דיון על חינוך וגיוס: דרך אחרת לבקו"ם
דיון על חינוך וגיוס: דרך אחרת לבקו"ם

 

 

רות ירון, דוברת צה"ל לשעבר, מנכ"לית המכללה לאיכות השלטון, האלוף במילואים יורם יאיר (יה-יה), ראש אכ"א לשעבר, הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפ"ת וחבר הנהלת רבני צוהר, מנחה: עודד בן עמי, חדשות ערוץ 2

 

לפני שמנסים לשנות את החוק, חשוב לבדוק מה אפשר לעשות כדי שמי שצריך להתגייס אכן ירצה להגיע לבקו"ם. שני אנשי צבא במילואים ורב על חינוך, ערכים ומרכיבי החוסן הלאומי שלנו 

  

עודד בן עמי: אני רוצה להפנות את השאלה הראשונה ליורם יאיר, ראש אכ"א לשעבר. אני מניח שאתה, אולי פחות מכולנו כאן, נדהמת מהנתונים (לגבי אחוז המתגייסים לצה"ל). מה התרשמותך ביחס לחיילים, ללוחמים, למתגייסים. איך זה היה כשאתה התגייסת, כשהיית לוחם, בשנים שהיית ראש אכ"א והיום, כשאתה אזרח שמשקיף על הדברים מבחוץ _ הולך ופוחת הדור?

יורם יאיר: יש לנו נטייה למחות, לצעוק, להתמרמר על המערכת, על האחוזים, על מה עושים, להגיד שצריך לשנות את החוק, אבל את כל הרפורמה וכל השינוי שרוצים להביא, אפשר לעשות רק על ידי דבר אחד: שכל אחד יראה את האחריות האישית שלו להביא את השינוי.

אותי לא מטריד זה שמשוחרר על ידי חוק; אותי גם לא מטריד אותו משתמט, בן של איזה שהוא זמר או איזו שהיא רקדנית או מישהי שרוצה להיות דוגמנית, לא מזה ניוושע ולא זה מה שיהרוג אותנו.

אותי מטרידים עשרות אלפי בני נוער שנפלטו ממערכת החינוך, או שנמצאים בשוליה ואף אחד לא ניגש אליהם. אותי מטריד שאני מגיע לשכונות ולעיירות ולכפרי נוער, ואני רואה חבר'ה שיודעים שאין להם סיכוי להיכנס לחברה הישראלית, כי הדבר הכי חשוב הוא שעדיין כרטיס הכניסה לחברה הישראלית זה השירות הצבאי. כשנער צעיר בן 17-18 יודע שהוא לא יכול להתגייס, או שאם יתגייס אין לו סיכוי להתמודד ולהצליח ולהיקלט, אנחנו מפסידים אותו.

10 או 11 שנים, מאז שהשתחררתי, אני פועל בתחום הזה. כל אחד יכול לקחת את אותו אחד שלא מתגייס ולהדליק לו את הזיק בעיניים, לטעת בו את אמונה שהוא יכול וראו פלא, הבחור עובר מקצה אחד של החברה למרכז של החברה.

מה שאתם עושים בבית ספר העממי או עם הרפורמה הזאת, שלא משאירים אף אחד מאחור, זה מה שאנחנו צריכים לעשות לגבי אלה שאפשר לגייס אותם, שהחוק מאפשר לגייס אותם.

 השאלה הגדולה היא לא איך נשפיע על הפוליטיקאים שישנו את החוק, השאלה הגדולה היא איך כל אחד בסביבתו, בעיר שלו, בשכונה שלו, בכפר הנוער שלו, בבית הספר שלו, במתנ"ס שלו דואג שכל מי שיכול להתגייס על פי החוק ועל פי נתוניו הפיזיים, יהיה לו גם את הכוח הנפשי להתמודד. אין דבר, ואתם יודעים את זה כמורים, שנותן לך יותר סיפוק ויותר כוח מלראות עיניים כבויות של צעיר שפתאום ניצתות, שפתאום יש בהן זיק תקווה.

יותר מלהיב להגיד בואו נשנה את החוק ולמה החרדים משתמטים. אני יכול להגיד לכם, ה-24% שנמצאים בחינוך החרדי זה לא מבחירה. זה הכשל של מערכת הרווחה ושל מערכת החינוך שלנו. אלה חבר'ה שאין להם שום דבר לחינוך חרדי, אבל זה החינוך היחיד שמוכן לטפל בילדים שלהם, שמוכן לאפשר להורים ללכת לעבוד. אני הייתי בשכונות, אני נמצא שם כל הזמן, אז אל תגלגלו עיניים. אם אנחנו כחברה היינו מטפלים בבעיה הזאת, אז העולים מברית המועצות שלא גדלו בויז'ניץ ולא בסיגורה היו שולחים את הילדים שלהם לפעוטון של נעמ"ת, לגן חובה או לבית ספר עממי ממלכתי.

דווקא בגלל זה אני רוצה לסיים בסיפור אישי קצר, על הנכדה שלי. היא סיימה את חטיבת הביניים, היתה מסיבה, הכל, ואני רואה אותה יומיים אחרי זה בסעודת ליל שישי והיא עצובה. שאלתי אותה: נועה'לה, למה את עצובה? מה קרה? ראיתי ככה דמעה מתגלגלת, אז לקחתי אותה הצידה, והיא אמרה לי: תשמע, נגמר. אמרתי לה: מה נגמר? היא ענתה: התפזר, כל המחזור מתפזר.

 אמרתי לה: נו, אז מה, באת לחטיבה, לא הכרת שם הרבה, מצאת חברות וזה היה כיף. תלכי לתיכון יהיה אותו דבר. היא אמרה לי: כן, חברים וחברות אני אמצא, אבל לא יהיה לי את רחל הדר. מי זו רחל הדר? רחל הדר זו המחנכת שלה. אני לא זכיתי, הילדים שלי לא זכו שיהיה להם כזה יחס חם למורה, כזאת הערכה, כזה רגש של קרבה. כל הכבוד לכם שהצלחתם להביא שינוי, תמשיכו בדרך.

 

לא רק עוצמה צבאית

 

עודד בן עמי:  רות ירון, עד לא מזמן את פיקדת על יחידה שזכתה בתוך החברה הישראלית לתחושה שהרבה מאוד בוגרי בתי ספר, בוגרי מערכת החינוך אומרים, או שאני הולך לדובר צה"ל או שאני לא הולך לשרת בצבא.  יש מה לעשות כדי למנוע את הזליגה, למנוע את ההשתמטות, ליצור באמת תחושה שלא הולך ופוחת הדור. שהדור הזה של המתגייסים, הפירות של מערכת החינוך, לא פחות טוב מההדור, נאמר, שלנו?

 

רות ירון: יש הרבה מאוד מה לעשות, אבל אני רוצה לשים את נקודת הכובד במקום טיפה שונה. כשאנחנו מדברים על ביטחון לאומי אנחנו לא יכולים לדבר רק על השירות הצבאי ורק על העוצמה הצבאית. העוצמה הצבאית היא אחד המרכיבים המרכזיים, היא לא היחידה. בעיני, לא פחות מהקשר לביטחון לאומי ולחוסן לאומי זו השאלה מה אנחנו עושים בחיי היום יום. אני שואלת את השאלה ואני עושה את זה גם היום, בתפקידי כמנכ"ל המכללה לאיכות השלטון, כשאנחנו עוסקים בערכים של דמוקרטיה ואזרחות פעילה. אני שואלת מה בני הנוער, שמחר עתידים להיות חיילים ומחרתיים אזרחים, מה הם לומדים ממציאות חיינו. הצבא הוא פריזמה, הוא מראה שלנו כחברה, וכשמסתכלים על המציאות היומיומית מה שהם רואים, בעיני, זו השחתה ערכית.

אני מדברת על שחיתות, על חוסר יושרה, על חוסר יושר. מושגים כמו טוהר מידות וניקיון כפיים כבר לא קיימים במקומותינו. כשהצעיר שעוד רגע הולך להתגייס ויישלח למשימה בעזה או בלבנון מסתכל על המנהיגים שלו, והוא רואה נשיא לשעבר, ואנחנו לא נדבר על כן עשה לא עשה, רק על עצם החשדות,  ואנחנו מדברים על ראש ממשלה ושר אוצר ויו"ר, ואפשר להמשיך ולהמשיך את הרשימה, אז הוא אומר: אם אלה נבחרינו, הם אלה שייתנו לי את הפקודה מחר להתגייס? הם יתנו לי את הפקודה מחר ללכת למלחמה? הם אלה שייתנו לי את הפקודה מחר לסכן את נפשי? האמנם זה ראוי?

אני יכולה לדבר על השבויים, ואני יכולה לדבר על עוטף עזה. כי האזרחים ובני הנוער שגדלים בתוך עוטף עזה, או בשנים שעברו בצפון, מסתכלים כלפי מעלה. במהלך מלחמת לבנון השנייה מוניתי על ידי שרת החוץ לסייע לראשי ערים בצפון בקשר עם התקשורת הבינלאומית. מעולם ירושלים לא נראתה רחוקה יותר. והצפון.  במשך כל תקופת המלחמה האזרחים התקיימו, אלה שנשארו, הודות להרבה מאוד מעשים טובים של הרבה מאוד אנשים טובים, ולא כי היתה מערכת מסודרת שטיפלה בהם כמו שצריך.

התשובה המרכזית בעיני למה  שניתן לעשות, זה מה שכל אחד ואחת מאיתנו עושים בחיי היום יום. מרגש לראות את הסולידריות של עם ישראל ברגעי משבר. נפלא לראות את האכפתיות שלנו, כשאנחנו קונים חלות תוצרת שדרות או הולכים לעשות קניות בעוטף עזה. אבל זה לא מספיק.

 

שפה של ערכים

 

עודד בן עמי:  הרב יובל שרלו, קל מאוד לכל מי שמביט על יחידות הצבא השונות, לראות שמקומם של חובשי הכיפות הסרוגות בקרב הלוחמים ובקרב הקצונה והפיקוד הולך וגדל. מה הוא תפריט ארוחת הבוקר בבית דתי ציוני לאומי? מה קורה במערכת החינוך הממלכתית דתית והדתית-ציונית, שמייצר תוצרים שאני לא משוכנע שהם הופיעו במצגת של ציקי. זאת אומרת, אין בה השתמטות ואין בה הליכה נגד הזרם, ויש בה תרומה ונכונות לתרום לכל אורך הדרך.

יובל שרלו:  שתי הערות. אחת, אני מורה, אשתי מורה, אחי מורה, אחותי מורה ובני הזוג שלהם מורים. כלומר, הייתי הרבה בחדר המורים. שנית,  בנתונים של ציקי יש פקטור אחד מאוד חשוב, והוא כל נושא השירות הלאומי לבנות דתיות. הוא חסר וצריך לתבוע את כבודן הגדול כאשר אנחנו עוסקים בענייני השתמטות וכדומה.

אני  חושב שבחברה הציונית הדתית יש שילוב מאוד מרתק של כמה דברים. ראשית, אתחיל משני דברים שהם בעייתיים מבחינה מסוימת בעיני. החברה הציונית-דתית היתה חברת שוליים לפני 30-40 שנים, היא היתה משגיחת הכשרות של קרון המסעדה של רכבת הציונות, בלשונו המדויקת של עמוס עוז. היא עברה שינוי וכרטיס הכניסה שלה למרכז ההוויה הישראלית היה עלייה ניכרת בגיוס לצבא, וזה דבר אחד מאוד חיובי. הדבר השני, יש מסלולי גיוס בחברה הציונית דתית שלא משרתים שלוש שנים מלאות בצבא, וצריך להזכיר את זה.

ואף על פי כן, למרות שתי הנקודות האלה, אני חושב שהחברה הציונית הדתית מציבה מודל למדינת ישראל. אם בודקים מה רמת ההשקעה, מעמד המורה, מעמד הרב, המעמד המחנך. העובדה שילדים עוד צומחים עם החלום, עם החזון להיות שותפים עם כולנו, להיות מורים, להיות אנשי חינוך, ושהחינוך הוא חלק בלתי נפרד מהזהות של האדם. אני חושב שהדבר הזה בא לידי ביטוי לפני שנים בבחירתו של זבולון המר ז"ל לשר חינוך, ושר חינוך טוב במדינת ישראל .

חבורת הציונות הדתית שמה את החינוך במוקד, והחברה הציונית הדתית לא מתביישת לדבר בשפה של ערכים. השיח בחברה הציונית הדתית הוא שיח של ערכים. פוליטיקה נעשית הרבה פעמים ממניע של ערכים, יותר ויותר אנשים בוחרים את דרכם כתוצאה ממה שהם חושבים שהם ערכים. בני אדם מונעים מבפנים. אני לא חושב שיהיה אפשר להעלות את אחוזי הגיוס כתוצאה מאיזו החלטה חוקית משמעותית, וגם אם כן לא בטוח שהייתי רוצה לפקד על צבא או בצבא שמתגייסיו מונעים רק מכוחו של החוק. אבל אני חושב, בוודאות מוחלטת, שבמקום שבו מדברים על ערכים, במקום שבו מדברים על הנעה הפנימית כתוצאה מהכרעות אישיות שהאנשים מקבלים, אז מערכת החינוך שם מדברת בשפה של ערכים, וזהו הישג שני.

ההישג השלישי הוא המשקל הגדול של מדעי הרוח. בתוך הציונות הדתית יש משקל עצום לכמה תחומים בתחום מדעי הרוח. האדם הדתי חי ברצף היסטורי, הוא משתמש בדימויים היסטוריים. החגים שאנחנו חוגגים כל הזמן אלה חגים היסטוריים שיש להם מרכיב היסטורי מאוד מאוד גדול. בשעה שתופסים את מדינת ישראל כרצף היסטורי, לא כדבר שעומד  בפני עצמו או שהתחיל לפני 60 שנה, אלא כמסע שהתחיל לפני 3,500 שנה על ידי אברהם אבינו, אבי הדתות המונותאיסטיות כולן, לא רק היהדות, ואתה רואה את עצמך כחלק מרצף, אז המוטיבציה שלך היא להיות שותף במסע הגדול הזה. שלושת הדברים האלה מונעים על ידי הדבר החשוב ביותר, בביטחון הלאומי שלנו, והוא מערכת החינוך.

עודד בן עמי:      ציקי סלע, אתה רוצה להגיב?        

ציקי סלע (ראש תכנון ומינהל כוח אדם בצה"ל): אני חייב להבהיר ברמה העובדתית, ולא מפתיע אותי שהרב שרלו ידידי אפילו ציין את זה, בלי לפגוע לרגע בתרומה של הציונות הדתית לביטחון ולמערכי הלחימה: העובדה שיש מסלולים מקוצרים, שמהווים סוג של אפשרות לנער הדתי, וההיקף של המסלולים האלו גדול מהרצוי ומהנכון, מאפשרים ערוץ שירות קל באופן יחסי. אלא שהוא קצר בחצי ממשך השירות של החייל החילוני, זו עובדה ראשונה.

העובדה השנייה היא שיש לנו גם הרבה מאוד מפקדים וקצינים ולוחמים מרבדים אחרים באוכלוסיה, ויש לנו גם השתמטות אמיתית בקרב הציונות הדתית, כמו שבכל מקום יש. ואנ אומר את זה בלי לפגוע לרגע בתרומה האדירה של הציונות הדתית לביטחון וללחימה.

ודבר אחרון, לגבי שירות לאומי, הבעיה היא שהוא לא על פי חוק, אלא התנדבותי. לא כולן הולכות אליו, וגם מי שהולכת, בדרך כלל מסיבות תקציביות וגם אישיות, עושה את זה רק שנה. לכן, אני מברך את הבנות בשרות הלאומי, אני חושב שזה חשוב, אני חושב שמי שמקבלת אותו חייבת לשרת שירות לאומי שיימשך שנתיים, כמו בת שמשרתת שירות צבאי.

 

רות ירון: עודד, אתה היית דובר צה"ל כמוני וציינת את החיילים הנהדרים שהתגייסו ליחידת דובר צה"ל בגיל 18. אלה ילדים עם מוטיבציה מדהימה שבאחת, אחרי קורס יחסית קצר, הופכים לאנשים עם תחושת אחריות ועם ידע להשתמש בתבונה בסמכות המקצועית שלהם.

מספר החיילים שהגיעו לשירות הצבאי לאחר שנת שירות, הלך וגדל והוא ממשיך וגדל. וכשאני פוגשת היום, בעבודתי היומיומית, אנשים או צעירים שנמצאים בשנת שירות, או חבר'ה במכינות הקדם צבאיות וחבר'ה אחרי צבא שהולכים ומתנדבים בקהילה, זו אינדיקציה מבחינתי. עוד פעם, הצבא כבודו במקומו מונח, אנחנו באים משם וחובת השירות הצבאי היא על כולנו.

 

לא הרצאה ולא שיעור, אלא הזדהות

 

עודד בן עמי:  שאלת סיכום, מה בעצם הצפי שלכם ממערכת החינוך, מהאנשים שיושבים כאן. מה בעצם אנחנו רוצים שהם יוציאו בפלח הזה של האוכלוסייה שמגיע לידיהם? חינוך למה, חינוך לערכים? חינוך לשירות? חינוך לשירות צבאי?

יורם יאיר: אני רוצה להגיד לכם משהו שקשור למקצוע שלכם. ראיתי איזה ראיון איתי שנערך לפני 25 שנה ובו שאלו אותי מה אני רוצה לעשות כשאשתחרר. הייתי אז מח"ט הצנחנים, ואמרתי שהחלום שלי זה להיות מורה בכיתה ד'-ה'. לא הגעתי לזה. ידעתי שגם לא יתנו לי. ישימו אותי סגן מנהל, מנהל, אבל הקושי הגדול, הכי גדול של המחנך והמורה והמפקד זה שאין כזה דבר חינוך לערכים בלי דוגמה אישית. אין.

התהליך היחיד שגורם לצעיר או לצעירה להפנים ערכים ושהערך נהפך לחלק ממנו זה לא הרצאה, וזה לא שיעור וזה לא חומר לימוד, זה תהליך של הזדהות עם הדמות שעומדת מולו. וברגע שכל מורה וכל מורה יוכיחו מחויבות אישית ואחריות והתנדבות ואכפתיות, אין לי ספק שהילדים יחקו אתכם, יפנימו אתכם ותהיה לנו חברה בדיוק כמו זו שאנחנו חולמים עליה.

הרב יובל שרלו:  אני הייתי מציב בפנינו המורים את המטרה מנוסחת כך. להצמיח בוגרי מערכת החינוך ששואלים את עצמם מה ראוי. מה ראוי לעשות עם הכישרונות שלהם, מה ראוי לעשות עם החלומות שלהם, מה ראוי לעשות עם ההתנהגות האתית שלהם.  אני מאמין שביום שנצליח לעשות את השינוי הזה בתלמידינו נגיע למערכת חינוך ולחברה ששואלת את עצמה כל הזמן את השאלה מה ראוי, והרבה מאוד מהליקויים, שנרמזו ושנאמרו במפורש, ייעלמו.

רות ירון: לתת כלים לרכישת ידע, אנחנו אומה מבוססת ידע וזה היתרון האיכותי שלנו, וגם זה חלק מהביטחון הלאומי שלנו. יצירתיות, חדשנות, סקרנות, אלה דברים שאפיינו את האומה ואת העם היהודי במשך דורות, והם אלה שצריכים להוות חלק ממרכיבי העוצמה של מדינת ישראל. לכן, כלים ללמידה יותר מאשר ידע ישיר.

דבר שני זה מצפן ערכי,  לא מה כדאי אלא מה ראוי, ולא לפחד לדבר איתם על הדברים הכי רגישים, כולל על ימי האקטואליה. כי אי אפשר היום, כמחנך או מחנכת, להיכנס לכיתה ולא להידרש לכותרות העיתונים. ודבר שלישי זה אכפתיות, ועוד מילה מיושנת שאני רוצה להעלות מן האוב, אהבת המולדת. זו לא מילה גסה. פטריוטיות זה אומר אמונה בצדקת הדרך,  זה אומר לדעת מי אנחנו, מאיפה באנו, לאן אנחנו הולכים, להיות מחוברים לשורשים שלנו, להיות מחוברים לעתיד שלנו כי הם אלה שיובילו את השינוי.

ציקי סלע: אציין שלושה רבדים. הראשון שמצופה מעצמנו, מכולנו, זה החינוך והיכולת להגיע להישגים משמעותיים ברמת הידע. לזה אנחנו שואפים וזה מוגדר היום במערכת החינוך בצורה טובה מאוד. 

הרובד השני שעליו אנחנו מדברים הרבה ולא תמיד עושים, הוא מה שאנחנו קוראים חינוך לערכים. אני חושב שהבעיות הן בעצם בעיה אחת: האלימות, תאונות הדרכים, חוסר האכפתיות, ההשתמטות זה הכל אותו דבר, זה חוסר המחויבות, זה חוסר ההזדהות, זה חוסר הפטריוטיות, זה חוסר ההצדעה לדגל, זה עובדה שלא ברור לנו שכל אירוע בבית ספר צריך להסתיים בשמיעת ההמנון.

החינוך לערכים, לערכים ציוניים אמיתיים, הוא אבן יסוד שאנחנו מדברים עליה הרבה ולא עושים הרבה, והדרך לכך, כמו שנאמר פה, היא הדוגמה האישית, שהיא הגורם המרכזי כדי לממש את ההישג הזה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד