במבחן נאמנות תמידי
במבחן נאמנות תמידי

 

 

34 שנים אני חווה את מעשה ידיה של המדינה מן היישוב הערבי שבו נולדתי ובו אני ממשיך לגור. על התסכולים, הקשיים הרבים ומעט רגעי נחת, וגם על ההבדל בין שיתוף לדו-קיום

 

צאלח עלי, בן 34, הוא סטודנט לתואר שני בתרגום באוניברסיטת בר-אילן, ובשפה ובספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים. עוסק בפיתוח, כתיבה והפקה של ספרי לימוד בערבית במט"ח

 

השנה חגגה המדינה 60 שנות עצמאות. שנים שאיך שלא מסתכלים עליהן, הן לא קלות. לא למדינה ולא לאזרחיה הערבים והיהודים. במהלך שנים אלה עברה המדינה תלאות  וגם העבירה את אזרחיה, או לפחות את חלקם, תלאות קשות ואף ממשיכה בכך. חלק מהתלאות שהם עוברים הן באשמת המדינה ומעשה ידיה, וחלקן הן באשמתם ומעשה ידיהם. מתוך 60 שנים אלה אני חוויתי 34 שנים, שהיו בהן המון קשיים ומעט רגעי נחת.

 

נולדתי ביישוב חוסינייה שבגליל התחתון, למרגלותיו הדרומיים של הר כמון. המציאות שלתוכה נולדתי היתה קשה, ובמובנים מסוימים נותרה קשה עד היום. יש אמנם התקדמות מסוימת, אך בבואי לבחון מה השתנה מאז ולערוך השוואה בין חוסנייה כיום למקומות אחרים, הרי שמדובר בהתקדמות מזערית לעומת מה שהתרחש באותם יישובים יהודיים שהוקמו ביוזמת המדינה, סמוך לחוסנייה, בראשית שנות השמונים.

 בשנים אלו  כבר הוקמה המועצה האזורית משגב, שחוסינייה נמצאת בתחום שיפוטה. אני יכול לקבוע בוודאות, אפילו לפי מראה עין, שחוסינייה _ שנמצאת מתחת למכמנים ומערבית למעלה צבייה _ עדיין נמצאת ב"תקופת האבן".  הגילוי הנאות מחייב אותי לציין שכאמור, לא הכל באשמת המדינה. חלק מזה באשמת תושבי המקום, שכמה מהם מתנגדים להתקדמות שלדעתם פוגעת ביישוב.

אני מתלבט במה אתחיל. האם בשירותים החיוניים שלא היו, או בדברים ובאמצעים הקשורים לרווחת הילדים. בחוסנייה לא היתה תחנה לבריאות האם והילד, או מרפאה כלשהי, כך שאם חליתי או הייתי צריך לקבל חיסון, אמי היתה צריכה לקחת אותי ליישוב הסמוך. בהיעדר כבישים, וכאשר מכוניות היו מצרך נדיר מאוד, היינו מגיעים לשם רכובים על חמור. אותו יישוב נמצא במרחק של כ-5 ק"מ מביתנו, ולכן לא תמיד אמי לקחה אותי, שמא יחמיר מצבי עד שנגיע לרופא.

ואם רציתי לשחק, אז מגרש המשחקים, כמו כל שאר מקומות הבילוי, לא קיים ביישוב. המשחקים היחידים היו, ואצל רבים הם עדיין, עם אבנים ועפר, או חתיכות עץ או כדור מסמרטוטים. ומה קרה כשהתחשק לי סוכרייה על מקל? במקרה כזה צריך היה עלינו להגיע למכולת הקרובה ביותר, שגם היא במרחק של כ- 5 ק"מ. המצב נעשה קשה ביותר כשהגעתי לגיל בית ספר. ביישוב לא היה גן ילדים, כך שלא זכיתי ללמוד בגן. יתרה מזאת, הוריי עיכבו את כניסתי לכיתה א' כדי שאתחזק ואגדל קצת כדי שאוכל לעמוד במשימה הקשה _ ההליכה לבית הספר. נשמע מוזר? את ההליכה לבית הספר הגדרתי כמשימה, מכיוון שהיא באמת היתה כזאת.

התחלתי ללמוד בכפר נחף, שנמצא כ-5 ק"מ מהבית, ואת המרחק הזה עשיתי ברגל במשך 11 שנים מדי יום (היו אמנם מקרים שבהם תפסתי טרמפ, אבל אלה היו נדירים מאוד). ולמה 11 שנים ולא 12? זה לא בגלל שעברתי ללמוד במקום אחר, או בגלל שפתחו כיתה י"ב בחוסינייה, אלא בגלל שבשנה האחרונה ללימודי בתיכון אושרו הסעות לתלמידים.

השמחה על ההסעות לא היתה שלמה, מכיוון שהן לא היו לאורך כל הדרך, מחוסינייה עד נחף ולהפך, אלא רק כמחצית מהדרך, וגם זה תלוי בעונה: בקיץ חצי דרך, ואילו בחורף עוד פחות מכך. ולמה בחורף פחות מאשר בקיץ? כי בחורף האוטובוס לא יכול  היה לעבור בוואדי שעלה על גדותיו, וכך נאלצנו לחצות את הוואדי בדרך אל האוטובוס.

ההליכה בוואדי, שאותו נאלצתי לחצות כל יום בדרך לבית הספר, היתה סבל נוראי. בקיץ זה היה לא נעים, כשריח הזיעה עולה כצחנה, אבל זה עדיין היה פחות קשה מאשר בחורף, בגשם, כאשר המטריה עפה ומתפרקת לחלקים ואז הרגשתי כאילו שטבלו אותי בבריכה. והפלא ופלא, הספרים והמחברות בילקוט לא נרטבו. לא בגלל שהילקוט עשוי מחומר חסין בפני חדירת מים, הסיבה היתה שהמחברות והספרים הוכנסו לתוך שקיות.

אנחנו כבר בבית הספר אבל אין זה אומר שבאה הגאולה מהגשם. נכון שבתוך הכיתה לא יורד גשם, אבל הבגדים רטובים ונוטפים מים ואני מתחיל להרגיש את הקור חודר לתוך עצמותיי. למרות שאני מהתלמידים הנמוכים בכיתה, דאגתי לשבת בשורה האחרונה כי לא רציתי שמי הגשם שנספגו בבגדיי ייזלו לרצפה ויגיעו סמוך ללוח, שם יעמדו המורים ועברו התלמידים. ובכל זאת, בסוף יום הלימודים המים הגיעו לשם.

ובטרם התייבשו בגדיי, ובטרם הספקתי לחמם את גופי אני מתחיל את הדרך חזרה הביתה, ולרוב צריך לעבור שוב אותם קשיים. ובהגיעי אל הבית אני מחליף את בגדיי ויושב ליד מדורה או אח, ושואף את כל העשן והגזים שנפלטים מהבערה או מהפחם.

 

כך חייתי חלק גדול מ- 34 שנות חיי. היום יש שיפור במצב, אבל הכל כמובן יחסי. בהשוואה ליישובים ערביים סמוכים, ועל אחת כמה וכמה ליישובים היהודיים שבתחום המועצה האזורית משגב, חוסנייה על אף ההתקדמות עדיין מפגרת בשנים רבות.

מצבי האישי דווקא השתפר, וזה לא בחסד אלא בנחישות ובעמל רב. כיום אני עומד לסיים  לימודים לתואר שני באוניברסיטה העברית ובאניברסיטת בר אילן. מזה כחמש שנים אני עובד במט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית ומנחה באוניברסיטה הפתוחה.  בשנים 2000- 2006 עבדתי באוניברסיטה העברית כמתרגל בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון. ובמשך שנתיים גם עבדתי כמורה לערבית בחטיבות ביניים. ולטעמי זה עדיין לא מספיק.

כאמור, כיום אני עובד ולומד בתל-אביב אך לא גר בה או בסביבותיה. כמעט כל יום אני מגיע לעבודה ובסוף היום חוזר לביתי שבצפון. לא אפרט את כל הסיבות לכך, אבל אציין שתיים: אחת, מטעמי נוחיות למשפחתי, והשנייה עקרונית מאוד: רצוני לגדל את ילדיי במקום שבו גדלתי, אבל לא באותם תנאים. כי לדעתי רק כך אפשר לתת חיות והמשכיות למקום, גם אם במשך שנים רבות הוא הוזנח על ידי המדינה וממשיך להיות מוזנח ומפגר בהרבה אחר אחרי שאר הישובים בסביבתו.

נכון שיש תוכנית מתאר, אישורי בנייה, גן ילדים, תחנה לבריאות האם והילד, הסעות לתלמידים, ועוד. אבל עד היום כדי להגיע אל הישוב צריך לעבור בכביש עפר מלא בורות,  גם אין עדיין קו מים ראשי. כל מה שיש הוא קו שנמתח על ידי עמותה פרטית. עקב חוב לחברת מקורות, במשך כמעט שנה המים הגיעו ליישוב רק בסופי שבוע. הבעיה נפתרה רק לאחר התערבות של בית המשפט, שחייב את המועצה האזורית לשלם את החוב ולהסדיר את אספקת המים ליישוב.

ומה עם החשמל? עד 2003 כל היישוב עבד על גנרטורים שפעלו בחלק משעות החשיכה, לאחר מכן, בעקבות הוראת שעה של שר התשתיות דאז אביגדור ליברמן, חוברו חלק מהבתים לרשת החשמל. מאז, בקצב איטי, לפי מצב אישורי הבנייה והטפסים המיושנים שקבעה הבירוקרטיה הממשלתית, מתבצע החיבור.

אמרתי קודם שאיני רוצה להמשיך ולהאריך בסיפורי האישי, אבל אני חייב לציין שאם אשווה את הילדות שלי בכל מה שנוגע לקבלת שירותים, עם הילדות של שני בניי, עלי ומוחמד, התוצאה היא שבוודאי ניכר שיפור. אך אם אני משווה את מצב השירותים לילדים ביישוב היום למצב השירותים באותו תחום ביישוב ערבי אחר, הרי שגם היום המצב בחוסנייה קשה. והאפליה תהיה גדולה יותר אם ההשוואה תהיה ביחס לאחד הישובים במשגב.

 

רבים שואלים אותי: "אתה בדואי, כלומר, היית בשירות צבאי?". תשובתי היא שקודם כל אני ערבי. בדואי זה לא לאום ולא דת, אלא הווי חיים שכמעט ונעלם, במיוחד בצפון הארץ. מה גם שהבדואים הם מוסלמים, בני התרבות הערבית אם לא מייסדיה.

מה שכתבתי על הבדואים אינו בגדר סטייה מהנושא, אלא נמצא בלב הנושא. קיימת מעין מדיניות של הפרד ומשול, להעמיק את הבידול בתוך החברה הערבית בישראל. יש כאלה המתפתים ומקבלים את המדיניות הזו. להם אני אומר כמאמר החייל: "אחי: קרבי קרבי, אבל אתה ערבי". בנוגע לשירות בצבא אני עונה בתשובה פרגמטית, המנסה להתנתק מהמציאות במזרח התיכון, שבה אזרח ערבי המשרת בצה"ל ייתכן שיילחם בבן דוד שלו שבמדינה ערבית אחרת. תשובתי היא: בואו נעשה חשבון פשוט. מה קיבלתי כדי לתת בתמורה?

אם אני משרת בצה"ל ויוצא לשבת, הרי שביישוב קבלת הפנים יכולה להיות חמה ויכולה להיות פושרת, בהתאם ליחס של האנשים בישוב כלפי המתגייסים לצה"ל. אחר כך אני מגיע לבית הורי. כדי להתקלח אני צריך להבעיר את המדורה ולחמם מים בסיר או בקופסת שימורים מברזל, וככה לשטוף את גופי. תמונת מצב אחרת שאתקל בה, אני חוזר ומוצא שבית של בן משפחה נהרס.

זה בדיוק מה שקרה לאחרונה עם אחד החיילים מהדרום שנהרג בהיתקלות. במהדורות החדשות דיווחו שנגד הצריף של אותו חייל תלוי ועומד צו הריסה, ועכשיו השאלה היא, האם יהרסו את הצריף או לא?

ובנוסף, האם אכן המדינה מתגמלת את מי שנושאים במלוא חובותיהם ומתגייסים לצבא? מצבם של הדרוזים מעיד שלא.

טיעון אחר שאני שומע הוא: כאן אתה חי במדינה דמוקרטית, אתה יכול לומר כל מה שאתה רוצה, אפילו לקלל את המנהיגים. במדינות ערב לא תעז לעשות את זה. נכון שחופש הדיבור במדינת ישראל הרבה יותר טוב מהמצב במדינות ערב, אך זהו העניין, חופש הביטוי קיים כדי לתת גם  למיעוט לומר את דברו, והוא מחייב את הרוב לשמוע גם דברים לא נעימים. אזרחיה היהודים של המדינה חייבים לזכור שהעובדה שהמדינה היא דמוקרטית מזכה אותם בתמיכה אדירה של המדינות החזקות בעולם, ולא ניתן להחזיק בחבל בשני קצותיו.

 

טיעון אחר שיכול לעלות הוא שמי שדורש שוויון זכויות חייב להסכים לשוויון בחובות. כאן טמונה טעות מוחלטת מצד קובעי המדיניות והציבור. התפיסה הזו היא שמביאה את המצב להידרדרות מתמדת, כי המדינה דורשת מאזרחיה הערבים קודם כל לתת ולהוכיח את נאמנותם, ואינה חושבת שחובתה לתת קודם לאזרחים אלה, כדי להדק את הקשר שלהם עם המדינה. זה נובע מתוך חשדנות עמוקה, מצד אחד, ומתוך גישה אדנותית מצד שני. קובעי המדיניות אינם משכילים להבין שגישה זו יוצרת סיר לחץ שכבר התפוצץ באוקטובר 2000, ועלול להתפוצץ בעתיד, אם הם ימשיכו לטמון את ראשיהם בחול.

למרות שאיני מרוצה ממצבי וממיצובי כאזרח, אינני מקבל את הקריאות של אנשים המבקשים לא להכיר בקיומה של המדינה. לא מפני שאני ציוני יותר מהרצל, אלא בגלל שזאת קריאה שלא מתקבלת על הדעת, מה גם שחלק מהמטיפים לכך, בכל דיון שעולה בנושא אינם מוכנים לקום ולעבור. כי הם מודעים לכך שכל מעבר למקום אחר לא ישפר את מצבם או את הרגשתם.

השאלה היא מה מביא אנשים כאלה להעלות מחשבות כאלה?  אני חושב שהסיבה לכך היא שהם מרגישים שכל יום שעובר מוכיח עד כמה המדינה מפנה עורף לאזרחיה הערבים. כל יום קם "מנהיג" חדש שמציע "פינוי ללא פיצוי", פעם לשכם ופעם לירדן, ואולי יקום מישהו ויציע פינוי לאוגנדה.

 התחושה שהאזרחים הערבים נמצאים כל הזמן במבחן נאמנות גורמת למועקה ולתגובות, שכאשר הן מתפרצות כולם מתפלאים ונזעקים להקים ועדות חקירה משותקות, דוגמת ועדת אור, שמיד אחרי שפרסמה את מסקנותיה הוקמה ועדת שרים שהפריכה את אותן מסקנות אחת לאחת, וקבעה שממשלות ישראל לדורותיהן קיבלו החלטות בנושאים אלה, ובעצם המסקנות הן חזרה על נושאים שהממשלה כבר נתנה את דעתה עליהם. ומי מעכב? בוודאי שהאזרחים הערבים הם המעכבים, כי הם לא עושים את שלהם. כלומר, הממשלות לדורותיהן, שהן הרשות המבצעת, ברוב העניינים הקשורים לאזרחים הערבים הופכות במידה מסוימת ל"רשות המדברת", ההחלטה התקבלה, אך היישום "עלא באב אללה.

במצב כזה אני בטוח שיהיה מי שיטיף לאי הכרה בזכות הקיום של המדינה, כי האדם מטבעו כל עוד אינו משיג את דרישתו, הופך מתגרה. לעומת אלה, ישנם "הערבים הטובים" ככותרת ספרו של ד"ר הלל כהן (בו הוא מדבר על דמויות ציבוריות ששיתפו פעולה שנים רבות עם המדינה, לפעמים נגד אזרחיה הערבים). אלה מוכיחים שאין בחברה הערבית גישה אחת, אלא קשת רחבה של גישות, שביניהן גוונים וניגודים, מכאלה המבקשים להיות ציונים ועד לגישה שאינה מוכנה להכיר בקיומה של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית. אני חושב ששתי הגישות לא נכונות, מכיוון שהן מציגות שני קטבים שאין להן אחיזה במציאות.

אינני קורא לאמץ אף אחת משתי הגישות הללו. הייתי רוצה ששני הצדדים, המדינה והאזרחים הערבים, יכירו זה בזה ויכבדו זה את זה. אינני מדבר על אזרח מול אזרח, אלא על המדינה מול אזרחיה. אני חושב שברגע שהנהגת המדינה תקבל החלטות שבהן היא תכיר בכל זכויותיהם של האזרחים הערבים, אלה מביניהם שלא מכירים בקיום המדינה, כן יכירו, ורק אז אולי יתחיל שיפור במצב היחסים בין המדינה לבין אזרחיה.

 

זכותה של ישראל, כמו של כל מדינה בעולם, לחגוג את עצמאותה כל שנה. אבל היא גם צריכה להיות מודעת לעובדה שיש בה אזרחים שעבורם קשה מאוד לחגוג ביום זה, בין אם בגלל הנסיבות ההיסטוריות ובין אם בגלל נסיבות עכשויות. לדעתי, זכותם של האזרחים הערבים לציין את הנכבה, משום שמדובר בזיכרון קולקטיב של הערבים אזרחי המדינה. ואם המדינה מעוניינת שגם הם יחגגו את עצמאותה, אז יש לנקוט צעדים רבים כדי לקרב אותם אליה. דוגמה לכך היא ההתייחסות לאזרחים הערבים במדינה במסגרת סמלי המדינה, הדגל, ההמנון והמנורה. נכון שזה נשמע קשה, אבל ייתכן ושינוי הסמלים  ישנה את המצב לטובה.

אני חושב שהמצב ימשיך להיות קשה כי עדיין יש אנשים משני הצדדים שלא הצליחו להפנים שערבים ויהודים חיו, יחיו וימשיכו לחיות בישראל יחד, ולא ייפרדו לעולם. אני מדגיש שמדובר בחיים בישראל ולא בחיים בשכנות לישראל. לדעתי, המדינה חייבת לשנות את הגישה שלה כלפי האזרחים הערבים, גישה הנוקטת פחד וחשדנות. מותר לה לדאוג לביטחון אזרחיה, אבל לחיות כל הזמן בפחד _ גם אחרי שישים שנות עצמאות, כאילו מדובר במדינה בת שישה חודשים או לכל היותר שש שנים _לדעתי, זה לא סביר.

מותר למדינה לפחד ולחשוד בכל הנוגע למדינות אחרות, כי תפקידה הוא לדאוג לביטחון אזרחיה, אבל להפוך כ-20% מאזרחיה לגורם שמפחיד אותה, זה מחזק את הבידול והבדלנות בקרב האזרחים הערבים.

 

מבחינתי, יום העצמאות הוא יום ככל הימים בשנה. אינני חוגג וגם אינני מתאבל, ובצעד הזה אני מוחה נגד שני גורמים: מצד אחד, נגד המדינה שאחרי 60 שנות עצמאות עדיין רואה בי אזרח מדרגה שנייה, אם לא פחות מכך, ומצד שני, נגד אלה המטיפים לא להכיר במדינה ומבקשים להיאחז בעבר, ללא ניסיון להפיק מההווה את המקסימום שאפשר.

כשדיברתי על  הנכבה כזיכרון היסטורי, אינני רואה בזה סתירה. כי אפשר לציין את הנכבה וגם לחיות את המציאות, ולפעול כל הזמן על מנת לשפר אותה. נכון שזה קשה, אבל זה לא בלתי אפשרי. יש לפעול ולהביא את המדינה להכרה מלאה ברמה הביצועית בזכויות של האזרחים הערבים, ולא לפצוח בנאומים ממגדל השן שלא מובנים לאוכלוסייה.

אני קורא להנהגת המדינה וגם להנהגה של החברה הערבית בישראל לשנות גישה, ולהתחיל לחשוב באופן חיובי על העתיד של כל מי שנמצא במדינה הזו. וכדי לעשות זאת, צריך להבין שנגזר עלינו לחיות יחד. כדי לחיות יחד צריך להוקיע ולהוציא מתוכנו כל גורם שקורא לפגיעה באחד משני הצדדים. נכון שקולם של הקוראים לפגיעה בצד השני הוא חזק יותר, אבל יש גורמים בחברה המדברים בלחש, אותם יש לעודד ולחזק על מנת שקולם יגבר על הקולות הנשמעים כעת בזירה.

 יש לדאוג לחינוך ליברלי, שמשמיע את כל הדעות. לא רק החינוך היהודי, אלא גם החינוך הערבי. בו שומעים בעיקר דעות ממלכתיות מהולות בפוליטיקה, ומתמודדים עם גישות הבנויות על תפיסות של זרמים פוליטיים. לא לסלף או לטאטא מתחת לשטיח את ההיסטוריה, ולא לחשוב שהילדים היום אינם צריכים לדעת ולא יכולים ללמוד את הדברים שמנסים להסתיר או לסלף.  

 

בשנים האחרונות נשמע הביטוי "העולם הוא כפר קטן". כאן חיים שני עמים שצריך ללמוד על ההיסטוריה שלהם, כולל מה שהיה בארץ ב-1948 וגם מה שקרה באירופה לפני 1948. כי רק כך אפשר לנסות להפיג את המתח. לא בגישה שההיסטוריה שלי חשובה יותר מההיסטוריה שלך, ומכאן, שאני חשוב במדינה יותר ממך, זכויותיי רבות יותר מזכויותיך, והסבל שלי כואב יותר מהסבל שלך. רק כך אפשר לראות התחלה של תהליך של הבנה הדדית בין אזרחי המדינה, הבנה שיכולה להביא לשיפור במצב של כל האזרחים וליצירת חברה אזרחית שוויונית.

 

אני חייב לציין שחלק לא מבוטל מהמצב שתיארתי בהתחלה קשור בתפיסות של ממשלות ישראל. ממשלות אלה לא השכילו להבין ולהפנים את המנטליות הערבית. הן מינו יועצי ראשי ממשלות לענייני ערבים. אלה היו בדרך כלל יודעי ערבית גרידא, או אנשי שירות הביטחון, ולפעמים בעלי מומחיות במיקרו  תחום הקשור לאזרחים הערבים. יועצים אלה בבואם לעבוד בחרו להם עוזרים שלא ייצגו את צרכיה ודרישותיה של האוכלוסייה הערבית, ולכן תמיד כשלו בתפקיד. בעיות רבות שהיו צריכות להיפתר מזמן עדיין קיימות, חלקן באמת קשות אך חלקן פתיר. הבעיה היא שתמיד מאבדים את המפתח לפתרון. לא רק הממשלה, אלא גם המנהיגות הערבית, ואז שני הצדדים רבים ביניהם מי איבד את המפתח לפתרון ומה יעשו עכשיו.

 

בשנים האחרונות התפתחה אצלי התחושה שאין עם מי לדבר. הנהגת  המדינה וגם מי שמתיימרים להיות ההנהגה של החברה הערבית, אינם רגישים לבעיות של האוכלוסייה הערבית. שני הצדדים מדברים ביניהם בדו-שיח של חירשים, ממקדים את מאמציהם מעבר לגבולות המדינה, מנסים להתקיל זה את זה. כל צד מטיל ספקות בכוונות הטובות של הצד האחר, במידה ויש כאלה, ועוד ועוד. זאת למרות ששתי ההנהגות לדורותיהן מכירות לפחות שישים שנה.

אם במשך שישים שנה הן לא הצליחו ללמוד אחת את השנייה ולפעול לטובת אזרחי המדינה, אז לדעתי הן לעולם לא יצליחו. כל הנהגה תמשיך להתבצר בעמדותיה, לפעמים מתוך יאוש, ולפעמים בגלל סתם עקשנות. מי שסובלים בסופו של דבר הם האזרחים: ערבים ויהודים, שלדעתי מגיע להם לסבול, כי הם שבחרו את ההנהגות שלא מצליחות ליצור דו-שיח ביניהן.

 

אני מרגיש שהשנה חוגגים 6 שנים לעצמאות המדינה ולא 60. זאת על סמך מערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים, וגם מערכת היחסים בין יהודים לערבים. חוששני שהמצב ימשיך להיות מקובע בצורתו הנוכחית, ולא ישתנה אפילו בעוד 60 שנה. כדי לא להגיע למצב זה יש להגיע לשכנוע שערבים ויהודים חיים וימשיכו לחיות כאן ביחד, על אפם וחמתם של אלה משני הצדדים שלא רוצים בכך. וכדי שיהיו חיים משותפים ולא דו-קיום (מושג אליטיסטי שמחטיא את המטרה, משום שהוא מנציח את קיומם של שני קטבים מנוגדים זה לזה), חייבים לשנות את כיוון החשיבה.

יש להיות ערים לכך שהמציאות היא ששני עמים חיים באותה מדינה, אבל לא בשיתוף, אלא כל אחד חי בנפרד, וכאשר נפגשים הם חושדים זה בזה ואף מפחדים איש מרעהו. כל אחד בשלו, אינו רגיש למצוקותיו של האחר ואף לא אכפת לו מהן.

אינני מסכים עם הגישה שאומרת שרק עם אחד צריך לחיות בארץ הזו, ויש לי בעיה עם התפיסה שזאת מדינה של עם אחד.  כל עוד תפיסות כאלה קיימות _ הבעיה לא תיפתר לעולם, ונמשיך לדרוך במקום.

 ובחזרה להיבט האישי, כשמערכת העיתון פנתה אלי כדי לכתוב, קבלתי בשמחה את ההצעה. חשבתי שיהיה לי קל לכתוב, אבל כשהתחלתי מהר מאוד גיליתי, שהכתיבה על המצב קשה, כמו המצב עצמו. היו לי התלבטויות רבות: למה להתייחס?, מה לכתוב? איך לכתוב?, כיצד לבטא תחושות בלי להיות בוטה, אך בלי לוותר על המסר שברצוני להעביר, ועוד. בסופו של תהליך אני מקווה שהצלחתי להתגבר על חלק מההתלבטויות, אם לא על רובן.

 

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד