מרגישה בבית
מרגישה בבית

 

גילי בר-הלל סמו, מתרגמת ספרי "הארי פוטר" ועוד, ועורכת סדרת ספרי הנוער "גרף צעיר" בהוצאת גרף. כותבת את הבלוג "עוד דף אחד ודי" באתר רשימות (www.notes.co.il/gili). ילידת ירושלים, מתגוררת בתל אביב עם בעלה ושלושה ילדים, חתולה, תוכי ודגי זהב

 

מזג האוויר פה מתועב כשהיה. זיהום האוויר לא התנקה. מצב החנייה לא השתפר. ובכל זאת, כשאני פוסעת ברחובות העיר שאני רואה, היא אחרת עכשיו: מזמינה יותר, מעניינת יותר, נעימה

 

תמיד שנאתי את תל אביב. בשבילי תל אביב היתה מעוז של חום דביק ושל בחילה. הבחילה היתה מתחילה עוד באוטו, בנסיעה מירושלים. בדיעבד סביר להניח שהנסיעה במושב האחורי של מכונית קטנה וצפופה, בלי מיזוג ובמהירות מטורפת במהמורות של הכביש הישן מירושלים, היא שעוררה בי את הבחילה – בימינו המכוניות נוחות הרבה יותר, גם הדרכים השתפרו – אבל בשבילי הבחילה היתה אשמת תל אביב.

ריח של אגזוז. פקקים. צפירות. עננת האובך הצהבהבה הרובצת על העיר. חיפושי חנייה אינסופיים. וכשמגיעים, הלחות הזאת. הצפיפות. בעיני ילדה ירושלמית, תל אביב היתה עיר מכוערת ומלוכלכת, ולא יכולתי לשער לעצמי מדוע שמישהו ירצה בכלל לגור בה.

וכמה שאני הייתי ירושלמית. בלוקאל-פטריותיות שטופחה על ידי סבתי, הייתי משוכנעת שלעולם לא אוכל לחיות בעיר אחרת. האוויר בירושלים היה צלול יותר. האור היה בהיר יותר. בתי האבן היו יפים יותר. כאנטי-תזה לירושלים שנאתי את תל אביב, וככל שאהבתי יותר את ירושלים, כך שנאתי יותר את תל אביב.

ואז הגיע צו ראשון, והחלטתי לנסות להתקבל לגלי צה"ל. עברתי את שלבי המיון השונים, ושובצתי כמפיקה במחלקת האקטואליה. פתאום היה חשוב למצוא דירה בקרבת מקום, שכן לצורך העבודה על תוכניות הבוקר היה עלי להתייצב בתחנה לפני עלות החמה. שתי חברות ירושלמיות, עינת ועינת, חלקו דירה בדרום העיר, ואני הצטרפתי כשותפה שלישית. זכורה לי תחושת החגיגיות שעורר בי המעבר. ניגשתי אל חנות אחת בירושלים, שבה הכינו אריחים ארמניים לפי הזמנה, והזמנתי שלט לדלת עליו כתובים שמות שלוש השותפות: בדיוק כמו השלט על דלת אמי בירושלים.

הדירה היתה באחת הסימטאות היוצאות מדרך לה גוארדיה, בקומה חמישית, בלי מיזוג. היא היתה שייכת לסבים של אחת העינתיות, שעברו לדיור מוגן, וכל הריהוט בה היה עשוי עץ כבד וכהה. אני ישנתי בחדר שהיה במקור משרד או חדר אורחים. לא מצאתי שם את מקומי. הדרך לגלי צה"ל, אף שלא היתה ארוכה, היתה כרוכה בהחלפת אוטובוס בתחנה באמצע שומקום תעשייתי. אף אחד מהאתרים שלמדתי להכיר לא תרם לאהבתי את תל אביב.

זכור לי סוף השבוע הראשון שבו החלטתי להישאר בתל אביב במקום לחזור לירושלים. נדמה לי שחשבתי שאין לי ברירה, כי התורנות שלי הסתיימה קרוב מדי לשעת יציאת האוטובוס האחרון. חזרתי לדירה החשוכה, והתיישבתי שם, לבדי. ניסיתי לקרוא ספר. ניסיתי לקרוא עיתון. טלוויזיה לא היתה לי. לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות. חשבתי, כך זה יהיה עכשיו, עד יום ראשון. בכיתי. בסוף צלצלה אמא לשאול בשלומי, והיא שהורתה לי: קחי מונית שירות, חיזרי לירושלים. 

גם בגלי צה"ל לא מצאתי את מקומי. במשך שנים סבלתי מבעיית חוסר ביטחון משתקת בשיחות טלפון עם זרים: נאלצתי לרשום לעצמי תסריטים מראש לפני כל שיחה ושיחה. והנה שובצתי כמפיקה, וכל תפקידי היה לשוחח בטלפון, כל הזמן, עם אנשים זרים. באחד הבקרים נתבקשנו להשיג ראיון עם קרובים של הרוג באירוע ביטחוני. בשעה שבה אנשים מהשורה עוד ישנים, המפיקות היו אמורות להתחיל לצלצל לבתים של אבלים, לברר מי יסכים לדבר. לא יכולתי לעשות את זה. אבל זאת היתה העבודה.

עד מהרה התעשתו מקבלי ההחלטות בתחנה ואני הועברתי בעסקת חליפין למחלקת האומר, המחלקה האמונה על תוכניות תרבות והגות (להבדיל ממחלקת התרבות, העוסקת בתרבות מההיבט הפופולרי והבידורי יותר – ומכאן, שוקקת חיים הרבה יותר). זאת המחלקה שבה רציתי להיות, והייתי צריכה לשמוח. אבל משהו היה מקולקל. ביליתי שנתיים בתחושת אכזבה הולכת וגוברת: הרגשתי נטושה, מבוזבזת, מרומה. זכיתי לכינוי חיבה "המרירה". הכעס שלי על עצמי בשל רחמיי העצמיים רק חיזק את מעגל הקסמים של האכזבה.

 

 החלטתי להביט קדימה, אל השלב הבא בחיים, ולהגשים את חלומי לעסוק בתיאטרון או בקולנוע. ברצף מרשים של כישלונות נבחנתי ולא התקבלתי לסם שפיגל, לניסן נתיב, לבית צבי. בסוף נרשמתי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, למגמת כתיבה דרמטית. עוד הייתי במדים כשהלימודים התחילו – מש"קית הת"ש אמרה שזה מותר, ואני לא האמנתי אבל לא התווכחתי. הלכתי לאוניברסיטה, ופרחתי.

בינתיים הספקתי לעבור דירה פעמיים: תחילה לדירה בסביבת מתחם באזל, ששכרתי מחברה למחלקה בגל"צ, אחר כך לביתי הנוכחי בלב העיר, אזור הבימה. אמא שלי החליטה משום מה להשקיע בנדל"ן בתל אביב. שבועות אם לא חודשים הסתובבתי, לפעמים איתה, לפעמים לבדי, בחיפושי דירה מתאימה. ראיתי דירות קטנות מדי, דירות יקרות מדי, דירות שזקוקות מדי לשיפוץ, דירות בעלות פרופורציות מוזרות, דירות עם יותר מדי מדרגות ודירות עם פחות מדי אור. כשהגעתי לדירה הנכונה ידעתי שזאת היא מיד. העסקה התבצעה, ועברתי לגור בדירה המשתפצת.

בפעם הראשונה מאז יצאתי מירושלים, הרגשתי בבית. הבאתי את החתולה שלי לגור איתי, השכרתי את חדר השינה הנוסף לשותפה, וכבר לא הייתי לבד. לא חיפשתי איך להעסיק את עצמי, כי העיסוקים כבר מצאו אותי. הכל היה במרחק הליכה: רחוב שיינקין שהיה אז בשיאו, דיזנגוף סנטר שהיה אז בשפל שלו, היכל התרבות, הסינמטק, שדרות רוטשילד, רחוב אבן גבירול. ריהטנו לא רק ברהיטים זרוקים, אלא אפילו בכמה רהיטים חדשים שנקנו במיוחד בשביל הדירה. עשיתי שולחן קפה מקופסת קרטון של טלוויזיה שאותה ציפיתי בגזרי קומיקס ישנים. תליתי תמונות.

ולאט לאט, בלי לשים לב, נעשיתי תל אביבית. התהליך היה כרוך בהתרופפות הקשרים בירושלים: מותה של סבתי, התנתקות מאמא. חברים מירושלים עברו אף הם לתל אביב, או בכלל ירדו מהארץ.  טדי קולק חדל להיות ראש העיר, ובירושלים תמה תקופה. יצחק רבין מת, וכשנורו היריות שהרגו אותו הייתי בדיוק על האוטובוס מירושלים לתל אביב: רצתי במסדרונות התחנה המרכזית החדשה כדי להגיע לקו חמש וביקשתי מהנהג שידליק מהר רדיו, והוא, ששמע על דבר היריות מפי, עיכב את יציאת האוטובוס כדי לעדכן את שאר הנהגים בתחנה שיאזינו אף הם לשידור. אותו לילה והיום שלמחרת, הדומייה והנרות בככר מלכי ישראל, שימשו כנראה כמלט שחיזק אותי אל העיר. יש לי זיכרונות פה. יש לי היסטוריה.

מזג האוויר פה מתועב כשהיה. זיהום האוויר לא התנקה. מצב החנייה לא השתפר. ובכל זאת, כשאני פוסעת ברחובות, זו לא אותה תל אביב. שלושה ילדים תל אביבים אני מגדלת, והאתרים השונים צוברים משמעות חדשה: בגן מאיר יש מגרש משחקים, בבית תמי משחקיה; זה הרחוב של הגן הישן של רועי, בבית הזה גרה חברה של טלי. העיניים שלי השתנו, והעיר שאני רואה היא אחרת עכשיו: מזמינה יותר, מעניינת יותר, נעימה. היום אני אוהבת את תל אביב.

ורק נחמץ הלב לחשוב, שאי שם, בתהליך שבו למדתי לאהוב את תל אביב, איבדתי את ירושלים.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד