגו במחלולין. או אז בא אל זה העולם שבט חדש שנתכנה ערב ע'וורנה: נשבתו אז אורחות חייהם, מי שלא היו לבני חסות, בידי התלאוויה, בעלי הקרקעות שבבטֵחה, נמכרו לבעלי ביצות כבארה שאצל ג'יסר אל זרקא, ומי שלא נמכרו נטבחו על פני אדמת הצוער.

 

מחלול כשמה כן היא. קרקע שהופקרה ולא נפדתה שנים רבות. עד שבאו יהודים חלוצים ונטו עליה צריפיהם בשנות העשרים של המאה העשרים. אחרי שנים רבות, בשנות החמישים באו בעלי מאה. ולחצו עליהם בלחצם כי רב לנטוש את צריפי העץ. והניחו אחריהם את בתיהם צריפיהם.

 

 

איכה היתה מחלול לכיכר אתרים המקוללת, אשר מעולם ועד עולם לא צהלה ולא שמחה.

יש לילות, בנפול תרדמה על האנשים, תחת למרצפות המבוקעות בוקעים קולות ליליים מילילים. אין יודע בקולות, אם צועקים הקולות את דמי המחלולין, הסודנים, הטבוחים בבקעת הצוער, אם יושבי מחלול, שנותרה באין יושב, הם הצועקים בדמי הלילה. אם לא יללת תנים נוגה מן הכפר סומל תחצה את דמי הלילה.

שמא הקול קול נערה בתולה שלא אורסה, שנבקעו לה בתוליה על חלקת קבר השיח בבית הקברות המוסלמי. בכל לילה ולילה מתהפך שמן, פעם זו ופעם זו. בחצי הלילה פוגעות צעקות בבלילן, בהיבלען זו בזו: מזה מקס הפורץ בריצת אמוק מאפלולית מערתו אשר במצוק הכורכר, ומזה ש' הזונה. צעקות שנבראו להן לזונות לבדן, להן ולבנותיהן. אז נעשית רעישה גם בעולמות עליונים.

כיכר אתרים נהפכת, כאותן ערי הכיכר, למהפכה כמהפכת זרים: אין לה תיקון לכיכר, ולא תהיה לה עוד תקומה.

 

 

קיבוץ יסוד

כל רואיהם של אנשי גדוד העבודה אמרו עליהם איזה בני אדם משונים. בראשונה נתקראו גדוד העבודה וההגנה. אחר כך הניחו לה למילה הגנה מחשש מה יגידו שליטי הארץ. שעה שהיכו באבן להוציא ממנה חצץ וסולינג לכביש ג'דע חיפה, בקילומטר החמישי. היוגבים, מיובלי הידיים, בשדות עין חרוד ותל יוסף. ובכפר גלעדי עד שננטשה. גדוד העבודה ברטיסבון ירושלים, וסביב לה ברמת רחל במחצבות קרית ענבים, ועימם יצחק שדה ואריה ליפשיץ ואנשי חבורת יוסף. החוצבים במחצבות מטולה. בשעות עבודתם הארוכות והיגעות ועל משכבם בלילות, חלמו כי כל הארץ תהא ליושביה קיבוצים קיבוצים המתקבצים יחדיו לקיבוץ אחד גדול. ויתרה מזאת: לקומונה אחת גדולה.

את יגיעתם ואת הגיגיהם כתבו בעיתונם 'מחיינו'. בשולי חולות מחלול, בטרם היות מחלול, הרחק הרחק מתל אביב הנבנית, התיישבה קבוצה אחת מבני הגדוד, אנשי חול וכבדי נעליים, לבושים גופיות לבנות שהתנופפו על גופם ההולך ונשחם, כמו היו טליתות מבית אבא. הם נטו אוהלים וצריפים ראשונים בחולות והיו לקואופרטיב, לקיבוץ שקורא בשם יסוד. היו עימם לאה דגנית שנשאה בידיה ועל גבה לבנים. וזמן מה דוליק הורביץ, ואביו של ידידי דוד שליט. ביום היו הולכים אל תל אביב הנבנית, הרחק מדרום, ובונים את רחוב נחלת בנימין ואת רחוב רוטשילד , ואת בית הספר תל נורדאו.

באחד הלילות, ישבו אנשי קואופרטיב יסוד, כמעשיהם בלילות, סביב לשולחנות העץ. לוחות גסים המונחים על חמורים עשויים קרשים. משנתרוקנו צלחות הבורשט, חמיצה מהבילה טבולה בכרוב ובסלק ושכבה דקה של שמנת צפה עליה מלמעלה, אותה שעה נתרוקנו גם כוסות 'המשקה' והמזלגות הברזליות החלו להקיש ולצלצל בדפנותיהן.

זה הזמן הרוחש אותות. ואכן, אותות היו הולכים וקרבים אל המקום בו ישובים היו, נאים בחבורה, נעים זה אל זה בשירה ובריגשה יוקדות. הנה הולכת ובאה קבוצתו של מנחם מנדל אלקינד, חברה ונשתהתה בצוותא עם חבריהם לגדוד, המחלולאים. לא לחינם הלכו בני הגדוד אל בני הגדוד, אלא מפני שהם מין אחד.

אלקינד היה ראש וראשון לגדוד העבודה.  מראשי המדברים למן היום בו קם והיה הגדוד, חצי שנה לאחר נפילתם של יוסף טרומפלדור, מנהיגם ומדריכם הגדול, וחבריו, על הגנת תל חי. עגנון מספר בזכרונותיו כי אביו של אלקינד היה רב וגדול בישראל. עתה היו אלקינד ושמונים מאנשיו, בדרכם אל נמל יפו, לשוב אל המקום ממנו באו: נמל אודסה, רוסיה, שזה מכבר היתה לברית המועצות. אלקינד היה לימים למחוללו של הזרם השמאלי, שמאלי שבשמאלי, בין חברי גדוד העבודה. השמאליות  והדבקות בעולם המחר הסובייטי, באו עד קוטב מרירי.

עתה הלכו ונתערבבו אנשי אלקינד באנשי קבוצת יסוד. והלילה שנועד להיות ליל הרת עולם, היה מהרה לליל בוקה ומבולקה והתפשטות שאין להן מכבה: אחת היא אם ניגלו בין אנשי יסוד מעטים שתמכו באנשי אלקינד, ובין אם היו הרבים מתנגדים גמורים לו בכל לב, נשתלהבו רוחות הרוקדים, המפזזים, המוחים, הזועקים, לכדי אש. הריקוד היה ליקוד אש. הגשמיות התפשטה לריקוד של כאב חסידי, דרוישי, ההולך סובב ואינו עומד. נשלחה אש והבעירה אחדים מצריפי העץ.

כל הלילה ההוא בערו הצריפים ובער צריף חדר האוכל.

יש אומרים כי לאחר הבערה, נטשו אנשי יסוד את חולות מחלול. בלילה הזה כלו באש דברי ימי גדוד העבודה. ויש אומרים כי אל הצריפים העזובים, הנוגים, שנותרו אודים מוצלים מאש, באו ונשתכנו אנשים אחרים, והם פועלים קשי יום. אפשר כי זה  פרק יסוד ביסודה של מחלול.

נקפו שנים מעטות ואצל ים מחלול, משקיף אל מרחבי ים שאין עינו של אדם מקפת, ישוב היה יאשה לוין, אביו של עמוס לוין קינן, לראות אם ייראו צלליה הכהים של האוניה רוסלן, מפאת הים, השקיעה. והיה אם תבוא, ודאי תישאהו עימה אל נמל אודסה, ומשם אל הקומונה היהודית, שהפכה לקולחוז, וויה נובה, דרך חדשה באספרנטו. או אז ישוב ייפגש עם הטוב שברעיו, מנחם מנדל אלקינד.

שאון הים במרוץ גליו, שאון הזמן במרוץ מעגלותיו, הדמימו את דמה הזועק של קבוצת אלקינד וחבריו. קולאן וולודיה פרידלנד. ולדימיר לוצקי.

מי שלא הומתו והועלמו בסיביר בידי סטלין, ובהם בולק, הומתו בידי שכניהם עוכרי ישראל אשר מסרום לידי הנאצים. אחרים הורגו במלחמה. אלקינד עצמו הוכרע בידי שלוחי סטלין לשמש, רחמא ליצלן, מנהל חוות חזירים. בעיניהם הוא נותר יהודי וציוני וארץ ישראלי: ואחר כך הומת. הים אשר פעמים מוליך את הקול, הפך בעים רוחו את זעקותיו של מישקה יפונצ'ק לאלם רחוקים. עתה אפשר לה למהפכה כי נוע תנוע בלעדיו: עשרות כדורי מכונת ירייה פילחו את גופו הצעיר. חלוץ, אידיאליסט, שחייו וחלומותיו נתאחו אלו באלו, ועתה נקרעו באחת.

ישב יאשה לוין, על שפת הים הגדול, הרחב, מייחל אל רוסלן, כי תבוא, ותשיבהו אל הארץ הטובה.במלכות הדממה לא נשמעו הדים ובני הדים למפצי הכדורים שנורו בחדוות מרצחים אל לבו ופניו וקרביו של הירוי האחרון.

 

 

 

והשכונה, שכונת מחלול, באיה ובוניה הראשונים, רובם ככולם היו יחפנים. "דר בורווסע". היחפנותהיא תוכן, כתב ג'וש פלמון בזכרונותיו שמן החולות היחפים.

 

רוסלן

ראשון יצא דודי מיאלטה, קרים, מולדת משפחתי, לארץ ישראל. בקרים נפרד ממנו ומחבריו העולים יוסף טרומפלדור, המדריך, המנהיג, ממחוללי תנועת החלוץ. האונייה רוסלן עשתה דרכה על מים רבים שבועות אחדים, תחת השמים הקודרים על פני ערבות המים, ונחשולי הים, עד בואה אל נמל יפו.

ודאי לי כי דודי, איש ים משחר נעוריו, הילך על אוניית המשא, העלובה באוניות המשא, והלך לראות בעושים במלאכה: תאו של רב החובל, תאם של שני סגניו – נווט ומכונאי.

 

הכרת האדמומית על פניהם ענתה בהם כי שיכורים הם, או עתידים להשתכר בעוד שעה קלה. המייפלאואר הזו, שבישרה את תחילת העלייה השלישית, מיטות לא היו בה. פיח וטינופת וחלודה וכבלים מרקיבים וערימות פחם ואשפה היו בה. סהרורית הילכה עקלקלות על פני המים, שאינם סרים מזעפם וחישבה להישבר.

 

לא הייתי עם המפליגים בה. אילו אני הייתי עימם, והייתי מראה לדודי את רחל המשוררת בשיבתה אל ארץ ישראל שכבר חיתה בה, ספונה באפס קצה הירכתיים, יפה ושותקת. ואת ברוך אגדתי הייתי מראה לו, רב אמן שבילדותי נתן לי את ציורו "העלייה לחניתה", שציירו בצבעי מים ביום המעשה. ועוד הייתי מראהו את ישראל גורפינקל, איש צדיק ועניו, אביו של חיים גורי, המשורר שכתב ביני לבין אבי הים. ומפני שאין מוקדם ומאוחר בהוויה, הייתי מניח לפניו את שני הכרכים, אלף לבבות, כתבם בעבור שנים רבות דן צלקה. החיים אינם אלא רישום.

 

אנשי עלייה

לא חלפו ימים רבים ועלה ובא לארצו מולדתו אבי, והוא נער.

ואחר כך בא סבי ועימו חמשת בניו הנותרים. ארבעה אחרים לא עלו עימם. מקום קבורתם הלא הוא בבית הקברות היהודי הישן ביאלטה, על אדמת רוס. הם ספו מן העולם, איש איש במועדו שנגזר לו, ברעב, בחולי, במיתות משונות. ואני אל ליבי אומר: לא ידעתים בחייהם ובמותם. את שמותיהם איני יודע. לא העליתי עצמותם לחצוב להם קבר ונחלת עולם בארצנו. דודיי המתים, אילו היו מהלכים בין מתים ובין חיים, אפשר שהיו הבריות מראות עלי ואומרות: הרי אתה כמותם.

 

סבתי גם היא לא עלתה עימם, היא מתה שם על גדת הים השחור, בחצי האי קרים, זמן מה אחרי לידתה את בתה, היא דודתי הצעירה. בשנה זו נתנה בידי בת דודתי גבי גלבע, אלמנת המשורר אמיר גלבע, והיא בתו של לזר אחיו האהוב של אבי, שעלה ובא ברוסלן, את תמונת סבתי. סבתנו. ונודע לי שמה שרה.

 

נשתכנו סבי ושבעת בניו בצריף שבנוהו במו ידם על החול, סמוך ונראה לצריף שדרה בו סבתא רייזל, סבתו של יוסי גרבר. חדר אחד היה בו ואליו מוליך מבוא זערער, ספק מטבח. גמלון העץ הכיל עליית גג. בוידם. שם הסתרים ושם הגנזים. לוחות העץ שהיה הצריף בנוי מהם נתכסו נייר טול. נייר זפת מחוספס. לקראת לילות הפסחים הייתי מושחם בסיד פשוט, למען ילבין.

הקירות פנימה היו משוחים ירוק בצבע שמן שבלטיו וחריציו נראו היטב. על אדן החלון ניצבה קונכיה. אפרכסת חלולה. אוזן עתיקת יומין שומעת ומרחישה יקום, הדים ובני הדים לקולות ימים רחוקים, בטרם כל יציר נברא. שני מרזבים של פח, מדדם ועשאם והרכיבם חבקין הנפח, בן עירם הקטנה של בני משפחתי.

 

אך לא בחבקין רציתי לספר עוד, אלא בשני המרזבים שהתקין בפיאות צריפו של סבא. בלילות שישנתי בצריף, הייתי שומע את קול המיית הגשם בזרזיפיו על דפנות המרזב ועל פני אגן הפח שהיה מאסף את המיית המים בטרם תיזל אל חלקת החצר. ועודני כמה לשמוע שוב ושוב את הצלצול המכה ומכה והופך לאחד עם הלמות לבי. פעמים הרבה דימיתי כי כך נצטללה ונצטלצלה המוזיקה בשעת בואה אל זה העולם.

 

צריפים

הצריפים היו מקשה אחת של עץ. פעמים יסודם בליפטים, בארגזים גדולי המידות שהביאו בהם העולים לפלשתינה א"י את חפציהם ואת רהיטיהם ואת מצעיהם ואת הון ביתם. נסמכו הארגזים זה אל זה והיתה תבניתם חדרים חדרים. פעמים פורקו הקרשים זה מזה ומהם נבנו מחדש וצורפו לווחים לווחים,

במתכונת חפצם של בעליהם. היה מסדם של הצריפים על החול, על אדנים של עץ או לוחות אבן.

בארבעה אלו נבנו הצריפים, במשור, בפטיש, במסמרים, בסולם. הנגרים, עם לא עצום, ובנו בעץ ביתו של אדם. ונעטפו הקרשים אשר פניהם חוצה בנייר זפת, טול. יש אשר סוידו לבן למען יינשא יופים ויהי ליופיים שם עולם ממחלול א' אל מחלול ב'.

 

המהדרים, נגרים שמעשיהם מלאכת מחשבת, היו מקפידים בטפחות ומנגרים ארגז רוח, מעין גמלון, שעל שתי וערב לוחותיו קשרו רעפים פשוטים עד מאוד: לא רעפי מרסיי, לא רעפי חרס, קרמיקה, אלא רעפי בטון גסים ונעדרי צבע. פנים הצריף נתדפן בלוחות דיקט מסוקסים. יש אשר נמשחו בצבעים לפי חמדת עינם של שוכניהם.

 

סבי משח את קירות צריפו בירוק. לא נתלו עליהם תמונות, מפני לא תעשה. ציור שמן אחד יחיד ומיוחד התיר לו לסבי, עליו השלום, להנאות בו את ביתו, מי שמדברו נעשה העולם. שיני מצוק שנותקו ממצוק האבן מן המגבהת שעליה משתרעת ילטה, עיר מולדתו, על שפת הים השחור. נציבי האבן עומדים לעצמם למעצבה בעומק המים, עוטים אצות ועשב ים וירוקה של עד. מעבר להם מפרש בודד מלבין באופק.

התמונה הזאת הריהי טמונה בי כל הימים. אחרי ימים רבים באתי אל המקום הזה המשתקף בתמונה, סמוך אל הדאצ'ה בה חי המחזאי הבמאי הרופא צ'כוב בשנות חייו האחרונות. מעינות המרפא באדן באדן לא נתנו לו מזור, ובעצת רופאיו בא אצל חוף הים השחור שסגולותיו מן המפורסמות. כשעלה מן הרחצה במדרגות המחברות בין ביתו לבין המים נעמד לרגע קט, כאן, על הפודסט הזה, ניער את טיפות המים מאניצי זקנו המחודד. נשא את עיניו אל נציבי האבן ולהרף עין, דומה היה כי קסמם הילך עליו ריפאות. כך שחה באוזני הסוכנת הזקנה אשר על ביתו של צ'כוב, בית שנשמר כנתינתו.

 

את הכלים שטפו בחצר. הברז היה גבוה. והילדים, נכדיו של סבי, אשר נולדו לימים, ואף אני בהם, לא עלה בידם להגיע עד פתחו ערוף השפתיים. בימי שישי, במעלה השבת, שטפו רחצו האחים הטרזנים, דרי הצריף, נעלי לבד לבנות וגנדרניות. השירותים גם הם היו בחצר, בקיטון עץ נפרד מן הצריף. דלת העץ שקרשיה קרועים אלו מאלו, ציריה החלודים והחורקים, מעולם לא סגרוה. כל המעז ונכנס, נסתכן בביעותי חשכה גמורה ואימה גדולה: מלמעלה הניאגרה שאין להגיע עדיה, ומתחת נפעמים מעמקים שאין להם חקר: תהום אל תהום.

 

לא היה, לא יהיה עוד מקום אחד בעולם אשר בתיו צריפיו, הונחו בתכונה גדולה ללא מודדי קרקע, ללא מפות, ללא תוכנית, לבד ממחלול. רוחות הים. הצדפים הלמות פטישי הטפסנים. גרגרי החול חזקים היו מן המילים. מעולם לא כתבו המחלולאים יומנים או רישומים לדברי הימים. עד שבאתי אני, אבי כל תופסי

עט ומילים. ובחרתי לכתוב על חלקת גבה של גבי אלדור, נכדתה של יהודית אורנשטיין.

 

על פני החול חוללו המחלולאים דבר, עד כי נשתכח טעמה הראשון של המילה מחלול. בחצרות הזעירות נזרעו ונשתלו עגבניות. רדיסקס. בצלים. קוסלך'. פסוליה. חצילים. "ועד עצם היום הזה, בעומדי ליד חלון ביתי המשקיף אל פני מחלול שאיננה עולה באפי ריח הכריזנטמות הנהדרות", אומר יוסי גרבר. סביב

סביב צימחו לפלא התורמוסים. מי שטעמם ידע את הטעמים כולם שנשתבח בהם גן אלוהים.

 

פני סבא

פני סבא אביט בחלומי ובחלוני. מצחו גבוה. לחייו מאורכות, ערוכות לשעה בה יקרן עור פניו. הלבנות שבעיניו עוטפת שתי גולות כחולות. אניצים אדמוניים בזקנו. והם הנצו בשיערי שלי, עד שהיתה אחריתו לבן. והם המשווים לשיערן של בנותי מראה כלניות אדמדמות. סיברו נאה. קומתו זקופה ותמירה. דיבורו נשמע בנחת. הילוכו איטי. על כן נשים אהבוהו.

 

מחלול חוברה לה יחדו, משני מחלולים. זו שנתכנתה מחלול א', הדרומית, דרו בה בני עניים. שעה שנתקנו קווי החשמל, לא נתחברה זו אל חשמל, ואורה האחד, אור פנסי הנפט. שוכניה לא היתה ידם משגת לשלוח את בניהם, דרך משל, אל בית החינוך לילדי העובדים בצפון, משום שהורי תלמידי בית החינוך הסמוך ונראה, נדרשו לשלם דמי כלכלה.

 

מחלול ב', זו הצפונית, הוארה לימים בנורות החשמל. איזהו עשיר? מי שפרנסתו  מתקיימת כל הימים.

מעשה ואחזו בסבי שתי נשים הדרות בשכונה. זו שדרה במחלול ב', לבושה הדר, וכספה גנוז לה תחת קרשי רצפתה. היו שאמרו כי דם אצילים ושועי ארץ זורם בה. זו שדרה במחלול א', היתה ענייה מרודה, והפרוטה לא היתה מצויה בשמלתה הבלה, הנקייה תמיד. בת אחת קטנה היתה לה, ואין יודע מיהו אביה מולידה.

 

נטפלו שתי הנשים וחיזרו בה בעת אחרי סבי. באו בניו ודחקו בו לבחור בעשירה, על פני הענייה הגמורה, שהיתה דלה מאוד מאוד. שמא ירווח גם להם. עמד סבי, ר' צבי הירש, ובחר בזו קשת היום, פשוטת ההליכות. נשאה והכניסן אל צריפו, אם על בתה. פרומה שם האם, וביילה שם בתה.

 

אז יצאו דודי ודודותי ואבי מצריפו של סבי, לתור להם אחר דירות שנבנו מחוצה למחלול. דודתי הבכירה, נסעה לה בדרך לא דרך, בכל יום ויום וחברה אל החלוצים מייבשי ביצות חדרה וכבארה, אדמת הביצות, זו כבארה שנתיישבו בה מחלולין הנמלטים מפני אדוניהם במחלול, לפני ימים רבים.עתה זה גורשו ממנה צאצאיהם מפני שנמכרה מידי האפנדים, בעליה, ליהודים. מצאה לה דודתי בין הפועלים מייבשי הביצות בחור אחד, והיה לבחיר לבה.

 

בית הכנסת ע"ש יחזקאל במחלול ב', לכלל עדות ישראל

סבי, ר' צבי הירש, יזם ובנה על החול, הקים גם החזיק את צריף בית הכנסת במחלול. ימים רבים שימש סבי בקודש והיה גבאי בית הכנסת. לקחני סבי בשבתות, בימים נוראים ובימים טובים לישראל, עימו, אל בית הכנסת. לעולם לא עלה בידי לעקוב אחרי בעל הקורא, בעוברו מלפני התיבה. ומה עשיתי בעומדי בבית הכנסת עם המתפללים? עלעלתי מהחל ועד כלה, מכלה אל החל, בסידור התפילה, ובאו ופרחו בי האותיות על ניקודן, והתכנסו בי הנוסחים והפיוטים המפטירים וההפטרות והפרשות. או אז באתי בברית עם העברית.

 

אריות חקק סבי,וגילפם מעל ארון הקודש לשמור על כתר התורה. נתייראתי מאוד שמא, ובזה הרגע, יחיו האריות האלו, ויילחמו מלכי חיות היער, צמאי דם, וטרופים, זה בזה, וייעשה בית הכנסת גיא הריגה.

 

קרוב לשעת תפילת נעילה שביום הכפורים, ראיתי יונה תועה, שנכנסה במעופה אל פנים בית הכנסת. ילד הייתי. והיו באותה שעה הרת עולם היונה וספר יונה, שהיה בעל הקורא קוראו אותה שעה, לאחד.

 

אז באו ימי הרעה. מפני שקלקלו בני האדם, שוכני שכונת מחלול, היו מניינים של מתפללים למניין אחד, והיה זה האחד למניין קטן. אחר כך בטל מניינם. נותר בית הכנסת עזב ושמם ואין בו יושב. אחרי הדברים האלה ישב סבי וכתב בדיו של דם דברים אחדים אל קהל המתפללים שלא אמר עוד תפילה.

מודעה: להקהל המתפללים בביה"כ אשר בשכונת מחלול ב'. הלא פעמים רבות העירותי על העזובה הגדולה שביה"כ, שכל ימי השבוע אין בא לביה"כ להתפלל. והבית סגור ועזוב.

והנה בימים האחרונים התנדבו שישה אנשים מן הצפון לבוא ולהתפלל בביה"כ הזה, ונחוצים רק עוד ארבעה להשלים המניין. ואחרי כל העמל לקבץ את הארבעה אין אפשר לקבצם בזמן התפילה. מכל בני השכונה אין גם ארבעה שיבואו.

לכן, הנני מודיעכם שאני מסתלק מהנהלת ביה"כ, ומוסר אני לכם את מפתח ביה"כ, ועשו כטוב בעיניכם.

זמן מה דומם ונעול היה בית הכנסת ואין בו באי מועד. ונותרו לבדם, ישובים על הספסל הישן שלפתח בית הכנסת, שני אומרי תהלים. שהיו אומרים בכל יום, בכל הימים, חמשת ספרי תהלים. שכתבם מלכנו דוד. מאשרי האיש ועד כל הנשמה תהלליה הללויה.

אחרי מנחה, נוהג היה סבא, ללכת אל בניו שנפוצו בבתים וברחובות שנבנו סביב סביב לצריפו. זה מעשהו כל הימים. עלה ממחלול והילך בטוחות. להונו להונו, לאורך שדרות קק"ל. עמדה פולה בן גוריון אצל החלון לראות את סבי כי אהבתהו מאוד. כל יום ניצבה משקיפה בשעה של בין השמשות, שבין מנחה למעריב. כי ידעה זו השעה יילך בה סבי אל בניו. גם אישה חסודה וצדקת בשם חוה, אשתו של דר' פישל, אשר פעמים אספתני אל ביתה ברח' לסל, בגמר ימי הלימוד בבית החינוך שאצל ביתה, קראתהו ר' צבי המלאך.

אחרי ימים רבים ראיתי את פולה והנה נהפך עליה סל תפוחיה בפינת בן יהודה שד' קק"ל ונתפזרו התפוחים באין עוצר. ליקטתי את תפוחיה מפיזורם ברחוב, והשבתי

אותם ברחמים גדולים אל הסל. תפוח לא נעזב. לקחתני פולה עימה אל ביתה, ואמרה לבן גוריון, הרי זה הקטן, הג'ינג'י, הוא נכדו של לֶמברג, של צבי למברג.

 כעבור ימים אחדים קראני בן גוריון ללכת עימו עם אורחו או נו, נשיאה הראשון של בורמה, לצפות בתרגיל

מרחבי רב זרועי של צבאנו. ישבתי ליד או נו, וראיתי כי במשקפת שניתנה לו, עקב אחר ארנבת אחת, שהיתה נפוצה על הגבעות מחמת הדי הרעשים והפיצוצים. ונחרת בי, בנפשי, הרגע הזה, האחד, ולא יימחה כל הימים.

ועוד זאת אספר על סבי זכרונו לברכה. כתכול עיניו של סבא כן חום לבו. כשבאה אל צריפו לבקרו, נכדתו הבכורה, שריק, בת דודתי, נותן היה בכף ידה הקטנה שני גרושים והיה שולחה אל המכולת האחת שהיתה במחלול, לקנות לה חלב ממותק מוכל בקופסת פח. כל שרצה היה ללמדה קריאסשמע – שפירושו קריאת שמע. פעם סר לבקר כדרכו בקודש את דודי לזר ובתו, ביום השבת, ראה את בת דודתי הקטנה, גבי, ישובה בחדרה ומכינה שיעורים, וכל שאמר היה: 'בשבת'?

אספר מעט על אשת סבי הענייה, סבתי החורגת, סבתא פרומה. נסיבות חיי שאינן נהירות לי כל צורכן, הוליכוני בילדותי להיות שרוי בד' אמות השגחתה. ככל שמפשפש אני בדברי ימי, לאורכם ולרוחבם, ושואל אל עצמי מה באמת למדתי, איני אוחז אלא בשניים שלושה דברים שעליהם עמד עולמה, והם שהציבו לי את יסודי עולמי: והיה כי ייפצע אדם, מוטב בסכין מטבח, אך אפשר גם בחרב

ממורקת, יאסוף משיירי נייר עיתון ישן המונח לפניו ויעשה לו אספלנית. "ונגמר העניין".

מוטב לו לאדם לא לדעת, שכן המוסיף דעת, מוסיף לו כאב שאין לו ארוכה.

סלט עשתה לי, וסידרה את הירקות הזולים, החתוכים לפרוסותיהם, מעשה פרח, שצבעיו וטעמיו מקנים לו את התואר וההדר שנתנה בסלט: סעודת מלכים, ברוסית צארסקי אבד. ואני, שלשוני רגלה עברית, מחרה מחזיר אחריה עד עצם היות הזה: טובה ארוחת ירק.

וכמעט שעשתני בעל גאווה שאין לו תקנה, בהעידה בי פעמים הרבה, בפני, כי יש לך, כלומר לי, ראש של מיניסטר. בידוע לא הייתי לשר, אך לא סר מעלי התאו לכתוב על מחלול, כל עוד זורם הדם בידי הכותבת, כי מחלול היא העולם. יש ונפתה אני וסט לכתוב על שאר העולם. אזי אני כותב וכותב דבר שלא שאר ממנו דבר.

ביום קיץ , ביום חום, ושנים לי שבע, נודעה לי פטירתו של סבי, מצעקה דמומה וכבושה שנתמלטה מפי אבי.

לכתו, של סבי אל עולם שכולו טוב, עלותו אל רקיעים, שהם עצם השמים לטוהר. חיי, שאיני יודע אל נכון אם לקחוני הורי אל מקום מנוחתו האחרונה שנמצאה לו, בית העלמין נחלת יצחק. ואפילו לא לקחוני, משיאני הכוח המדמה שאין מושלו, לראותני, כל הימים, ניצב על מקום קברו.

הימים בהם נטוותה לי מחלולי באריגים נערגים בחלומי, הלא הן שבע השנים הטובות, שנות חיי הראשונות בצריפו של סבא,שעודן, ולעד, טוות בי בכל רבדי, מעשה מרבד ששזירותיו חוטים של חסד נלפתים בחוטים של תכלת.

במחסן של סבא במחלול, תלוי היה קיטל על וו. משיי היה. למשעי היה. וללא רבב היה. בכיפורים היה לובשו סבא, לבן, מכוון לעמוד גלמוד, בדין וברחמים, לקרוא מן העמוד ה' מלך ה' מלך. ואני בפורים בבית חינוך, הייתי לובש את הקיטל מלכות. לא בכל יום פורים ולא בכל יום אדם כובש מלכות וכיפורים אשר בלב.

 

דודי יוסף

בדמי ימיה מתה פ' אשת דודי יוסף. קשים ורעים היו ימיה. פרי לא עשתה לה ביטנה. חיוורת היתה, דקה ולבנה כמראה הסדינים, הכסתות, השמיכה העבה, בהם נתכסתה כל הימים והיו לה תכריך בחייה. ימים רבים ידעה כי ספורים ימיה ועל כן ריצד וזיהרר וסבב את עיניה ובלחייה חיוך דק ועצב ורועד שלא נמחתה ממנו מתיקותו. פעמים פקד מר המות את חדרה ואף קרב הוסס ופוסח אל מראשותיה, ועינינו רואות. וסר ממנה כיוון שנתיירא מפני המתיקות הנמשכת מחיות גנוזה שבפניה. מוטה היתה המיטה, מפני שרצפת הקרשים נטתה גם היא.

סמוך אל פסח, זמן חירותנו, סייד דודי את כותלי הצריף לבן. הלבנה אשר פעמים שטה מעל רעפי הצריף הסדוקים והרווחים אלו מאלו, הציצה וראתה את הלבנות השרויה פנימה ונגה אורה בעור פניה של פ' אשת דודי. אור באור נגע. נכנס מלאך המוות, כשראתה את פניו של מלאך המוות קרבים אל פניה, והוא איננו נס מפניה, הפכה פניה אל הקיר הלבן, ונאספה.

כיוון שאמרתי דברים אחדים על רצפת הצריף של דודי, אוסיף עוד ואומר: הרצפה היתה קרועה ופעורה ואליו נקשר בעבותות של ברזל וחושך, עמוד התיכון שעליו ייכון הצריף. העמוד היה נוקב ויורד תהום אל תהום, אל חבית שאליה נצוק העמוד בבטון. באו רוחות הים שסוערות הן מפני זעמו של פוסידון, ונע הצריף כספינה רעועה המחשבת להישבר. הילילו הרוחות במקום שנפערה התהום. ותהום הארץ. ואנו הילדים דימינו כי בא יום הדין והעולם קרוב להיחרב.

מתה פ' אשת דודי, ויש עמי לספר עוד דברים מועטים על דודי יוסף. הוא, יוסיף, או אוסיף, היה בכור אחיו, דודי. ברוסיה הקפיד על לבושו המחויט. לבש מקטורן וענב

עניבה גנדרנית, כך חייבה הגימנסיה הרוסית ביאלטה, וכיוון את לבו להיות עורך דין, בעל בעמיו.

הוא היה ראשון בניו של סבי לבנות לו צריף מט לנפול, או לחילופין להתעופף אל מרומים , והאחרון לעזוב את מחלול הנחרבת. דודי יוסף בנה את צריפו אשר יגור בו, במקום בו נחתם מצוק הכורכר, מתחתיו החול והים.

אלמלא האהל, הצמח הבשרני, המימי, שעליו דקים, ופרחיו ורודים, או סגולים, או זהובים, ושלוחותיו ודפונות אל אדמת הכורכר שנתרוחחה מפני המלח והרוח, מעשה שטיח סחוסי ירוק עמוק, והיה הצריף נישא אל מרומים שאין להם חקר. עתה הילך דודי גבוה ונוגה וכבד הילוך על שברי כורכר שמפני דלות הלשון נתכנו מדרכה. מצריפו במחלול, אשר בים יבוא, הילך אל רחובות החול הירקון,

שדרות קק"ל שניטעו אשלים, בואך בן יהודה, ופרדיננד לסל, ואדוארד ברנשטיין. מגש של עץ היה הדוק אל בטנו וענוד רצועות של עור שנפסלו והושלכו מבית החרושת לעורות ששם גבולו לשכונתו מדרום.

לאלוהי מחלול פתרונים אם עצב היה אל ליבו שככה לו בעולמו: מי שנועד להיות משועי הארץ להלך בגדולות, עתה, ביום קטנות, מהלך ומוכר צעצועים נתוצים ברחובות. כמו היה המגש צלוחית של פלייטון, המבשמת את העולם ניחוח ומקסם.

 

 על המגש היו ניצבים או כורעים או מתגוללים צעצועים צבעוניים יצוקים ברזל. חסרים ופגומים הצעצועים. רובם ככולם היו קטעים וגידעים ונטולי איברים. דודי יוסף היה מקבלם חינם אין כסף בבית יציקתם, תחת להשליכם לחביות האשפה.

הלך ומכרם לכל הממעיט במחיר: ילדים והוריהם וסביהם. היה מכריז על מרכולת הצעצועים שהיו בעלי מומין גמורים, כי בעברם היו שחקני פוטבול מנצחים, או טייסים נועזים שאבדו להם רגליהם בקרבות שלעולם אין להם די. והפרש שנותר בלי ראש, הלא הוא הפרש בלי ראש, גיבור ילדותנו.

בעברית הרוסית שבפיו, שהיא קרובה לסורסית, מילא פיו שחוק, ונכון היה לקלס ולשבח את הכלה המכורה, אשר היתה גם פרומת לבושים וגם פוזלת, בדברו ביפי עיניה וחמדתן, מעשה חרוז שנודע אז ברחובות: עין אחת בשמים, עין אחת בירושלים.

חופנים חופנים של בלונים צבעוניים אך קרועים היו מונחים על מגשו: והעיד בהם בפני שומעיו: למראית עין אמנם קרועים הם, אך לעתיד לבוא, כשתבוא נחמה על הארץ וייעשה תיקון גדול, תנשוב הרוח הגדולה משמים ותפיח בהם, בבלונים, חיים חדשים, ויעופו שוקקים אל חופת הרקיע. רק חזון. ולו מעט חזון. הקונה אותם היום הזה בפרוטה, יראה ביום ההוא עושר גדול.

עתה, משנוגעים הבתים זה בזה, שלמת בטון ומלט נלבשת על החולות, והחולות ההומים לפרוח מתחתה מפני שהם חולות נודדים, שכך נעשה להם לרחובות הביוגרפיה שלנו. יש ובהולכי בהם, אני שומע אף על פי כן ולמרות הכל, את החולות ממריאים לאט. ילדים שגיחכו על דודי יוסף בחייו, אהבוהו באחריתם. עתה משהיו לישישים הרי הם מריעים לו. וקול דודי צוחק.

 

וזה גבול מחלול

העברית יסדה את העיר העברית הראשונה. שונה העיר הזאת מכל הערים ומכל הממלכות. באו עליה עמים ולאומים התורכי, האנגלי, הישראלי, ולא יכלו לה. אדנים של עברית מונחים לה על החול וחזק מסדה מאוד. מרכבות ראשונות היו לה מריצות הנושאות חול. זהב אין בו. אפילו גונו אינו מן הזהב. באה העברית ועירבה אלו באלו את הדיונות ואת חולות האהבה שנתפרקדו להן עירומות בחמוקי החול, ומשכה את התכלת הדומה לים התיכון, ואת הים הדומה לרקיע, למושחה בחול ובחולין.

 

הרחק הרחק, מפני צפונה, מעבר לגבולין של תל אביב, שרויה היתה ממלכת מחלול. ואלו גבולות הממלכה: מדרום בית החרושת לעורות, והיה הבית הזה אימתני וקודר ואטום. חלונות ופתחים אין בו. אמרו: האדון לבקוביץ מעסיק עשרים ושלשה בחורים. אף לא אחד מהם נראה לעין אנוש.

סיפרו: בתחתית בית החרושת מצוי בית המלאכה הראשון של ההגנה. ובסתריו שוכן המק"ל – מקום לימודים ואימונים. איצ'ה ממבוש הוא המנצח על מלאכות המחשך. על הקירות האפלים ועל כרכוב הגג, בימי סגריר, תלויות היו גופות הבהמות הדקות והאחרות שנפשט מהן עורן. האדון לבקוביץ הביאם מבית המטבחיים שהיה מצוי אף הוא על שפת הים. קולחין ארגמניים שטפו כל הימים במורד, ובאו אל החול ואל הים. יראים היו ילדי מחלול אל רגע תשוב רוח חיים ותמלא את הגופות חיים.

סמוך אל בית החרושת לעורות, טרטרו מכונות הטווייה והאריגה בבית החרושת למשי שקורא דלפינר על שם בעליו, עולה מוינה. ביום סגריר אחד חדלו עשרים וארבעה הנולים לפעום ולא יספו עוד. והלאה משם ניבנה לימים צריף האוהל מחוץ לעיר הבנויה. כברת חול נאה קיבל מידי פרנסי העיר משה הלוי, תלמידם של סטניסלבסקי ווכטנגוב, מן הימים בהם יצר בתיאטרון הבימה במוסקבה. הוא, משה הלוי, יסד את האוהל. במאי. שחקן, רז'יסור. איש סוחף וכריזמטי.

הצריף הוקם בידם הנלהבת, המתנדבת, של חברי הסטודיה הדרמטית על יד ועדת התרבות של ההסתדרות. צאו וראו: קודם להקמת הצריף בחן הלוי מאה וששים בחורות ובחורים. רבים מהם מאנשי גדוד העבודה שבתל אביב, נבחרו שלושים בלבד. יש מהם שנבחרו על פי חין כישרונם בעיני הלוי, ובהם אברהם חלפי, פועל בניין. יש שנבחרו בזכות רום קומתם ותואם תנועותיהם. כך הוזמן אבי, מאיר למברג, בו ביום, אל משרד ועדת התרבות לשעה 07.30 בערב "לשם בירור שאלת ההתקבלות לסטודיה", ועימו שמואל מיקוניס ויהודה שחורי.

את יומם עשו השחקנים בסלילת כבישים, בעבודות בניין, בכל מלאכה, ולילותיהם קודש ללימודי המשחק ללא שכר. אחר כך כוננו מטבח משותף בצריף אותו בנו. את הצריף כיסה הצמח המטפס שעונית. אחרי ימים, בא יוסי גרבר, נער מחלולי, ולמד משחק בצריף, בבמתנו היא אוהלנו, והיה לשחקן משכמו ומעלה.

 

'דייגים'. מן המחזות הראשונים שהעלה האוהל על במותיו. מלודרמה סנטימנטלית מאת הסופר ההולנדי הרמן היירמנס. במקורו נקרא המחזה הדרמטי 'אובדן התקווה'. כתיבתו עוררה את ההולנדים לחקוק חוק ספנות חדש. יצירתיים מאוד היו אנשי האוהל, מדמם הרותח, ממוחם הקודח, בדו סיום אחר למחזה. היירמנס לא שיער כמותו. כתב אז אורי קיסרי ב'דבר': הרי זו דרמה הנוגעת מקרוב בשאלה הכי כואבת של חיינו: הניצול ההולך וחודר יותר ויותר. החרה החזיק אחריו משה הלוי עצמו ב'דבר': אנו רוצים בצירוף שני היסודות – לאומיות וסוציאליות. ה'דייגים' הוא מחזה סוציאלי כלל אנושי, ועוד: זהו המחזה השלם הראשון של האוהל....

 

בלילות הסופה הצוננים ניצבו השחקנים עירומים כביום היוולדם, טובלים עד מותניהם במי ים מחלול המלוחים והקרים: שאלמלא כן היאך יעלה בידי הדייגים הללו, "לתפוש את הרוח ואת הריח של המחזה" כמאמר סטניסלבסקי. אז חברו אל משה הלוי ואל מעגלות האוהל, ביאליק. רובשוב. שלונסקי. יצחק אפשטיין. יהודית אורנשטיין. שאול טשרניחובסקי. יצחק למדן. אצ"ג. יואל אנגל.

 

אבא שיחק ב'דייגים'. בשוכבו על ערש דווי הראני צלקת נסתרת על ירכו, ואני לא ראיתיה עד הנה: כדור שחדר מצד אל צד. שנים רבות קדם, שמר בלילה על משק הפועלות. לפתאום אחזהו ניגון של אנגל למחזה הדייגים. אחז ולא הירפה. ליבו ניבא לו רע. בשעה שהניגון העלה בו את הרהור הלב הקשה, פילח כדור את ירכו.

 

וזבולא בתרייתא, גבול אחרון. היה הים הקדמוני ממערב, והכרם ממזרח. והוא מגרש נגרש, נירגש, רחב ידיים, החוצץ בין שכונת הצריפים לבין הבתים ההולכים ומהווים את רחוב הירקון וסעיפיו.

 

 

 

האחד

יום שבו נבראו באחת אלוהים תכלת ושמים וארץ ואדם. בראי הרקיעים שטו גלים ועננים מנומרים ופניהם זה אל זה, וגלגלים היו במרוץ. הרקיע דמתה לים מלכות מחלול והיתה ראי לים. והילד כמה הוא זקן, וימיו ימות עולם, גם הוא היה ים כוחל וכוחל ומייחל והומה והומה בינותם, שהיה נוטם מתחת ומעל יריעת פלאים, יריעת יצירה לתכלת, שהיא תום ותימהון ותהום וקיים.

 

שיר. שיר אחד. זה הדבר האחד שהיה על הילד לחולל בעיפרון פשוט מכל פשוט. עיפרון של בית החינוך. משיר ועוד שיר הוא שומע את הים ואת הרקיע ואת התכלת ואת שיר החולות הנודדים ומודדים את התכלת, ואת המי לבבו. הילד שנולד בראשון לבריאה ושנותיו כימי עולם, שומע את מחלול שרה.

וכל עוד זורם הדם בידו הכותבת, לא יחדל להללך, מחלול. וכל הנשמה תהלל ים.

 

בית הקברות המוסלמי

יחידו של עולם הייתי. באמצע העולם יחידי הוצגתי. מקום אחד ויחיד הוא בעולם בו היו כל לבדי עצם אחד עם כל העצמים למיניהם. הגבעות. גבעות עולם. בית הקברות המוסלמי. ספרי הגיאוגרפיה לא יכילו את מכמניה ורבדיה וטמונותיה של ארץ ערש.

חזרתי ושניתי ושיננתי: אינני רודף לטאות, אך רדפתי אחריהן. פעמים נשתייר בידי זנב מפרפר פרפור אחרון של חיים, ולא עוד. שוכב הייתי על הארץ בטני בבטנה. בוחש ורוחש בחול וביןשברי הכורכר, לגלות ולמוש רמשים וקטני הארץ. כשפרחה חיפושית משה רבנו הייתי פורח עימה. פעמים הייתי אוספה ברחמים גדולים אל כף ידי, שהיא ככף עב קטנה עולה מים. לאחר מכן הייתי מניחה בתוך כיסי לשמור נפשה מרע.

מסיר הייתי את החלזונות מגבעולם, ומניחן לשוב לעלות ולדבוק בגבעול. ועיני משתאות. דורך הייתי בעוז על ירוקת החמור ומפיץ את זרעיה בעולם. אח הייתי לחבלבל השיח. לעדעד התכול. לקורטם. לעוקץ העקרב. לקייצת. להגא. לדלעת הנחש.

סביב סביב היתה דממה. מתוך יריעתה נשמעו מקרוב קרוב, בלי נשמע קולם, משקי פרפרי ריקמה. לבנין הכרוב וזנב סנונית. בתוך השקט נשמעה נוצת יונת סלע ברחיפתה. בפתחי האוזניים זמזמו ותיזזו זבובים ובעלי כנף זערערים. נשמעה גם המייתם הסמויה מן האוזן של פרפרים וחרקים במעוף מיזומוטם הצבעוני. על כרי החול ועל פאת הכורכר צימחו פרחו חבצלת החוף ונר הלילה, הייתי אוהבם מאוד. ועוד עודני. ולא נודעו הפרחים היפים כי תחת להם כרויה המערה החשמלית של חסמב"ה.

 

קד הייתי ליופי הזה, הרוחש חיים: נדמיתי לאותו חרדון הקד בתפילה על קבר מקברות המקום.

 

התדע, אלוהי, מאין למד אדם דעת אישה. עמד אדם וראה את הצלקת של נר הלילה החופי, והנה היא נכפפת וכורעת קמעא אל מתחת לחלקת האבקנים. כיוון שאדם הראשון היה יודע ח"ן, ונתן דעתו אל חן הפרחים, ראה כי החרק הפוקד את הצלקת נוגע באבקנים לבדם. באותה שעה נשמטים זירי האבקנים ונובלים מטה. אז ניצבת הצלקת ונגלית בחזית הפרח. כלה לעת דודים.

 

פעמים נקרעה יריעת הדממה שהיתה פרוסה על פני הגבעות. גניחות עלו מן הארץ ושוועתן עולה השמימה. מתוך משכבי הדומם על פני העשבים ובסיתרם, הייתי רואה את הקולות ושומע את המראות. דברים לא ידעום אנשים. מעולם לא ראום.

על פני לוח האבן, שהוא ציון ונפש וקבר לערבי, שכובה היתה אישה על גבה, עירומה כביום היוולדה, גוהר עליה איש שגוו זע ומזיע ובוהק ונוהר. הוא מזריע. היא נזרעת. והיתה צעקתה והיתה צעקתו בשר אחד. ונעו אמות הגבעות בקול המות נורא וגדול.

 

לפעם בשעת ערביים, מששבו הערביאים נושאי כפות תמרים ונפוצו אל יפו. אל סומיל, אל ג'מוסין, אל שיח מוניס, מפני שנסתיימה הילולתם על קבר שיח א נבי, דומה היה כי נותרתי עם הגבעות אשר אהבתי, נשמעה לי ממקום חביוני אותה צעקה. אישה ערבייה, פסוקת רגליים, פעורת ערווה ומדממת, כרועה היתה על חלקת קבר, והמיילדת ניצבת עליה ומושכת תינוק בן ערב. אדם זערער שגח לעולם. ואיך צעקו מחלליה הקולות.

 

יש שעה, ובה שעת העיבור על גבעות תאוות עולם, שעת גיחתו של ילוד אישה לעולם, היא שעה אחת.

 

לימים כך כתבתי בשיר: לו אי מעולם כך ייכנס שירי אל מעי אישה, כך ייצא.

 

בוידעם היה בצריפו של סבא, חבוי בסתר עליון, סמוך אל גמלון הגג. ואין איש בארץ אשר שזף מעודו את גנוזיו. לפעם, כשנותרתי יחיד בצריפו של סבא, עליתי, כל עוד רוחי בי, ונטלתי מקבת שהיתה שמורה בו דור דורים. הלכתי אל קברות הערבים אשר בבית הקברות המוסלמי, והכיתי וניתצתי במקבת לוח אחר לוח, מצבת אחר מצבת. פעמים נגלו שלדים לעין השמש, ודומה כי המתים אומרים לעלות מן החיים, ולהכותני, כשם שהכיתי אני את מנוחתם.

והימים ימי תום מלחמת השחרור. אהבה וחיבת נחת היתה ביני לבין הילדים הישמעאלים הרועים את צאנם בנאות העשב של בית הקברות, וקירבת ישמעאל לי טוב. את שפתם למדתי. והיתה לי עימם שפה אחת ודברים אחדים. ופעם הבאתי גולגולת אשר גוללתי מקברה, אל המורה לטבע, אליהו.

איני יודע מדוע עשיתי את אשר עשיתי. נכנסה בי אימה גדולה. נתייראתי מפני אל עליון, הוא השוטר לקר, מויתקין, הגר סמוך לביתנו. שוטר אשר שירת במשטרת המנדט הבריטי, בבית המשטרה אשר ברחוב דיזנגוף. אי אפשר כי עווני אינו רשום פרט אל פרט בספר המעשים הפתוח לעיניו. עליון הוא על כל הארץ, ואין נסתרות ותעלומות אשר אינם נרשמים בפנקס הפתוח לעיניו. ובבוא יום הדין ידין אותי עם כבדי העוון הדרים על הארץ. קל וחומר במחלול. הן קל וחומר בשכונות הפועלים הקטנות ובמעונות העובדים.

תחול עלי קללת אחירם מלך גבל, מלך ארזים, על דבר כתובת את בעל על קבר אביו. ומצבה, מצבת קודש, לא תהא על מקום קברי. שאילו נגלתה מעלי, ודאי היה נכתב עליה לדראון עולם, פ"נ לא אדם. לא איש עברי, הוא אשר שבר קברות איש ערבי.

 

בפאתי הגבעות , במקום שנבתר בעבודות עפר, לעת סלילת רחוב הירקון, נתגלה מבצר קדום, אשר ציווה אלכסנדר ינאי המלך החשמונאי להציבו, כי נשא עיניו ונשא את ליבו לכבוש את נמל יפו, ולעשות את ממלכת החשמונאים יהודה הימית. ילד הייתי, עוזר הייתי על יד ארכיאולוג עירנו תל אביב, דר' יעקב קפלן. ודעו לכם דברי ימי עמנו: אני בניתי את המבצר. לא נבצר ממני לעשות דבר. וצר הייתי על נמל יפו. אני הטבעתי את אוניות הצר, ועל המטבעות טבעתי יהודה הימית. ארץ. ארץ. אשריך, מלכך ילד. ואני הוא אשר מפי כתב יוסף בן מתתיהו במלחמות א', כי ביצורים הקים אלכסנדר ינאי המלך מן ההרים שליד אנטיפטרוס ועד ימה של יפו.

 

עפיפון צבעוני שגעוני ריחף לו על שמי הקיץ. טירה טארת פוקא ופיה ג'מילה – יה חלאולה הי! והיה עימי רעי הטוב, רש"י שכני. עמדנו נפעמים אל העפיפון המרחף במרומים. לפתאום זינקו מעבר לקבר שני חיילים, והם חיילים עברים. חבטונו וזעקו: עופו מכאן. נסנו נרעשים מאוד ותפוסי פתיעה אל בתינו. אותה שעה נשמע מים, פיצוץ עז. מקרוב מאוד נורה, נורא הוד, פגז מן התותח. אלטלנה כרעה על צידה, בוערת ועשנה.

 

בחצות, על משכבי בלילות, הייתי שומע מתוך דומיית בית הקברות, קול של מחצצר, תרועה ושברים, קול מבשר מוות, חיים, ואת החיים אשר מתחת לחיים.

 

ביום העצמאות הראשון, שמעתי מחלוני, בלילה בלילה, באוזני, שהיו אפרכסת לוכדת במחילתה קולות רבים, קולות נוגנים ושרים ומתופפים על פי טמבורין. קמתי מעם מיטתי ללכת אחר הקול.

בשקערורית עפר גדולה שנפערה לה בלב בית הקברות המוסלמי, ישובה היתה על פני האדמה חבורת האש. כעבור שעה קטנה ניצב לו בלב הדממה, איש משכמו ומעלה, עטור זקן, ומראה לו כאחד מבני השומר, או מבני הרועים העברים אשר מקדם ימים ושנים.

עתה נעצמו עיניו ונקמטו לחייו ברצינות אין קץ. קנה היה בפיו. חליל רועים. ונסתלסל ניגונו אל מדבריות שלא עבר בם איש. אל נאות רועים שאין להם רואה. אל מקום שם דם חללים, ידעוהו הנשרים לבדם. לימים, מכוח הניגון, דבקה נפשי בנפשו של המחלל הבודד. ויתר הדברים הלא הם כתובים על ספר השמור עימי, והם פרקי אילקה, אילקה רווה, עד בוא ימים טובים לישראל.

 

בעשרים ותשעה במאי אלף תשע מאות חמישים ושלוש, בשעה אחת עשרה ושלושים לפני הצהריים, עמדו אדמונד הילרי והנפאלי טנזינג נורגי על פסגתו הדרומית של הר האוורסט, המתנשאת לגובה שמונת אלפים שבע מאות ארבעים ושמונה מטרים. שם מקומה של צ'ומולונגמה אלת אם האדמה בפי

הטיבטים. אז נשא הילרי עיניו אל הר מקאלו, פסגה נוספת אשר איש לא כבשה לפניו, ותר בעיניו אל הנתיב אשר יוליכו שמה.

אותה שעה עומדות היו רגלי על הר נבו, שהרי איש ונבו לו בארץ רבה. פסגת הר נבו היא קימור קבר השיח בבית הקברות המוסלמי. כל הארץ מלבוא הים לבוא מחלול לבוא סומל הדום לי, ובדום אז ראיתי מעבר פרוכת וילונה חלונה, מבין מערכת כפורת ערפל וכרובים, בזבול מעונה, את ש', הבת של ש', סוגה בכבוד אופל ובנועם מועם ורועם. וידעתי יש על פני היבשה פסגה גבוהה מגבול ההשגה,

איש לא כבשה עוד, ועיני היו תרות בהתרות מעצמן, מנגד, לראות, ושמה לבוא.

 

איש נרוץ על החוף בין חול לבין ים והוא רוח עוועים. עירום היה. על זכרותו שהיתה נצבת מלפניו זקופה וקורנת, תלוי היה דלי ומי ים בו עד לפי מידותיו. האיש רץ ורץ כאחד הצבאים אשר בשדה. איברו לפניו, והדלי אינו מאבד טיפה.

 

אחרי שנים הלך האיש בדרך כל בשר ומת. צעיר ומוצק ויפה. נמצאה גופתו מונחת בין מים לבין חול. וכסות אין עליה. כי ערוותו היא כסותו לבדה. עמדו הנשים, נשות מחלול, סביב לגופתו של הטבוע היפה ביותר בעולם. בעליהן בל עימן. אחדים מהם רבצו בטלים ושובתים מכל מלאכה על ערשותם בצריפיהם. אחרים היו מרוחקים וטורחים בעמל יומם. ועוד אחדים יצאו מצריפיהם באשמורת בוקר ראשונה לפרוס את מכמורתם מעבר לגלי החוף.

 

אישה אחת אמרה לכוף ראשה ולראות את המקום בו לבש האיש גדלות. אחרת אוותה למוץ את אשכיו. ואחרת עמדה וידעה כי זכרותו היא שכרותו שאיננה נפוגה לעולם ולעלמי עלמיא. ניצבו הנשים סביב גופתו של הטבוע היפה ביותר בעולם, וקסם קסמו הטבוע בגבורותיו, חותר וחותר בהן מן העולם ועד העולם.

 

שעת בין השמשות

שעת בין השמשות. הירח עולה. תחילה קמעא קמעא. אחר כך בחופזה. והנה הוא ניצב מעל הבית האדום בסומיל. השמש משתהה בעוד היום לעמוד, בטרם תטבול במי ים התיכון הקרירים ממערב הערב.

זו השעה בה עומד הייתי דומם עם לבדי בבית הקברות המוסלמי. בתוך דמי צללי ערב ראשונים היו האנשים לצללים. בשעה זו שבין לבין, מצייר אני את דמותם מתוך צלליהם. רצועת החול בוהקת בקרני אור אחרונות נוגהות מן השמש, שעוד מעט קט לא תפז עוד. דומה כי אני הוא הדומם, והאנשים האחרונים ההולכים ופניהם פני מחלול, הומה והומה בהם דבר.

הנה רם פרגאי שנקרא רם טררם. הימים ימי מלחמת השחרור. שעות אחדות קודם גחו מטוסים מצריים אל עבר מטרות נחשבות: נמל תל אביב, בית בן גוריון בשד' קק"ל, שדה התעופה שדה דב מעבר לירקון. האנשים ספונים במקלטים. מי זה עולה מן הים נוטף מים קרירים. רם. והנה החלבן הגיבן חוצה את רחוב מחלול הקצר. כד חלב תחת בית שחיו. ר', שכונתה משוגעת, אך היתה אשת רוח גמורה, נבלעת בפתח צריפה, יראת לילה.

 

 היה ערב, דום ניצבה לה שמש אדומה בין שמים למים. והערב כבר אורב. אהרונצ'יק בר אל, אלקינד, מתאבק, מציל, מתאגרף, גדל גוף, מניף אל מעל ראשו, את הצעירה חטובת הגו, יהודית אורנשטיין, תאומה למרגלית, והיא הראשונה למחוללות הריקוד המודרני בא"י. יפה היא הצללית הזאת, והימים שהם צל עובר, אינם מכהים מזיכרונה את תשוקת הנעורים. עתה מניח אהרונצ'יק את הרקדנית על החול, וניפנה להכניס את החסקה אל הסככה. אמיל, גם הוא בריון קשקשים, מסתיר מתחת לחסקה את כדור הכוח.

ילדי מחלול עולים מן המים. אחדים מהם מהלכים על המים. נהירים להם המים כרחובות הקטנים של מחלול. הם נולדו מן הים. כמוהם כאליק, כמוהם כמקס. אחד מהם, מוקה לימון, עלה מים מחלול והיה למפקד חיל הים. רואה אני אותם נוטפי מים וקולותיהם הולכים לפניהם. ועדיין לא נפתח מועדון זבולון בשכונה. והנה המקום בו נפרדים דרכיהם. אלו הולכים אל עששיות הנפט שכבר נדלקו במחלול א', ואלו פניהם אל אורות החשמל הדולקים בבתיהם במחלול ב'.

אלו ואלו ינגבו את גופם, יעטו בגד יבש. שבתם על המיטה, או על ארגזי עץ, להכין בחופזה את שיעוריהם. יש מהם שיקראו בטרם עלותם על משכבם ספרים, רובם ככולם סוציאליסטים, אשר חלק להם בחסדו מרדכי קושניר. בבית האדום, שמדרום למחלול, בו קם צה"ל, היו ספונים באחד מקומותיו הספרייה וארכיון העבודה. השקיפה הספרייה אל הים. ואווירה טוב ואווירתה נעימה, בטרם עברה אל בית ליסין. ועדיין לא הוקמו המרחצאות, אף לא הקזינו, גם הטיר עדן לא היה. מי יודע דרך ערב בילד עומד סמוך אל החושך ואינו ירא.

לא הרחק מן המקום בו ניצבתי עמד נער בוגר ממני. ועיניו אל החול המזדהר ממערב למחלול. מי יודע דרך הרוח העולה מן הים בשעת ערביים שהיתה לערב. זה האיש אשר כתב כעבור ימים רבים: בקשה אחת לי אליך, חול. זכור לי חסד ילדותי, אהב אותי כפי שאהבתיך בהיותי ילד רך בחשקיך. זה הנער שהיה למשורר אריה סיון.

אני עומד בשולי בית הקברות , אל פני מחלול, אל פני ים החושך. בחושך המעריב על ים מחלול, אני רואה את יהושע ברנדשטטר בצלליתו החטובה. סיפרני אבי כי הוא איש רנסנסי, ססגוני ועלום. איש העלייה השנייה. חבר ה"שומר" בסג'רה. ראשון יודעי תורת הרפת והחלב בא"י. חבר בית אלפא. הוא ואשתו דאז מרגוט קלאוזנר היו מראשוני מנהלי "הבימה" בא"י. כלכלן ראשון במעלה בתנועה הקיבוצית. שליח א"י אל גלויות. מייסד אולפני ההסרטה בהרצליה. צייר ארץ ישראלי מקורי, וציוריו נאיביים. מאהב בלתי נלאה.

כשדר בת"א, אל נוכח מחלול, נתגלה לו בחופני החול עולם ומלואו. היתה זו התגלות שהביאה מהפכה בחייו. כתב: אני עושה מה שהגוף דורש ממני. ואני בוודאי עושה מה שרוחי דורשת ממני. אמר והלך בכל יום ויום אל ים מחלול, מחזיר לעצמו את אשר החסיר האדם, כשהעתיק עצמו מטבע העולם הגשמי אל מחוזות אחרים.

 

עוד מעט, ודאי לי, אראה את צלליתה של המשוררת אלישבע מטיילת עם בתה הפעוטה על חוף הים. והן אחרונות על גבול המים והחול. הצייר המחלולי, אשר הכריז על נערת חיקו כי היא בתו, יחידתו, מצטייר עימה אל נוכח השקיעה והם יחידה אחת.

 

הערב, בנהימת הים האלתרמנית, מעלה את שכתב לפני ימים רבים הגיאוגרף א' ברוור: "לתל אביב נתן הקב"ה מתנה נהדרה, אבל יחידה, את הים". צאו וראו לאיזה ים מתנה, היתה מגעת ת"א, לו נכתבו הדברים בידי פואט ולא בידי גיאוגרף.

                                                                                                         

דומה כי במעלה העפר העולה מן הים, ממהר פרופ' אריך נוימן אל ביתו. החושך היורד על החול ועל הלב, אין בו כדי להנהיר את פסיכולוגית המעמקים. נהפוך הוא.

 

בעוד שעה קטנה אלך לי מן הגבעות שסביב לשכונתי. אניח לה למחלול לשכון בערפל. שעת העופל זו שעת צאת השדים. זו השעה יופע בה הציגיינר. אפשר שצללי הערב הצועד להיות לילה, יגלו תחת בית שחיו, מפרפרים, את הילד של קוסוי, או את זה של איימרק, או את הילד של גרבר. ילד אשר סירב בעקשנות של עיר, ג'חש, לסיים את ארוחת הערב, או לעלות על משכבו בשלום, אחת דתו _  להילקח בידי הציגיינר אל מקום לא מקום. ואפשר כי הצללים שנטו להיות צללי לילה ישרטטו על יריעת האפלה סולם הנישא בידיו.

 איש לא ידע את שמו ואת מקומו ואת יגיע כפיו ממנו יאכל. יש אומרים כי ביום בו מולך האור, מתגלגל הציגיינר להיות צלמו ודמותו של י' הסייד הצבע, הנסתר מאחורי סרבלו המשובץ צבעי שמן וסיד. לימים אמרתי אל ליבי כי הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה זה סולמו של י'. ובגדר ודאי הוא, הוא ולא אחר כתב בקרנות רחוב במחלול, או על חלקת הקברים בבית הקברות המוסלמי, את ספר הסולם, פירוש לזוהר הקדוש. ואילו בתו יחידתו כותבת שירים כל הימים, בחביון.

 

ויש אומרים כי הציגיינר אשר היה הולך סובב במחלול ולא ראהו איש וחי, אינו אלא דמות היורודיבי. צדיק נסתר. מי שנושא את חטאות בני האדם ואת המוראות על עצמו. ודאי לי כי נשא עליו את גודל עווני. הן אני הוא שניתצתי במו ידי את קברות הערביאים בבית הקברות המוסלמי, בהרגיזי את המתים, לבוא אל השלדים ולקחתם אל חדר הטבע של המורה אליהו ברפמן, תחת המריאם על משכב שלומם, אל גן העדן.

ויש אומרים, והם בפילוסלבים אשר בשכונתנו, כי הציגיינר לא היה אלא לבוש אחר לטולסטוי. כנגדם אומרים העיבריסטים, ועמהם אף יידישיסטים אחדים, כי הציגיינר אינו אלא צלמו ודמותו של יוסף חיים ברנר. והמפליגים אל ימים רחוקים של דמיון אומרים כי לא היה זה אלא שפי, מנעלי שפי, שראוהו מתהלך במקומותינו בנעלי בד, בבגדי כותנה קצרים, בזקן לבן טולסטויני עבות. טולסטוי , הציגיינר, ברנר, שפי, מקס, חונא, כולם יורודיבים שהם אחד בריבוי פנים.

מהם למדתי את תורת הצמחונות. הלוך לאט, מלהון להון, להוני להוני, עוגל ועוגל בין שמים לארץ, על פני אלזמן. הרי לפנים הייתי חוני המעגל. עבותות של חוטי משיכה סמויים מן העין קשרוני אל המעוננים. המנחשים. האובות. הידעונים. המושכים בעט סופר. המתהלכים את האלוהים אף שלא היה להם אלוהים אחד, ומחשבתם טובה כל היום.

 

כבו העששיות במחלול. נותר אך נר בחלון אחד. איש ואביו לא יבואו הלילה אל בית הנערה ואל הדר גאונה הנסתר, הניפקח לרוחב ולעומק, של ש' הזונה הגדולה. על היריעה אשר מצוירים עליה אריות עולים מסובכם, ממעונות אריות, נרדמה ש', בת הזונה ש', ערומה ומלאכית אך ערה לחלום, את אשר חולמות נשות העגבים לבדן. בסמטא החשכה שהיא מבוא גדול לאהבה, לא עבר הלילה איש. עלי האזדרכת לא נעו עוד. דום נרדמה לה מחלול טובלת ונעטפת בבכי הצרצרים משוררי הדלות.

 

אני שכתבתי בשירי ובכתבי המפויטים על דבר האם ובתה, ועל משלח גופן, אומר בזה: בלילות רודפים אותי ואינם מרפים, בניהם ובני בניהם של הנבחרים אשר זכו לבוא בפתחן, ואומרים לי, לא קדשות, כי אם קדושות היו השתיים וצריפן מקדש מעט. וכל שידע את גופן ידע את רוח האלוהים המרחפת. כי כל הבשר רוח.

 

שבתי אני הילד, זקן ושבע ימים ומראות, ללכת אל ביתי. אז באתני רגל גאווה. על כי דמי דם קרימצ'קי, ועל כי רגלי, יחפה, הולכה בחול, כמעשה אבותי המחלולאים.

 

בין השמשות. ערב שבת. מחלול

בעיני ראיתי כי בשעת בין השמשות, בטרם נסתלקו השמשות מראשי הצריפים ועימן החולין, ראיתי את הנבראות ואת הנבראים שנבראו בשעת בין השמשות בערב שבת במחלול: את שעת בין השמשות עצמה, את המשוט שהשיט את הרפסודה של מקס. את המראות הצובאות הצובעות את העולם ססגונים ואשר אינן משות מנגדי תמיד.

 

ראינו את מחלול עפה

טקסט: מחלול לא ספתה ולא כלתה בימי הרעה. ראיתי את מחלול עפה. רוח הים אשר נתנה, הוא שלקחה. באו בעלי הממון אשר יזמו לעשות את כיכר אתרים ואת המרינה, ואת מלון קרלטון. ואת הרמפה המחברת אל שדרות קק"ל, לימים שד' בן גוריון. באו הפרנסים והפריצים שידם רבה להם בנכסי דלא ניידי, ולא מצאו את מחלול כי פרחה לה, ולא היתה עוד.

עמדנו אחרונים על גבעות בית הקברות המוסלמי, החיים והמתים, שלוש מאות נפש מישראל, צופים ומשתאים אל מראה מחלול עולה השמימה חגיגית וגאה, נגוהת אור שבעת הימים, שלא נגוז מפני שנגנז לעתיד לבוא.

 

שש כנפיים, שש כנפיים היו אחוזות בכל צריף ורפרפו במשק מלכותי שמעולם האצילות. כל כנף היתה סדין שקודם תלוי היה על חבלי הכביסה, או נוטה על גדר העץ, של ש' הזונה. עתה היו הסדינים ליריעות פלאים ארגמניות וטורקיזיות וירוקות. ביריעה האחת שהיתה לכנף עדיין ניבע חור שמימים קדומים קדומים ואין לו מאחה. לש' הזונה ולש' בת הזונה, לא היו אלא סדינים ושמלות רחבות שוליים ופרומות כפתורים. ואין זה סיפור בדים. נתי ספר ונחזה. ב'ספר המשוגע' מספר גורי דברים כהוויתם:

שלושה [חיילים] אוסטרלים נעים דרומה, אטיים. אישה ובידה ארנק רפיה פוסעת צפונה. השלושה מפנים פניהם ורואים אותה. היא ממשיכה בדרכה זמן מה יודעת ומרונטגנת, פונה שמאלה ונאחזת במעקה הברזל ומסתכלת בים. האוסטרלים שבים על עקבם וניצבים לידה. והיא ניתקה וממשיכה לנוע והם אחריה אחת ושלושה. אך תוך זמן מה הם ארבעה, שניים מזה ואחד מזה לקומתה הנמוכה מקומתם.

היא נראית מבוגרת יותר. תקנו אותי אם טעיתי. הם ממשיכים יחדיו לעבר שכונת מחלול.

גורי סר מן הארבעה והניחם ללכת אל בית חישקם. שעה ארוכה עוד המשיך להישען בחזו אל צינור הברזל החלוד, מוסיף כדרך אנשים צעירים שאחוז בהם דיבוק הפואטיקה, ואינו מרפה, להתבונן אל הים הסגול.

ואילו לא היה עוקב אחרי תנועת עשבות הים, אחרי מעוף השחפים, אחרי זרימת הדם ביד הרוגשת לכתוב, אם אך נמצאו לה עתה מחברת, עיפרון וקוניאק מדיסיונל, והיה נפנה להוסיף ולרגל אחרי שלושת החיילים האוסטרלים בצאתם מתנודדים מעט אך טובי לב, מבית האישה ובתה, והיה שומע את הגבוה מבין השלושה, שהלצותיו גבוהות ואפילו ממנו, שח לחבריו: לעולם לא היו להן, לשתים האלו, בגדים תחתונים, אלא סדינים ושמלות בלבד, אשר בהתפרשם להתייבש בשמש, נדמו למפרשים.

 

מעטות היו האוזניים שעדיין לא כבדו משמוע: אך מעטים זכו להאזין לצלילם החורקני של תריסי העץ חורקים על צירם החלוד כדרכם כל הימים. הקונכיה שהיתה מונחת על אדן החלון של סבא, המתה קולות לפנים, קולות הרוחשים עדן חלום.

 

אף מי שכהתה עינו יכול היה לראות את האזדרכת אשר צימחה לפרא סמוך לבית הכנסת ע"ש יחזקאל, עפה לה גם היא, פורחת בשמי השמים. אביב היה בארץ. וניתן היה לשזוף את העיניים כמימים ימימה באשכולות הסגולים כעין הלילך. מקנא אני ביושבים במרומים: בבוא הקיץ יזכו להטיל איש ברעהו את הבובקס, הלא הם הפירות הסגלגלים, הצהובים, הקטנים, אמר הנער.

בסתר ענפי האזדרכת נחבאו שניים מילדי ז' זאב, בית החינוך בצפון. ודאי סולקו מן הכיתה להביא את ההורים, ונחבאו במחלול. ועתה מעופפים הם עימה אל נחלות הקסם והפנאי.

היה זה אותו הנער אשר זיהה אל נכון את טקומית הכף נטויה אל גדר הצריף של גב' שווארץ, חוזה בעיני רוחו את פריחתו האדומה כאש של השיח הנאה בבוא הקיץ. עיניו של הנער היו טובות רואי. הוא צד בהן את שיח הפיגם ועל אחד מבדיו זחל של זנב הסנונית. "תראו, תראו, עדיין נותר אגל טל מתנוצץ על גופו של הזחל", הפטיר בלא משים: ואחר הרחיב את נחיריו, קולט את הריח הבלתי נעים בעליל של בן השיח אשר צימח לתפארה בחצר משפחת אזורה הנושקת לכרם, יוצאי תימן ויוצאי מרוקו הסרוגים יחדיו, לשבט אחד.

 

קוסוי, בעל בעמיו, איש רצין ומשכיל, לבוש גופייה לבנה, פועלית, היטיב את עבות משקפיו הנוצצים. אמר: "ראו. מעל מחלול העפה מסתחרר כעלעול גיליון ישן של 'דבר'. אני מזהה את התאריך על פי מאמר של ברל".

 

מחלול עפה ועפה ועפה. סדיניה של ש' היו לה כנפי יונה בוהקות. האחרונים שצפו בה על רכס הכורכר, ניטל מהם זיכרונם. ולא זכרו אל נכון אם הנציחו אברהם סוסקין, שמעון קורבמן, בנו רוטנברג, רודי ויסנשטיין, צלם המכונה אלמוני, במצלמת בוקסה ישנה, את הרגע. שאילו הנציחו והיו נראות בתצלום עיני האנשים: עיניים עגומות, עפעפיים שאינן זעומות. כך, פשוט מכל פשוט, בשחור לבן.

 

עגום עיניים עמד י' הסייד, צבע, והוא איש חסיד. בעלותו מן המתים אמר את המשפט האחד והיחיד אשר השמיע מעודו: הזיכרונות לא עפו להם עם מחלול. הם נשארו כאן על עפר הכורכר והחול. במרומים אין בהם צורך. הזיכרונות שווא ידברו.

 

עוד מעט קל ותיעלם לה מחלול בעבים שמעל לתכלת הדומה לים. עתה נראו סביב סביב למחלול הנבלעת להיות נצח, אותיות פורחות. הן רשמו באש לבנה על אש תכלת ההולכת ומתריגה, מילים שהן השירה כולה:

דלי מים / זרקתי לחלון. / בצריף התרחץ / חֹר בחול.

מחלול יסודתה / חול וכרכר / וים וטורקיז / ולימון וכחל.

דרך קסם, / דרך צבעים / בחלצה, ודרך / ילד באשה.

ויודעים היודעים לבדם. זה השיר מחלול שכונתי. כתבו יחיאל פרלמוטר הוא אבות ישורון , למשורר צדקנו, הוא אורי צבי גרינברג.

 

לא זה , אף לא זה

העט המשולח, הנשלח הלזה, המקדים את העת, או מאחרה, או הופכה לבדיה ולהזיה. היש בחוד העט לכתוב את דברי הימים, שהרי אין מוקדם ומאוחר, והכל הרף עין. והכל אין. ותחת עין, תחת אין אין סיפור. והדברים אשר מעולם הדברים אינם אלא מים. הכל מים. המילים חולות נודדים. ללא משפט. ללא אוהל רב שלוחות שיאחז בהן. ללא אדנים של צריף להדקן. ואין שורה אחת ניצבת לאשורה.

 

דבר דבור על מועדיו

בית הקברות המוסלמי רחוק מכל מקום, מקום קבורתם של ערביי הכפרים ושל ערביי יפו, למן התפרצות מגפת הכולירע ביפו, בפקודת השלטון העותמני – 1903

 

הפלגת רוסלן מנמל אודיסה, עגינתה בנמל יפו - 1919

 

יסוד גדוד העבודה וההגנה, ע"ש יוסף טרומפלדור אוגוסט 1920

 

ראשיתה של שכונת מחלול - ראשית שנות העשרים

 

הקמת צריף תיאטרון האוהל 1925

 

אלקינד, ראש הגדוד, וחבריו חוזרים לרוסיה 1926

 

המשוררת אלישבע מטיילת עם ביתה על חוף ים מלכות מחלול – חורף, 1926

 

סיום פרקי גדוד העבודה 1927

 

אהרונצ'יק בר אל, המציל , מניף אל על את הרקדנית יהודית

אורנשטיין על שפת ים מחלול 1929

 

הקומונה "נויה נובה" של אלקינד וחבריו, הופכת לקולחוז.

תחילת הטיהורים והחיסולים 1935

 

האונייה "אלטלינה", ראשית מלחמת השחרור 1948

 

חפירות מצודת אלכסנדר ינאי, בשולי בית הקברות המוסלמי 1949

 

מוקה [מרדכי] לימון, מתמנה למפקד חיל הים 1950

 

קיצה של שכונת מחלול – סביב מחצית שנות החמישים

 

נפילת רם פרגאי, "רם הגדול", וחברו מנחם בן דוד

במסעם לסלע אדום, פטרה 1957

 

יהושע ברנדששטר, מתעמל ורץ על שפת ים מלכות מחלול 1963

 

 

 

למי תודה למי ברכה, לבני ולבנות שיחי. למחלול, שהיא מכלול ופאר ילדותי שנתנה בי את בדותי, שהיא פדותי כל הימים. לש"ש. ליוסי גרבר. למוקי צור. לש' הזונה, לבתה ש' הזונה, שנתנו לי בחלונן את תקוות חוט השני.

לבנות משפחתי שריק בוהם וגבי גלבע. לדוד בן עמי, ועימו לאורי אליאב. לפרופ' גדעון ביגר. לפרופ' דן גלעדי, לחול. לים. לבנות השיר. לסבי ז"ל הסב עימי כל הימים באשר אלך, והוא ר' צבי למברג. למה למברג? משום שאחד מאבות אבותי, בימי

ניקולאי הראשון, ימות הקנטוניסטים, קרא לכל אחד מבניו על שם עיר ואם בישראל. כדי למנוע חטיפת בכוריו לצבא הצאר. לאבי, מאיר, שהוליכני מצריף האוהל אל ביהח"ר ללבנים סיליקט, והביאני מחלול, ונטע בי אהבה לבריאה ולברואיה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד