דיון על חינוך ומצוינות: השמים הם הגבול
דיון על חינוך ומצוינות: השמים הם הגבול

 

ד"ר דב אורבך, מנהל בי"ס תיכון שבח מופ"ת, חזקי אריאלי, מנכ"ל העמותה למצוינות בחינוך, ד"ר ארנה ברי, יו"ר האיגוד הישראלי של משקיעי הון סיכון, שותפה עצמאית ב"ג'מיני" קרנות ישראליות, אריה פרג'ון, .ראש עיריית טירת הכרמל, מנחה: עודד בן עמי, חדשות ערוץ 2

 

טיפוח המצוינות כערך ועבודה קשה כדי להגשים את הפוטנציאל הטמון בתלמידים תורמים לא ליחידים, אלא לתרבות הבית ספרית ובהמשך הדרך לחברה כולה

 

עודד בן עמי: חזקי אריאלי, אתה מנכ"ל העמותה למצוינות. תן לנו תמונה של החינוך למצוינות בישראל.

חזקי אריאלי: אני שמח להיות כאן, ועוד יותר שמח להשתתף במושב שנקרא מצוינות כערך. לכאורה, נושא טריוויאלי למערכת החינוך, אבל רובנו ותיקים ורובנו יודעים שהנושא הזה היה מאוד לא טריוויאלי עד לפני מספר שנים. למעשה, המושג מצוינות נתפס אפילו כמילה גסה ברבדים מסוימים בחברה הישראלית. אני חושב שעברנו כברת דרך, והיום אנחנו לא מתביישים להרים את דגל המצוינות ולחנך למצוינות. יותר מכך, אנחנו לא מוכנים יותר כחברה להתפשר על בינוניות.

            אנחנו בעמותה למצוינות מאמינים שהמצוינות אינה יעד. המצוינות היא מסע. מסע מתמשך עם תפיסת עולם, עם תרבות. השאיפה למצוינות מסמלת את מידת הרצון של הילד, של האדם. הגשמת המצוינות מסמלת את מידת ההשקעה. זו לא חוכמה רק לשאוף למצוינות, החוכמה היא לקום שעה קודם בבוקר ולהגשים את הפוטנציאל של עצמי באשר אני. ואם אני מחבר את השניים, את השאיפה ואת ההגשמה, אז אני מגלה שהשמים הם הגבול. אבל אין טעם לחנך לשמים ללא גבול אם הדרך היא לא דרך של דרך ארץ.

            העמותה למצוינות בחינוך נוסדה לפני כעשרים שנה מתוך מטרה כפולה. האחת, לתת מענה לאוכלוסייה המוזנחת ביותר במערכת החינוך, אוכלוסיית התלמידים המצוינים, בעלי המוטיבציה, היכולת הגבוהה והסקרנות, ולטפח אותם בתוך בית הספר. לא לשלוח אותם מחוץ לבית הספר. לקחת את האתגר הזה כאתגר פנימה של סגל בית הספר, להעצים אותו, לתת לו את הכלים להתמודד עם האוכלוסייה הזאת ולטפח אותה לא רק למען עצמם אלא למען בית הספר כולו. וזה מביא אותי ליעד השני, ליצור תרבות של מצוינות בית ספרית כוללת.

            העמותה מפעילה מספר מסלולים כדי להגשים את המטרות האלה. הראשון הוא התיכון למדעים ולאמנויות בירושלים, תיכון פנימייתי-ארצי מרתק מבחינת המבנה החברתי שבו. כל החברה הישראלית לומדת וגרה בבית הספר הזה. יש בו בסך הכל 220 תלמידים שבאים מכל רחבי המדינה, מרכז ופריפריה, עולים וותיקים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. והנתון שבחרתי להציג בפניכם שאותנו משמח במיוחד זה לא אחוזי הבגרות ולא הרמה של הבגרות ולא מספר הדוקטורנטים שסיימו וכולי, אלא דווקא הנתון של מספר הבוגרים שבחרו לצאת לשנת שירות לפני הצבא. ומבחינתנו זאת הגשמת המצוינות הערכית והאישית שלהם. כשליש מהבוגרים שלנו יוצאים לשנת שירות בנוסף לשירות צבאי.

            מעבר לכך, אנחנו מפעילים תוכניות בכל רחבי הארץ ובעולם, שמוכוונות למורים ולסגל החינוכי של בית הספר, ונועדו לתת להם את הכלים לטפח את המצוינות בתוך בית הספר ולא להעביר את האחריות החוצה. לא בשיטה של האצה ולא בשיטה של האצלה והעברת הסמכות לגורם חוץ בית ספרי, אלא להתמודד עם האתגר הזה בתוך בית הספר. המורה רוצה, בית הספר רוצה, בית הספר צריך כלים, בית הספר צריך הכשרה, בית הספר צריך תוכניות.

אם נתמודד עם האוכלוסייה הזאת, באופן טבעי אנחנו מעלים את הרף של בית הספר, מעלים את כל היחס שלו למצוינות, וממילא לא רק הקטרים נהנים מהתהליך הזה אלא כל הקרונות כולם. כל הרכבת מצליחה בדרך הזאת להגיע ליעדים מרתקים יותר, מעמיקים יותר, רציניים יותר. לא בהכרח מהר יותר, אבל הרבה יותר איכותי והרבה יותר יפה.

            מצוינות 2000 עובדת היום ביותר מ-200 בתי ספר בארץ. מלמדים בה כ-1,000 מורים שעוברים אצלנו הכשרה אינטנסיבית במשך כל השנה, כל השנים. התוכנית יצאה אפילו לחו"ל, היא מופעלת היום בכ-150 בתי ספר בארה"ב, יהודיים וכלליים, והחל משנת 2009 היא תופעל גם על ידי משרד החינוך של סינגפור. למרות ההישגים האדירים של סינגפור, אין להם כל כך הצלחה בחשיבה, ביצירתיות, והם מבקשים להצטרף לתהליך הזה ולהיות חלק ממערך בינלאומי של טיפוח מצוינות בחינוך, שהוא כולו made in Israel, ע"י מורים ישראלים, ע"י אנשים שהם בוגרי המערכת הישראלית, וזו הגאווה של כולנו.

            כל הפעילות הזאת נעשית ביוזמה של העמותה למצוינות בחינוך, אבל בשיתוף מאוד הדוק עם משרד החינוך ועם השלטון המקומי. וזה הדבר היפה בכל התהליך הזה, כי זאת לא יוזמה פרטית מחוץ למיין-סטרים, זו יוזמה של החברה הישראלית ביחד, בחיבור בין מערכות בחברה הישראלית. ומשרד החינוך שותף לזה. שותף לזה בשמחה, שותף לזה בהובלה. וזה הופך את התהליך הזה לחלק מהנורמה החינוכית-התרבותית שלנו כחברה בארץ. כולל מכון צ'ייס להכשרת מורים של העמותה, שם נעשית כל עבודת הפיתוח של התכנים, של יחידות הלימוד, של הכשרת המורים, עם מסלולים רבים להכשרת מורים והעצמת מורים מכהנים, ובקרוב גם של הכשרת מנהלים.

            והתחום האחרון שלנו הוא שהתהליך שאנחנו מובילים לא יכול להתחיל ולהסתיים בבית הספר, הוא חייב לכלול את הקהילה כולה, את היישוב כולו, את קהילות המורים, ההורים, סביב בית הספר. מצוינות כתרבות בחברה מתחילה בבית הספר אבל לא יכולה להסתיים בו, היא צריכה להקרין לחברה כולה. אנחנו מאמינים באמירה שחברה בונה חינוך וחינוך בונה חברה. ובמונחים יותר מתאימים למושב של היום: חברה מצוינת בונה חינוך מצוין שבונה חברה מצוינת.

עודד בן עמי: שכן שלי יצא כהורה מלווה עם הכיתה של הבת שלו, שזאת הכיתה המקבילה לזו של  הבת שלי, לטיול לירושלים. וכאשר האוטובוס נסע במעלה שער הגיא, ועבר ליד השלדים של המשוריינים בשער הגיא, המורה לקחה את המיקרופון, הצביעה על השלדים הללו ואמרה: ילדים, זה מה שקורה למי שלא נוהג בזהירות. ועכשיו אני שואל אותך, ד"ר ארנה ברי, איך נייצר מצוינות אם המורים שלנו לא כל כך מצוינים?

ד"ר ארנה ברי:  מצוינות היא בעצם כורח הנסיבות. במצב שבו שאנו נתונים, כשהיחס הדמוגרפי בינינו לבין השכנים העוטרים אותנו ומסרבים לקבלנו הוא 1:800, והיחס בגודל האוכלוסייה הוא 1:50, מי שחושב על אותם השלדים ועל מלחמת הקוממיות לא מאמין כיצד אנחנו, שלא קיבלנו סיוע משום גוף בינלאומי, צלחנו את אותה מלחמה. וכאן נכנסת גם מנהיגות. ואולי נזכיר את בן-גוריון, שלא היה איש מאוד משכיל בהשכלתו הפורמלית, אבל נתן מקום מאוד חשוב לחינוך, ועד שלא עזבה מפלגתו את השלטון, מעולם היא לא ויתרה על החזקה בתיק החינוך כאחד מאבני הבסיס שלה.

 ההישגים של שני אחוזים מהלומדים במערכת האקדמית הם בעצם ההישגים שקובעים את המעטפת. אותה מערכת אקדמית, שמתבססת על המערכת של ההשכלה היסודית והתיכונית, היא גם נותנת לנו את החוסן. ובחוסן אני מדברת לא רק במונחים של טכנולוגיה. אני מדברת גם במונחים של יכולות נפשיות, פילוסופיות ואחרות, מנהיגותיות, להשתמש בטכנולוגיה לשמור על ביטחוננו וליצור כלכלה.

  זיכרו שהכלכלה שלנו מבוססת על חוסר יעילות בגלל ריחוקנו משוקי היעד. אין לנו שותפים באזור ולו רק בגלל התוצר הלאומי הגולמי לנפש, עוד לפני שיקולי הביטחון. ולכן, שוב, שני אחוזים מהתלמידים הם תלמידים מצוינים, שמערכת החינוך אינה מכילה אותם בדיוק, למעט בבתי ספר מיוחדים שם ניתנים אמצעים מיוחדים לילדים לפרוח. אבל צריך לזהות אותם, צריך לעודד אותם, וצריך לתת להם סיוע כאשר הם מבקשים אותו.

 

ביניים: למצות את הפוטנציאל עד תום

 

עודד בן עמי:  על-פי כל הפרמטרים, גם של משרד החינוך וגם של עיריית תל-אביב יפו, ביה"ס שבח-מופ"ת מייצר מצטיינים. ד"ר דב אורבך, מנהל בית הספר שבח-מופ"ת, לכאורה על פניו, האוכלוסייה של התלמידים או ליבת האוכלוסייה של התלמידים בביה"ס תיכון שבח-מופ"ת היא בעצם אוכלוסייה שהיינו צריכים לראות אותה בשוליים של החברה. מה אתם עושים, שאתם מצליחים לייצר מצטיינים בפרמטרים של חינוך, בפרמטרים של הכוונה למצוינות?

דב אורבך:  טיפוח מצוינות בחברה כמו שלנו בעצם נכון לכל חברה. מדובר פה בקבלת החלטות בסיטואציה של מחסור. תמיד חסר זמן, תמיד חסרים אנשים מצוינים בין המורים, חסר כסף. וכשצריך להחליט היכן אני משקיע את הכסף, זו החלטה ערכית עם משמעויות חברתיות דרמטיות.

 שבח-מופ"ת זהו בית ספר מיוחד, שבו בערך 1,400 תלמידים, רובם בנים לעולים חדשים מבריה"מ לשעבר. רוב תלמידי חטיבת הביניים לא יודעים רוסית, זאת אומרת שהם נולדו כבר בארץ ולא יצא להם לדבר רוסית, והם ישראלים לכל דבר ועניין.

אני חושב שאם מדברים על הישגים גבוהים של בית ספר, בראש ובראשונה צריך לזקוף את זה לזכות המורים. ורוב המורים שלנו הם ישראלים ולא רוסים. רוב המורים המובילים בבית הספר הם ישראלים לכל דבר. ואני חושב שההישג הזה מתחלק בין כולם.

 כשאני מדבר על הישגים, כמובן מודדים הישגים לימודיים, וקיבלנו הרבה מאוד ציונים לשבח. לאחרונה שרת החינוך כתבה מכתבים לילדים שיש להם תעודת בגרות איכותית, או יתר-איכותית. כאלה שיש להם 30 יחידות לבגרות לפחות עם ממוצע של 90 ומעלה, או 25 יחידות עם ממוצע של 95 ומעלה. היו לנו כ-35 תלמידים כאלה, יותר מכל בי"ס אחר. אבל יש גם הישגים אחרים. תלמידים שלנו חוזרים מאולימפיאדות בינלאומיות. באתונה, לפני שנתיים, במתמטיקה חזרנו עם מדליית זהב. באותה שנה בסלמנקה בספרד קיבלנו מדליית כסף בפיזיקה, והשנה במחשבים. יש מצוינים, יש בינוניים ויש גם חלשים. וחשוב שכולם ידעו, שבבית הספר שלנו יש את כל הסוגים וכל המינים של תלמידים.

 אני רוצה בכל זאת להגיד כמה מילים שקשורות לטיפוח מצוינות, ואני מתנצל ואומר שאין לי רצפט. אני יכול להגיד דברים שאני מאמין שהם נכונים על סמך ההתנסות שלנו. דבר ראשון זה עבודה קשה. אצלנו נותנים הרבה שיעורים לתלמידים. אצלנו הילדים לומדים הרבה שעות. דורשים מהם הרבה מאוד. לא אומרים לילד שמקבל 85: נו, לא נורא, אתה נחמד, אתה חברותי, זה בסדר. שואלים אותו: למה לא 100?

 אני יודע שיש רבים שיחשבו שזו לא הדרך. אנחנו בחרנו כן ללכת בדרך הזאת, כי הרעיון הוא למצות אצל הילדים את הפוטנציאל עד תום, ולרבים מהם יש פוטנציאל גבוה.

 אני חושב שיש בעיה בתרבות שלנו, שמונעת מאיתנו הישגים הרבה יותר גבוהים מאלה שאנחנו יכולים להגיע אליהם ויחסית בקלות. ואני מתכוון לתרבות של "סמוך", של לעגל פינות, שיהיה בסדר, זה לא נורא. אנחנו לא מבינים את מה שהאמריקאים למשל הבינו, ואנחנו קוראים להם "יורמים", שצריך לעשות את הדברים היטב עד הסוף. ינסה כל אחד מכם לחשוב, כשהוא קונה מכשיר חשמלי וצריך להפעיל אותו. גם אני, אגב. אתה פותח את המכשיר, מוציא אותו מהקופסה, מסובב אותו, רואה משהו נכנס למשהו, לוחץ, זה עובד. זהו, סבבה. האמריקאי המצוי קורא את ההוראות עד הסוף. אנחנו לא. זו אולי מטאפורה לכל ההבדל.

 אני רוצה להגיד כמה משפטים בגנות הפוליטיקלי-קורקט, שהוא מושג ששאוב מעולם הפוליטיקה. כאשר פוליטיקאי צריך להיבחר, הוא צריך שכולם יאהבו אותו, להיות עם כולם בסדר. כל בעלי המקצועות והתפקידים מלבד פוליטיקאים, ובתוך זה כמובן מורים ומחנכים, בוודאי אנשי מדע ותעשייה, צריכים להיות לא פוליטיקלי-קורקט, אלא להיות קורקט. ולהיות קורקט משמעו להניח שבמציאות יש דברים שהם בסדר וכאלה שאינם בסדר, דברים שראויים וכאלה שלא ראויים. יש נכון ולא נכון. ואין מקום למרוח.

 אנחנו כחברה צריכים לשנות את התרבות הזו, כי כולנו הפכנו להיות כאלה פוליטיקלי-קורקט, ולא ראוי שכך יהיה, בוודאי לא אצלנו. בלי משוב אמיתי, נכון, אובייקטיבי, ילד לא יוכל להגיע להישגים גבוהים, כמו גם מבוגר.

 לכן, אם אני צריך להמליץ, יש לי כל מיני המלצות אבל לא אפתח אותן כי הזמן קצר. ובכל זאת: צריך להציג אתגר אינטלקטואלי לילדים, כי בדרך כלל הילדים הטובים משתעממים בכיתה. צריך לדאוג שתהיה מסגרת שתאתגר אותם כל הזמן. צריך לתת לילדים משמעות ללימוד, להשתדל לא ללמד אותם פרטים. ואולי כדאי במשל קצר להדגים את זה. שני אנשים בונים, תשאל אחד מה הוא עושה, והוא יגיד: אני מניח אבן על עוד אבן, עוד לבנה, שם טיט, עוד לבנה, ומקטר. לידו אדם עושה דבר דומה, וכשתשאל אותו מה הוא עושה הוא יגיד לך: אני בונה קתדרלה. ההבדל של המשמעות לפעמים הוא הבדל של יום ולילה.

עודד בן עמי:  אריה פרג'ון, היום ראש עיריית טירת הכרמל, אבל במשך הרבה שנים מורה ומחנך ומנהל בתחום החינוך. כמי שמשחק פה את נציג הפריפריה, אני רוצה לשאול אותך על אינטגרציה. היא תורמת למצוינות, או שאולי היא פוגמת במצוינות?

אריה פרג'ון:  אין לי הפריבילגיה, כמו בתל-אביב, לפתוח בית ספר למצטיינים.  האוכלוסייה שלי זה בערך חצי שכונה בתל-אביב. אנחנו מונים כ-22 אלף תושבים. אבל אני רוצה דווקא לקחת את כל המכלול של התלמידים. תבין, אצלנו בתי הספר הם ללא הפסקה. כלומר, נכנסים לבית הספר בשבע וחצי, יוצאים בתשע-תשע וחצי, כאשר יש תוכנית מובנית, החינוך הפורמלי, ואנחנו כעירייה נותנים עוד 400 שעות תקן לשני בתי הספר המקיפים שלנו, פלוס המון גופים מתערבים. יש לנו את קרן רש"י ואת קרן אייספ וקרן אקדמיה ו-YRF. בעצם, עשינו מיפוי של כל התלמידים, איש-איש על פי רמתו. אין תלמיד שמופיע בשני פרויקטים.

 והרי לך תוצאות: נכנסתי לעירייה אחרי שעזבתי את מחלקת החינוך, 18 שנה במשרד החינוך, ואחוזי בגרות מכלל המחזור – 21%. היום – 75% מכלל המחזור. אנחנו חיים בדור שההורים שניהם עובדים. אחוז האבטלה בטירת הכרמל הוא פחות משלושה אחוזים, אבל ההכנסה המשותפת של שני בני הזוג לא גבוהה. איך הורה כזה יכול לשלם 120 שקל לשיעור אנגלית או לשיעור מתמטיקה? או שילד שלא קלט איזו משוואה ריבועית יבוא להורים שלו? בעצם, גם ההורים לא קיימים בבית. מי שמחנך אותם זה אני. אני מחליף את דמות ההורים בזה שאני נותן להם שיעורים פרטיים ב-50 שקל לחודש, לא לשעה אחת.

 אני בתפקידי הנוסף גם מוהל, ואני רואה את הילד בן שמונה ימים. מה נגזר על הילד הזה, שנולד למשפחה שמצבה הכלכלי לא טוב? להיות מסומן ב-X עד סוף כל הדורות? יש לנו מרכז הפעוט, מגיל אפס. התוכנית שלנו ייחודית בטירת הכרמל, ועכשיו מיישמים אותה כמודל ארצי.

אנחנו מאתרים את הילדים הללו כבר מגיל אפס, שכן למה שהוא יגיע לגן חובה והפער הלימודי שלו יהיה רב? הרי להורים האלה אין כסף לשלם למעונות, אז הוא נמצא אצל הסבתא. הילד בוכה – היא תוקעת לו את הבקבוק. שוב בוכה –עוד בקבוק. הוא מגיע לגן, והוא לא מבין שפה אחרת. זאת לעומת ילד אחר שקיבל גירויים.

  היום אני עובד על תוכנית עבור בתי הספר היסודיים, אחרי שגמרתי את בתי ספר ללא הפסקה של התיכונים. מי שיש לו בית חזק ובית תומך אין לי בעיה איתו, אבל לצערנו הרב לא כולם כאלה. לכן אנחנו צריכים לתפוס אותם משבע וחצי, שיקבלו מפעל הזנה, נכניס את המתנ"ס לשם, חוגים למוסיקה, ניתן להם העשרה, יכינו שיעורי בית, הכל יהיה להם שם. ואז הם יחזרו הביתה רק כדי להתקלח ולישון. ותאמין לי, גם ההצלחה, גם הרמה החינוכית, גם הידע ירקיעו שחקים.

 

 

ביניים: סדרי עדיפויות וחזון לאומי

 

עודד בן עמי:  חזקי אריאלי, באחת השקופיות במצגת שלך,  נדמה לי שמנית 20 או 22 בתי ספר שכבר משתתפים בפרויקט טיפוח המצוינות, או 22 ערים, יישובים. מדוע זה לא 220 יישובים? מדוע זה לא מקיף את כולם? אם באמת אנחנו רוצים לקדש את המצוינות, אם באמת אנחנו רוצים להגיע לתוצאה של טירת הכרמל, למה לא להקיף את כולם?

חזקי אריאלי: הלוואי. כדי שנקיף את כולם צריכים לקרות שני דברים. אחד מהם, כפי שציינתי בדבריי, קרה, ואני חושב שבגדול, והוא שהחברה הישראלית דורשת מצוינות. החברה הישראלית השתנתה והיא לא מוכנה להתפשר יותר. הדבר השני שצריך לקרות זה כסף. כדי שזה יקרה ביותר מקומות צריך יותר כסף. נכון להיום, הכסף למימון התהליך הזה מתחלק בין שלושה גורמים: כסף שמגיע מחוץ לארץ, מתורמים מחו"ל, בעיקר הקהילה היהודית בעולם, גורם שני זה החלק הממשלתי, והשלישי זה החלק של היישובים.

ככל ששלושת השותפים האלה יכולים לעשות הם עושים. אני חושב שהתשובה האמיתית לשאלה שלך, עודד, נעוצה בסדרי עדיפויות לאומיים. הכסף המרכזי לכל התהליך הזה צריך לבוא מהמסים שלנו. והמסים שלנו כבר שולמו. אנחנו כבר נתנו את הכסף. עכשיו השאלה היא של החלטות לאומיות של סדרי עדיפויות, של חזון לאומי.

עודד בן עמי:  ארנה ברי, אם זה כל כך ברור לכולנו, למה בסדרי העדיפויות הלאומיים, לפחות של הממשלה, זה לא שם? למה דווקא במגזר הפרטי יש כן נכונות להשקיע בחינוך של הנוער הזה?

ד"ר ארנה ברי: אחד הדברים שידועים בכלכלה זה שהאמצעי הטוב ביותר לסגירת פערים הוא החינוך. בתוך שני דורות אי אפשר לזהות את המקורות החברתיים של אנשים שקיבלו חינוך ראוי, כי יכולת ההתפרנסות שלהם טובה ביותר. לכן, רק אפילו בערכים הכלכליים, מבחינת האינטרסים של המדינה הנושא הזה עומד בראש סולם העדיפויות.

 אבל אני רואה בנושא של חינוך ושל מצוינות ערך עליון, שהמדינה צריכה לקדש אותו. כי מה קרה עם פריחת ההיי-טק? בעיניי כיזמת, כמי שהיתה מדענית ראשית וכמי שפעילה מאוד, מעבר לפעילות הכלכלית גם בפעילות פילנטרופית חינוכית, ההישג הגדול הוא שעברנו בכלכלה, מינוס כל ההוצאות על הביטחון, את המדינות השכנות רק בזכות הניצול של המוח. הניצול של המוח זה לא רק עניין של פונקציה אחת של מדע וטכנולוגיה, זה עניין כללי.

  ולכן, כשאני באה לסיום מחזור 16 בחמד"ע ועומד ראש העיר רון חולדאי ואומר: 5% מהתקציב שלי, לא חשוב מה קורה סביב ולא חשוב עם אילו בעיות אני צריך להתמודד, הולכים לתרבות – אני מוחאת לו כפיים. זה שמדינת ישראל לא שמה יכולת ניהולית בראש המדינה, שיטת ממשל תקרא לזה, זה בושה וחרפה.

  אנשים צריכים לשים לנגד עיניהם שתי מטרות. המטרה הראשונה זה המצוינות. והמטרה השנייה זה החינוך שמביא למצוינות. החינוך בעיניי הוא גם זה שיסגור את הפערים הכלכליים וגם זה שיאפשר לפריפריה להתפתח. אם אני מסתכלת על עצמי, אני הייתי יזמת, אני הקמתי חברה בכרמיאל. כשאנחנו מדברים על פריפריה ומדברים על טירת הכרמל, ואני גרתי בחיפה, אני מצטמררת. כי בשבילי טירת הכרמל היא מרכז הארץ. אבל בעוד שכאשר אני הייתי יזמת, 25% מהמיזמים היו ברחבי הארץ, היום כמעט ואין. וכשאנחנו מנסים לדבר עם אנשים רציניים על השקעות מדרום לבאר-שבע או אפילו באזור באר-שבע, או בגליל, לצרכים תעשייתיים, הם מדברים על מוסדות חינוך, ומסתכלים: מה?

 הנושא שאתה שואל עליו הוא ניהול וזה גם חלק מהמורשת שמתקיימת ולא מתקיימת במשרד החינוך. פעם פנה אליי חיים הררי וביקש ממני לנהל את משרד החינוך בתום תפקידי כמדענית ראשית. סירבתי, כי לא ראיתי את עצמי נשארת במערכת הפוליטית. אבל ביקשתי לעזור ולהסתכל על מספר תוכניות, בעיקר על תוכניות לימודים חדשות, כיצד הן נבנות. מצאתי, שגם כאשר בונים תוכניות לימודים חדשות, וכאן אנחנו עוברים בעצם לבנות את העתיד, במקום ללכת ויותר להסתכל מבחוץ מה קורה ומה יש על המדף, ישבו אנשים שמכירים את תוכניות העבר והגדירו את תוכניות העתיד. ותוכניות העתיד ניתנו לקבלני משנה להיבנות מול אותן הגדרות של עכשיו ושל העבר, במקום של העתיד.

 עודד בן עמי:  דב אורבך, אמרת שאין לך רצפט, אבל דיברת קודם על האתגור ולתת משמעות לילדים על מנת להפוך אותם למצוינים. אתה מסוגל להביא את התוצאה הזאת של המצוינות מהתקציב הרגיל, או שאתה חייב להיעזר בתרומות כספיות ובתומכים חיצוניים?

ד"ר דב אורבך:  ראשית, אני מוכרח להגיד בסיפוק רב שבית הספר שלי הוא בתל-אביב,  ומנהל החינוך בתל-אביב הוא מנהל חינוך נאור, עם ראש עיר שמבין בחינוך ומשקיע הרבה מאוד. לא במקרה מגיעים אלי תלמידים מכל רחבי הארץ, מחדרה ועד אשקלון. הם מגיעים והם יודעים למה. אז אני מקווה שגם לבתי ספר אחרים יתמזל המזל, וראשי הרשויות שלהם ישקיעו כפי שעיריית תל-אביב משקיעה.

 מעבר לזה, אני רוצה להגיד שהישגים לימודיים ממש, נקיים, בלי הערך המוסף של ערכים והומניות וכל מה שהולך איתם, אין בהם די. אחת הבעיות שאני מתמודד איתן היא העובדה שרוב התלמידים שלנו, הוריהם לא נולדו כאן והם חסרי שורשים בארץ.  שלא כמו הילדים שלי, הם לא טיילו כאן ולא עלו לראות את הזריחה במצדה. לכן, אנחנו חייבים לשלב בתוך מערכת הלימודים עוד כל מיני אלמנטים ערכיים, שבין השאר יהפכו אותם לאנשים טובים, שיעשו חברה טובה, וכמובן – לישראלים.

  והדבר הזה מביא אותנו לאג'נדה חינוכית מאוד מיוחדת, שאנחנו לא זוכים לתמיכה מצד ההורים, למשל, כי הם חושבים שזה פחות חשוב. ההורים של תלמידיי אומרים, עכשיו שילמד פיסיקה ומתמטיקה, זה פותח לו את הראש, זה חשוב. ואנחנו מלמדים אותם גם מה זה עם ישראל וארץ ישראל ומדינת ישראל. והתוצאה היא, שבשלוש השנים האחרונות תלמידי ביה"ס שלי מובילים בתל-אביב בשיעורי הגיוס, וגיוס משמעותי ליחידות מיוחדות. ואם יש משהו ספציפי להתפאר בו, הרי זה שאחד מתלמידיי בוגרי ביה"ס, שטרם מלאו לו 24 שנים, שירת ביחידת פיתוח של חיל המודיעין וקיבל השנה פרס לביטחון ישראל. הדבר הזה צריך להישאר פה. זה משאב שלא יסולא בפז.

 

ביניים: הפרחים האמיתיים הם הילדים

 

עודד בן עמי:  אריה פרג'ון, האם המצוינות היא הערך, והוא היעד?

אריה פרג'ון: תראה, אמרו פה: חינוך יביא למצוינות,. אם נשים דגש רק על החלקיק של העליון. נכון שזה חשוב וזה מדעני והכל טוב ויפה, אבל נפספס את כל המטרה. חי בתוכנו כל עם ישראל. אנחנו צריכים לדאוג להם. אם לא נדאג להם בגילאים הללו, נשלם פי כמה וכמה בגילאים יותר בוגרים, והם יפלו על החברה.

   כשבאתי לעירייה, הפסקתי את כל הגינון. אמרתי, כל שקל אני מכניס לחינוך. אמרו לי: אתה לא נורמלי, לא תיבחר. ואני שלוש קדנציות. בסקר שעשינו החינוך ביישוב נמצא במקום ראשון, לפני חזות פני העיר. אני תמיד טוען, הפרחים האמיתיים לא בכיכר. הפרחים האמיתיים הם הילדים. חייבים להשקיע בהם. תן להם את הכלים.

עודד בן עמי:  חזקי אריאלי, תסביר לי למה בכלל מצוינות. למה צריך את זה? זה יקר, זה מפריד, זה מקפיץ החוצה קבוצה ייחודית. למה צריך את זה?

חזקי אריאלי: מדינת ישראל נמצאת היום באחד מהמקומות הטובים ביותר בעולם בכל כך הרבה תחומים. אתן לך שניים-שלושה נתונים ותיכף תראה איך זה מתקשר לחבורה שיושבת כאן. בין 100 החברות המצליחות ביותר בעולם בהיי-טק נמצאות 10 ישראליות. מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם במספר המחקרים האקדמיים פר ראש במדע. במקום השני בעולם בטכנולוגיה. מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם באחוז הפטנטים שצומחים מדי שנה. אנחנו בקפיצה של שש מאות ומשהו אחוזים אל מול, נדמה לי, 10 שנים אחורה. פטנטים זה תרופות, טכנולוגיה, זה מגוון עצום של תחומים שאנחנו חיים מהם. ואני יכול להמשיך את הרשימה עוד ועוד.

 ומי אחראי לכל זה? כל הפעילות הזאת היא תוצר ישיר של מערכת החינוך הישראלית, כי כל הייצור הזה הוא ייצור של תלמידים שבגרו והלכו וייצרו. זה לא דבר שבא מאליו. אז אנחנו מאוד אוהבים לייסר את עצמנו ולהגיד, זה רע, אנחנו במצב נוראי. אז אם הכל טוב אז מה רע? מה שרע זה שישנה שאלה קשה, האם אנחנו יודעים לשמר את כל זה?

 ואני חושב שהתשובה היא כזאת: קודם כל, מי שידע לייצר את כל התוצרים המדהימים האלה זו מערכת החינוך, אלה המחנכים. אלה המחנכים שהם הגננים ששתלו את הזרעים וטיפחו את הפרחים וקוטפים היום את הפירות.

  אלא מה? האתגרים בחוץ משתנים, העולם המודרני משתנה, הצרכים היום מהבוגר שלנו משתנים. האם התאמנו את עצמנו כדי לטפח את הבוגר של העידן החדש? התאמנו את עצמנו בהכשרת המורה? האם הגדרת התפקיד של המורה בכלל השתנתה ב-20 השנים האחרונות, או ב-50 השנים האחרונות? אני אגלה לך סוד, היא לא השתנתה ב-150 השנה האחרונות.

מאמצע 1800 לא השתנתה הגדרת התפקיד. הכשרת המורה בגדול לא השתנתה. הכלים שאנחנו מעמידים למורה לא השתנו. ואנחנו, החברה, באים בטענה למורה ואומרים לו, תשמע, לא שינו את הגדרת התפקיד שלך, לא את ההכשרה שלך, לא את הכלים שאנחנו מעמידים לרשותך, ואנחנו מצפים ממך שתייצר בוגר שונה לחלוטין מהבוגר שייצרת לפני 20, 30 ו-50 שנה. זה בלתי אפשרי. זה לא עובד ככה. זה לא רציני.

 ורק עוד נתון אחד לסיום. תראה איזה מסר אנחנו כחברה מעבירים לילדים שלנו, לצעירים שלנו. כולנו מכירים את הטראומה הנוראית של המבחנים הפסיכומטריים של המכללות ושל האקדמיה. תראה מה קורה, אנחנו אומרים לילד ממוצע: כדי להיות רופא שיניים _ תפקיד מאוד חשוב אבל בסופו של דבר הוא מטפל לי בשן, הוא סותם לי חור  _ אני צריך שתגיע לפסיכומטרי של 700, 750 וכולי. כדי להיות עורך-דין, שומו שמים, אני צריך שתגיע לפסיכומטרי שהוא בכלל דמיוני. כדי להיות מורה, נו, אני לא צריך להמשיך את המשפט. אתה לא צריך פסיכומטרי של 700.

 מה המסר? המסר הוא ברור: לסתום חור בשן זה משהו שהחברה מייחסת לו הרבה יותר מעמד וחשיבות מאשר לחנך ילד מגיל אפס עד גיל 18.

ד"ר דב אורבך:  אנחנו צריכים להבין, שכאשר ממיינים וקובעים קריטריונים למיון, צריך להתחשב במה שקוראים מרחב המיון. אין לי שום ספק שהיו מעלים את הדרישות בסמינרים ובאוניברסיטאות לאלה שמיועדים להיות מורים, אם היה מספיק מרחב מיון. ואין כזה.

חזקי אריאלי:  מחקר מקנזי האחרון, שבדק את עשר המדינות שהצליחו ברפורמות חינוכיות, אומר דבר נורא פשוט: יוקרת המורה זה לא יוקר המורה. תעלה את מעמד המורה – הביקוש יגבר, לא ירד. ככל שדרישות הקבלה למכללות יעלו, ככה יותר אנשים רציניים ירצו להיכנס לשם. אני לא הייתי רוצה להיכנס למקום שאומר, שרף הכניסה הוא כזה נמוך.

ד"ר דב אורבך:   אבל כאן חסרה עוד חוליה אחת, שלגביה בוודאי יש קונצנזוס. חייבים להעלות את הסטטוס של מורה, ואפילו במילה הגסה הזו, בהעלאת שכר אבל דרמטית, לא של אחוזים בודדים כמו היום. ואז יהיו הרבה מועמדים, ורק אז אפשר יהיה להעלות את רף הכניסה. היום זה לצערנו בלתי אפשרי.

עודד בן עמי:  מהי מצוינות? את המצוינות אפשר בעצם למצות בסיפור הבא. יש בנק מאוד מפורסם בניו-יורק, צ'ייס מנהטן בנק, שבמשך למעלה משישים שנה היה לו סלוגן, כזה פתגם שהופיע על כל הצ'קים שלו ועל כל ניירות הפירמה שלו, ואפילו היה באנר כזה גדול פרוש על כל המטה של הבנק בשדרה החמישית בניו-יורק. ועל הבאנר הזה היה כתוב: You've got a friend in Chase Manhattan Bank.  60 שנה זה היה הסלוגן שלהם. יום אחד, אחרי 60 שנה, בא בנק לאומי לישראל ופתח סניף בניו-יורק, ממש מול צ'ייס מנהטן. ואנשי בנק לאומי הסתכלו מסביב, ראו את הבאנר הזה ואמרו, אוה, זה רעיון יפה. ולמחרת גם הם שמו באנר חדש, ועליו היה כתוב: You've got a Mishpoche in Bank Leumi L'Israel. יפה. בצ'ייס מנהטן לא התבלבלו, קילפו את הסלוגן שלהם, ולמחרת הם תלו שלט חדש: If You've got a Mishpoche in Bank Leumi, You really need a Friend in Chase Manhattan.

 מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו משקיעים. אנחנו _ אתם משקיעים, המחנכים מחנכים _ מצמיחים מצוינים, ובסוף אנחנו מוצאים אותם בפאלו אלטו. איך משמרים אותם פה ולא משמרים אצלנו רק את הבינוניים?

ד"ר ארנה ברי:  שני דברים שהעלו אצלי את התחושה של באמת לא לסיים בפאלו אלטו וכן לסיים מצדי בכרמיאל, בבאר-שבע, באילת או באיזה שהוא מקום אחר: הנושא הזה של בניית העתיד, וגם הנושא השונה שציינת, מורים ומשקיעים בנפרד, הם נושאים מאוד חשובים בעיניי.

 מצוינות היא בסיס לעתיד. כגובה המדרגה שאנחנו עולים בפעם אחת, בדור אחד, כן נקודת ההתחלה של הדור הבא. מאוד חשוב שאנשים ידעו את זה לא רק במונחים של החומר שהם מצליחים לדחוס לראשם. אלא מאוד חשוב שהם יבינו את זה גם במונחים ערכיים-חברתיים, ויבינו את יכולתם לתרום לאחרים. אם מישהו מבין מצוין ויש לו יכולת הפשטה נהדרת, שיעזור לשניים מחבריו להעלות את הציון שלהם בשתי נקודות. הנושא החברתי הוא נושא ערכי והוא מאוד חשוב במדינת ישראל.

 בנינו חברה שלפעמים היא כל כך מאומצת בד' אמותיה ובעשייה לביתה, שאנחנו לא מדברים בין הסקטורים השונים. אנחנו לא שולחים את התעשיינים לדבר עם הסטודנטים שמסיימים את לימודיהם בימים שהם מציגים את פרויקט הגמר שלהם. ובמידה רבה זה משום שהאוניברסיטה לא אמרה לתעשייה שהיא עושה את זה באותו יום. אנחנו לא רגילים לתקשר.

עודד בן עמי:  דב אורבך, איך אתה משמר את המצוינים כאן ולא נוסע לבקר אותם בסיליקון-ואלי?

ד"ר דב אורבך: קודם כל, לנסוע לשם זו חוויה. אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים, אני לא בטוח שאנחנו לגמרי מצליחים. הרעיון המרכזי שמוביל פרויקט גדול אצלנו שנקרא "טיפוח זהות יהודית ישראלית" הוא לגרום לתלמידים קודם כל לדעת עובדות. זה ברמה הקוגניטיבית, ומלמדים אותם על מלחמת השחרור ועל המשוריינים, והם יודעים את השיר באב אל ואד ולוקחים אותם לשטח.

ובשטח הם בלימוד בין-תחומי עומדים נניח על גבעה באזור לטרון, ואומר להם המחנך שלהם, לא מישהו אחר, כדי שיבינו שלא צריך מקצוען מבחוץ: כאן עמד יהושע בן-נון ואמר שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון. והוא מראה להם, כאן מאחור זהו עמק איילון, אתם רואים על צלע הגבעה את ג'בע? זו גבעון המקראית. הולך קצת קדימה ומראה להם: בית אור, בית חורון, שם נפלו אבנים גדולות מן השמים. ממשיך איתם קצת הלאה. וכאן היה הקרב של יהודה המכבי עם ניקנור.

ממשיכים הלאה ורואים את המשוריינים של שער הגיא, ואז שרים וכולי. ומגיעים למעלה החמישה, ומדברים על אורי בן ארי בששת הימים, שעקף מצפון. כל הדברים האלה מעוררים אצל הילדים, שכבר הטמיעו בהם את הידע, את הריגוש, שהוא ממש חיוני כדי לקלף מעליהם את קליפות הציניות, שהם יעברו תהליך הפנמה שהוא אולי אינסטנט, אבל אין ברירה, הם הגיעו לכאן בוגרים, חלק מהם.

  אני חושב שזה מצליח. אנחנו בודקים עמדות, וככל שאנחנו יכולים לראות, הכיוון נכון. יש עוד הרבה מאוד מה לעשות בעניין, ואנחנו לא חוסכים מאמץ, אבל אני חושב שהכיוון הוא נכון.

עודד בן עמי:  אריה פרג'ון, האם המצוינים נשארים בקהילה על מנת לטפח את המצוינים של הדור הבא?

אריה פרג'ון: אני מחזיק פה קטע עיתונות שפורסם לפני ארבעה חודשים ב"ידיעות אחרונות" ובו נכתב איפה התלמיד שווה יותר. מי העיר המשקיעה הכי הרבה כסף בתלמיד? אולי אפתיע אתכם. מעבר להרצליה ותל-אביב ושדרות ורמת השרון ורמת-גן, מקום ראשון: טירת הכרמל. כלומר, אותו תלמיד שקיבל ממני סיוע ועזרה וליווי בלימודים אקדמיים, ולמה עשיתי? כי הדור שלי לא יכול היה ללמוד בגלל בעיה כלכלית. אתה רואה בחור רציני ושואל אותו: למה לא הלכת ללמוד? והתשובה: להורים לא היה כסף. את המשפט הזה רציתי למחוק. עובדה שהיום יש לנו מספר אדיר של סטודנטים. לא משנה מה ילמד, העיקר שילמד. זה דבר ראשון.

 האם הם לא בורחים? רבותיי, חלק מהחינוך זה ערכים. זה גם מתחיל בבית. אם אני נתתי אמירה אצלי בעיר, שלא יופיע אמן שהשתמט מצה"ל בשום במה ציבורית – זו אמירה. והאמירה הזאת צריכה לחלחל. בהתחלה לעגו לי. ותדעו לכם, מאיה בוסקילה הלכה להתגייס, עידן יניב עכשיו מתגייס. הם מתפרנסים מאיתנו, אז למה שניתן להם? קודם כל, לך תשרת, לא משנה כמה. שלושה חודשים, חצי שנה. קודם כל זה אמירה.

הנוער שלנו אוהב חיקויים, הדור הצעיר רואה את "כוכב נולד". לצערי הרב, לא בודקים שם מי שירת או לא שירת. זה חלק מאמירה, זה חלק מערך. חשוב שאנחנו, כקברניטי היישוב או קברניטי המדינה, ניתן את האמירות האלה, ובאופן ברור מאוד, בכל תחום ותחום.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד