העיר, העברית
העיר, העברית

אבי כצמן, המתארח  בגיליון זה כעורך-שותף, הוא חבר סגל מכון מנדל למנהיגות

 

תל אביב כטעות: אתוס ואופרה בהמון מערכות. על היאחזות, הימלטות, היחלצות, אושר ועושר, ובעיקר שיכחה. מושרת בשפה לא-ברורה, קולות נהדרים. ליברית: ביאליק ורבים אחרים; מוזיקה: קריצ'בסקי, נרדי ואילך; בימוי: דימון

 

לפני מאה שנים וקצת אמר עקיבא אריה וייס, יזם הפרויקט, שתל אביב תהיה ניו יורק. אמירה נועזת, בהתחשב בניגוד המסוים בין ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות. הרבה דימויים זרמו מאז בסימטאות שגבן אל הים, אבל כמו הציווי המהדהד של הוראס גרילי, "לך מערבה איש צעיר", גם מילותיו של וייס גיבשו אתוס מקומי. עיר גלובלית עם לוגו כפני מנהטן, והצהרה דמוית "העיר שלעולם לא תישן" המחליפה לה את היפהפיה הנרדמת הזקנה, "בתולת בת ציון".

כמו ניו יורק, גם לודז' שעל גדת המוסררה מתבשמת בשבחי עצמה, מתפעלת משפעת הסושיות הזורמות בעורקיה, מתנובת הסלים של שחקניה המיובאים, מתנופת השימור של "העיר הלבנה" הממריאה מעלה מעלה מחולותיה. כשאמר וייס שתל אביב תהיה ניו יורק הארץ ישראלית, הוא לא איחל לה שתהיה חיקוי מוצלח, תחליף, שיעתוק; אבל בחלוף השנים היטשטשה כוונתו הטובה. אמירתו היתה למוטו פרובינציאלי של מקום הנרתע בכל מאודו ממקוריות, תל אביב הנמלטת מתל אביב.

 

כבר מאה שנה תל אביב עוסקת בהימלטות. תחילה מיפו - צפופה, מסריחה, לא-היגיינית ואיך לומר בעדינות, ערבית מדי. למען האמת, רק 16 שנה עלה הדבר בידה: בין 1934 - כשהכריזה שהיא עיר עצמאית - ל-1950, אז שבה וחוברה לה יחדיו ובלעה את יפו בכל פיה ועדיין לא מעכלת.

 

בשלהי מלמת העולם הראשונה נפרדו התושבים מבתיהם, שלא מרצונם, בגירוש, בשיירות פליטים ארוכות שנעו לפתח תקווה ולכפר סבא וצפונה; מייד עם שובם, לפני 90 שנה, ניסו לבודד את עצמם מפליטים דוגמתם, חסרי בית, חסרי כל, "אלמנטים" ומובטלים - בלי הצלחה. ניסו להימלט מהיידיש, ה"ז'רגון" שהציף את הרחובות, ניסו להימלט מהלוואנט, חמושים בארכיטקטורה מועתקת היאה לצפון אירופה הקרה; נחלצו מתכנון מרכזי, שהתווה פטריק גדס, והחלו במחיקה תזזיתית של עברם הצנום.

במקום שעמדו בו פרדסים וכרמים, שקמים ובוסתני רימונים, יסדו מדבר חדש, עשוי בטון, מלט, זכוכית ואספלט, ובתוך כך הציבו חזון ציוני סוחרי, פיליסטיני, חזון הרוכלת שהביס את שני מתחריו המיתיים, העמק וההר, בגמר תוכנית ההישרדות הלאומית. העמק נצץ פעם, קודם שנעכר, בטל האידיאלים, בזיעת דת העבודה. ירושלים עמוסת היסטוריה וארוטית ממקומה, הציבה אתגר עקשני יותר - עיר אלוהים מול עיר-עולם; עיר חומה מול עיר שזופה; עיר שחומותיה מסוות את פתיחותה מול עיר שפתיחותיה משדרות את חומותיה; העיר היהודית מההר מול העיר העברית מהחוף.

על כנפי הגמל בנתה העיר נמל, סמלה העילאי, ולימים נמלטה גם ממנו, עד שנעשה מעגן להדוניזם גסטרונומי שוקק לקוחות. הנמל(ט), "שער ציון", היה שער לבאים ומפלט מציון ליוצאיה. רק 80 שנה לפני תחילת בנייתו הכריע הרב גאגין, רבה של ירושלים, בוויכוח מר ופסק שיפו נכללת בארץ ישראל ואין לחוג בה יום טוב שני של גלויות. מה שלא מנע מירושלים לראות ביפו עיר זרה, אחות קטנה ומעצבנת, ואיפשר לעיר הים לחיות מחוץ למרות הרבנים ולעריצות החלוקה.

אף על פי כן היתה חוקת השבת לגאוות העיר העברית. שבעה תוקעי בשופר בישרו את כניסתה בין השמשות, כשברחוב הרצל נמתחו שרשרות ברזל לחסימת התנועה. יותר משמות הרחובות, מהגימנסיה העברית, מהשילוט ומהתכתובת הרשמית, מהשוטרים, מהאנשים העברים עצמם, משיריהם ומחגיגותיהם, השבת היתה תו ההיכר המובהק לצביונה הציבורי של העיר העברית.

בסאלוניקי היוונית שבת הנמל בשבת, בגלל יהדותם של סווריו; אבל כאן שבתה העיר כולה, נחה לה בעונג שבת. המעטים שעישנו ברחוב בשבת נתפסו כאיום, משחקי הכדורגל - כפירצה חמורה בפרויקט הציוני כולו, שתל אביב סמלו. השבת היתה התגלמות הרגש העברי המקורי, יקרה מכל קניין, שומרת הלאום הקשישה במרכזו הרוחני.

אבל ב-1928 נפל דבר, כשבית המשפט המחוזי הפך את פסיקת בית המשפט העירוני וביטל את הקנס שהושת על האדון אלטשולר משום שחילל את השבת בפרהסיה. המנדט מבטיח חופש דת לכל תושבי הארץ, טען אלטשולר, ואילו חוקת השבת חלה על יהודים בלבד ולכן יש בה אפליה. השלמת בנייתו של בית הכנסת הגדול באותה שנה לא יכלה לעצור את התהליך.

לאט ובביטחון הצליחה תל אביב למלט את עצמה מהשבת. ברבות הימים - גם מהפרויקט הגדול: לא באנו לכאן לחשוף את כוחות האומה הגנוזים, כתקוותו המנוסחת היטב של תושב העיר, אשר צבי גינצבורג, מרחוב אחד העם 1: עד מותו ב-1927 אסרה העירייה על התנועה ליד ביתו בשעות שייחד לכתיבתו, אולי כדי שלא להחמיר את דיכאונו. באנו לכאן להיות נורמליים סתם, ככל עם נורמלי. יאללה ביי.

 

עירם של בעלי-בתים ופועלים היתה עם השנים למטרופולין דיוניסית של 3.2 מיליון איש (מהם כ-450 אלף המתגוררים בה), בועה קודחת של מעצבים, מאמנים, יזמים וקופירייטרים זריזי סגנון, דגש בקופי "בקלישה"; רובם נמלטו אליה מהעמק ומההר כשהמוני תל אביבים-במקורם התאיידו למצפים בגליל למושבים ולארצות הים. עליית גראבסקי מפולין בשנות ה-20 שיוותה לתל אביב את פניה, העלייה הייקית בשנות ה-30 תרמה לה את בתי הקפה, את חנויות האופנה והמעדניות ואת הפילהרמונית, העלייה הירושלמית בשנות ה-80 המציאה לה את הדימויים ואת המקומונות. תל אביב של מעלה היא יצרנית מגמות, קונפדרציה של נקודות מגוז אינטלקטואליות שמרפדות את הווייתה בניסיון לחמוק ממשמעות.

 

תחילה נרתעה מהים ואחרי שהתבצרה מפניו ומחקה את חופו, הבחינה בינה לבין "השכונות", בידלה את הצפונים מהדרומים ונתחמה לה בגדר הפרדה וירטואלית מכל השאר. "עיר החלומות", כינה אותה דיזנגוף באסופה "עיר הפלאות", לקראת יובלה העשרים, בעריכת אהרון ורדי, בהוצאת "למען הספר", אלול תרפ"ח. "תרכז נא התעשייה בחיפה", ציטט שם את בשורתו של הברון אדמונד, ההוא מהשדרות, "שם יהיה הנמל ושם יתפתח גם המסחר". "ואשר לתל-אביב, הרי היא צריכה להישאר מקלט בשביל כל יצירות הרוח של העם העברי. פה ייבנו המוזיאונים להיסטוריה, למדע ולאמנות, פה יירכזו בתי-הספר העליונים והספריות לסוגיהם והתיאטראות ובתי הנגינה והזמרה ופה יגורו הסופרים ואנשי-הרוח. על חוף הים התיכון הזה, תחת שמי-התכלת הבהירים שלנו ובתוך כותלי העיר הצעירה והנחמדה הזאת תבוא עליהם השראת רוח-הקודש. והם ייצרו לנו עוד פעם ערכים תרבותיים חדשים בשביל כל האנושיות. היצירות האלה ירימו את קרן עמנו בעיני כל העולם".

טוב, לא בירת הרוח האנושית. כמה עקבות בחול: "תמול שלשום", "זיכרון דברים", גוטמן וראובן ותג'ר, "שמחת עניים", אבידן, הורביץ, לסקלי. גם ויזלטיר. בוריס כרמי ועוד אי-אלה צלמים מעניינים, אורי קיסרי, דן בן-אמוץ ועלי מוהר נוחם עדן, זהבי עצבני. לא כל עיר זוכה לג'ויס או למארקס, לגרשווין או לאלן. יש לה כמה אלבומים שמהללים את יופיה, לוקל-פטריוטים שנשבעים בפיצוציותיה, הגיגנים שרואים בה מחוז חפץ - בהתחשב בחלופות.

 זיכרונה קצר וכואב: פרעות 1921, מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. עד היום לא הוקמה בה אנדרטה ל-120 הרוגיה בהפצצת הפתע של מטוסים איטלקיים בספטמבר 1940; שנתיים אחר כך, עוד זיכרון מחוק, עמדו לפנות את תושביה כולם לחיפה, כשנפלה טוברוק וקרבו כוחות רומל ללב מצרים. האנדרטה לאלטלנה אינה מגוללת את סיפור פינויה המבוהל של צפון העיר בהגיע אליה הספינה - אף שמטען הנשק והתחמושת פורק ממנה בכפר ויתקין יום קודם.

תל אביב אינה זוכרת את העוצר שהטיל בה צה"ל ב-1948 במבצע החיפוש אחר משתמטים, גם אינה מנציחה את הכפרים סלמה, אבו כביר, אל-מנשייה, סומייל (מסעודיה), ג'מוסין אל-ערבי, ג'מוסין א-שרקי, שיח' מואנס ועוד שהורישה אז בעוצם כוחה; ספק אם תזכיר לעצמה בחגה את ההימלטות הגדולה של תושביה ב-1991, מלחמת המפרץ, את התבערה שהוצתה בה באינתיפאדה השנייה. מחמישה מעשי רצח פוליטיים שהיו בה היא מנציחה אחד.

חלוצת הפשע המאורגן בארץ ובירת סחר הנשים בישראל, היא מתגאה בתחושת הביטחון האישי של תושביה. היא אינה מודעת לטרגדיה שחיסלה את ניסיון ההתיישבות החדשה הראשון בה: שבע שנות היאחזות קטנה ועיקשת שהגיעה אל קיצה לפני 150 שנה, בליל הרצח, האונס והביזה שבין 11 ל-12 בינואר 1858: סיפור שנקשרו בו שליחת אלוהים תמהונית מפילדלפיה, קלורינדה מינור, שנקברה בת 45 ב"גבעת התוחלת" ("הר התקווה" - שם ניצב היום בית ספר שבח-מופ"ת), סבו וסבתו של ג'ון סטיינבק, רבה של יפו - יהודה לוי ומשה מונטיפיורי.

אבל סופה של ההתיישבות המשיחית הזו היה גם ראשית המפעל החקלאי היהודי בעידן החדש, עוד קודם למקווה ישראל, ובעצם השכונה היהודית הראשונה בתל אביב - גנניה היה שמה לימים ונשכח, 35 שנה אחרי תחילת ההתיישבות היהודית ביפו, עשור לפני בוא הטמפלרים וכ-30 שנה לפני הקמת "הפרדס העברי הראשון", גינת-דוד שבסומייל, שקדם לייסוד השכונה העברית הראשונה של יפו, נוה שלום (1885).

  בכל זאת יש בה משהו, התעקש אלתרמן, כשעוד לא ניצחה את חיפה במדד הזיהום, את ניו יורק ביוקר המחיה, את עצמה בכיעור בנייניה. עוד בימי העלייה השלישית הראה הניתוח הדמוגרפי, כי מבחינת משלח ידם דומים תושבי תל אביב ליהודי תחום המושב. מהר מאוד היתה העיר העברית הראשונה לעיירה מזרח-אירופית טיפוסית בתוספת ספרדים ותימנים, בדרך כלל בשוליה.

את חלונות הראווה שלה ראו מנהיגי התנועה הציונית כחיקוי דוחה של רחוב נאלווקי, מרכז המסחר הוורשאי. ביאליק קונן על חוסר הרגישות האסתטית, עיר מגובבת סגנונות, נטולת מדרכות וירק וסחורותיה בחלונות נראות כבעיירות פולין הקטנות; הניוול האסתטי נתפס כמבוא לניוול מוסרי, המטריאליזמוס קדם לכל בסולם העדיפויות, ומשה סמילנסקי הזהיר: "אם נלך בדרך המעשיות החנוונית הזאת, נביא את בנינו לכל אשר נביאם: לצועניות, לטמיעה ולשמד, אבל לא לתחייה לאומית".

חומרנות היא הגיונה הפועם והמניע של כל עיר ועיר, אבל הציונים ביקשו ליצוק את דמות האדם החדש, את היהודי-החדש שיכונה "צבר", על שם אותו צמח שיובא לארץ ישראל מן העולם החדש זמן לא רב לפניהם. המונח "עיר יהודית" רמז באופן בוטה מדי לסטיריאוטיפים שהציונים ביקשו להימלט מהם, אף שכך נקראה עירם באנגלית. קראו לה אפוא "עיר עברית", אבל דיברו בה בידיים ויצרו עסקי אוויר, סחרו וסיפסרו וניכללו, נאבקו בהסתדרות הפועלים ובמועצת הפועלים הצעקניות והעדיפו עובדים לא מאורגנים על אנשי גדוד העבודה ובעלי פנקס אדום לאחריהם.

 

 העיר היתה בידי הציונים הכלליים רוב ימיה, בעלי בתים שנאבקו בדיירים, הבורגנות, המשקיעים הזעירים, הפקידות הבכירה וילדי שעשועים שנשלחו בידי הוריהם האמידים לארץ כדי לחסוך מעצמם קלון ובושה, הכתיבו לה חזון של הון ושלטון, פרגמטיזם מפוכח שצפה כי לא מאידיאלים של תנועות נוער תיבנה הארץ ותתקיים ותשגשג. הם רצו - אם לא ניו יורק - פריז עכשיו, או לפחות וילנה, דטרויט, מאנשסטר, כפי שנהגו אז לאיית את שמה. חלומות מצלצלים נפלא, שאר רוח ומסירות והקרבה, אבל קודם כל אנחנו צריכים אוטומובילים שיובילו אותם, משאיות, נשק.

כחמישים עיתונים וכתבי עת ראו אור בשנות השלושים וספרי משוררים נפוצו כחול שעוד הזהיב אז את שפת הים, בימי הבתולים הקדם-אלתרמניים. עיר ספוגת תרבות, שהיסוותה את הפוליטיקה הקשוחה והכלכלה הנצלנית והאלימות הכבושה או הפורצת שפעלו את פעולתן לפני ומאחורי הקלעים ואיפשרו לקיים את הוויכוח הסוער על אידיאלים.        

בטרם טלוויזיה ואינטרנט, קדם פרייווטים וטלפונים, מותגים ונופשונים, היתה תל אביב קהילתית במידה רבה - הפוסט, הצרכנות והניכור פרצו רק בשלהי המאה הקודמת. היא לבשה תלבושת אחידה פתוחת צווארון, לא זהה אבל עם שוליים צרים מאוד. ימין ושמאל דיברו אותה לשון, בדגשים אחרים. חברה עברית לבנבנה: התימנים גרו בכרם ועבדו בניקיון או בדפוס. רומנים, תאילנדים, אפריקנים, פיליפינים ודרום אמריקנים בארצותיהם טרם ידעו על שכונת שפירא ונווה שאנן.

 

בראשית היה המונח תרבות, לשון ריבוי, פלורליזם. את מקומו תפס המונח הנפוח רב-תרבותיות, שנמזגה בו תקינות פוליטית לצד קלילות של סקס מזדמן, ניחוח של מכוני כושר, ארומה סלבריטאית, משפטי תיאור רזים ונזילים בהטעמה של סימן שאלה, פאוזה ו"מד-אי-ם" בסופם. ובעצם, כאילו קלילות. שהרי תל אביב היא יותר פקקים מזדחלים של בוקר מהסנפת עלומי-עד בערב, יותר מצעדים ועצרות, מפגנים והפגנות, פתיחות, בכורות וחגיגות, מחאות, אספות והכרזות. התקינות עצמה באה להסוות את הלובן, את המעמדיות המתנשאת, בשלל נרטיבים פוסטמודרניים טרחניים ועמומי-דעת, בשביעות רצון נפוחת עצמה.

תל אביב הקטנה ואורחיה הנלהבים עסקו בהצהרות, החצינו מראית עין של חדווה וחושנות, התנבאו על חלום קהילתי של יצירה משותפת, אבל להתנבא הרי אפשר רק על העבר, וגם זה די בקושי. באו המשקיעים והפקיעו את חדוות היצירה, את ההשראה סיפחו הטאלנטים, את חיי הרוח כבשו הידוענים, את התסיסה החליף הרעש - טוסטוסים, אופנועים, אמבולנסים, משאיות, מטוסים, פטישי אוויר, קול הלמות הטכנו במסיבות-גג.

תל אביב היא המולת פינגווינים ודולפינים, שוורים וכדורים; צפיפות מופעים בפארק, שאון ירידים ותצוגות, יהירות בנקאית של נשפי צדקה. תובענית ופגיעה כילדי הגן, לעולם מבקשת להיות משהו אחר ממנה, לא מאוד אחר - קצת: להיראות כבת 20 בגיל 16, כבת 70 בגיל 75.

לפני 75 שנה נפרד מהעיר ומת - בגלל רשלנות רפואית, טעות בסוג הדם בעירוי בניתוח - אדמו"רה הרוחני, חיים ביאליק. איקון עירוני עוד בטרם היתה הקרחת לאופנה רווחת, נערץ יותר משהיה הפדגוג הגדול של העיר אחריו, ברל כצנלסון המתולתל. כשהתיישב בה, ב-1924, ביקש לעשותה ליצירת מופת זוהרת ומאוירת, עשויה בתי שיר, בנייני פעלים, צומת תרבות היסטורי, עיר ולשון-אם. הוא העביר אליה את "דביר", ניהל את "עונג שבת", העניק שמות עבריים בוהקים לארגונים ולחברות ולמוסדות, עשה נפשות לפרויקט הכינוס וייחל לגנב עברי ולזונה עברייה אף שאלה תקעו בה יתד שנים לפניו.

ביאליק רצה להגשים חלום עברי של תרבות עברית. במרכזה עמדה השפה המתחדשת והשיבה לארץ, חיי קהילה, לימוד והשכלה אוניברסליים ויצירה מקורית. היא היתה אמורה להתקיים בזיקה למקורות המסורתיים, ללא מרות רבנית: שמירת שבת בפרהסיה, יציקת תוכן לאומי לחגים, מפעל הכינוס שביקש לשמר את מיטב היצירה היהודית - כספרות לגווניה, ספרות הפועלת בחיים, לשה ומגבלת ומעצבת אותם. קודם זמנו מת האיש הזה. ביאליק אהב את תל אביב, אם כי העדיף את רמת גן. תל אביב אהבה את ביאליק, אך בסופו של דבר העדיפה דרכי עיצוב רווחיים יותר.

 

תל אביב של היום חיה בעברית אחרת, נטולה להט משיחי. היא צמחה והותכה במנעד העמוס והרוגש בין הנוער העברי של רטוש על חלומו האימפריאלי לבין הצעירים הקוסמופוליטים שנשבעו בקומאינטרן, כשבתווך ניצבו להם לאומנים מיליטנטים של בית"ר, צעירים דתיים שחשקה נפשם בסוציאליזם עם ציצית, בני תנועת העבודה לגווניה שנשבעו בבורוכוב ובסירקין, נוער סלוני הולל, מחוסרי עבודה קשי יום ורבים אחרים. כולם חרדו מ"גלותיות", כולם חששו להיות פרובינציאלים, להיראות נשיים, להידמות לערבים, להיתפס כלא-קונסטרוקטיבים, כלא-פרודוקטיבים, כאגואיסטים וכאינדיווידואליסטים, כבורגנים, כלמדנים.

האבות המייסדים ביקשו לחשוף אותם למיטב הספרות העולמית בתרגום מוקפד, למוזיקה קלאסית, לתיאטרון וקצת לקולנוע, שגם לו יש לעתים היבטים רצויים. הם נצרכו למורים ולרופאים, לקבלנים ולבנקאים, למנהלים ולמהנדסים, למדענים, לחובלים ולטייסים, אולי אף למשפטנים, אבל לא עצרו את הרטוריקה של ההגשמה וההתנדבות, המוכנות למאבק ולהקרבה, בסגנון יחף וישיר ששעט בשבילי הארץ והוקסם מעתיקותיה, התרגש מאסטרונומיה, מבוטניקה, מזואולוגיה ומגיאולוגיה.

 

 היה קונצנזוס רטורי שכלל קיבוץ גלויות ומיזוגן, יצירת חברה שוויונית וחדשנית, תאורה לגויים וידידות לשכנים. הנוער השתדל למלא אחר הציפיות שנטעו בו, אבל גם ידע לזהות מליצות וסלסולים, את "הציונות", הצביעות והפאתוס. נפעמי עצמם, חלקם הלכו לקיבוצים, התנדבו למחתרות; כמה יצאו ללימודים. מעטים מהם - אחד אחד ובאין רואה - עזבו את הארץ.

כך או כך, הדימון התל אביבי בז לאידיאלים. הוא נשקף מצליליה, נשמע ממראותיה, נודף ממאכליה, פורץ מפרסומותיה. משכנו ברווח שבין התל לאביב, בין סלע אנדרומדה לפאלוס של רידינג ד', בין תחנות הסמים ברחוב פין לברווז שעל גג העירייה, והלאה למסגד חסן בק. פניו כפני פגוש של ארבע על ארבע, חייכני כג'מאל פאשה, מבטו אטום כשל שומרי ראש קירחים ומחויטים - תכליתי, ישיר, כל-יודע.

 הדימון של תל אביב שולט בתנועות הנמרצות של אנשיה, בהליכתם הנחפזת, קורן נהנתנות. הוא ספן עתיק, כנעני ופיניקי, פלישתי ורומאי. הוא רקע במצעדיהם של גוטפריד מבויון וריצ'ארד לב-ארי, דילג בין פגזיו של נפוליאון שהחריבו את יפו, ליווה את פרידתם של מתנדבי הוורמאכט בני שרונה, הדהד את יללות התנים וצחוק הצבועים. הוא הופיע בתחפושת בקרנבלים של אלדמע, בנשפים של אגדתי, ביצבץ מפיה של רובינא ב"הדיבוק" ושט מעל אדי הקוניאק של אלתרמן ופן, ריצד בדפי "חדשות" ו"העיר", עבר לערוצים המסחריים והבזיק בצגי הגרפיקאים.

הם פגשו אותו כולם, הצוענים של אלוני והנמרים של שבתאי, סוחרי הגומי של לוין, קוראות בקפה יפואיות. הדימון התל אביבי המלעילי הוא חרף הכל דימון עברי: מרירות ברנרית, זנותיות בן-אמוצית, צינה אדם-ברוכית. יש לו חיבה לברוקרים ולסרסורים, לסוחרי נשק, ליבואני סמים וליועצי ביטחון, לפרשני ספרות ולקבלני קולות. הוא, על גחמותיו, השליט האמיתי.

 

תרבות אינה נוצרת מאליה. מאחוריה מושכים בחוטים קומץ יצרני תרבות מוכשרים ומתוחכמים, יודעי סוד. אבל גם יצרני התרבות אינם צומחים מאליהם - הדימון המקומי הוא שבוחר בהם, מכונן אותם, חונן להם את כוחם. התל אביבים הצביעו ביאליק, הדימון המקומי בחר במרדכי גולינקין שקדם לו. גולינקין היה מנצח בעל שם ברוסיה, שבא לארץ אחרי המהפכה והקים אופרה ארץ-ישראלית. את חזונו גולל בכמה ספרים - הוא רצה להקים סינידקט של בתי אופרה קואופרטיביים בארץ ישראל שיהיו מרכזה התרבותי, החברתי והכלכלי.

האופרה כוללת בתוכה את כל האמנויות, פרויקט טוטאלי. היא תאציל מרוחה על העם ותיתן פרנסה לבנאים ולנגרים, לסנדלרים ולמסגרים, לחייטים, לפועלי במה, לטכנאי קול, לתאורנים, לאמנים, לתפאורנים, לנגנים, לרקדניות, לזמרים, למורות לפיתוח קול, למלחינים, למשוררים, לעורכים ולמגיהים, לטבחים ולאופים, לייננים ולנהגים, למנקים, לכרטיסנים, ליח"צנים, לאמרגנים, למהנדסים, לרואי חשבון ולמנהלים. האופרה יכולה להכיל גם את ביאליק, אם תרצו.

הדימון בחר בגולינקין מעודכן, דילל קצת את ורדי, הוסיף תוכניות ריאליטי. תל אביב היא בית אופרה גדול, מולטימדיה, צלמים, מצולמים וצופים. מדינת ישראל הוכרזה בבית דיזנגוף, שעל פי האגדה נערכה בו הגרלת הנחלות של חברי אגודת אחוזת בית, אבל בבית האופרה קיימה הכנסת את ישיבותיה הראשונות.     

תל אביב היא מולטימדיה עתירת אנרגיה, כוחנות, משחקי סטטוס ילדותיים וקונפורמיות קשוחה. התל אביבים מדברים, חושבים, מתלבשים ומתנועעים על פי קוד חברתי קפדני, עוטה ציפוי ציני ואינו סובלני לחריגות - עיר דתית-קנאית המתחזה לכופרת קלילה, חופשית ואנינת דעת. למרות ניסיונותיו הנמרצים של אלתרמן, תל אביב אינה ארוטית - עד כדי שיעמום כמעט. היא מוצפת ריגושים וגירויים בהתאמה רבה מדי לקהותה. "תל כזר" כינה אותה הרמתגני אורי צבי גרינברג: "תל כה-זר", עיר בהתכחשות מתמדת.

 

חמישים שנותיה הראשונות עברו עליה כ"עיר העברית הראשונה". בחגיגת היובל הצהיר אז ראש העירייה חיים לבנון, ש"תל אביב מימשה את עצמה". מאז שיוותה לה סגנון וחזות של מי שהצליחה להיחלץ מהאידיאלים התמימים שנכפו עליה בתחילת הדרך. אבל העברית - צרה גדולה, כתם קרתני שנטבע בה על לא עוול בכפה, שגם התיבול הכבד באנגלית לא מצליח לרכך את טעמו.

כמו הייקים שכבר נעלמו מבן-יהודה שטראסה, היא שומעת אותה אך כופרת בקיומה, לא יעזרו גדודי מגיני השפה ומשליטי השפה. תל אביב חושבת תרגומית ודוברת עילגית, מתהדרת בשפתה השדופה ומתנחמת לחשוב שההמצאה הבדויה הזו, משלטה האחרון של האינדוקטרינציה הציונית, תפוג עוד מעט קט מן העולם.

 

העברית היא זרותה של העיר לעצמה, זרותם לעצמם של עובריה ושביה. שפה קצוצת כנפיים, נטולת תיבת תהודה, ועדיין איום גדול, חטוטרת, מרמזת על חיבור למקורות לא-חינניים, נטל היסטורי מעיק. כמו התל הזה, שננעץ לו באביב כלהט החרב המתהפכת. אבל שפה, כל שפה, בוראת עולם ומגדירה עולם ומטביעה בו את תוויה. תל אביב נוצרה כעיר עברית, מאחר שהעברית המתעוררת היתה חייבת ליצור לעצמה עיר.

תל אביב לא נולדה מהים, לא מהחולות. תל אביב נולדה מהעברית, שפה קשה, תזזיתית, נמרצת. שפה מחויבת, שמחביאה באמתחתה שדים רבים. אמביוולנטית ואירונית, עמוסה צללים ובני-צללים, כוחות מאגיים, ערמומיות של נרדפים. השפה ועירה נמצאות כל ימיהן במאבק מר, חלקו גלוי, רובו נסתר. כוחה של השפה עמוק מכוחה של העיר. על-כורחם בנוה נשאי השפה העברית ברוח שפתם. בנייניה הם מבדים שרירותיים כאותיות הנאחזים בעקשנות במקום, למרות אי-שייכותם, למרות חוסר הגיונם.

עיר עברית אחוזת בתים, המולה, געגועים וחרדות. היא באה לעולם לא רחוק מהר התקווה המשיחי ומשער ציון היא יפו, נקודת המוצא למסע הנביא העירוני יונה אל נינוה החטאה. כנגד ירושלים עיר העבר וחיפה עיר העתיד, תל אביב היא עיר ההווה, המימוש, הסיפוק המיידי. מייד עם בנייתה הוציאה את התרבות העברית מארון הספרים אל הרחוב. יהודה הלוי היה לרחובה הראשון.

וכך נולד שמה: כשהצטרפו לאחוזת בית עוד שכונות, רצו לתת ליישוב העברי הראשון את השם "הרצליה", כתביעת אליעזר בן יהודה לאחר מות הרצל ב-1904: עיר עברית שתיקרא על שמו. אמר מי שאמר כי אין זה יאה לשלוח מכתב למוסד התרבותי המרכזי ביישוב לפי המען "גימנסיה הרצליה, רחוב הרצל, הרצליה". ובכלל, מאחר ששמות סופרי התחייה הלאומית לא היו עבריים, הציעו לקרוא רחובות על שם ספריהם. בא מנחם שינקין והציע "תל אביב", שכך תרגם סוקולוב את "אלטנוילנד", המתאר את חזון העיר העברית.

הכותרת מיטיבה לבטא הן את השורשים הן את התקווה, ובעצם את הקונפליקט - הרצון בהמשכיות, המהפכנות הטמונה בו ומבטלת אותו. סוקולוב בחר לאלטנוילנד את שם עיר הגולים הרשעים מספר יחזקאל,

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד