דיון על חינוך ושפה: כשדוסטוייבקי רשם את "החטא ועונשו"
דיון על חינוך ושפה: כשדוסטוייבקי רשם את "החטא ועונשו"

אילון זרמון, מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן", עדנה מזי"א, מחזאית, פרופ' נעים עריידי, מרצה לחינוך וספרות במכללה האקדמית ע"ש גורדון, רוביק רוזנטל, לשונאי וסופר; אורי שנער, מנכ"ל ויו"ר אניבום, מנכ"ל קשת לשעבר, קובי אריאלי, עיתונאי, מנחה: דנה ויס, ערוץ 2

 

מה קורה במפגש בין העברית התקנית, העשירה, לבין שפת הטלוויזיה, הפרסומות הטוקבקים והסלנג. האם זהו ניצחון הרדידות, או שיש לחתור לדיאלוג בין השפות בלי לוותר על אף אחת מהן.

 

 

דנה ויס: אני רוצה לבקש מכם לנהל את הדיון הזה כאשר אנחנו מסכימים מראש שרייטינג זה לא מילה גסה. כי כולנו אוהבים לראות דברים שמעניינים אותנו, שמגרים אותנו. רייטינג, בסופו של דבר, זה גם מדד של רלוונטיות. אבל אחרי שאמרנו שרייטינג הוא לא מילה גסה, בואו ננסה לראות מה הוא עושה, איך אפשר להתמודד איתו, ונעשה את זה דווקא מהפריזמה של השפה. בואו ניקח את הפריזמה של השפה בעידן שלנו, עידן של אינטרנט וסלולרי ו-SMS וצ'טים וכאן ועכשיו, וטוקבקים. ונשאל איך זה משפיע על התרבות שלנו. האם בהכרח זו השפעה שלילית? וגם, מה כוחו של בית הספר, מה כוחו של המורה הבודד, מה כוחו אפילו של ההורה  מול דור שגדל בסביבת שיח כזו לעומת ההורים שלו? האם בהכרח זה רע? ואם פעם האיום הגדול שלנו היה בעצם האנגלית, עכשיו אנחנו מדברים על "איום" אחר לגמרי.  העובדה שאנחנו משתמשים ב-SMS ובטוקבקים עושה אותנו גם חברה פחות טובה?

אילן זרמון: צריך להבין שהתקשורת שנפתחה בישראל בשנים האחרונות, בין אם זה האינטרנט ובין אם זה ערוצי הכבלים והלוויין, חשפה אותנו למצב שבו אנחנו משתמשים כמעט באופן יומיומי בשפות נוספות מעבר לשפה העברית.  ואנחנו, כאנשי הפרסום והשיווק, לא יכולים להתעלם ממה שקורה בעצם בציבור. אני לא מוצא שום דבר רע או שום דבר שמרני בלנסות ולהוביל את השפה שלנו קדימה.

דנה ויס: השאלה אם באמת מדובר בהובלה של השפה שלנו קדימה, רוביק רוזנטל. האם העובדה שראינו את הפרסומות של אז ואת הפרסומות של עכשיו, זה אומר שאנחנו עושים משהו שפוגע בחברה ומשליך על כל הרבדים שלה?

רוביק רוזנטל: ממש לא. תחום העיסוק שלי, השפה העברית החדשה, או השפה העברית החיה, מוכיח כמה דברים. קודם כל, במילים לועזיות השתמשו מהיום הראשון שהעברית החדשה יצאה לדרך. אנחנו משתמשים במילים לועזיות כבר 3,000 שנה, 2,000 שנה לפחות. הן תמיד העשירו את העברית, ימשיכו להעשיר אותה. אי אפשר בלי הלע"ז להתקדם בעברית.

 הסלנג הישראלי, שאני בין היתר מתפרנס ממנו, אפשר לומר, יותר מאשר משתמש, קיים 100 שנה. אי אפשר בלעדיו. זה חלק נפלא של השפה. הוא משמש לתפקידים שונים. אבל לבוא ולומר שהיום משתמשים בסלנג ובעבר לא, זה רחוק מלהיות מדויק.

 היתה פה התייחסות ספציפית לעניין הפרסומות. אני לא מתפעל מהפרסומות של שנות החמישים, אני חושב שהן מסורבלות ולא כל כך מעידות על יצירתיות. אני חושב שיש בפרסומות המודרניות, ומאז שנות ה-80 בוודאי, הרבה יותר תחכום, הרבה יותר עניין, הרבה יותר פנייה למערכות יותר מפורטות ומעניינות בעולמו של הצרכן מאשר בשנות החמישים. והפרסומות הן רק דוגמה.

 מה שקרה בשנים האחרונות הוא לא שיש יותר סלנג או פחות סלנג או פחות לועזית או יותר לועזית. אלא שיש שתי טכנולוגיות מרכזיות שפרצו לחיינו ושינו אותם מראשיתם ועד סופם, ושינו גם את השפה. האחת זה הטכנולוגיה של הטלוויזיה. אני לא מדבר על הרדיו שהוא יותר ותיק. אני מאוד מאמין ברדיו, ואני חושב שהחשיבות שלו היא עצומה. אבל הטלוויזיה בהחלט השתלטה במידה רבה על חיינו, על הפנאי שלנו, על התודעה שלנו. ואליה הצטרף עולם האינטרנט, כאשר מהצד חוברת אליו הטכנולוגיה של הטלקומוניקציה, בעיקר של הטלפונים הניידים, שגם הם שינו את חיינו.

 כדי לעשות סדר: רייטינג זה טלוויזיה; שפת הקיצורים והסימנים היא שפת הצ'טינג באינטרנט ובסלולרי. אלה שתי טכנולוגיות שונות.  אנחנו כולנו עבדיו הנרצעים של מרשל מקלוהן, שהסביר לנו שטכנולוגיה זה לא רק טכנולוגיה אלא גם תוכן. ושתי הטכנולוגיות האלה בהחלט שינו מערכות תרבותיות שלמות והשפיעו על השפה.

 וכאן אני יכול להיות, בזהירות, ביקורתי מאוד, מפני שגם האינטרנט יוצר עולמות תוכן נגישים ורחבים ועשירים הרבה יותר מאשר בעבר. וגם לטלוויזיה יש תפקידים מאוד חשובים גם בקידום התרבות והשפה.  אבל יש בעיה. לטלוויזיה יש בעיה עם השפה. הטלוויזיה אינה אוהבת את השפה. היא אוהבת משפטים קצרים. היא אוהבת את הבנאלי. היא בדרך כלל לא נוטה לעסוק בשפה ולפתח אותה, אלא פונה למגוון החושים. ולכן יש השפעה, לדעתי בעייתית, להשתלטות הטלוויזיה על חיינו.

 האינטרנט זה יקום שלם, לדבר על האינטרנט זה כמו לדבר על כל העולם, אבל האינטרנט בהיבט של הצ'טים, מערכת התקשורת הבין-אישית וגם במידה רבה הטוקבקים, כלומר השיח הציבורי, גם בה יש נטייה מובנית, שנובעת מהטכנולוגיה, לקצר, לפשט, לרדד. ובעיניי, אם לא יהיה פיצוי מספיק מטכנולוגיות אחרות, או בתוך הטכנולוגיות הקיימות, זה כן משפיע על השפה. מפני שאני חושב שיופיה של שפה, תפקידיה, נעוצים בעושר שלה, בניואנסים, בדיוק, ביכולת שלנו לבטא את עצמנו באמצעותה. ואני לא בטוח שהטכנולוגיות האלה, בעניין הזה, התפקיד שלהן הוא מאוד חיובי.

דנה ויס:  אורי שנער, רוביק רוזנטל אומר שהטלוויזיה במובהק עשתה מהפך במדינה. לקחה שפה ועשתה ממנה משהו אחר. השאלה היא אם אפשר אחרת? האם כל הדברים שאומרים על הטלוויזיה, שהיא עשתה ככה ועשתה ככה, האם אפשר בכלל לצפות ממנה לעשות אחרת?

אורי שנער: אני רוצה להכניס את זה לקונטקסט טיפה יותר רחב, ולהסתכל על מה שיש כאן על המסך, ואז להתייחס למה שאת אומרת. קודם כל, יש פה כותרת שנקראת "יוצרים עתיד". את העתיד שלנו לא אנחנו יוצרים ולא האנשים פה בקהל, אלא התלמידים של האנשים שנמצאים בקהל. הם יוצרים את העתיד. יש לנו תפקיד מחנך, אבל אנחנו גם צריכים להיות קשובים להם, ויש איזון מאוד עדין בין השניים. תמיד יש שאלה, האם הטלוויזיה משקפת מציאות או יוצרת מציאות, ומן הסתם היא עושה גם את זה וגם את זה.

 כשבדרך כלל אומרים תרבות, מתכוונים לתרבות גבוהה. תרבות זה ספרות טובה, תרבות זה קולנוע טוב, תרבות זה אמנות פלסטית. יש רייטינג שזה פויה. רייטינג זה לא יפה.  אני אומר, בעצם ההגדרה הזאת אין פה שאלה אובייקטיבית. יש כאן שאלה עם הבעה מאוד ברורה של עמדה, שאומרת: ערוץ 2 עשה לנו דבר נורא ואיום כשהוא ניכס לעצמו את עולם הרייטינג והכניס אותו לתרבות.  אז קודם כל, אתם יודעים, גם כשצ'רלי צ'פלין ופליני רצו לעשות סרט, הם רצו שיראו אותו הרבה אנשים, ואין בזה שום דבר רע. וגם כשהיידן וברהמס כתבו מה שהם כתבו, הם רצו שהרבה אנשים ישמעו את זה. וגם כשסופרים גדולים כותבים את מה שהם כותבים, הם רוצים שיקראו את זה. זה חלק מהתרבות הזאת.

ברור לכולנו, שנניח הגשש החיוור טבע מטבעות לשון בשפה העברית שהן נדבך מאוד משמעותי בשפה העברית. אנחנו לא אומרים את זה באופן שיפוטי באופן רע. אבל אם "ארץ נהדרת" או "רק בישראל" או סדרת דרמה טובעת מטבעות לשון, בעיניי זה חלק מחיות של תרבות ושל חברה. ככה היא חיה. כמו שהיא חיה בצה"ל.

דנה ויס: אבל כל הסדרות נשמעות אותו דבר. וואללה, אחלה, וואללה, אחלה. תרבות הטלוויזיה מייצרת פחות גשש חיוור ויותר וואללה-אחלה.

רוביק רוזנטל:  אני רק רוצה להוסיף, הדוגמאות שנתת הם היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. כלומר, הטיפול בשפה בסדרות הטלוויזיה הוא מאוד זעום ובמקרים מאוד מיוחדים.

אורי שנער: למרות שאני פה בתפקיד הנתבע, אני מסכים לחלק מן הדברים שנאמרים כאן, אבל לא מתנצל. אני שלוש שנים בערך כבר לא מנכ"ל קשת ויכול לומר, שחלק גדול מסדרות הדרמה הישראליות מ"בת-ים – ניו יורק" דרך "הפוך", "לתפוס את השמים", "מרחק נגיעה" – הם בעיניי נגיעה עמוקה ומהותית בעצבים של החברה הישראלית. ואני חושב שהרנסאנס המדהים שיש לקולנוע הישראלי, אגב לא רק בישראל אלא בעולם, הוא תוצאה של הלגיטימציה שערוץ 2 נתן לדרמה הישראלית.

כמו בכל דבר, נעשים דברים טובים, דברים בינוניים ודברים מאוד רעים. ועושים גם טעויות. יש דברים בתיאטרון, כולל בתיאטרון הלאומי, שהם לא בדיוק כבוד לתרבות הישראלית. אז ההכללה הזאת, להגיד זה שייך לטובים וזה שייך לרעים – בואו ניתן קצת קרדיט לעצמנו ולאנשים שיושבים פה בקהל, שהמציאות יותר מורכבת מזה.

 

איפה הערוץ הרציני?

 

דנה ויס: פרופ' עריידי, אתה חושב שזה נכון, ההתעקשות להקפיד על שניים ושתיים? אולי פשוט צריך לבוא ולומר: זה לא עובד בטלוויזיה.  אולי אנחנו צריכים לבוא ולומר, השפה שלנו היא שפה חיה, אנחנו לא נצליח במאבק הזה. בואו נלך הלאה.

פרופ' נעים עריידי:  אני לא כל כך אופטימי, אני חושב שקטסטרופות רבות עומדות לקרות בעתיד. בשנים האחרונות אנחנו שומעים הרבה על סינגפוריזציה של המדינה ועל אמריקניזציה של המדינה, ועל הרבה דברים. יש בעיה שהתחילה מימות התנ"ך. האם עם ישראל רוצה להיות גוי ככל הגויים, האם הוא יכול להיות גוי ככל הגויים, או שהוא רוצה לשמור על ייחודיות מסוימת.

  אני מדבר מתוך גישה של מי שפעם העריץ מאוד את החברה הישראלית, היום פחות. כמי שחונך שם, כמי שבא מחברה דרוזית, ערבית, שתמיד הסתכלה בקנאה על החברה הישראלית. השאלה היא האם מדינת ישראל במזרח התיכון יכולה להרשות לעצמה ללכת לפי הגלובליזציה הזאת, שזה פוסט-מודרניזם? כשאני בא ללמד פוסט-מודרניזם אני אומר להם: זה אמריקניזציה של העולם, שפירושה לעשות את התרבות האנושית יותר רדודה, יותר שטחית, יותר תרבות של רייטינג. רייטינג הוא בעצם שטיפת מוח.

 לפני כמה שנים, כשאביב גפן שר את השיר ההוא, אנחנו דור מזוין, הביאו את דליה רביקוביץ' זיכרה לברכה, ושאלו אותה, מה דעתה על המילים החדשות של הזמר הישראלי. אני זוכר שהיא, עם כל הידע והעומק שלה, לא ידעה להסביר את זה היטב. היא דיברה על לשון ועל ספרות.

 בעצם לא מתייחסים נכון לכל העניין של הרייטינג ושל הלשון. ודאי שיש סלנג, וחשוב שיהיה סלנג, ויהיה סלנג. ודאי שיהיו מטבעות חדשים, חשוב שיהיו מטבעות חדשים. אלא מאי? התרבות צריכה להיות רב-ממדית, עמוקה. הלשון העברית – אין לשון דוגמתה בעולם. כי היא לשון הקודש. כי היא הלשון של התנ"ך. השפה העברית, לכל מילה שנייה או שלישית בה יש מטען עצום של מערכת אסוציאטיבית וקונוטטיבית, והיסטוריה שלמה ותרבות לאורך שנים. ברגע שאתה משתמש בעברית, אתה בעצם מבטא תרבות עמוקה מאוד, רב-ממדית. לפי הדוגמאות שראינו קודם בתקשורת, בפרסומות, בעצם יש ניסיון לרוקן את העברית מתוכנה העמוק כשפת תרבות.

דנה ויס: מה פירוש יש ניסיון? מי עומד מאחורי הניסיון הזה?

פרופ' נעים עריידי: הפרסומאים והטלוויזיות, התקשורת. בעצם אני לא נגד שום דבר. האמת היא שאנחנו חייבים שיהיה מכל הדברים. חייבים שיהיו שני ערוצים, אולי עשרה ערוצים מסחריים, מה אכפת לי. אבל איפה הערוץ הרציני? למה לא מתייחסים אליו?

 קחי את העיתונות הכתובה. יש עיתון רציני אחד, ויש עיתונים. יש בהם טוב ויש בהם רע, בסדר. ערוצים כמעט ממלכתיים, או ציבוריים או ארציים, הם בעצם ערוצים מקומיים. הם לא ארציים.

 דיברו על ערכים – השאלה איזה ערכים אנחנו רוצים, האם אנחנו יכולים להגיד: הקדמה בעולם תמשיך לזרום, ואנחנו נשב בצד? לא, ודאי שלא. צריך לקחת הכל בחשבון. ואז כשאתה אומר: החברה הישראלית רוצה להיות ככל החברות, ומהבוקר משווים לאמריקה, ותראו מה קורה באמריקה. יש שם עם מאוד תמים, עד כדי בנאליות לפעמים, שאפשר לשטוף לו את המוח. כל נשיא בארה"ב יכול לעשות מה שהוא רוצה ולשכנע את העם, בעזרת הרייטינג והתקשורת והכל. זו שטיפת מוח.

גם בערבית יש שפת ספרות ויש שפת תקשורת. שפת התקשורת היא בין השפה המדוברת ובין השפה הספרותית, היא עוברת בתקשורת, אינה כתובה ואינה אלקטרונית. השאלה לאיזו שפה עברית אתה רוצה להגיע. האם זה לא מבטא את הרדידות ושיטוח החברה הישראלית, שנעשה באופן שיטתי על ידי התקשורת, שמחפשת רייטינג, קרי שטיפת מוח, קרי רידוד העם.

דנה ויס:  עדנה מזי"א, תרבות הרייטינג, האינסטנט, הטוקבק, התגובה המהירה, השפה הקלילה – יושבת לך בראש? כשאת עובדת את מרגישה שאת יכולה ליצור אחרת, על התפר הזה שבין  תרבות עליונה יותר לבין התרבות של הטלוויזיה, שצריכה לפנות לציבור שלך אחרת?

עדנה מזי"א:  לא, כמובן שלא. אף אחד לא כותב ככה. אתה לא חושב ככה, אתה מפגר אחרי זה במובן מסוים. כי הדברים האלה שאת מדברת עליהם לא באמת מוטמעים בך. אתה כותב מה שאתה יודע, וכמה שאתה יכול. אני חושבת שאנחנו חיים בחברה נורא פלורליסטית מכל הבחינות.  

חזרתי מהולנד אתמול בלילה. פתחתי סתם טלוויזיה לדקה. בדיוק בערוץ 2 אותן שטויות, אותן פרסומות טיפשיות. כי כשאתה רואה פרסומת, שבה אומרים לך "החיידק הידידותי", מה, עובדים עלינו בעיניים; או תכשירי קוסמטיקה – אני רואה בנות רצות והולכות על הקוסמטיקה שאנחנו יודעים שזה שטויות. אבל זאת החברה שאנחנו חיים בה.

מה שיש לנו זאת אפשרות בחירה. אני לא חושבת שפתחתי ערוץ 2 כבר המון זמן, אני לא מכירה אנשים שרואים ערוץ 2, אבל זו בחירה. מי שרוצה לראות הישרדות או דברים כאלה, אז הוא רואה.

 לא זאת הבעיה. לדעתי, הבעיה היא הבורות של הצעירים. ואני חייבת לספר לכם סיפור על הבן שלי. זה לא שאני מספרת ומשמיצה אנשים אחרים. הבן שלי היכה אותי בתדהמה יום אחד, שהוא דיבר בטלפון עם חבר, ואני אז כתבתי מחזה על אלכסנדר פן. הוא ידע שאני כותבת על פן, אבל הוא לא יודע מי זה פן.

החבר שאל אותו: מה אמא שלך עושה? ושמעתי אותו אומר: היא כותבת מחזה על פן. הוא שאל אותו: מי זה פן? אז הבן שלי הסתכל עליי באיזה תימהון כזה ואמר: שון פן? בשיא הרצינות. זה היה מחריד בעיניי. לא תגידו בן שלוש, הוא בן 32. לקחתי אותו לשיחה מאוד נוקבת. אבל, נו, מה זה עוזר?

נעים עריידי:  אני חושב שהגיע הזמן שתתחילו לדבר.

עדנה מזי"א: מה שאני רוצה להגיד בעניין הזה, שיש אפשרות לאמנות שהיא נגישה מאוד, ויחד עם זה לא נמוכה מאוד. היתה עכשיו סדרה בטלוויזיה, "אבידות ומציאות", בעיניי זו סדרה מופלאה ממש ומאוד קומוניקטיבית. אז יש כאלה שכן אוהבים, יש כאלה שלא. יש מה למצוא בטלוויזיה. אבל יש כאן עניין, אולי זה לא קשור לדיון, אבל ההשקעה צריכה להיות באלה שמכוונים את הדרך, שבאמת מבינים איך לכוון תסריטאים לכתוב דברים נגישים אך איכותיים באיזה שהוא אופן.

 כשכתבתי את המחזה על פן והבאתי אותו לעמרי ניצן, אמרנו שנינו: את מי זה מעניין? ולא עשינו שום פשרה, המון שירה יש בהצגה, וזה תופס. למה? כי אנשים, מסתבר, נורא מתגעגעים לתרבות שלנו. יש כאן תרבות מדהימה, בוהמיינית, מוזרה, יוצאת דופן, נועזת, הרפתקנית. יש המון חומרים.

 

 

 

 

לא להתכחש לעממי, לנמוך

 

דנה ויס: אילון זרמון, אתה צריך להיות בעצם מאוד מרוצה מזה שאומרים שהפרסומת היא טיפשית, הפרסומת היא רדודה והפרסומת היא שטוחה. זה סימן שאתם עושים את העבודה כמו שצריך, שהמסר קליט, שהוא חד-ממדי, שהוא נתפס טוב.

אילון זרמון: מעולם לא הרגשתי נוח עם זה שקוראים לו אידיוט, אבל אני חייב לומר לגבי התפתחות השפה העברית, העובדה שהיא הופכת להיות מהירה, קצרה, קצבית – אני מוצא את זה מאוד מעניין, מרתק ומקסים ויצירתי. אני חושב שתמיד נמצא יצירות איומות ונוראיות, ותמיד נמצא יצירות גבוהות, מאוד לא קומוניקטיביות, לא תקשורתיות. זה חלק מהתרבות שלנו. אבל המסה העיקרית היא שאנחנו מפגרים אחרי מה שקורה בשטח. השטח מכתיב עבורנו.  אנחנו יכולים למצוא תופעות שמתרחשות, שאנחנו חייבים להיות קשובים להן.

דנה ויס: אבל אתה כפרסומאי, התפקיד שלך זה למצוא את התופעות האלה ולהעצים אותן. כאן הבעיה.

אילון זרמון: אנחנו נמצאים בעידן שבו תשומת הלב של כולנו תפוסה כל הזמן. יש עשרות ערוצי טלוויזיה, יש אלפי אתרי אינטרנט, יש עשרות עיתונים ומגזינים. יש גם עיסוקים פרטיים. אנחנו קמים בבוקר יש לנו עבודה, יש לנו ילדים, יש משפחה, אנחנו עסוקים לאורך כל הזמן. זה כמעט דבר בלתי אפשרי להצליח ולמשוך את תשומת הלב של הצרכן. לכן אנחנו חייבים להיות מאוד חדים ומאוד קצרים ומאוד ברורים בעסק שלנו. אנחנו לא יכולים, אלא במסרים מאוד יצירתיים קצרים וחדים, לתפוס את תשומת הלב.  כנ"ל לגבי ערוץ 2, וכנ"ל לגבי עדנה.

אם סופרת רוצה להגיע למצב שבו ירכשו את ספריה, היא חייבת להיות תקשורתית ולשווק את המוצר שהיא מייצרת. כנ"ל לגבי הטלוויזיה. גם תוכנית טלוויזיה, אם נדע לשווק אותה כמו שצריך, תוכל להגיע לקהל. אם לא – גם התוכנית הטובה ביותר לא תגיע.

דנה ויס: השאלה היא האם אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו? להרשות לעצמנו להיות כמו כולם, ללכת עם התרבות הזאת, ללכת עם האינסטנט. האם אנחנו נמצאים במצב שהחברה יכולה להרשות לעצמה, בשלב הזה, כל כך מהר, להיות נורמלית?

רוביק רוזנטל: קודם כל אני רוצה הבהרה לדברים של נעים. העניין של הרייטינג ועניין השטחיות או איזו שפה מדברים אינם קשורים אחד בשני. בוודאי אין קשר בין רייטינג לשטיפת מוח. הרייטינג הגבוה ביותר לערוץ שידור היה בשנות השישים והשבעים, שאתה מתגעגע אליהם, כאשר היה רק ערוץ אחד, אולי הערוץ הרציני. תוכניות הטלוויזיה הראשונות נצפו ב-70-80% לפעמים. תוכניות רדיו מסוימות ב-100%. אולי אז היתה יותר שטיפת מוח מאשר היום במצב הרב-ערוצי.

 אני לא חושב שחברה יכולה להרשות לעצמה להימנע מהרצון להיות נורמלית. אם לא היינו רוצים להיות נורמליים כאן בחברה הישראלית, לא היתה לנו אפשרות בכלל להתקיים.

דנה ויס: אני אנסח את זה אחרת. השאלה היא, האם העובדה שאנחנו מדברים את השפה הזאת כאן בקושי מאה שנים, בצורה כל כך משמעותית, הקיצור, הקצביות, הטוקבק? הרי אין לנו גם וגם במדינת ישראל. זה מה שיש לנו.

רוביק רוזנטל: יש לנו גם וגם. זה לא נכון. קודם כל, בכל חברה, החברה העשירה ביותר, האמריקאית, הבריטית והצרפתית, יש תרבות המונית ויש תרבות גבוהה. לא המצאנו שום דבר. התרבות ההמונית היא תמיד בהגדרה שטוחה, רדודה, כאשר יש גם חיבורים, וזה הדבר המעניין. גם שקספיר אגב היה תרבות להמונים. הוא נכתב לאנשים שבאו ליהנות אחר הצהריים. מוצרט כתב מוסיקה שעד היום אין הבדל מהותי בינה לבין מוסיקת הפופ מבחינת הרייטינג שלה.

היתה שפה רדודה. היא רק מחליפה צורה. השאלה היא אחרת: השפה הרדודה, העממית, הסלנג וכדומה, שאין פיקוח על זה שהם חלק מהתרבות, היא במצב מצוין. מה עם שפת המופת? האם הספרות משפיעה על השפה? האם יש לנו סופרים משפיעים? פעם הסופרים הגדולים והמשוררים הגדולים בעיקר הובילו את השפה, היו מנהיגי השפה. אבל במידה מסוימת הם התנתקו. מה שקרה בשירה העברית הוא שהשירה, דרך יהודה עמיחי, זך, וולך ואחרים, חזרה והתחברה אל שפת הדיבור. חזרה והתחברה לרבדים אחרים, ולכן השירה הצילה את עצמה.

 מה שקרה לגשש החיוור, שהוזכר פה, וזו אולי הדוגמה הנפלאה ביותר, כי אין לה אח ורע בתרבויות אחרות, ששלישייה של קומיקאים לקחה את שפת הדיבור, לקחה את התרבות העממית, הלכה אל השוק, והרימה את זה, סגננה את זה ועשתה מזה יצירה לשונית מופלאה, והחזירה את זה לאותו עם שהיא לקחה את זה ממנו, והעם התאהב בזה.

  אני מצפה מתרבות שלא תתכחש לעממי, ל"נמוך" – כי בעיניי זו גישה אליטיסטית, מתנשאת, וגם לא מביאה תוצאות, אלא תעשה איתו משהו. וזה מה שאני מצפה למשל מהטלוויזיה, שעושה את זה אבל לא במידה מספקת. מפני שכאשר הטלוויזיה הולכת ומטפלת בשפה, אם דרך סדרה, אם באופן ישיר, למשל סדרה שאני מעורב בה עכשיו, על השפה העברית, שתופיע בערוץ 10 בשנה הבאה, דבר ששנים מנסים לעשות ולא מצליחים.

  אם הטלוויזיה, כלב התרבות העממית ותרבות הפנאי, תיקח את השפה יותר ברצינות, יותר מכפי שהיא עשתה עד עכשיו, ותעבד אותה ותמצא לה פתרונות, ותגיע חזרה, כולל הקולנוע, כולל  עולם הזמר והפזמון, שהחשיבות שלו בתרבות ובשפה היא עצומה – אם הם יקחו את השפה כמטרה, כאיזה שהוא יעד, אני חושב שהתרבות תצא נשכרת מכך. לצד תרבות גבוהה, שתמיד תהיה, ובלעדיה גם אי אפשר.

 

השפעת רוחב, לא השפעת עומק

 

דנה ויס: קובי אריאלי, רייטינג, טלוויזיה, פרסומות. יכול להיות שזה סתם משהו שקורה לכל דור, ושאנחנו קצת מגזימים בעניין הזה?

קובי אריאלי: כן, אני באופן מסורתי מתנגד לבכיינות. יש תרבות הרייטינג, יש דבר גרוע ממנה, זה תרבות הנהי. לבכות. מה שמכונה "אויויוי". מצבנו לא רע כל כך. העם שלנו התאבד ערכית ואיבד את כל האידיאולוגיות שלו וכולם משתחווים רק לעגל הזהב, אבל אתמול 27,000 איש תרמו דגימות דם עבור ילדה חולה. מיוזמתם, הם לא קיבלו על כך שום דבר, אולי דובי קטן בקניון. אז בואו נירגע קצת עם הבכי.

 בסוגיה הספציפית הזאת הנושא הזה חמור שבעתיים. קודם כל אני רוצה להפריד, אם אפשר, בין שאלות השפה לשאלות הרייטינג. בשאלות השפה אני רגוע לחלוטין, במאה אחוז, אני חושב שהעובדה שהסלנג מתפתח מהר ויצירתי ובקצב אש, ומדי יום כמעט יש מילים חדשות וביטויים חדשים, והטלוויזיה מובילה את התהליך הזה, זה דבר טוב ומשמח.

אני ממש לא מבין מה הבעיה עם הסלנג. אם הסלנג מתפתח, סימן שהנוער יצירתי. אם נערה מצליחה למצוא את הדרך לומר משפט ארוך מאוד כמו "רוח מבדרת שובל שמלתה" במילה "אין", זה רק אומר שהתפתחנו, זה לא אומר שהלכנו אחורה. לא, ברצינות, המסר הוא אותו מסר, ושפה טבעה להתפתח.

 ושפת "ארץ נהדרת" ושפת האינטרנט והטוקבקים, בואו ננסה להסתכל על זה רגע כמו אנשים שפויים, ונראה כמה עומקים של יצירתיות יש שם.  אני לא צוחק. הרי צריך ליצור את הדברים האלה. ואגב, שפת "ארץ נהדרת" כדוגמה, זה דבר שנוצר בידי יוצרים קומיים וסטיריים ששפתם היא בסדר גמור. יכול להיות שהם השמיטו את החיריק מההפעיל רחמנא ליצלן, והם אומרים "הכירה", "הרגישה". נו, עברנו מלחמות, עברנו פוגרומים, נעבור גם את הסגול של אביב גפן. בואו נירגע קצת עם העניין הזה.

 אבל מאחורי זה מסתתרת עוד בעיה. כשאנחנו מעמידים את השאלה כשאלת תרבות הרייטינג, והדוגמה לכך היא טוקבק שאומר: "נינט שולטתתתת!" אין לי בעיה עם השולטתתתת, זה רק ביטוי יצירתי. יש לי בעיה עם הנינט. זאת הבעיה האמיתית. וזאת לא בעיית שפה, זאת בעיית תוכן.

 בעניין הזה אני רוצה ללמד זכות על כמה אנשים, ביניהם אורי שנער ואחרים. נהוג להאשים את הטלוויזיה בכל הרעות החולות ובכל הבעיות התרבותיות, ומה יהיה. ותפתחו את הטלוויזיה בערב, תראו מה מראים בפריים טיים.

סליחה, גבירותיי ורבותיי, הערוצים המסחריים ששולטים בישראל הם מסחריים. הם נמצאים שם כדי להרוויח כסף. זה לגיטימי וככה זה. כך הם מוגדרים גם בחוק. והנהלת הערוץ עושה הכל כדי לספק כסף לדירקטוריון של הערוץ ולבעליו. עובדי הערוץ עושים הכל כדי לספק את רצון ההנהלה. זאת העבודה שלהם.

 אם רייטינג של "כוכב נולד" מביא כסף – יהיו אנשי קשת פושעים אם הם לא ישדרו את "כוכב נולד" פעמיים. זאת העבודה שלהם. הם לא שר החינוך והם לא אחראים על כלום. מי כן אחראי? בשביל זה יש את מוסד הרגולציה. והרגולטור יושב בירושלים משנת 92' ולא עושה כלום.

יש בספר המכרז בערך שישה פרקים ענקיים, כל אחד הוא ספר, שנוגע בדת, בפריפריה ובמיעוטים. ואתם צריכים לראות איך הזכייניות מקיימות את ההנחיות האלה של הרגולטור, שיכול אגב להחשיך להם את המסך על הפרה אחת. אין לו שום בעיה, כל הכוח בידיו. והוא לא עושה כלום. כל הסנקציות הן בתחום הכסף. כל ההנחיות הן בתחום הכסף. כל האכיפה היא בתחום הכסף.

  אבל כשכתוב ש-84% מהתוכניות צריכות להיות תרבות, סוגה עילית ופריפריה, זה לא מתקיים אפילו באחוז אחד. אתם לא תאמינו איזה תרגילים כל הזכייניות עושות כדי לעקוף את ההוראה הזאת.

זאת אומרת, שאם פתאום אתם רואים בתוכנית הבוקר מרואיין דרוזי, שמדבר שתי דקות על לבנה, יכול להיות שהזכיינית עשתה את זה בהנחיה מלמעלה כדי לקיים את מצוות המיעוטים. זה מזעזע. זה מצחיק. זה טיפשי. אני מתפרנס מזה חמש שנים, אבל זה מעורר לעג, המקום שהזכייניות נותנות להנחיות הרשות בתחום הסוגה העילית, הפריפריה, הדת והתרבות.

דנה ויס: השאלה היא האם באמת זה נכון לבוא ולומר: לזכיינים אין שום אחריות, שהמחוקק ידרוש שתהיה להם איכות. יכול להיות שלזכיינים יש אחריות, אם לטלוויזיה יש תפקיד מחנך?

אורי שנער: התשובה האמיתית היא בעיניי כן, יש לנו אחריות. אנחנו לפעמים חוטאים לאחריות הזאת. לפחות בעשר השנים שבהן עסקתי בזה וניהלתי את הארגון הזה ניסיתי למצוא את האיזון העדין שכל כלי תקשורת מנסה למצוא בין הפופולרי למשמעותי, בין משהו בעל ערך לבין מה שיכול להשיג קהלים רבים. לפעמים הצלחנו, לפעמים פחות הצלחנו. אני חושב שזו התנהגות של בת יענה להתעלם מהמקום שיש היום לטלוויזיה בחיי החינוך. ואני חושב שזה חלק מהתפקיד שלנו.

 אבל אני רוצה בעניין הזה טיפה להרגיע. יושבים פה הרבה מורים, וכל מורה מכיר את העניין הזה שאומרים: הבעיה היא בחינוך. זה תמיד חוזר לשם. יש נטייה מאוד דומה לעשות את זה כלפי הטלוויזיה. זאת אומרת, פתאום שמים על כתפי הטלוויזיה המסחרית הזאת את כל בעיות האומה העברית, את בעיות התרבות הישראלית.

 הזכרתם פה רק את בעיית הלשון. בעיית הלשון חשובה, אבל היא ודאי לא היחידה. ונדמה לי שיש הפרזה מאוד גדולה במשמעות שנותנים לזה. ההשפעה של הטלוויזיה היא השפעת רוחב ענקית. היא לא השפעת עומק.

תסלח לי עדנה מזי"א על הסיפור הנורא משעשע שהיא סיפרה פה. אני חושב שהאחריות שהילדים שלי ידעו מי אלה פן ורובינא היא שלי, והיא אחריות של מערכות אחרות. היא לא בהכרח אחריות של הטלוויזיה. הרידוד של הטלוויזיה הוא לא הפתרון לכל חוליי החברה והתרבות הישראלית.

דנה ויס: השאלה אם היא הקטליזטור, לא אם היא הפתרון.

אורי שנער: התשובה היא גם וגם. לאחרונה התפרסם סקר מאוד מעניין של חברת מקן העולמית, שלפיו מסתבר שהטלוויזיה בתרבות הצריכה בשעות הפנאי היא לא במקום הראשון. וראה זה פלא, היא גם לא במקום השני. הטלוויזיה היא במקום השלישי.

 אז אני מציע, שאם מדברים על "יוצרים עתיד", לנצל את העובדה שאנחנו יושבים כאן, ולדבר לא על העבר ואפילו לא על ההווה, אלא על העתיד. והעתיד הוא, שהמהפכה באינטרנט, בעולם הסלולרי, היא הרבה יותר דרמטית, הרבה יותר משמעותית. אחרי 30 שנה בטלוויזיה החלטתי לעבור לאינטרנט, כי בתור אנתרופולוג של התרבות ראיתי שקורה שם דבר מדהים. ואני חושב שכדאי שנשאל את עצמנו שאלות מה המשמעות, לאן הילדים שלנו הולכים בפאזה הבאה.

דנה ויס: אמר קוב, שאין לו בעיה עם זה, ומעניין אותי מה אתם חושבים על כך שמישהי אומרת "אין" ואומרת עולם ומלואו. איך אתם, כאנשים שעוסקים בלשון,  רואים את זה בלשון, בשפה, בתרבות.

רוביק רוזנטל:  "אין" כבר מתחיל להתיישן בתור מילה הכי אופנתית. "סוף" זה כבר על גבול העתיקות.

קובי אריאלי: סוף זה לא מילה מדהימה, רוביק?

רוביק רוזנטל: מילה מדהימה, אבל אתה השתמשת עכשיו במילה האמיתית, וזה מדהים, שכבר נכתב עליה רבות. במילון הסלנג, שהיה לי הכבוד לכתוב אותו, התברר לי, שבתחומים מסוימים, אבל חשובים ביותר, הסלנג מציע הרבה יותר אפשרויות מאשר השפה התקנית. למשל, מילות שבח. יש לנו בערך 150-200 אפשרויות להתפעל ממשהו, לעומת 4-5 אפשרויות בשפה התקנית. אם אנחנו רוצים לבטא בוז, אנחנו הישראלים טובים מאוד בזה, לגלגל על מישהו, יש לנו מאות אפשרויות לעשות את זה, ואנחנו גם משתמשים בהן.

 הבעיה קשורה לדעתי במה שנכון גם לשפה התקנית וגם לסלנג, וזה שאנחנו משתמשים במעט מאוד מילים ממה שהשפה מציעה לנו. אגב, זו גם תופעה עולמית, והיא אופיינית גם להתפתחות של שפות. עם הזמן מדברים בפחות מילים מאשר ביותר מילים. ולכן, כשאנחנו אומרים על כל דבר שהוא מדהים, או על כל דבר שהוא אין, או על כל דבר שהוא מהמם – אנחנו בעצם מקטינים את היכולת שלנו לבטא את עצמנו, להשתמש בניואנסים בשפה, ואנחנו בזים לשפה ולאפשרויות שלה.

אילון זרמון: מי אחראי על השפה אם לא הציבור? הרי אף אחד כאן מאיתנו אינו אמון על השפה העברית. זה לא אתה ואני שאחראים להכתיב מה ואיך לדבר, אלא מה שקורה בשטח. וזאת הסיבה שהסלנג בסופו של תהליך הופך להיות השפה הרשמית.

רוביק רוזנטל: אי אפשר להכתיב תרבות, לא צריך לנסות להכתיב תרבות. תרבות יוצרים והיא מתקבלת ומתפשטת באופן שאנחנו לא יכולים לא לחזות אותו ולא תמיד להבין אותו.  אבל בקצה של העניין, בכל זאת, אני יושב לא רק כאדם שעוסק כל הזמן בתיאור השפה, אלא גם מה אני אוהב ומה אני לא אוהב. ואני יכול להגיד שאני אדם מאוד לא שיפוטי, אבל אני אוהב שפה עשירה. וכואב לי לפעמים שהשפה היא לא מספיק עשירה, וכואב לי שאנחנו לא משתמשים במכמנים שלה.

אני חושב ששפה שמתכווצת תקשה מאוד על המחזאי של הדור הבא לכתוב מחזה. ואני חושב שהמערכות התרבותיות והחינוכיות לא יכולות ולא צריכות להכתיב, אבל יכולה להיות להם מידה של מודעות. בעיניי כשאומרים היום "דוסטויבסקי רשם את החטא ועונשו" , או "עדנה מזי"א רשמה מחזה על אלכסנדר פן" זה כואב לי. כי אם לרשום רשימה למכולת ולכתוב מחזה זה אותו הדבר, קרה משהו לא טוב לשפה, באיזה שהוא היבט שלה.

עדנה מזי"א: אני חייבת להגיד, שהאכלתי את הנכד שלי, וכשהוא לקח את הצלחת הוא אמר: סבתא, סיימתי, והוא בן שנתיים – זה עשה לי רע. כי אנחנו לא השתמשנו בזה. זו מין מילה גבוהה, מצועצעת.

אילון זרמון: זה רק בגלל מה שקרה למילה "גמר", לא משום סיבה אחרת. גמר הפכה מילה גסה.

עדנה מזי"א: בסדר, אבל יש מילים שהן רבות משמעויות, ואנחנו עדיין יודעים להפריד בין המשמעויות שלהם.

קובי אריאלי: בואי נראה באיזה גיל הוא יגיד לך: סבתא, גמרתי.

עדנה מזי"א: אני לא חושבת שהבעיה היא בכלל באמת הסלנג. זה בכלל לא אישיו. זה דבר נפלא. זאת אומרת, ההתפתחות של השפה והיכולת – אני זוכרת שחזרתי, נדמה לי שזה היה ב- 72', משהות בחוץ לארץ, ופתאום היתה המילה "זרוק". ואני זוכרת כמה התרשמתי מהמילה הזאת. אתה עוזב את הארץ, חוזר אחרי שמונה חודשים, ונולדה מילה. נהדר.

 

משחקים שש בש או שח?

 

דנה ויס: אני חושבת שכולם מסכימים שסלנג זה אחלה. אבל אומר פה רוביק, תדעי לך שכשימשיכו להגיד "אין" במקום משפט שלם, בסוף הדור הבא של המחזאים לא יוכל לכתוב. את שותפה לתחושה הזאת, שהתרבות הזאת שבאה לידי ביטוי בכיווץ, ברידוד, ברייטינג, בשפה החדשה, תייתר אותך? את לא תהיי רלוונטית יותר? או המחזאי של הדור הבא לא יוכל לכתוב?

עדנה מזי"א: אבל זה בכלל לא הולך ככה, בגלל שאנשים גם קוראים ספרים מאוד עשירים. אתם יודעים שאנשים הולכים לתיאטרון יותר מאשר לכדורגל בארץ.

אילון זרמון: זה לא העניין. מחזאית בסופו של דבר תעביר רעיון. היא תשתמש בשפה ככלי. השפה זה לא הרעיון. השפה זה הכלי להעביר את אותו רעיון שהיא ממציאה בראשה. ואם את הרעיון הזה היא תעביר דרך המלה "אין" ולא צריך מעבר לזה שום דבר, אז היא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך.

עדנה מזי"א: לא, יש משהו ב- SMS-ים היום שמלמדים אנשים לקצר, וזה דווקא טוב, כי יש אנשים רבים שיש להם נטייה לטרחנות-יתר. כל דבר אמרו שבע פעמים. אני חושבת שה-SMS-ים האלה דווקא מלמדים את מלאכת הקיצור, שזה פנטסטי במציאות, ביומיום. זה מצוין. הנה, כבר אני חזרתי שלוש פעמים. אני מודעת לזה מאז ה-SMS.

פרופ' נעים עריידי:  בשנות השבעים הראשונות בא שליח האו"ם גונאר יארינג, כשהיינו צעירים ויפים. והוא בא כדי לדבר עם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, אם להחזיר את השטחים או לא להחזיר את השטחים. ואז היתה ישיבה דחופה, ישיבת חירום של אגודת הסופרים העברים להביע עמדה כלפי העניין. ואז גולדה מאיר דחתה את הישיבה שלה עם גונאר יארינג כדי לשמוע מה אומרים הסופרים העברים על העניין הזה. אז תארו לעצמכם מה היתה אגודת הסופרים העברים, ואיזו ספרות נכתבה, וכמה חשובה היתה הספרות הזאת בעם ובעולם. ואיזו ספרות עברית, איזו אגודת סופרים עברים יש היום, אם בכלל. יש לפחות איזה חמש-שש אגודות שאני מכיר.

 מה זה מלמד? זה מלמד על חברה שהעריכה וכיבדה את הספרות שלה, כי היא היתה ספרות רצינית ואחראית. ורוביק, דיברת על יהודה עמיחי – איזו שפה עברית יש ליהודה עמיחי! כל מילה שנייה זה כמה עמודים לפרש. כל מילה. הוא לא נטש את השפה העברית. הוא חידש אותה. הוא הגמיש אותה, אבל עדיין נשארה עמוקה ורב-ממדית.

 צריכים להיות ערוצים מסחריים, כי אין ברירה. כי יש חברות מסחריות שצריכות להרוויח. זכותן. צריכים להיות כל מיני דברים מסחריים, כי הרבה יגידו לנו, תשמע, גם לפניך אמרו על ההורים שלהם שהיו ומרדו בהורים, וזה כאילו דבר טבעי ונורמלי ונורמטיבי, איך שקראת לו. נכון. אבל זאת לא הבעיה שיש לנו היום. לא מרד הדור החדש בדור הישן, אלא יש פשוט מאוד נטישה של התרבות. יש נטישה של הערכים. ואנחנו עוזרים להם. והרייטינג עוזר להם והתקשורת עוזרת להם.

פעם כשסופר אמר משהו, היה לו משקל. אתה יודע מי היום צריך להגיד לעם מה יש, ומי מוביל את זה? כל בחור צעיר שמגלים פתאום באיזה ערוץ. הוא הופך להיות הפרשן לענייני, והוא הופך להיות המומחה לענייני. הכל וירטואלי. ואני שומע פרשנים שמסתמכים על ידיעות כאלה, ואני לא רוצה להסגיר מישהו כאן – זה רמאות. זה ניסיון לשטוף את המוח של העם. אלה לא המומחים וזו לא השפה, והשפה היא לא רק כלי תקשורת. בוודאי לא השפה העברית. השפה היא תרבות שלמה.

 נכון, מדינת ישראל היא מעצמה בהיי-טק, ומדינת ישראל יש לה צבא ענק מאוד וטכנולוגי שלא הצליח לגלות אם רגב וגולדווסר בחיים. ויש כל כך הרבה דברים נכונים, צריכים לזרום עם העולם המודרני והפוסט-מודרני. אבל אי אפשר לוותר על הכל.

  אחר-כך אתה שואל אותי, למה אני מדבר בכלל עברית, למה אני מעריץ כל כך את החברה, למה אני צריך לכתוב ספרות עברית בכלל. כי אני הערצתי אותה פעם. לא חסר לי בערבית, לא ספרות ולא היסטוריה. אמרתי פעם ליהודי אחד חכם: יש ערבים שהם בקייפ קנדי, ויש מדענים ויש סופרים. אבל למה החברה הערבית היא כל כך פרימיטיבית, והחברה הישראלית הקטנה הזאת.. ואז היהודי החכם אמר לי: תשמע, אתם משחקים דמקה ושש-בש. אנחנו משחקים שח. זה לדעת חמישה צעדים קדימה. השאלה, כשאנחנו באים היום להסתכל על העתיד, האם באמת אנחנו מסתכלים חמישה צעדים קדימה, או משחקים שש-בש בחברה הישראלית.

אורי שנער: במובן מסוים, מה שקורה היום אצל הילדים ובני הנוער הוא כמעט אנטי-תזה לרייטינג. לא רק בגלל העובדה שבמדינת ישראל נקלטים היום 160 ערוצי טלוויזיה, מהם 65 ערוצים דוברי עברית. אלא שבגלל שתרבות הזמן הפנוי באינטרנט מייצרת את ההיפוך המוחלט של הרייטינג. זה שהמילה "קהילה" חזרה בכלל לשפה אחרי שהיא נעדרה ממנה כל כך הרבה שנים, ומה שקורה היום ברשתות החברתיות, ומה שקורה היום בעולם הווירטואלי, ומה שמאפשר היום ביטוי בדמוקרטיזציה, שלא היה קיים. אני מציע לכולנו לא רק לישון על הנוסטלגיה, אלא להסתכל עם קצת אופטימיות קדימה.

קובי אריאלי: אף אחד לא מתגעגע לזמן של גולדה, תאמין לי. מה שאני זוכר מגולדה זה רק את "הם לא נחמדים". אנחנו רק הולכים ונעשים יותר טובים. בואו נשתכנע בזה, זה יעזור לנו.

 ואם כולכם, מורים ומורות, אני מתחנן בפניכם: הלשון היא לא הנושא. תניחו להם, תניחו לאומללים האלה עם השפה. הם מפתחים אותה, הם הולכים איתה. בתי שאלה אותי השבוע, כשהיא שמעה את השיר "הסבון בכה מאוד", מה זה "אם אבוא היום לגן, מי ייתן שלום לדן?" לא נותנים שלום, היא אמרה לי. טוב שהיא לא שאלה מה זה שלום. אז השפה היא רק כלי. בואו נתעסק במהות. מה שעומד מאחורי המילים. ככל ששפה מתפתחת והסלנג עוד יותר מעצבן אותנו, אנשים מגיל 30 ואילך, סימן שקורה משהו טוב מתחת לגיל 30, תאמינו לי.

רוביק רוזנטל: משפט אחד לנעים. יש דברים שמובנים מאליהם.  אני חושב שמובן מאליו שתרבות שאין לה תרבות מופת, שאין לה ספרות טובה, שאין בה יצירה, היא תרבות שהולכת ודועכת. אין על זה ויכוח בכלל. ואני חושב, שהביטוי "מנהיגות חלולה" של דוד גרוסמן מהדהד בחלל הרבה יותר מאשר הרבה נאומי סרק של פוליטיקאים, בוודאי פרסומות. כך שלא צריך גם להגזים. מעמד הסופרים הוא עדיין לא בשפל כמו שהצגת אותו.

 הטעות היא לצד זה לראות בתרבות העממית, בתרבות ההמונית, בדיבור, בשפת הדיבור, לראות אותה כנחותה – זאת אי-הבנה ששנים רבות פגעה בנו. פגעה בתרבות הישראלית. הסיפור הוא המפגש ביניהם. הסיפור הוא הדיאלוג ביניהם. הסיפור הוא איך לחבר ביניהם, ולא לוותר על אחת בשביל השנייה.

אילון זרמון: השפה שלנו נמצאת בתהליך מקסים של התקדמות. היא הופכת להיות יפה יותר ויותר, קצרה וקולעת. ואני מסכים עם כל מילה שכולם אמרו כאן. אני רק אסכם את זה במשפט המפורסם שחי איתנו בתרבות שלנו, בשפה שלנו, "אומרים שהיה פה יפה לפני שנולדתי".

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד