סיפורים תל אביביים
סיפורים תל אביביים

 

ז'אן-לוק רוזייר נולד ב-1947 למשפחה קתולית ובילה את ילדותו ונעוריו בפנימיות בשוויץ ובצרפת. הגיע לקיבוץ כמתנדב ונשאר. אחרי עשרים שנה בקיבוץ התיישב בתל-אביב, והוא סבור שזאת עיר שנעים לחיות בה. פרסם סיפורים קצרים בעיתונים, תוך כדי קריירה מזהירה כפועל ייצור. אחר כך התפרסמו הסיפורים בספר "הכובע של הרצל", שיצא בשנת 2004 בהוצאת ברקאי

 

גינה תל אביבית כתירוץ לקשר עם אישה יפה, והצגת חוצות ליד תיאטרון הבימה. שני סיפורים באווירה מקומית

 

שכנים וידידים, הרואים אותי מטפח באהבה את גינתנו הזעירה והתל-אביבית, אומרים לי לעתים תכופות, רוזייר, היית צריך לגור בכפר. וזה די הגיוני בשביל אדם שכמעט נולד בתוך גן אנגלי. אמנם לא עשו אותי שם, אמא לא היתה מרשה דבר אשר כזה. אבל אליו יצאתי בפעם הראשונה בחיי, בו צעדתי את צעדי הראשונים ועוד מיליוני צעדים אחריהם לפני שעזבתי אותו לתמיד בצער גדול.

 

הגן, שעטף את הבית סביב-סביב, היה בן מאה שנה לפחות. כדי להקיף אותו בהליכה נינוחה נזקקת לרבע שעה לפחות. צמחו בו שני ארזי הלבנון עצומים ונהדרים, שלושה עצי סקויה כבירים לא פחות, עצי לֶגֶש, אורן סורי, צפצפה, אשוח, ברוש, ועץ דובדבן יפני, שעל פריחתו היינו משתאים בחרדת-קודש ממש. גבעולי קנה ובמבוק השתרגו להנאתם סביב אגמים מלאכותיים קטנים, שביניהם קישר פלג מתפתל ועליו ארבעה גשרים זעירים וקמורים. בכל מקום ראית שיחים רבים ודשאים עבים ומקציפים, תמיד רעננים. באר מזויפת וביתן סיני קטן בעל ויטראז'ים צבעוניים השלימו את המכלול.

 

אהבתי אותו בכל עונות השנה, אבל בעיקר העדפתי את החורף, כשאדומי-חזה ושחרורים ניתרו להנאתם על השלג הבתולי. אם אהבת ונאהבת, היה זה המקום המושלם להזות בו בהקיץ על אהובתך. הגן הזה, שכולו מעוגל, שלא טעם מעולם טעמה של זווית ישרה, תוכנן בשעתו למען גבירות ממוצא מכובד, והזכיר את חמוקיהן ואת מתיקותן. אולם אם אומלל היית, קורבן לאהבה נכזבת, אסור היה לבוא אליו. הטיול בו היה רק מחריף את ייסוריך.

 

הגינונת התל-אביבית שלי איננה, לצערי, גן אנגלי. אין היא גדולה בהרבה מהגינה של הכומר, שניתן לראות בצילן של הכנסיות אצלנו, שם צומחים כמעט תמיד שיחי ורדים לבנים, שפרחיהם יקשטו אחר כך את המזבח או יעטרו את פסל הבתולה, היקרה כל כך ללב כוהנינו הזקנים. קיר נמוך, ומעליו גדר חיה דלילה, מפרידים בין הגינונת לבין המדרכה והנשים היפות החולפות עליה. אחת מהן, עוברת-אורח קבועה ויפהפייה, פוסעת לאורכו בוקר וערב בחברת הכלב שהיא מוציאה לטיול. בעל החיים, פרי הכלאה לא מוגדרת ומפוקפקת, אינו מרשים כלל במראהו, בסתירה גמורה למראה של גבירתו.

 

יש לה קמטים אחדים, אבל הטבע ארגן אותם בצורה מושלמת כל כך, שנדמה כי הם נמצאים שם רק כדי להדגיש את הקו המקורי וההרמוני המשוך על פניה. היא נמנית עם הנשים אשר, בסתיו חייהן, עדיין מאפילות על נערות צעירות בשיא פריחתן. בהביטי בה חשבתי שאני רואה שוב אחת מאותן אמהות יפות, שהערצתי בחשאי בגיל 18, תוך כדי שאני מחזר, בלי שכנוע ובלי הצלחה, אחרי בנותיהן.

 

זיכרונות אלה הוסיפו לי אומץ. שלחתי אליה חיוך ראשון של בוקר, שהיא לא החזירה לי. אף על פי כן הוספתי לחייך אליה בוקר וערב בכל פעם שעברה. התמדה זו מצאה כנראה חן בעיניה, כי יום אחד הואילה להעניק לי בקצות שפתיה חצי-חיוך מלווה בתנועה קלה מאוד של ראשה היפה. אחרי שמונה חודשים כיבדה אותי בתנועת יד, ואחרי שנה שלמה החלפנו מילים אחדות, ואחר כך הלצות, שיחות פשוטות וקצרות, בלתי מחייבות.

 

יום אחד סיפרה לי על כוונתה לשהות שבועות אחדים באנגליה עם בנה ובעלה. ההתייחסות הברוטאלית לבעל, ששום דבר לא רימז על קיומו, גרמה לי מפח נפש מסוים, אחת מאותן תגליות הזרועות, אבוי, בדרכי החיים. נדיר שבעלים מוצאים חן בעיני. אפילו הנחמדים שבהם, המחונכים והאדיבים, דומים הם כולם, כאשר הם פוגשים אותי בחברת רעיותיהם, לאותו אציל צלבני החוזר ממסעותיו ומזעיף פנים למראה משרת או טרובדור המבדר את אשתו. המעצבנים האלה חושבים שהכול מותר להם מפני שלפני עשרים שנה חיזרו קצת אחרי רעיותיהם.

 

מקץ שנתיים של מפגשים צנועים, ידידותיים וקצרים באוויר הצח, ולא בלי היסוסים, הרהורים והתלבטויות, שהרי חושש אני תמיד להפחיד את המטיילות, הזמנתי את הגברת עם הכלב חסר-הייחוד לבוא לשתות אצלי כוס קפה. היא באה, לבושה יפה מאוד, ועד מהרה התוודתה בפני וידוי שנגע ישר ללבי: הבעל שטענה לו לא היה אלא שקר קטן שמטרתו, כך אמרה, להרתיע מיני מטרידים מחפשי הרפתקאות שקסמיה מושכים אליה. התחבולה התמימה הזאת היתה מקסימה בעיני, אם כי מחמירה במקצת. כולי מאושר מהבשורה הטובה, צפיתי פני העתיד בביטחון, כשמנוי וגמור עמי להניח למפגש הנאה הזה להתמיד במסלולו.

 

אויה, ראיתי מיד שהכלב, כבר זקן וחולה, מתדרדר מיום ליום, ובסופו של דבר, אני מתאבל עליו עד היום, גווע ומת. מאז חדלה המטיילת היפה שלי לעבור לפני גינתי ואין היא מופיעה אלא לעתים רחוקות. אנו מחליפים עדיין מילים אחדות, אבל הלב כבר לא נתון לכך. לאט לאט אני מזניח את הגינה. היא סובלת, אבל מה לעשות. במחשבה שנייה, אינני מאמין שהייתי נהנה לגור בכפר.

 

אף על פי שאני גר במרחק כמה צעדים מהתיאטרון הלאומי הבימה, כף רגלי אינה דורכת בו לעולם. אבד לי החשק. ונעורי דווקא היו טבועים בחותם התיאטרון. בילדותנו היינו מעלים בכל הזדמנות, בסלון של אמא שלנו, מחזות פרי-עטנו, וקהל המבוגרים קיבל אותם במחיאות כפיים לבביות. אבי, שהיו לו ידיים טובות, בנה את התפאורות, והאומנת השוודית לקחה על עצמה, במיומנות רבה, את התלבושות. שתי שכנות מקסימות, שכן אחד שמן, בן-דוד רגזן, אחי ואני, היינו השחקנים בלהקה קטנה זו. ההתלהבות היתה גדולה יותר מהכישרון, וכבר אז החלו לבצבץ קטטות של שחקנים: אגו פצוע, וקנאה בהצלחה המהירה שקצרו חברותינו הקטנות בלי שום מאמץ כמעט.

 

אמא, שבצעירותה חששה מתחרות מצד שחקניות, הצליחה, בשם השכל הישר, להניא את אבא מלבחור במקצוע התיאטרון, ובסופו של דבר גירשה אותנו מהסלון שלה. אבל אבא בנדיבותו הציע לנו את המוסך שלו, מבנה עץ שהתאים לנו לגמרי. כמה כיסאות-גן ישנים, וילון אדום, שני פרוז'קטורים, העניקו לו אשליה של תיאטרון אמיתי. אבל הדבר לא החזיק מעמד זמן רב. אבא עזב את הבית עם השוודית. סגרנו סופית את הווילון האדום ויצאנו אל הפנימייה.

 

בגיל העשרה השתייכתי ללהקת תיאטרון חובבת, ובראשה בימאי לשעבר בגמלאות. אני, שאין לי זיכרון כלל, אני, ששוכח את שמותיהם של מכרים ושל רחובות, למדתי בעל-פה בלי קושי מיוחד טקסטים ארוכים בעזרתה החביבה של שחקנית עמיתה צעירה, שנקראה, כמו רבות מהמשרתות של מולייר, אַניֵיס. עשינו יחד חזרות בחדרון מתחת לגג. מהעבודה המשותפת הזאת נולדה חיבה שקדנית, ונותר ממנה זיכרון נעים ויקר ללבי.

 

עשינו הכול במו-ידינו: תלבושות, תפאורה, תאורה, מוסיקה, מודעוֹת. אהבתי את ריחו של העץ שנוסר זה עתה, את ריח הדבק והצבע של התפאורות. התלבושות עוררו בי רצון להפליג בחלומות, ותיבת האביזרים העלתה בי חיוך. בעצם, אהבתי את אחורי הקלעים יותר מאשר את חזית הבימה. הופענו בכל מיני מקומות, באולמות ריקודים קודרים וקפואים, בבתי קולנוע פושטי רגל, בקפלות עזובות, באולמות תיאטרון ישנים ומאובקים שכיסאותיהם מרופדים קטיפה שחוקה, ושאת דלתותיהם פתחו אולי פעם בשנה. הקהל היה דליל בדרך כלל, וסימפטי כמעט תמיד.

 

בכל שנה יצאתי לחופשה בז'נבה, אצל דודי השופט. דודי השופט אהב מאוד תיאטרון, והצטער צער מר על כך שבתו, אשר שיחקה בכישרון רב בתסכיתי רדיו, לא התמידה בנתיב הזה והעדיפה, אוי לאוזניים שכך שומעות, קריירה בבנקאות. הדוד, ידיד גדול של כל השחקנים, ובעיקר של הרבה שחקניות, היה מקושר היטב, ולקח אותי לצפות בחזרות. אבל הרגע היפה ביותר שחוויתי בזכותו היה כאשר לקח אותי לראות שיעורי דיקציה, שניתנו לכמה תלמידי משחק בני-מזל על ידי שחקנית מפורסמת וכבר זקנה מאוד, הגברת ביאטריס דיסאן, תהילת הקומדי פרנסז. ישבת משתאה נוכח התבונה, הטקט והחביבות. כך בדיוק צריך לקרוא את מולייר, צ'כוב או איבסן.

 

איני הולך עוד לתיאטרון, אבל אין זה אומר שאיני תומך כבר בשחקנים. להפך, אני מוציא עליהם יותר מכפי שראוי. רק אתמול, לא הרחק מתיאטרון הבימה, פגשתי גברת אדמונית אחת, קצת עגלגלת, שיכלה להיות מודל מושלם לרנואר. היא פנתה אלי בדמעות, רועדת כולה. "אדוני, אדוני", אמרה לי, "אולי תוכל לעזור לי. קרה לי משהו נורא. יצאתי מהבית לרגע, ושכחתי את המפתח, אני כזאת מפוזרת, וסגרתי את הדלת כדי שהכלבלב שלי לא יברח. לבעל הבית יש מפתח רזרבי, אבל הוא חוזר רק מאוחר בערב. ואני פה בלי פרוטה, אני כל כך מתביישת שאני צריכה לבקש כסף מזרים בפעם הראשונה בחיי. ותאר לעצמך שפגשתי איש אחד מקודם, שהציע לעזור לי בתנאי שאשכב איתו. איזו בושה, באיזה מין עולם אנחנו חיים!".

 

הואיל ובני רוזייר הם אבירים מטבעם משום חינוכם, ורגישים לדמעותיהן של גברות, והואיל ואני עצמי נקלעתי פעם למצב מרגיז כזה בדיוק, נתתי לגברת שטר של מאה שקלים בתוספת שישה שקלים כסף קטן כדי שתוכל לנסוע באוטובוס לתחנת הרכבת, לשם רצתה להגיע. מן המפורסמות היא, שנהגי אוטובוסים אינם אוהבים לתת עודף. על הטלפון הנייד שלה רשמה את כתובתי ואת מספר הטלפון שלי, והוסיפה שעל-פי המבטא שלי רואים מיד שאני צרפתי, וכי אנו מצדיקים את מוניטין האבירוּת שיצאו לנו.

 

במשך שעות אחדות כמעט האמנתי שאמת דיברה. אבל היום אני יודע שכספי אבד ואיננו. אני לא אפנה, כמו הקמצן של מולייר, בתחינה לכוחות עליונים כדי שישיבו לי את כספי: "גנבה! גנבה! רצח! תפסו את הפושע! צדק, צדק, אלוהי המשפט!" שהרי בסופו של דבר, הגברת החיננית הזאת, איזו שחקנית! איזה כישרון לטרגדיה! שרה ברנרד של חוצות העיר. דמעות משכנעות כל כך, רעידות טבעיות כל כך, הטון, הקול, הקומפוזיציה, הכול היה מושלם. הטקסט היה שוטף. והפרטים הקטנים, הכלבלב שניסה לברוח. ואיזו מציאה, האדון הזקן הסוטה והרשע שביקש לנצל את מצוקתה. והמחמאה על האבירות הצרפתית, התגלמות של דקויות הפסיכולוגיה! לבלות עשר דקות כצופה יחיד בהופעה מבריקה שכזאת, אם גם תחת כיפת השמיים – דבר כזה שווה בכל זאת איזו הקרבה פיננסית.

 

הריני הולך לספר את הסיפור הזה לדודי השופט, אשר, חרף גילו המתקדם ובריאותו הרעועה, עדיין הולך, נשען על שני מקלות, לתיאטרון, כאשר העלמה בתו מסכימה ללוות אותו לשם. אני בטוח שהוא יהנה מן הסיפור, וכדי להתאים אותו לטעמו אני מתעתד להתחכם ולתאר את השחקנית יפה יותר מכפי שהיתה במציאות. הרי צריך לשקר קצת לאלה שאנו אוהבים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד