בולדוזר ללא הפסקה
בולדוזר ללא הפסקה

יוסי קליין הוא עיתונאי. היה עורך "העיר" בתל אביב. הקים וערך את העיתון היומי "חדשות" ואת "כל העיר" בירושלים

 

רעידת אדמה מעולם לא החריבה את תל אביב, תותחים לא הפגיזו אותה ושריפות לא בערו בה. ולמרות זאת, נמחקו כל הסימנים לכך שבאמת נולדה לפני מאה שנה

 

הקופידון הקטן היושב בראש עמוד בכיכר פיקדילי בלונדון איננו מרהיב עין ביופיו. שיפוץ יסודי לא היה מזיק לו. למרות זאת, אפשר  בלב שקט לקבוע פגישה לעוד חודשיים על המדרגות תחתיו. או ליד העמוד בכיכר טרפלגר, או על מדרגות הספרייה הציבורית בניו יורק, או בכיכר הדאם באמסטרדם. אולי ישפצו אותם, יצבעו, אבל לא יזיזו אותם ולא יבנו במקומם כיכר שמתחשבת בתנועה עם מזרקה שלפעמים גם פולטת אש.  קופידון, העמוד, המדרגות והכיכר יהיו במקום שבו הם נמצאים בעוד חודש, שנה או ארבע שנים. הם יהיו שם, כי הם פניה של העיר ופנים של עיר לא מחליפים.

בניין, פסל, או כיכר מזהים עיר. הם כאלה לא בגלל החלטה  של מועצת העירייה. הם סמל עירוני פשוט בגלל שהם שם, והם שם זמן רב בלי קשר לערכם האמנותי או ההיסטורי. לזמן יש ערך בחיי עיר, הוא מעיד על היות המקום בית יציב.

רעידת אדמה מעולם לא החריבה את תל אביב, תותחים לא הפגיזו אותה ושריפות לא בערו בה. ולמרות זאת, נמחקו כל הסימנים לכך שבאמת נולדה לפני מאה שנה. היא מרופטת כישישה מוזנחת, אבל זהו ריפוט של מי שלא התקלח חודשיים ומנסה להסוות את הזוועה באיפור כבד.

קשה להעלות בדמיון מקום שהוא התגלמות התל אביביות. משהו החרות בזיכרון ונשלף משם מיד, עוגן ויזואלי, נקודת אחיזה. בואו נראה אם היו כאלה. קודם היו דודי השמש על כל גג, אחר כך אנטנות טלוויזיה, והיום, על המדרכות, פחי הפלסטיק הירוקים.

את גימנסיה הרצליה הרסו. בניין הספרייה הציבורית בניו יורק נחנך שנתיים לאחר ייסוד תל אביב. שלושים וחמש שנים לאחריו נחנך בניין "הבימה". "הבניין היפה והנהדר הזה ייפה את עירנו ויישאר תמיד כמצבת זיכרון למאמצי דורנו בשדה התרבות והאמנות", אמר אז ראש העירייה מאיר דיזנגוף. ראש העירייה, מסתבר, לא הבין הרבה בזיכרונות ובשימורם. את הספרייה בניו יורק לא יזיזו ולא ישנו, כפי שעשו ל"הבימה" ארבע פעמים לפחות. בקושי התאפקו שלא לשנות את "היכל התרבות" הישיש בן הארבעים ואחת.

בשעת כתיבת שורות אלה משפצים את "הבימה". לעינם של העוברים ברחוב מתגלים עמודים עגולים ושמנים. כבר לפני חמישים שנה הם היו שם. חמישים שנה בתל אביב הם היסטוריה. כל ניסיון להגיע לתקופה מוקדמת יותר הוא כבר ארכיאולוגיה. בעוד עשר שנים ידווח בעיתונים: "בחפירות ארכיאולוגיות המתנהלות בסוף שדרות רוטשילד התגלו עמודים עבים, מומחים מעריכים שהם שייכים לתקופה הפרה אקטיבית, שחלפה מן העולם כבר בשנות השישים של המאה הקודמת". מישהו עוד יחפור יום אחד ויגלה מתחת לבטון את כיכר צינה, ואולי אפילו את חול הים שמסתתר, כנראה, מתחת לכיכר אתרים.

נרקמת תוכנית להפוך את מגרש החנייה של רחוב הארבעה לכיכר יפה. מדובר בחצר מלבנית גדולה מוקפת בניינים נמוכים, שרק הבתים ביהודה הלוי מכוערים מהם. רעיון הכיכר מצוין ורב השראה. הוא יכול היה להישאר כזה לולא לא התאפק מישהו והוסיף שהכוונה לכיכר "כמו פיאצה נבונה ברומא". פיאצה נבונה? אתה בטוח? אוי לקוצר הרוח העברי, אוי ללהיטות הישראלית לגמור מהר, לדלג לאחור בקפיצת זמן מרהיבה, לפסוח על מאות שנות מסורת ולהגיע ישר לתכלית, לאותה תכלית שאליה שואף מפעל לייצור רהיטים עתיקים ברמלה.

כך נבנתה כיכר אתרים, כך שופצה כיכר דיזנגוף. הפיאצה נוסח נבונה תחזיק מעמד שלוש-ארבע שנים. אז יחזור מישהו בעירייה מטיול של הוועד בונציה ופתאום תתחשק לו ככר סן מרקו. גם אנחנו רוצים כיכר כזאת פה. אולי בבאזל?

חוסר סבלנות טורד מאפיין את מי שיש לו רשות להרוס בתל אביב ולבנות בה.  בעצם, יותר קוצר רוח  מחוסר סבלנות. אפשר ממש לדמיין את ראש העיר, כל ראש עיר, יושב על דחפור ומבטו משוטט סביב: אז מה יש לנו לחפור היום? הוא שואל.

הכוונה טובה, המבט מעורר חלחלה. המבט של האיש על הבולדוזר מזכיר לי רגעים מצמררים בחייו של אבי. אבי היה אדם מתון ואיש רעים להתרועע. כזה היה עד שהיה גומר לצבוע משהו בבית ונשאר עומד עם מברשת נוטפת צבע בידו. אז היה הופך לאדם אחר. אדם עם מברשת לחה הוא אדם מסוכן. היזהרו מאדם כזה. שיכרון הצביעה שלו חזק מכל היגיון. מבטו המטורף סבב את הדירה הקטנה מחפש יעד לצבוע ולא חשוב מה. כיסא ישן, קיר שכבר נצבע חמש פעמים, קופסה. שום דבר לא נמלט ממבטו של האיש עם המברשת. זה המבט של ראש העיר על הבולדוזר. יש לו זמן, יש לו תקציב, יש לו פרויקטים להרים. לא בחרו בו כדי שיישב במשרד ויתבטל, הוא מסביר.

 

 

שורות אלו נכתבות בבית קפה, שחלונו נשקף אל העבודות הכבירות המתנהלות באבן גבירול. דחפורים הופכים את פנים הרחוב החוצה כמו שהופכים מכנסיים לפני הכביסה. אחר כך מניחים רצועות אספלט חדשות ונוטעים ביניהם דקלים. מבית הקפה ניתן לראות את הדקלים החדשים. עכשיו הם עוד מכונסים בעצמם אבל עם פרוס חגיגות המאה כבר יפרשו כנפיים לתפארת. אני מתבונן בדקלים ומנסה להיזכר: איפה עוד ראיתי שדרות עצים כאלה? בנצרת עילית? ביבנה? בהוד השרון? בכולן. בכולן יש דקלים ועכשיו גם בתל אביב, לעזאזל הייחוד, תחי האחידות.

אחר כך לקחו את הרחוב והתנפלו על הכביש. בבניינים המכוערים לא נגעו. הבניינים עצמם הם יד זיכרון לאינדיבידואליזם חסר הרסן של הישראלי בכלל, והתל אביבי בפרט: אין באבן גבירול בית דירות אחד שהמרפסות שלו סגורות באותו אופן כעור. בכולם, לעומת זאת, מתחת למרפסות, ביניהן ומעליהן, טבועים מזגנים כמו חצ'קונים נצחיים, הנה עוד סימן היכר לתל אביב. בבניינים אי אפשר לגעת, מסיבות משפטיות ותקציביות, אז נטפלים לעצים. עד לפני מספר חודשים הסתירו עצים את הזוועה. עצים דלים, מרוטים, ספוגי פיח אוטובוסים וקורבנות של חברת החשמל.

העצים הקשישים סולקו ובמקומם הציבו ספסלים, שהמרחק ביניהם גדול מכדי ניהול שיחה אבל קטן מכדי התבודדות. ויהיו גם דקלים, כמו בראשון לציון. לרגע מחלחלת בי מחשבה איומה: מה יהיה אם נוטע הדקלים הנמרץ יחליט להיפטר מהפיקוסים הישישים בדיזנגוף על הפרשותיהם המציקות. פתאום נעמוד כולנו מול מראות הזוועה של בתי המגורים ברחוב, הדירות העלובות, המתפוררות והמתקלפות שהעצים מסתירים.

לבתים אחראים מי שגר בהם. לא העירייה. הדיירים הם שמקפידים לא לשפץ, לא לצבוע ולא לתחזק. הרחוב, הם אומרים, הוא לא הבעיה שלנו. הרחוב הוא הבעיה של העיר שלהם, ובעיר הם רק באופן זמני. "עיר זמנית" כינה את תל אביב האדריכל הלל שוקן. מבניה זמניים וגם תושביה.

כאן הם מבלים את תקופת המעבר מנעורים חסרי דאגה לבגרות עמוסת אחריות, מסטודנטיאליות ססגונית להתברגנות אפורה. תן להם דירת ארבעה חדרים ברעננה והגשמת להם חלום. בינתיים הם אדישים לחזות הבתים, באותו אופן שהישראלי אדיש לחזותו האישית. רישול, הוא חושב, הוא חינני, אבל בבתי דירות הוא דוחה. בוא נעזוב את הקישוטים, הוא אומר. קישוטים הם שיפוץ, צביעה ושימור. הם עשויים להפוך את חזות הרחוב לנסבלת, אבל אני, מה אכפת לי בדירה השכורה שלי, וגם לבעל הבית יש צרות אחרות.

אבל אותם רשלנים  כרוניים, חפיפניקים נצחיים, סוגרי המרפסות חסרי היכולת, הם שנותנים לעיר את החיוניות המופלאה שלה, את התחושה שתמיד מתרחש בה משהו.

הם רוחשים בין הבניינים העלובים, החפירות והדקלים כמו נמלים עמלניות שלא אכפת להן אם הן נושאות את הגרגרים שלהן בחורבה או בארמון. "בכל עת ובכל שעה שאתה יוצא לרחובה של עיר הכתריאלים, אתה נתקל בבני אדם מתרוצצים אנה ואנה, רצוא ושוב, נחפזים ונרגשים, בהולים וטרופים, כעכברים בשעת מגיפה, זה לכאן וזה לכאן, ואין שעתם פנויה להם לעולם". שלום עליכם התכוון לכתריאליבקה עירו ולא ידע שהכתריאלים הגיעו לתל אביב.

בעשר בבוקר כבר אין מקום בבתי הקפה במרכז העיר. צעירים תל אביבים ממלאים אותם, שוקדים על הלפטופים שלהם. מה הם עושים? מה, אין להם עבודה? ידיד יודע דבר הרגיע אותי: כולם תסריטאים, אמר. הם כותבים עכשיו תסריט, או יכתבו פעם, או, לפחות, יהרהרו בו בעתיד הקרוב.

הם בשלהם, אבל מתחת לרגליהם נחשפת לאיטה העיר האמיתית. כמו ב"רומא" של פליני מתקלפות שכבות של הזנחה שרבצו על שדרות רוטשילד, פארק הירקון כובש בשקט שדות נטושים, הטיילת זוחלת לה לעבר יפו על אפם וחמתם של המלונות הגדולים. לעיר יש חיים משל עצמה, אין צורך לעצב, יש צורך להבטיח זרימה נקייה, את גשר המיתרים כבר לא יקימו פה.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד