תל-אביבי, דבר עברית
תל-אביבי, דבר עברית

פרופ' זהר שביט מלמדת ביחידה למחקר התרבות, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב

 

 

בתודעה הציבורית תחיית העברית נתפסת אמנם כהצלחה טוטלית, אבל נראה שבסופו של דבר היא לא הצליחה להתגשם במלואה בחלקים רבים של הספירה הפרטית, ואפילו לא בחלקים מסוימים של הספירה הציבורית

 

תל-אביב... רחוב הרצל.

ילדים וילדות שופעים מן הגימנסיה "הרצליה" אחרי הלימודים. אותה שעה נזדמנו לשם שניים ממפורסמי היודישיסטים, שבאו לראות את הארץ. אמר הגדול שבהם לחברו:

הציונים משתבחים ואומרים, שהעברית נעשתה טבע לילדי ארץ-ישראל. עכשיו תראה, שדבריהם שקר וכזב. אצרום לילד באזנו ומובטחני ,שלא יקרא עברית: "אמא"! " אלא יקרא יודית:" מאמֶע"! אמר ועשה: ניגש לילד מאחוריו וצרם לו באוזנו, מיד הפך הילד פניו אליו וקרא: חמור!...

 

החזיר היודישיסט המפורסם ואמר לחברו: חוששני, שהדין עמהם... ...(הערה 1)

 

 

האנקדוטה הזו, המובאת אצל אלתר דרויאנוב (הערה 2), מבטאת את הגאווה הרבה של היישוב העברי בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה על ילדי תל אביב שדיבורם עברי וטבעי.

ואכן, הדיבור העברי בתל אביב הפך לאחד מסמליה של העיר והיה מושא לגאווה בעיני קברניטיה. יצירתה של תל אביב כעיר עברית סימלה את ייחודה ואת ההבטחה הגדולה שבה. הנהגת העיר וגופים ציבוריים שונים, שחברו אליהם המורים והסופרים, היו שותפים למאבק מתמיד ויומיומי לשמירה על העבריות של העיר.

 

תזכורת קצרה: פרויקט העבריות - יצירתן של שפה משותפת ושל תרבות משותפת ליהודים שהיגרו לארץ ישראל במטרה לבנות בה את הבית הלאומי - נתפס כדגל הפרויקט הציוני, מפני שהתרבות המשותפת בעברית אִפשרה ליצור מקבוצות בעלות שפות שונות, מערכות סמלים שונות וקודים תרבותיים שונים, חברה לאומית שתחלוק מערכת ערכים משותפת.

בפברואר 1914, חודשים מעטים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הסתיימה "מלחמת השפות" בניצחונו של המחנה העברי. חברת "עזרה", ארגון פילנתרופי יהודי-גרמני שהקים וטיפח מוסדות חינוך בארץ, הסכימה לכך שלשון ההוראה של הפיסיקה ושל המתמטיקה בטכניקום, לימים הטכניון, תהיה עברית, ושכל המורים והפרופסורים שאינם שולטים בה יחויבו ללמוד עברית תוך ארבע שנים. ב-1925, כשנפתחה האוניברסיטה העברית בירושלים, התקיימו בה כמעט כל השיעורים בעברית.

שנות המנדט הבריטי היו השנים שבהן התבססה העברית כלשון המדוברת העיקרית של היהודים בארץ ישראל. ב-1922 נקבע בסעיף22 של בכתב המנדט על ארץ ישראל כי אנגלית, ערבית ועברית יהיו השפות הרשמיות של ארץ ישראל, וכי חובה לפרסם את כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה בערבית ובעברית. לא בכדי כינה יוסף קלוזנר, במאמר ראשי בעמוד הראשון בעיתון "הארץ", את פקודת הנציב העליון בדבר השימוש בלשונות הרשמיות "מאורע היסטורי" וראה בפרסום הזה את "מגילת הזכויות של לשוננו הלאומית" (הערה 3).

 

ביישוב התפתחו ספרות ועיתונות ענפה בשפה העברית, והחלו להיווצר רבדים שונים של השפה המדוברת. יזמי תרבות וסוכני תרבות האמינו שיש לפתח ולטפח את חיי התרבות בעברית, כפעילות של צבירת נכסים יוקרתיים לצורך קבלת לגיטימיות כחברה מודרנית. הם הקדישו מאמצים רבים להחדרת השפה העברית ולהפצת התרבות העברית וגייסו למען המטרה הזו כל טקסט לשוני ולא-לשוני. החל מ-1936 נרתמו להפצתן של התרבות העברית והלשון העברית גם תוכניות הרדיו הארץ ישראלי של "קול ירושלים".

ללא ספק, הפרויקט המכונה "תחיית העברית" נשא פירות ובתודעה הלאומית הוא נחשב לסיפור של הצלחה טוטלית, אולי אחד ההישגים הגדולים ביותר של התנועה הציונית. דווקא מתוך הכרה בהישג הזה, ראוי לבחון את תמונת המימוש של פרויקט העבריות. אני מבקשת לבחון את התפיסות הנוגעות לתמונת הטוטליות של פרויקט העבריות, ולטעון שלא הצליח להתגשם במלואו בחלקים רבים של המרחב הפרטי, ואפילו לא בחלקים מסוימים של המרחב הציבורי, בייחוד מאז ימי העליות הרביעית והחמישית, אך גם קודם לכן.

 חלק ניכר מן העולים לארץ, בני הדור הראשון ולעיתים גם בני הדור השני, המשיכו לחיות במרחב הפרטי ובחלקים מן המרחב הציבורי בסיטואציה רב-לשונית. בסיטואציה זו שימשה אותם רק לחלק מצורכי חייהם. אפילו אביר הלשון העברית, המשורר והמתרגם אברהם שלונסקי, תיבל את מכתביו בשנות העשרים במילים ברוסית כתובות ברוסית (ולא בתעתיק לעברית). גם על ח.נ. ביאליק המשורר הלאומי, סמלה המפואר של תחיית הלשון העברית, מסופר שהעדיף לדבר יידיש בסיטואציות אינטימיות. בשיחות שניהל עם שמעון ראבידוביץ מובאות ציטטות רבות ביידיש, במיוחד בשעה שהיה כועס או מלגלג: "וואס וויל ער דער קאקער (על כינוי זה חזר כעשר פעמים). וואס וויס ער? וואס האט ער געלערנט?" (הערה 4) (מה רוצה הקאקער הזה? מה הוא מבין? מה הוא למד?)

 הדבקות בשפת האם נעשתה ככל הנראה אצל הדור הבוגר מתוך נוחיות, נוסטלגיה, צמידות חלקית לתרבות 'הישנה', או חוסר ידיעה מספקת של העברית, לעיתים חוסר מוחלט של ידיעתה. ככל הנראה המשיכו משפחות רבות לדבר בשפת האם או שדיברו במעורב בשפת האם ובעברית והסיטואציה הרב לשונית היתה שגורה ביותר.

בחוברת "גדודנו" תיארו מייסדי "גדוד מגיני השפה" את המצב הלשוני בעיר העברית הראשונה באופן הבא:

"שומע הנך ברחובות תל אביב דבור ושירה בשפות זרות ושונות. יש אשר תדמה, כי לא בארץ-ישראל הנך, אלא באחת מארצות הגולה. המצב הגיע לידי כך שעתונים ז'רגונים החלו מופיעים בירושלים הבירה; כרוזים שונים מדברים ברחובות בשפה הז'רגונית; באספות נואמים בשפות שונות; חסרה אך פתיחת בתי-ספר לועזיים - ולפנינו גלות שנייה" (הערה 5)..

 

 

 

בראיון לשמעון שור, שהעניק בערוב ימיו בשנת 1997 אהרן חוטורצקי (לימים חוטר-ישי), שהיה יחד עם צבי נשרי, ליפא לויתן, עזרא דנין והרצל (ברגר) בן-ארי חבר בהנהלה הראשונה המצומצמת של גדוד מגיני השפה, הוא התייחס לסיטואציה הלשונית שרווחה בתל אביב, ובעיקר לנוכחותה הדלה של העברית במרחב הציבורי ערב הקמת הגדוד ב-1923: "המצב של העברית היה עגום. ממש עגום. (לשון) המכתבים של המוסדות העירוניים היתה בשפות אחרות, לא בעברית. כל השלטים על החנויות, בתי קפה היו בשפות שונות. יידיש, פולנית, אנגלית" (הערה 6).

מן המנשרים שפרסמה עיריית תל אביב על גבי לוחות המודעות, ומן המודעות של גדוד מגיני השפה עולה, שחלק מן האינטראקציה בחיי היומיום וגם חלק מן האינטראקציה עם נותני השירותים לא היו בעברית; כך גם חלק מחיי המסחר, לדוגמה. גדוד מגיני השפה פנה "אל הצבור העברי בארץ" בשנת תרפ"ד ותבע ממנו לנהל את התקשורת בין הסוחרים לקונים בעברית:

מן הסוחרים תבעו: "ללקוחותיך ענה רק עברית! חשבונותיך נהל אך בעברית! כל מקח וממכר, משא ומתן נהל אך ורק בשפה העברית!"

ומן הקונים ביקשו: "בקש ושאל אך בעברית, ואם לא יבינוך, הקשה את לבך, הסבר פעם ופעמים עד אשר תקבל את הדרוש לך!" (הערה 7)

 

 

לפי מודעה אחרת של גדוד מגיני השפה משנות העשרים, גם חלק מן האינטראקציה בתחבורה הציבורית התנהל לא בעברית. המודעה טענה כי: "הנהגים מזלזלים בשפה בפרהסיה ופורצים כל גדר הנמוס בדבורם הלועזי המחוצף ובבטוייהם הגסים ובלתי תרבותיים שהביאו אתם הנה מארצות הגולה....".

 

הפנייה אל הנוסעים בתחבורה הציבורית (יש לזכור שבאותם ימים רק מעטים היו בעלי רכב פרטי) תבעה מהם להתגייס לפעולה, כדי לכפות על הנהגים את הדיבור בעברית. הנוסעים התבקשו להתעקש על עברית כשפת תקשורת עם הנהגים ולהעיר להם בפומבי, אם ייתפסו מנהלים שיחה שלא בעברית עם נוסעים אחרים.

 

"עברי! בהכנסך למרכבה ולאוטו פנה לנהג אך ורק בעברית! אל תענה לנהג, אם שפה אחרת בפיו! בהכנסך למרכבה ולאוטו ובצאתך מהם ובשמעך קריאות ושיחות הנהגים בלועזית אל תחשה, העירם על תקלה זו!" (הערה 8).

 

כן תבעה הנהגת הגדוד ממועצת עיריית תל אביב "לדרש מאת משרדי האוטומובילים, בשעה שתסדרו אתם את החוזים, הצהרות, כי יאסרו על הנהגים שעובדים באוטומובילים שלהם לזלזל גם להבא בשפה העברית" (מכתב מי"ב באב תרפ"ח) (הערה 9).

 

על רקע כל אלה אפשר להבין את פנייתו הנרגשת של ראש העירייה מאיר דיזנגוף לאזרחי תל אביב ובעיקר לעולים החדשים שזה מקרוב הגיעו. בשנת 1934 פרסם דיזנגוף בעיתון העירייה ידיעות תל אביב ועל גבי לוחות המודעות פנייה אל התושבים, והפציר בהם לשמור על אופייה העברי של העיר:

תל אביב איננה עיר "מזרחית" אמר, וגם לא עוד מקום התיישבות של יהודים כמו "וייטשפל בלונדון". "כי לא עיר מזרחית סתם היא תל-אביב עם בליל עמים ולשונות, אלא עיר עברית תרבותית אשר לה רק לשון אחת ויחידה, לשון התנ"ך, וכל יתר הלשונות הזרות אשר הובאו מארצות נכר צריכות לפנות מקומן ללשון זו. [...] כי אם יביא אתו כל עולה חדש את לשונו הקודמת ויאמר להשתמש בה כאן – אנא אנו באים? הן מגדל-בבל ניצור לנו כאן ולא מולדת עברית.

"שמרו על רוחה העברי של העיר הזאת, אשר עליה גאותנו וגאות היהדות כולה!

"הסירו מעליכם את אלילי הנכר והיו עברים בדבורכם, בשמותיכם, בשלטיכם ובכל חיי יום-יום!" (הערה 10)

 

דבריו הנרגשים של דיזנגוף אל תושבי העיר נאמרו מתוך מודעות למשמעויות המדיניות והלאומיות שיש לבנייתה של שפה לאומית, שהייתה בלשונו התנאי ליצירת "מולדת עברית", ועל חשש אמיתי לעתידה של תל אביב כעיר עברית נוכח הצטרפותם של עולים חדשים רבים שלא היו דוברי עברית. המקור לחשש זה היה בעובדה, "שהיידיש היא שפת האלפים בעוד שהעברית חיה בפי מאות נושאי אידאל קנאים", כפי שכתב יוסף אהרונוביץ, ובקיומה של סכנה אמתית ש"יגברו האלפים כיוון שהם יותר חזקים ממאות מעפילים לטפס על קיר חלק" (הערה 11).

 

מתוך חשש לאופיה העברי של העיר פעלו קברניטי העיר וגופים ציבוריים שונים מימיה הראשונים של תל אביב, וביתר שאת החל משנות העשרים, למען השלטת העברית בה. פעולותיהם כללו שורה של מבצעי הסברה, ובניסוחו של מנהל גימנסיה הרצליה, חיים בוגר, "תעמולה להרחבת השפה העברית בתל אביב", כפי שכתב במכתבו אל "הוועדה ל'תרבות' שע"י עירית תל אביב" (מט"ו כסלו תרפ"ה) על גיוס התלמידים להשתתפות בתעמולה למען העברית (הערה 12), התכתשות בלתי נלאית עם גופים יהודיים ולא יהודיים כדי שכל המגעים אתם יתנהלו רק בעברית, ניסיון לאכוף את העברית על כל מי שנזקקו לסיוע של העירייה, וכן ניסיון להילחם בגופים שפעלו, ואפילו באופן חלקי, לא בעברית והטלת סנקציות שונות עליהם.

 

לפעולות למען הגנה על השפה העברית התגייסו גם חלק מתושבי העיר, בחלקם דמויות אנונימיות. כך לדוגמה שלח לוועדת התרבות של העירייה תושב העיר א. בניהו, שהתגורר ברחוב אליעזר בן יהודה 39א, מכתב תלונה על חנווני ש"תלה על חנותו שלט, שהכתובת העברית בו נמצאת למטה [ההדגשה במקור] מתחת לכתובת האנגלית". שלושה ימים אחר כך יצא מכתב רשמי בחתימת ראש העירייה, ישראל רוקח, ובו התבקש מר מקס כהן מבית מסחר לממתקים ברחוב אלנבי לשנות את השלט: "נרשה לעצמנו להפנות את תשומת לבו לרושם הרע שעוררה בקהל הפגיעה בשפה העברית ובטוחים אנו שכב' יתחשב עם רגשות הצבור ויקבע מקום מכובד לשפה העברית על שלטו" (מכתב מ-25.6.28) (הערה 13).

אולם את רוב הפעולות למען השלטת העברית יזם גדוד מגיני השפה (הערה 14), שראה את תפקידו ב"[...] הגנה על העברית והשלטתה הגמורה בחיי יום יום" (הערה 15) גדוד מגיני השפה הוקם בשנת 1923 בידי קבוצה מתלמידי הגימנסיה הרצליה שהסתייעו במוריהם, בעיקר בחיים בוגרשוב, לימים בוגר; אליהם הצטרפו מאוחר יותר גם תלמידות מהסמינר ע"ש לוינסקי, תלמידים מבית הספר למסחר, קבוצת פועלים ופקידים ועשרות צעירים וצעירות מתל אביב ולאחר מכן מכל רחבי הארץ (בשנת הקמתו היו בגדוד, לפי מחקרו של שמעון שור, 175 חברים. 75 מהם תלמידי הכיתות הגבוהות בגימנסיה, 40 פועלים, 30 תלמידות הסמינר, 15 פקידים ו-15 תלמידי בי"ס למסחר) (הערה 16).

גדוד מגיני השפה יזם שורה של פעולות הסברה. כך לדוגמה, במלאות שלוש שנים לפטירתו של "מחיה השפה" אליעזר בן יהודה ביקשו אנשי הגדוד "לקשט בסרטי 'בן יהודה' את העוברים ושבים ברחובות תל אביב" וגם ביקשו מהעירייה "להואיל להחליט על פתיחת הרחוב על שם בן יהודה" (הערה 17).

הגדוד הקים מחלקת מורים, שלימדו עברית חינם אין כסף, ויזם את הקמתה של קבוצת ספרניות שסייעה בספריות של הסתדרות העובדים העבריים, בספריית ברזילי ובאוהל הקריאה שעל שפת הים. כן ארגן הגדוד, בכסלו תרפ"ה, את "תערוכת הספר העברי"  (הערה 18)  וערבי אופרה עממית (הערה 19). אנשי הגדוד נהגו לצאת לרחובות העיר ולחלק פתקים למען העברית (חוטר-ישי כינה אותם בערוב ימיו "סטיקרים"): "פרוד לשונות - פרוד לבבות", "שפה אחת - נפש אחת", "עברי דבר עברית!".

פעילות אנשי הגדוד התרחבה הרבה מעבר למבצעי תעמולה, למה שחיים ארלוזורוב כינה בכעס במכתב אל אנשי הגדוד מ-28.3.32, "בולשת לשונית" (הערה 20). רוגזו של ארלוזורוב כוון למכתב שנשלח אליו בא' באדר ב תרצ"ב מגדוד מגיני השפה בארץ ישראל בסניף ירושלים, בחתימתם של מ. איש שלום ומ. כרמלי. כותבי המכתב התלוננו על כך שארלוזורוב משתמש בנייר מכתבים שעליו מופיעה כתובתו באנגלית בלבד ומתכתב עם מוסדות ציוניים באנגלית (הערה 21). .

 

ארלוזורוב בירך אמנם על פעולות הגדוד במרחב הציבורי: "כסבור הייתי שיש לפני הסתדרות כשלכם כר נרחב לעבודה חיובית בהרבצת דעת הלשון ברבים ובשיפור השמוש בה", אבל סבר שאין לגדוד זכות להתערב ברשות הפרט: "אולם משהנכם נוטלים לעצמכם את הרשות לפנות אל פרטים, להציג להם שאלות הנוגעות לעניניהם האישיים ולדרוש מהם בירורים, מתעוררת ממילא השאלה של סמכות הסתדרותכם לטפל בעניינים כמו אלה".

גדוד מגיני השפה סבר שההתכתבויות של ראש המחלקה המדינית בסוכנות יהודית, הן תמיד עניין ציבורי ואינן "'עניין אישי' ופרטי" (הערה 22). במכתב מאוחר יותר הישוו את שימושי בלשון של אנשי ציבור לשאלות הנוגעות לעניין העבודה העברית וקניית תוצרת חו"ל:  "וכמו שהננו חושבים, שלא עניין פרטי הוא העסקת פועלים זרים על ידי פרדמן בפרדסו שלו (הדגשה במקור) וכמו שלא עניין פרטי הוא קניית תוצרת חו"ל וכו', כך לא עניין פרטי הוא, אם מי שהוא – ועל אחת כמה וכמה בא כחנו המדיני – מזלזל בעברית, אפילו במכתביו הפרטיים" (הערה 23)..

 

שאלת היחס בין רשות הפרט למרחב הציבורי עלתה על סדר היום מימיו הראשונים של הגדוד. אין ספק שהבנתם את גבולות המרחב הציבורי הייתה רחבה ביותר, כפי שעולה משורה של מכתבים שכתבו לאישי ציבור.

כשהתברר לאנשי הגדוד שבאספת התאחדות עולי פולניה "שהתנהלה בלעזית" השתתף גם חבר המועצה א. לרנר ו"נאם לועזית" הם מיהרו לכתוב על כך מכתב תלונה (מכתב מכ' אלול תרפ"ח), שלא זכה לאוזן קשבת בעירייה. הם נענו ש"אין עירית תל אביב יכולה לנהג ביקורת על מעשיו ופעולותיו של מישהו מחברי מועצת העיריה מחוץ לעיריה ובענינים שאינם נוגעים לה" (הערה 24).

אנשי הגדוד לא היססו להתערב בחינוך הילדים של הרופא ד"ר פוחובסקי, חבר מועצת העירייה. ד"ר פוחובסקי שלח את ילדיו לבית ספר לא עברי (לא ברור מן ההתכתבות באיזה בית ספר, אך ככל הנראה מדובר בבית הספר אליאנס). גדוד מגיני השפה סבר שמדובר "בבית ספר המתנקש בשפתנו ותרבותנו וחותר תחת יסודות בית הספר שלנו בארץ" (הערה 25), ולכן תבעו שישלח את ילדיו לבית ספר עברי.

"העובדא שאדם כמוהו, אחד מבוני הישוב החדש, שולח את ילדיו לבית ספר לא לנו ויהי זה מאיזה טעמים שהם ובזה שוכח את חובתו כלפי הלאום – עובדא זו מצריכה לא גדוד אחד של "מגנים" אלא צבור "מגנים". [...] לפי דבריו ענין "חונך הבנים" מסור הוא אך ורק לרשות ההורים. הננו להתפלא מאד מאד על פסקא זו. כב' בתור רופא יודע בודאי שאם אדם ידוע יחלה במחלה ידועה ומתדבקת ובשום אפן לא ירצה מאיזה טעמים שהם לרפאה, הרי לצבור נתנת הרשות הגמורה להכריח אדם זה לקבל את הוראותיו, היות ומחלת הפרט מסוכנת לכלל כולו ומתנקשת בחייו" (הערה 26).

 

גם מאיר דיזנגוף בכבודו ובעצמו לא היה מחוסן מ"הבולשת הלשונית". כשמצאו אנשי הגדוד מכתב של בית העסק שלו, שהיה כתוב אמנם עברית אך הודפס על "ניר פירמה אנגלי ללא אות עברית אחת", מיהרו לתבוע את תיקון העניין (ה' חשוון תרצ"ד). תגובת מזכיר העירייה לא איחרה לבוא. ביום 2.11.34 השיב יהודה נדיבי: "מאחר שהמכתב עצמו נכתב עברית, אין לעמוד על העובדה הזאת שאין בה בודאי כל כונה מצד מי שהוא לזלזל בשפתנו הלאומית" (הערה 27).

            לבד מה"בולשת הלשונית" הקים הגדוד מחלקה שעברה ברחובות תל אביב, תיקנה את כל השלטים שנכתבו בשגיאות והדביקה שלטים עבריים במקום שלטים שנכתבו לא בעברית. בצד הטלת הסנקציות הוצע סיוע ל"מתעברים". כך לדוגמה הוצעו בידיעות תל אביב שמות עבריים אפשריים לבתי עסק: לבית עסק של מיני סדקית הציעו את השם "כפתור ופרח", למסעדה - "לתיאבון", לאגודת שליחים - "נפתלי" ולצמחוניה - "יחי" (הערה 28).

 

המאבקים על השלטת העברית התאפיינו בדבקות כמעט כפייתית במטרה, בלהט רב, ולא אחת בשיטות פעולה שגלשו לאלימות. ב-1914, כשהיה חיים ז'יטלובסקי אמור להרצות ביידיש בבית קפה ביפו על "עתידו של העם היהודי", הגיעו תלמידי הגמנסיה הרצליה עם המנהל הזמני ד"ר בוגרשוב אל הבית שבו התאכסן וניסו לשכנע אותו שלא ירצה ביידיש. משלא נעתר, קרע בוגרשוב את צווארונו, במעין טקס של "קריעה" והתלמידים שהמתינו בחוץ קרעו את חולצותיהם וצעקו לעבר ז'יטלובסקי "על גופנו תדרך", בניסיון למנוע ממנו לצאת להרצאה (הערה 29). בספר העלייה השנייה  (הערה 30) טוענת מרי יציב, שהבית שבו התאכסן ז'יטלובסקי נרגם באבנים ונשמעו יריות בודדות. שבועיים קודם לכן הוטלה פצצת סרחון בעת שהועלתה ביידיש ההצגה שולמית של גולדפדן (הערה 31). ובליל שמחת תורה ב-7.10.1928 ניסו אנשי הגדוד לפוצץ את קבלת הפנים לכבוד יעקב זרובבל שביקשו פועלי ציון שמאל לחגוג במועדון בתל אביב. תהלוכה מסודרת של חברי בית"ר וגדוד מגיני השפה ניסו להתפרץ למועדון, וכשנתקלו בהתנגדות זרקו אבנים ולבנים וברחו מן המקום (הערה 32).  ההתפרעות הזו עוררה סערה, גונתה במועצת העירייה ואף הביאה להקמת ועדת חקירה.

ב-1928 התלוננו אנשי הגדוד על כך ש"בקזינו שעל שפת הים והשייכת לע.ת.א התקיימה הצגה פומבית בשפה לעזית (גרמנית). "אנו רואים בזה פגיעה קשה לא רק בנו, הצעירים והקנאים, כי אם גם בכל אזרח תל אביב, העיר העברית הראשונה" (מכתב מי"ז בתמוז תרפ"ח). נחום גרינבלט, שוכר הקזינו, מיהר להגיב על התלונה, וכתב להנהלת העיריה, שבוע לאחר שהתקבל מכתב התלונה של הגדוד: "הנני מתכבד להביע בזה את צערי הרב על טעות זו שנכשלתי בה שלא במתכוון. הנני להבטיחכם, כי מהיום והלאה לא ישנה כדבר הזה כל זמן שהקזינו ימצא ברשותי. נא לסלח לי את הנ"ל" (מכתב מ-12.7.28) (הערה 33). ב-1930 פעל גדוד מגיני השפה נגד הקרנתו של הסרט דובר היידיש "די יידישע מאמע". הסרט היה אמור להיות מוצג בקולנוע "אופרה מוגרבי", וזאת לאחר שבעלי בתי הקולנוע "עדן" ו"אופיר" התחייבו לא להקרין סרטים ביידיש, בתנאי שכל בתי הקולנוע ינהגו כך. במכתב לסגן ראש העירייה ישראל רוקח מ-8.9.1930, טענה הנהגת הגדוד כי "עוד בימים הראשונים של ועד תל-אביב נקבעה המסורת לבלי הרשות שימוש בז'רגון בפומבי בתל-אביב. בזמן שהראינע נמסר בקונצסיה מטעם העיריה היה סעיף מיוחד בחוזה-החכירה בדבר אסור השכרת האולם להצגות בז'רגון" (הערה 34). על סמך חוזה החכירה הזה תבע גדוד מגיני השפה מבעליו של "אופרה מוגרבי" שלא להקרין את הסרט. למרות זאת הוקרן הסרט ב-27.9.1930 בחסות המשטרה הבריטית, אבל באולם פרצה מהומה ובהתערבות ישראל רוקח, סגן ראש העירייה, נאסר לשוב ולהציגו (הערה 35).

בעיתונות בארצות הברית פורסמו טענות קשות על סילוק ילדים מהגימנסיה על רקע המאבק ביידיש. כך לדוגמה נכתב שילדי המדפיס של דאס יידישע ארבעטער סולקו מבית הספר עד שאביהם התחייב שלא להדפיס חוברות ביידיש (הערה 36), וכי ד"ר מטמון-כהן הטיף לילדים בני שמונה "לנהל מאבק נגד היידיש עד טיפת הדם האחרונה" וסילק ילדה שענתה שהיא בעד עברית ויידיש. כמו כן נמסר שאנשי מפ"ם ויידישיסטים גורשו ממקום עבודתם (הערה 37), אבל לא ברור עד כמה היה מדובר במעשים שאירעו, או בשמועות חסרות יסוד ובמאבקים פנימיים בין הציונים ליידישיסטים בארצות הברית.

חוטר-ישי תיאר כיצד נלחמו בשפות לועזיות בשלטים. לדבריו, פנו לבעלי החנויות והציעו להם להשתתף כספית בהחלפת השלטים לעברית. לאחר שבעליו של בית קפה אחד התנגד לכך, ניפץ חוטר-ישי את חלון הראווה הגדול שלו (הערה 38). את קיומן של הרצאות והצגות ביידיש ניסו אנשי הגדוד למנוע בכוח. הם קנו כרטיסים להצגות ופוצצו את ההצגה, יצרו קצר חשמלי באולם ההצגה וזרקו פצצות סירחון (הערה 39), וגם איימו על בעלי אולמות שיגרמו נזק לאולמות שיתקיימו בהם אירועים שלא בעברית.

לפי התכתובת בארכיון עיריית תל אביב, החזירה העירייה פניות אליה שנכתבו לא בעברית. בתזכיר פנימי מ-11.11.25 כתב מזכיר העירייה נדיבי: "בבקשה לא לקבל מכתבים רשמיים הכתובים לא בעברית" (הערה 40). בהחזרת המכתבים טיפלה לא הפקידות הזוטרה אלא הפקידות הבכירה והם נחתמו בידי ראש העירייה, או ממלא מקומו, או מזכיר העירייה, נדיבי.

 

נוסח המכתב היה לקוני בדרך כלל:

לכבוד

הנדון: חשבונו מיום 1.1.26 הכתוב לועזית

א.נ.

ר"פ [רצוף פה] הננו מחזירים לו את חשבונות הנ"ל יחד עם המכתב. חושבים אנו שידוע לכבודו, כי שפת העיריה שלנו היא העברית ונשמח איפוא אם יפנה אלינו אך ורק בשפה זו.

בכבוד רב

ד. בלוך

מ"מ ראש עירית תל אביב (הערה 41)

 

רק לעיתים רחוקות התווסף למכתב הסבר קצר. למר נתן קורונל הוחזר מכתבו בגרמנית בנימוק "אין לנו במשרדנו מי שיוכל לתרגם את זה לעברית" (הערה 42); למר אליעזר אקסלרוד נמסר שמכתבו מוחזר "היות ואין לנו אפשרות לנהל מו"מ בשפה זרה (מכתב מ-18.3.25); למר בלומשטין מבית מסחר ספרים ברחוב הרצל, שככל הנראה שלח חשבון לעירייה, נכתב ביום 4.3.26 בלשון אזהרה: "חשבונות ומכתבים בשפות לועזיות יוחזרו להבא לכב'" (הערה 43).

למר רינטרוב מקפה בר כוכבא טרחו להסביר: "חושבים אנו שידוע לכבודו, כי שפת העיריה שלנו היא העברית ונשמח איפוא אם יפנה אלינו אך ורק בשפה זו" (הערה 44). ולשלמה פינגולד כתבו ביום 7.12.25: "הנני רואה לחובה להעיר את תשומת לב כב' לעובדא המעציבה שכב' מוצא לנחוץ לפנות לעיריתו בכל המו"מ שלו בכתב בשפה לועזית, אם כי ידוע לו ששפתה הרשמית של העיריה, וביחוד לגבי תושביה – אזרחיה היא עברית" (הערה 45). בשנים מאוחרות יותר הפכה לשון המכתבים לקונית יותר ואדיבה פחות; תחילה נאמר: "נבקשו אפוא לפנות אלינו אך ורק בשפה הנ"ל ולא נאחר לעיין בבקשתו" (הערה 46), אך מאוחר יותר היה מכתבו של ראש העירייה אדיב פחות: "ר"ב הננו מחזירים לכב' את מכתבו הכתוב לועזית. נא לפנות אלינו בעברית" (הערה 47).

מכתבים למוסדות ציבוריים נכתבו בלשון תקיפה עוד יותר ובנעימה נוזפת. כך נאמר לדוגמה במכתב להנהלה הציונית מ-1.5.25 בחתימת דוד בלוך, מ"מ ראש עירית תל-אביב: "מצטערים הננו על הצרך להזכירכם ששפת עירית תל-אביב היא עברית וכי עליכם לפנות אליה אך ורק בשפה זו" (הערה 48).

בדרך כלל לא צוינה במכתב הדחייה במפורש השפה שבה נכתב המכתב, אלא נאמר שאין העירייה מוכנה לקבל מכתבים ב"לועזית" (הערה 49), להוציא כמה מכתבים שנכתבו בגרמנית, ערבית, או רוסית (הערה 50).

 

לעיתים השיבו הנמענים באופן חיובי, כגון מכתבו המתנצל של שלמה פינגולד (שחתם "יפה זהב"): "תשואות חן חן לו בעד הערתו האדיבה והנמוסית גם יחד. מצדי אבטיחהו באופן הכי רציני וחיובי כי מהיום והלאה אבא בכתובים עם משרדו הנכבד אך ורק בלשון הנביאים" (הערה 51). גם גב' גרטרוד סמואל שלחה למאיר דיזנגוף ביום 22.12.1933 מכתב מתנצל, ובו הסבירה מדוע נשלחה באנגלית ולא בעברית ההזמנה לתערוכה שארגנה בביתה של גב' רוקח: "הנני מצטערת על הטעות המעציבה הזו והנני מרגישה את הצורך הנפשי להסביר לכב' את הענין ולהבטיח כי דבר זה בודאי לא ישונה לעתיד" (הערה 52).

 

לגבי לא-יהודים ניתנה הנחייה באחד מן ה"תזכירים הפנימיים" לקבל מכתבים "רק באחת השפות הרשמיות" (הערה 53), אבל גם במקרים אלה ניסתה העירייה לכפות את העברית על פקידי המנדט הבריטי. ב-5.8.24 כתב בלוך לד"ר רנקין, הרופא הראשי למחוז יפו: "הננו מרשים לעצמנו להפנות את תשומת לבו לזה שכל המכתבים הבאים אלינו ממשרדו נכתבים שלא בעברית, מה שמקשה עלינו עד למאד את העבודה" (הערה 54).

שנה מאוחר יותר ניסה הממונה על משרד הבריאות לשכנע את מאיר דיזנגוף לצרף למכתבים בעברית תרגום לאנגלית. הוא נימק את בקשתו בכך שמכתבים המגיעים ביום שישי בצהרים לא יזכו לטיפול עד יום שני בגלל ימי השבתון של היהודים והנוצרים (הערה 55), אבל ככל הנראה לא נענה בחיוב, משום שחזר על בקשתו לאחר כחודש (הערה 56). ב-24.1.33 נשלחה תלונה לקצין המחוזי של תל אביב על כך שבזמן האחרון "מתקבלים מכתבים ממשרד כב' רק בשפה האנגלית" ונוספה בקשה "לסדר שלהבא נקבל את מכתביו לפחות בצרוף תרגום עברי" (הערה 57).

 אחרי הנוסח העברי של טפסים שונים של המנדט הבריטי נוהל מעקב שוטף. כך לדוגמה התנהלה התכתבות ארוכה בנוגע "לשפה העברית המשובשת שבטופס  O.M. 41 בנוגע להכחדת מזיקים" (מכתב מ-25.6.1928) ולא נחה דעתם עד שהתבשרו על טפסים חדשים ומתוקנים (מכתב מ-29.7.28) (הערה 58).

דומה שהפקידות העירונית הבכירה וגופים ציבוריים שונים, ובהם כמובן גדוד מגיני השפה, עסקו במעקב שוטף אחר "מפלס העבריות של העיר", איתרו כל הפרה של העבריות במרחב הציבורי ופעלו בנחישות לתיקונה.

במכתב מ-9.12.25 נזף מאיר דיזנגוף קשות במשה הופנקו, מנהל בית הספר למוסיקה "שולמית", על כך שהודעה על שינוי תוכנית הקונצרט נמסרה ברוסית: "טרם כל אתם צריכים כלכם לדעת שביה"ס לנגינה 'שולמית' הוא בי"ס עברי ובעת ההצגות הרשמיות אסור למי שהוא לדבר מעל הבמה לקהל בשפה לועזית". ועוד הוסיף דיזנגוף : "שמעתי כ"כ שמורות אחדות מרשות לעצמן להורות בשפה הרוסית. אני מודע לכב' שהדבר הזה צריך להפסק וכל מורה ואו מורה מוכרחים להתרגל לשפתנו. -על כב' להכריז ששפת ההוראה היא השפה העברית" (הערה 59).

 

 

הסניף התל אביבי של  גדוד מגיני השפה בארץ ישראל הקפיד על העברית קלה כחמורה והתריע על כל מקרה שבו נפגע כבודה לדעת חבריו.

ב-10.3.26 התריעו על כך שהכתובות על משאיות המנקות את העיר, "העגלות המרביצות מים ברחובות",- אינן נותנות לעברית מקום ראוי מפני שהן "כתובות אנגלית בראש ועברית למטה" (הערה 60), ומייד באותו יום קיבלו תשובה חתומה בידי מזכיר העירייה נדיבי בשם ראש העירייה: "עוד טרם שקבלנו את מכתבכם הנ"ל נתנה פקודה לשנות את הכתב שעל המכונית" (הערה 61). ואכן, בתזכיר פנימי כתב נדיבי ב-4.3.26 בשעה 14:55: "ראיתי שעל מכונת ההרבצה החדשה כתבו באנגלית למעלה ובעברית למטה את שם עת"א. נא להודיעני מי החליט על סדר זה", ובהסבר לגדוד מגיני השפה נתן הסבר: "הכתבה זאת נעשתה בחו"ל והמכונית הגיעה הנה כשהכתובת עליה" (הערה 62).

בצלאל יפה מחברת גאולה כתב ב-18.5.1923 מכתב נזעם לד"ר בן ציון מוסנזון, יו"ר ועדת התרבות של עיריית תל אביב, על כך שגובה של חברת הוורקו (מס הבתים) לא הסכים לתת לו קבלה בעברית, וטען שגם העירייה מוכנה לקבל קבלות "כתובות בערבית או טורקית". בצלאל יפה הביע את כעסו על כך ודרש "לתקן תקנה, שכל פקיד העיריה מחויב לשמור על כבוד שפתנו ועל זכות קיומה. כל המו"מ עם הממשלה המקומית והמרכזית יהיה אך ורק בעברית, אסור לעיריה לשלם למי שיהיה אלא נגד קבלות כתובות בשפתנו, וכו' וכו'" (הערה 63)..

 

 

ביניים: *

 

טקסט: עד כמה צלח הניסיון להשליט את העברית בתל אביב? על פי נתונים של המשרד הארץ ישראלי של ההסתדרות הציונית, בנוגע ללשונות המדוברות בתל אביב, 43% מתושבי תל אביב דיברו עברית בשנת 1914 (הערה 64), שיעור גבוה במקצת משיעור דוברי העברית בקרב כל האוכלוסייה היהודית (40%), שמנתה אז כ-85,000 נפש, כלומר, מדובר בעשרות אלפי דוברי עברית.

במקומות היישוב החדשים (תל אביב והמושבות) ציינו במפקד של 1918-1916 כ-75% מהצעירים את העברית כלשונם. ביפו, בחיפה ובארץ כולה הגיע שיעור דוברי העברית בקרב דור הבנים למחצית בקירוב (הערה 65). תמונת המצב אצל דור ההורים הייתה שונה: רק קצת יותר משליש מהם דיברו עברית בתל אביב ובכפרים, וביפו ובחיפה הגיע שיעור דוברי העברית ביניהם לחמישית בלבד (הערה 66).

מספר דוברי העברית המשיך לגדול. על פי משאל שנערך בשנת 1928, 60% מתושבי תל אביב ידעו לדבר עברית. העיר טרחה לטפח את הדימוי שלה כעיר דוברת עברית. במכתב ששלח מ"מ ראש העירייה בלוך לגב' פרידה מוסקוביץ, הוא סירב לבקשתה להמשיך לנהל את ספר האורחים בבית המלון באנגלית כשפה רשמית, שכן לדבריה, בגיל חמישים אין היא יכולה לדבריה ללמוד כתיבה בעברית, ואין לה לא זמן ולא יכולת לכך (הערה 67). בלוך תבע ממנה שספר האורחים בבית המלון (שהועמד ככל הנראה לבדיקת המשטרה) "יכתב בעברית". הוא הסביר לה ש"אין לחייב את פקידי העיריה ושוטריה לדעת את השפות הלועזיות שבהן משתמש אולי מעוט קטן בהחלטה של אוכלסי העיר" (הערה 68).

 

על פי תזכיר שהוגש לדוד בן-גוריון ב-30.4.1936, כשני שלישים מתוך שלוש מאות אלף בוגרים ביישוב העברי (כמאתיים אלף) ידעו עברית במידה זו או אחרת (הערה 69).  אולם דומה שבן-גוריון היה מוטרד ממקומה של העברית בחיי היישוב. בשאלון שביקש בן-גוריון להעביר בין חברי ההסתדרות, ה"שאלון לבירור הווי הפועלים" שחובר ב-1930, הוא הציג בין השאר את השאלות הבאות הנוגעות למידת ידיעת העברית של חברי ההסתדרות (הערה 70):  

היש ספריה בבית, באילו שפות?

הקורא הוא עיתונים עברים, לא עברים, אילו?

(רוסית, יודית, גרמנית וכד', לפרט בשמות)

היודע הוא עברית, היודעת אשתו עברית?

שפת הדיבור עם אשתו, שפת הדיבור עם הילדים.

 

גם כותב התזכיר שהוגש לבן-גוריון ב-1936 הביע דאגה מהמצב שבו שליש מן האוכלוסייה הבוגרת לא ידע עברית, ואף חזה שחורות: "אם לא תבוא התאמצות לאומית יהיה בעוד חמש שנים מספר תושבי הארץ שעברית היא שפתם ממש מיעוט בלתי ניכר". אולם בנובמבר 1948, שישה חודשים לאחר הכרזת המדינה, השתמשו בעברית כלשון יחידה או עיקרית 75% מכלל התושבים היהודיים בישראל (כ-700,000) (הערה 71).

נתונים האלה מרשימים מאוד, אבל יש להתייחס אליהם במשנה זהירות ולהצליבם עם סוג אחר של מידע על היקף ידיעת השפה. יש מקום לחשוב שלעיתים קרובות תוצאות המשאלים מעידות בעיקר על דימוי השפה ועל מעמדה, אך לא בהכרח על היקף השימוש בה ועל עומק ידיעתה. סביר להניח שהמשיבים למשאלים, המודעים למקומה של הלשון העברית בתחייה הלאומית, אינם ששים להודות באי ידיעת השפה.

כך לדוגמה עולה תמונה חשודה למדי ממפקד האוכלוסין שערך המנדט הבריטי באוקטובר 1922 (הערה 72). מתוך 83,794 יהודים שנפקדו, למעלה משמונים אלף (80,396) הצהירו על עברית כשפת הדיבור שלהם, ורק 1,946 הצהירו על יידיש כשפתם. אף לא אחד מ-15,065 תושבי תל אביב לא הצהיר על יידיש כעל שפתו (לעומת 999 מתוך 5,639 תושבי ירושלים ו-356 מתוך 5,087 תושבי יפו).

האם בתוצאות מפקד זה, שערך שלטון זר, לא היה ביטוי לרצון ליצור דימוי של ישוב עברי יותר מאשר לתת ביטוי למציאות בשטח? רוברטו בקי אכן טוען בניתוחיו הסטטיסטיים, שאין להשתמש בחלק מממצאי המפקדים מפני שלדבריו הם: "נפגעו במידה רבה ע"י הצהרות בלתי-מדויקות כתוצאה של התעמולה המדינית שהתנהלה במתכוון, כדי שכל היהודים יצהירו 'עברית' בתשובה על השאלה המתייחסת ללשונות" (הערה 73).

על תפיסת המפקדים האלה כמשרתים את התעמולה הציונית, אפשר ללמוד ממכתבו הנזעם של אחד העם למרדכי בן הלל הכהן, ב-27.3.1912, הנוזף בו על סטטיסטיקה שהתפרסמה ב"ראזסוויעט", ולדברי המערכת נשלחה אליהם בידי בצלאל יפה.

"על פיה יוצא, שאך 43% מכל התושבים מדברים עברית, וז'רגונית מדברים 35%. מתפלא אני על רבי בצלאל שלנו, שהוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, שיכול לשמש נשק בידי שונאי העברית. כי אם גם בתל-אביב רוב התושבים מדברים בלשונות אחרות, והז'רגון כמעט שולט במדה אחת עם העברית - איה איפוא תחית העברית? בשביל לתת מושג נכון מן המצב כמו שהוא באמת, צריך היה לתת מספרים פרטיים: לילדים בלבד, לגברים בלבד, ולנשים בלבד, ואז היתה התמונה אחרת לגמרי, והיו הכל רואים, שהילדים כמעט כלם מדברים עברית, והגברים - רובם" (הערה 74).

היה אמת בדבריו של אחד העם. מכל הנתונים עולה בבירור הגידול במספרם של הילדים הדוברים עברית. כבר ב-1914 היה שיעור הילדים שהשתמשו בשפה העברית כלשון יחידה או עיקרית 53.7%, לעומת שיעור המבוגרים - 25.6% (הערה 75).. בנובמבר 1948 שיעור המשתמשים בעברית כשפה יחידה בין גילאי 2 עד 14 היה 93.4% (הערה 76). על פי בקי הייתה היידיש מדוברת בפי קרוב ל-70% מדור ההורים ממוצא אשכנזי, ואצל כשליש מבני הדור השני בשנים 1918-1916. ב-1948 עדיין עמד שיעור דוברי היידיש על 47% (הערה 77).

במרחב הפרטי המשיכו, ככל הנראה, לדבר בשפת האם או בשפה מקרונית  (עירוב של מילים מכמה שפות במשפט אחד). לעיתים מדובר היה בחלוקת עבודה של שפות בין הדוברים: הילדים דיברו אל ההורים בעברית, ההורים דיברו עם הילדים בשפות אחרות. מעבר לשאלת חלוקת העבודה בין השפות ולשאלת חלוקת העבודה בין הספירה הפרטית לציבורית בכל הנוגע לשימוש בעברית, ראוי לבחון גם את שאלת הפער בין ידיעה אקטיבית לידיעה פאסיבית של השפה. קשה לראות ב"דיבור עברי" ערובה לידיעה מלאה של העברית, ולא כל מי שהצהיר על עצמו כדובר עברית גם ידע לקרוא ולכתוב בה. בנוסף לכך, אפשר להניח שהלקסיקון של חלק מדוברי השפה היה מוגבל ל 500-400 מילים, כפי שטען עורך המשאל בבית השיטה

אינדיקציה לכך ניתן למצוא בכמה מקורות ובהם סקרים על ידיעת הלשון, נתונים על שאילת ספרים בספריות ועל יבוא ספרים לארץ. ממשאל שנערך בשנת 1947 בקרב חברי קיבוץ בית השיטה (נוסד ב-1928), עולה פער גדול בין היכולת לדבר עברית לבין היכולת לקרוא ולכתוב בה. 95% מן המשתתפים במשאל השיבו כי הם שולטים בדיבור בעברית, אך רק 38% השיבו כי הם מסוגלים גם לכתוב בה (הערה 78).

הנתונים על יבוא ספרים לארץ מעידים על ביקוש עצום לספרים שלא בעברית, ביקוש שבתקופת היישוב עוד הלך וגדל. יבוא הספרים לארץ גדל בין 1923 ל-1929 פי שניים וחצי (מ-10,000 ספרים ל-25,823), ועלה על שיעור הגידול באוכלוסייה היהודית, בוודאי הבוגרת (במפקד של 1922 נמנו 83,790 יהודים; ב-1931 נמנו 174,606 יהודים) (הערה 79).

גם מניתוח לשונות הספרים בספריות עולה תמונה של העדפה ברורה לספרים לא בעברית. זאת על אף שמדיניות הרכישה של ספרים בספריות גילתה העדפה ברורה לרכישת ספרים בעברית, גם כשהיה להם פחות ביקוש. בעיקר ניכר הדבר בספריות של ההתיישבות העובדת. בספריות הקיבוץ המאוחד הוצא רוב תקציב הספריות לקניית ספרים בעברית: 4,794.389 לא"י, לעומת 335 לא"י לרכישת ספרים בשפות אחרות (הערה 80). .

 

בספריית העיר העברית הראשונה, שבה היה גדול במיוחד מספר דוברי העברית, מספר הספרים הלועזיים בספרייה גדל עוד ועוד (הערה 81). ב-1934 היה מספר הספרים הלועזיים בספרייה גדול באלפים רבים ביותר משלושת אלפים  – 3281 עותקים – ממספר הספרים בעברית, ומצב זה נמשך גם שלוש שנים אחר כך. גם בספריות הקיבוץ המאוחד, שם הוחלט להפנות כמעט את כל התקציב לרכישת ספרים בעברית, עדיין היו שליש מן הספרים לא בעברית. (מתוך 162,214 כותרים, 105343 היו בעברית וכל השאר 56871 היו בשפות אחרות).מספרם הרב של הספרים בלועזית מעיד על כך שרק חלק מן הציבור בארץ בשנות ה-30 וה-40 אכן היה מסוגל לקרוא ספרים בעברית וגם היה מעוניין בכך.

ייתכן שלפער בין מספר עותקי הספרים בעברית ובלועזית יש הסבר פשוט הקשור לשיעור הגבוה של העלייה מגרמניה. בשנת 1937 היוו העולים מגרמניה - 37% מכלל העולים, ב-1938 - 55% מכלל העולים, וב-1939 65% מכלל העולים ואולי חלק מן הספרים נתרמו לספריות. אבל

לעומת זאת, בכל ארבע עשרה הספריות בקיבוצים צעירים ופלוגות להתיישבות – כל הספרים היו בעברית. האם נבע הדבר מכך שחברי הקיבוצים הצעירים קראו רק בעברית, או שהדבר נבע מסיבות אידיאולוגיות? עניין זה טעון עדיין בדיקה. 

מבדיקה שנערכה בתרפ"ו בספרייה העירונית "שערי ציון" של תל אביב עולה, כי אמנם חלק ניכר מן הקוראים, בעיקר תלמידים, שאלו ספרים בעברית, אבל רבים המשיכו לשאול ספרים לא בעברית. כך לדוגמה בתשרי נשאלו מהספרייה 1,456 ספרים בעברית, 400 ברוסית, 111 בגרמנית, 99 באנגלית, 85 בצרפתית ו-40 ביידיש. באדר נשאלו 1306 ספרים בעברית, 460 ברוסית, 102 בגרמנית, 89 באנגלית, 67 בצרפתית ו-113 ביידיש.

ההבחנה בין ילידי הארץ לבין הלא-ילידים מחדדת עוד יותר את משמעות הנתונים על שאילת הספרים מ"שערי ציון". אם ניקח בחשבון שחלק ניכר משואלי הספרים בספרייה היו תלמידים שקראו רק עברית, הרי חלקם של המבוגרים שקראו עברית מצטמצם מאוד. אפשר להניח אפוא שחלק ניכר מהציבור המשיך לקרוא בשפת אמו או בשפת ארץ הולדתו (בעיקר מדובר בעולים מרוסיה ומגרמניה). גם כשהיו רוב הספרים בספרייה בעברית, כעשירית מן הקוראים עדיין קראו רק בשפות אחרות, ולמעלה מחמישית מהקוראים קראו בצד העברית גם בשפות אחרות (הערה 82).

 

            עדות מעניינת על היחס הרגשי אל קריאת ספרים שלא בעברית עולה מספרה של צביה ולדן (הערה 83), המספרת כיצד נחשף סודה האפל של סבתה שהמשיכה לקרוא בסתר ברוסית וביידיש. מדי יום שישי התכנסה המשפחה לארוחת ערב שבת. כאשר נכנסה הנכדה לחדר השינה של סבתה היא שמה לב לכך שעל שולחן הלילה:

"היה מונח ספר בעברית מסומן בסימנייה. [...] בשבוע הבא שמתי לב לכך שהספר היה פתוח באותו עמוד [...] לא יכולתי לתאר לעצמי שבמשך השבוע לא סיימה [סבתי] את הקריאה. ציינתי זאת בפני כולם בזמן הארוחה. אבל השתיקה המטרידה שנפלה בחדר לימדה אותי שטמון כאן סוד. סבתי החליפה צבעים ואמרה [...] אני צריכה להסביר לה את זה. בצעד מהסס נטלה אותי לחדר השני, הרימה את כיסוי המיטה וגילתה לי תריסרי ספרים ברוסית וביידיש" (תרגום שלי, ז.ש.).

 

לתרבות העברית וללשון העברית הוענקו מעמד וערך מיוחדים בבנייתה של חברה לאומית יהודית אוטונומית בארץ ישראל. הן נתפסו כפרויקט לאומי בגלל הערך הסימבולי הרב שלהן, שבשלו ביקשו להדגיש את ההבדלים בין מקומן בגולה לבין מקומן בארץ ישראל. בעוד שבגולה צרכו היהודים, גם הציונים ושוחרי העברית, חלק ניכר מתרבותם לא בעברית, הרי בארץ ישראל ביקשו ליצור חיים טוטליים בעברית.

התרבות העברית בארץ ישראל שאפה לכוליות, לבלעדיות ולשליטה טוטלית גם בספירה הציבורית וגם בספירה הפרטית. האידיאולוגיה הרשמית קבעה שיש לחיות אך ורק בעברית ולצרוך תרבות אך ורק בה. לא רק לקרוא עיתונים עבריים, ספרים עבריים ולבקר בתיאטרון עברי, אלא, גם לצעוק, לנאוף ולגנוב בעברית כפי שאמר (ביידיש) המשורר הלאומי בשיחותיו עם ראבידוביץ:

איך וויל אז מ'אזל אלץ טאן אויף העבראיש... מ'זאל אויך קאקען אויף העבראיש, שרייען, גנבנען, נואפ'ן אויף העבראיש... (אני רוצה שיעשו הכל בעברית... שגם יחרבנו בעברית, יצעקו, יגנבו, ינאפו בעברית) (הערה 84).

 

 

בפועל נוצרו בארץ ישראל מסגרות של תרבות לא בעברית, אבל התרבות העברית הצליחה ליצור דימוי שהיא טוטלית ושולטת בכל תחומי החיים. נראה שאחד ההישגים הגדולים של פרויקט העבריות היה הדימוי בדבר הטבעיות, האותנטיות והטוטליות של ציבור שלם שחי בעברית את כל רובדי חייו.

 

המחקר, שתוצאותיו הראשונות מובאות כאן, מעלה סימן שאלה לגבי מידת נכונותו של דימוי זה. עוצמתו הייתה רבה, אך בפועל נראה שהוויתור על שפות אחרות ותרבויות אחרות היה רשמי בלבד, כפי שקבע ב-1936 ניסן טורוב: "'עברים' שלמים הם, לפי שעה, דבר יוצא מן הכלל" (הערה 85). אצל חלק לא מבוטל של העולים לארץ לא נוצר נתק מוחלט מתרבויות המקור של המהגרים. כמו הרוסית, הפולנית, הגרמנית,  או היידית. אלה יובאו לארץ ישראל והתקיימו בה, לצד התרבות הרשמית, אבל קיומן היה כמו זה של בנות לא חוקיות, שהתעלמו מהן והדירו אותן.

 

תודתי העמוקה לציונה רז – מנהלת מחלקת הארכיון העירוני עיריית תל אביב יפו, לנלי ורזרבסקי – עוזרת ארכיונאית הארכיון העירוני עיריית תל אביב יפו, לרויטל אליאסף ולעירית הלביא על עזרתן שלא תסולא בפז בהכנת המאמר

 

הערות:

 

1 דרויאנוב, אלתר. ספר הבדיחה והחידוד ירושלים תשכ"ג (מהדורה שנייה), כרך ג, עמ' 165 ,אנקדוטה . 2636

2 מובא אצל, אבן־זהר, איתמר 1980. "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ־ישראל 1882–1948". קתדרה 16, עמ' 165–189.

3 הארץ, 10.9.1920.

4 ראבידוביץ, שמעון, 1983. שיחותי עם ביאליק, דביר: ירושלים, תל אביב, עמ' 76.

5 מובא אצל: שור, שמעון א. גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923. מוסד הרצל לחקר הציונות וללימודה, אוניברסיטת חיפה, 2000,  עמ' 8.

6 שם, עמ' 66.

7 זאבי, רחבעם, 1988. עיר במודעות. יפו ותל אביב 1935-1900, בשלושה כרכים, כרך ב, עמ' 306.

8  שם, כרך ב, עמ' 310.

9 ארכיון עירוני, עת"א, א 140-4.

10  זאבי, רחבעם, 1988. עיר במודעות. יפו ותל אביב 1935-1900, בשלושה כרכים, כרך ב,  עמ' 311.

11 הציטוט המעובד מובא אצל, פילובסקי, אריה לייב, 1973. יידיש בארץ ישראל 1921-1907. עבודת גמר לקראת קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 12.

12  ארכיון עירוני, עת"א, ב 1 – 3.

13 שם, א 4-140.

14 שם, א. 4-140.

15 במכתב לחיים ארלוזורוב.

16 שור, שמעון, א. 2000. גדוד מגיני השפה בארץ ישראל 1936-1923. מוסד הרצל לחקר הציונות וללימודה, אוניברסיטת חיפה, עמ' 12.

17 ארכיון עירוני, עת"א, ב1 – 3, מט"ו כסלו תרפ"ו.

18 שם, ב1 – 3, מכתב מכ"ב כסלו תרפ"ה.

19 שם, ב1 – 3, מכתב מי' כסלו תרפ"ה.

20 ארכיון בית ביאליק.

21 שם.

22 שם, מכתב מב' בניסן תרצ"ב

23 שם, מכתב מט"ו סיון תרצ"ב.

24 ארכיון עירוני, עת"א, א 140-4.

 

25 מכתב מכ"ג חשון תרפ"ה, מכון לבון – ארכיון וספריה לחקר תנועת העבודה, 2324/19.

26 מכתב מד' כסלו תרפ"ה, מכון לבון- ארכיון וספריה לחקר תנועת העבודה, 2324/18.

27 ארכיון עירוני, עת"א, א 4-140.

28 ידיעות תל אביב 1934, חוברת 5, עמ' 203.

29 פילובסקי, אריה ליב. יידיש וספרותה בארץ ישראל 1948-1907. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ם, עמ' 4.

30 תש"ז, עמ'  568-567.

31 פילובסקי, אריה לייב, 1973. יידיש בארץ ישראל 1921-1907. עבודת גמר לקראת קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 24.

 

32 פילובסקי, אריה ליב. יידיש וספרותה בארץ ישראל 1948-1907. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ם, עמ' 155-154.

33 ארכיון עירוני, עת"א, א 4-140.

 34 שם.

35 פילובסקי, אריה ליב. יידיש וספרותה בארץ ישראל 1948-1907. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ם, עמ' 172-171.

36 פילובסקי, אריה לייב, 1973. יידיש בארץ ישראל 1921-1907. עבודת גמר לקראת קבלת תואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים, עמ' 103.

37 שם, עמ' 102.

38 שור, שמעון, א. 2000. גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923. מוסד הרצל לחקר הציונות וללימודה, אוניברסיטת חיפה, עמ' 67

39 שם, עמ' 69-68.

40 ארכיון עירוני, עת"א, ב1 – 3.

41 שם.

42 שם.

43 שם.

44  שם. מ-6.4.26.

45 ארכיון עירוני, עת"א, ב 1- 3.

46 שם, ב 1 - 3, אל מכס כהן, מ-16.5.26.

47 שם,  ב 1- 3, אל ה' יקוקבוביץ, מ-27.5.26.

48 ארכיון עירוני, עת"א, ב 1- 3.

49 לדוגמה, מכתב לבנק אמריקה-פלשתינה מ-23.2.25, מכתב ל י. רייבשטין מ-8.3.25, ארכיון עירוני, עת"א, ב 1- 3.

50  לדוגמה, מכתב לי.כהן מ-18.2.25 [רוסית], מכתב למר. א. צלל מ-31.3.25 [גרמנית], ארכיון עירוני, עת"א, ב 1- 3, מכתב ליוסף בטיטו מ-28.12.32, ארכיון עירוני, עת"א, א 140-4 [ערבית].

51 ארכיון עירוני, עת"א, ב 1 - 3 מ-ב' כסלו תרפ"ו.

52 שם, א 140-4.

53 שם. ב 3-1-, תזכיר של מזכיר העירייה יהודה נדיבי מ-11.11.25.

54 שם, ב 1- 3.

 

55 שם, מכתב מ-20.1.25 .

56 שם, מכתב מ-17.2.25.

57 שם, א 140-4.

58 שם,א 140-4.

59שם, ב 1– 3.

 

60 שם, ב 1– 3.

 

61 שם, ב 1– 3.

62  שם,  ב 1– 3.

63 שם, ב 1– 3.

64 אדמי, "חג העברית", האור, כ"ט אדר א, תר"ע. מובא אצל נתן אפרתי. מלשון יחידים ללשון אומה. הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב-תרפ"ב, האקדמיה ללשון עברית, ירושלים, תשס"ד, עמ' 119.

65 בקי, רוברטו, תשט"ז. "תחיית הלשון העברית באספקלריה סטטיסטית". לשוננו, כ, עמ' 67.

66 שם,  עמ' 68.

67 מכתב באנגלית מ-24.11.25.

 

68 ארכיון עירוני, עת"א, ב 1- 3, מכתב מ-1.12.25.

69 יהודה אבן שמואל, ארכיון המכון למורשת בן-גוריון, 394/SUU.

70 ארכיון המכון למורשת בן-גוריון.

71 בקי, רוברטו, תשט"ז. "תחיית הלשון העברית באספקלריה סטטיסטית". לשוננו, כ, עמ' 73; בקי, רוברטו, תשי"ז. "תחיית הלשון העברית באספקלריה סטטיסטית". לשוננו, כא. Bachi, Roberto, 1956. "A Statistical Analysis of the Revival of Hebrew in Israel". Scripta Hierosolymitana. iii, pg 179-247

72 "מתוצאות המפקד הארצישראלי". קונטרס, קכו, יח אייר תרפג, עמ' 3.

73 בקי, רוברטו, תשט"ז. "תחיית הלשון העברית באספקלריה סטטיסטית". לשוננו, כ, עמ' 69, הערה 8.

74 אחד העם, אגרות אחד העם , כרך ד, יבנה-מוריה, ירושלים-ברלין, 268-267.

75 בקי, רוברטו, תשט"ז. "תחיית הלשון העברית באספקלריה סטטיסטית". לשוננו, כ, עמ' 72.

76 שם, כ, עמ' 72.

77 שם, כ, עמ' 75.

78 פוזננסקי, בנימין, 1948. "על הפעולה התרבותית בבית השיטה". מבפנים, י"ג, א, עמ' 129

79 Bachi, Roberto. 1977. The Population of Israel. Published in the C.I.C.R.E.D series in conjunction with the Institute of Contemporary Jewry, The Hebrew University; and the Demographic Center, Prime Minister's Office. Jerusalem. p. 5. 

80 לוי ראובן, יבול הספר העברי בארץ-ישראל בשנת תש"ה במספרים". יד לקורא, א:ג-ד, תמוז-אב, עמ' 99.

81 ע"פ ספר השנה של עיריית תל אביב לשנת תרצ"ז, עמ' 75-74; ספר השנה של עירית תל אביב לשנת תרצ"ח, עמ' 86; דוח העירייה לשנת 1938/9, עמ' 151; ספר השנה של עירית תל אביב לשנת תרצ"ט, עמ' 87.

82 לוי, ראובן, 1946. "הספריות בקיבוץ המאוחד במספרים". יד לקורא, א:ג-ד, תמוז-אב, עמ' 97.

 83 2Tsvia Waldan avec Carloine Glorion Parole d'Israélienne Plon, 2001,150-15

84 ראבידוביץ, שמעון,1983. שיחותי עם ביאליק, דביר: ירושלים,   תל אביב, עמ' 43.

85 טורוב "על הפסיכולוגיה של הקורא העברי" תרצ"ה-צ"ו, עמ' 167.

                

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
20/11/2018
הליך הגשת הבקשות למלגת לימודים לשנת הלימודים ...
8
19/11/2018
נוכח החלטת הממשלה שהתקבלה היום בעד קיצוץ רוחבי, ...
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד