יהודים! מה השאלה?!
יהודים! מה השאלה?!

"עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית", כך תיאר אחד העם את מצב היהודים הצרפתים בסוף המאה ה-19, וכך נכון לתאר את מצב היהודים החיים בישראל היום, 60 שנה לאחר עצמאותה

 

עודד נעמן, בן 26, יתחיל בשנה הקרובה לימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת הרווארד. כותב רשימות ופרוזה בכתבי עת

 

מזה שנים לא מעטות, רבים מבוגרי בית ספר תיכון לאמנויות במרכז הארץ משקיעים מאמצים לא לשרת בצה"ל או, לפחות, לשרת בתפקידים לא-קרביים, שיאפשרו להם להתמיד בעיסוקיהם האמנותיים. עם הזמן, נודע בית הספר, לצד הצלחותיו בתחומי האמנות השונים, כ"בית ספר של משתמטים". ההנהלה המודאגת של בית הספר קבעה תקנה חדשה, בניסיון לעודד את השירות. בוגרים שלא ישרתו בצה"ל, נקבע, לא יזכו למכתב המלצה, כאשר יגישו מועמדויות לבתי ספר גבוהים לאמנות.

למרות שבשאיפה למצוינות בתחומי האמנות יש משום הגשמת החזון הציוני-ההרצליאני, הכולל חיים תרבותיים עשירים במדינה המאפשרת חיים כאלה לתושביה, ההנהלה נזעקה, משום שנדף מבית הספר ניחוח אנטי-פטריוטי ואנטי-ציוני, שכן בוגריו נמנעו מלהתגייס להגנה על המדינה.

המחויבות להגנה עצמית עומדת בבסיס החברה הישראלית, על אף שהיא מייחלת ליום שבו תוכל להפסיק להגן על עצמה. תקווה זו לשלום היא הרסנית, משום שוויתור על הצורך בהגנה עצמית מתמדת ימוסס את החברה הישראלית, שמיוסדת על האחווה שבאיום משותף. זהו המלכוד שמגדיר את הזהות הישראלית. אין להתפלא, אפוא, על חוסר העקביות המאפיינת את ההתנהלות של התיכון לאמנויות.

ביניים: *

אותו מלכוד הוא שמביא המוני ישראלים להנפיק דרכונים זרים, "ליתר ביטחון", בעת שהם מביעים התלהבות לקראת יציאה למלחמה. זהו אותו מלכוד שבגינו ישראלים מתגאים בכך שישראל "נחשבת חלק מאירופה", אך מאמינים שבאירופה "יש המון אנטישמים". אותו מלכוד שמביא ישראלים להתגאות בהקמת הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, אך לחפש חיזוק למעמדה המוסרי של ישראל על-ידי השוואתו למעמדן המוסרי של מדינות וארגונים מזרח-תיכוניים אחרים.

אנסה להתחקות אחר מקורותיו האידיאולוגיים של מלכוד זה ולהראות כי משבר הזהות הישראלי הוא, למעשה, משבר הזהות היהודי-חילוני, אשר הגיע לשיאו בחצי השני של המאה ה-19. לאחר שאציג את מאפייניו של משבר הזהות הזה ולאחר שאצביע על ביטויים מאוחרים יותר שלו, אנסה להסביר כיצד קיווה הרצל לענות על מצוקת יהודי מערב-אירופה, ובאיזה אופן אותו המשבר טבוע בקוד הגנטי של הזהות הישראלית.

עוד אטען, כי היום אפשר לומר בבירור כי הפתרון של הרצל למשבר הזהות היהודי-חילוני נכשל, אף שאת הטעמים לכישלונו מנה אחד העם אי אז, בשלהי המאה ה-19. לבסוף אביא שתי דוגמאות. הראשונה לביטויו של המשבר היהודי-חילוני בהגות הישראלית החילונית של ימינו, והשנייה לביטויו של המשבר בפוליטיקה העכשווית.

 

א. יהודי-צרפת והטרילמה החילונית

"עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית" – כך תיאר אחד העם את מצב היהודים הצרפתים בסוף המאה ה-19, וכך נכון לתאר את מצב היהודים החיים בישראל היום, בראשית המאה ה-21, שישים שנה לאחר כינונה של מדינה יהודית עצמאית. ברשימתו "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, תקף אחד העם את ניסיונותיהם של הוגים יהודים-צרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים, שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה". גם כאשר הגנו על זכויותיהם שלהם, עשו זאת יהודי צרפת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים:

אין זו חרפה נוראה, חרפה הקשה ממוות, כשצריך אני להוכיח תחלה, כי סכנתי נוגעת לאחרים, להמין האנושי, כאלו 'דמא דידי לא סומק' אלא אם כן מעורב הוא בדם אחרים, כאלו המין האנושי הוא איזו בריה בפני עצמה, שאין לי חלק בה, ולא שם הקבוץ לאישי המין, שגם אני אחד מהם? ("עבדות בתוך חירות", כל כתבי אחד העם, הוצאת דביר, 1947, עמ' סה. נדפס במקור ב"המליץ" ב'-ד' אדר-ראשון תרנ"א)

 

התרפסותם של יהודי צרפת לא נבעה יש מאין. אחד העם מונה שלוש אמונות שרווחו בקרב יהודי צרפת בפרט, ויהודי מערב אירופה בכלל, ושהאמונה בשלושתן יחד יצרה את מצוקתם האידיאולוגית: "מצד אחד", כותב אחד העם, "אין ישראל רשאי להיות אלא כנסייה לשם שמים". כלומר, יהודי מערב אירופה מאמינים כי התוכן היחיד שיכול להוות תוכן יהודי הוא דתי. "מצד שני, הנה הקשר השמימי הזה נתרופף ביותר", היינו, היהודים המערב אירופים התרחקו מן הדת ומתכניה. "ומצד שלישי, וזהו העיקר, הם מרגישים בלבם, למרות כל אלה, כי עברים הנם ועברים יחפצו להיות". למרות שלדידם היהדות היא דתית במהותה, ולמרות שהם אינם דתיים, חשים יהודי מערב אירופה כי עודם יהודים.

שלוש אמונות אלו יוצרות טרילמה. שלושתן אינן יכולות להיות אמיתיות בו בזמן: לגבי כל שתיים מתוכן, אם הן אמיתיות משתמע שהשלישית שקרית. אם יהודי ההשכלה הינם יהודים שאינם דתיים, אזי ייתכן תוכן יהודי שאינו דתי. אם יהודי ההשכלה הינם יהודים ולא ייתכן תוכן יהודי שאינו דתי, אזי יהודי צרפת אינם רחוקים מן הדת כפי שהם חשים או חושבים. אם אין תוכן יהודי מלבד תוכן דתי, ויהודי צרפת אינם דתיים כלל וכלל, אזי הם אינם יהודים.

יהודי צרפת השקיעו מאמצים אדירים על מנת ליישב את המתח הרעיוני העולה משלוש אמונות אלו. רבים מהם ניסו למצוא אותו מרכיב יהודי שאינו דתי שיוכל להביא מזור למצוקתם. אך יהודי מערב אירופה נלכדו בין גדרות ההיגיון וקיוו לזכות במעט אוויר לנשימה באמצעות הכרה ציבורית וממסדית בזהותם ובכבודם. כה נואשים היו, שהסכימו לאמץ הגדרות אנטישמיות כדי לפטור את עצמם מן האִלמוּת שאחזה בהם אל מול חידת זהותם. 

ב. האנציקלופדיה היהודית: מתקנים 'אי-הבנות' אנטישמיות

דוגמה לתלות היהודית בנקודת המבט האנטישמית אפשר למצוא באנציקלופדיה היהודית, אשר יצאה לאור בתחילת המאה ה-20, כשברקע עמדה פרשת דרייפוס. אחת ממטרותיה העיקריות של האנציקלופדיה היתה להיאבק באנטישמיות על-ידי הפצת עובדות המציגות את פניה החיוביים של היהדות ומפריכות שקרים אנטישמיים נפוצים. בפתח הדבר לאנציקלופדיה, אשר כרכיה הופיעו בזה אחר זה במשך השנים 1901-1906 ואשר הקיפה את כל תחומי הידע הנוגעים ליהדות וליהודים, מסבירים העורכים את הצורך במפעל שאפתני זה:

ההיסטוריה היהודית היא ייחודית ולכן נתונה במיוחד לאי-הבנה. היהודים חשים זיקה עזה למסורות הלאומיות שלהם, ועם זאת, בתפוצתם הם קוסמופוליטיים, גם בנוגע לתפיסתם את החובה העולמית וגם בהשתתפותם בקידום הכללי של המין האנושי. אחת ממטרותיה של האנציקלופדיה היהודית היא להציג את שני הפנים של אופיים של היהודים.

(The Jewish Encyclopedia, Vol. 1, Isidore Singer ed., 1901, Preface) תרגום שלי

 

גם כאן אפשר לאתר את אותו ניסיון "לשדל" את הגויים, שעליו הצביע אחד העם עשור קודם לכן. כשהם מציינים את "אי-ההבנה" של ההיסטוריה היהודית, עורכי האנציקלופדיה רומזים לאמוּנוֹת האנטישמיות הרווחות בתחילת המאה ה-20. לשון המעטה זו היא דוגמה נוספת למה שאחד העם רואה ככניעה לאנטישמיות, כהתרפסות. עורכי האנציקלופדיה משתדלים להדגים כי השוֹנוּת היהודית היא שונות "חיובית", אשר תורמת להיסטוריה האנושית ולא מסכנת אותה. בכך הם משחזרים את הטענה שטובת הגויים תלויה בטובת היהודים ולכן, ממניעים תועלתניים ובלתי תלויים בזכויותיהם של היהודים כבני אדם שווים, על הגויים לקדם את טובת היהודים.

 לדידו של אחד העם, עצם קבלת טענת השונות – אשר עומדת בבסיס טיעון זה – היא קבלת עיקר טענתם של האנטישמיים. העובדה שאחד המיזמים השאפתניים ביותר בהיסטוריה לסיכום סך הידע אודות היהדות והיהודים נוצר על ידי יהודים על מנת לפייס שונאי יהודים, מעידה על אי-הכרה עצמית ופחד אמיתי מנידוי.

כך מגיב אחד העם לספרו של מקס נורדאו "ד"ר כהן", שבו גיבור הספר נהרג בדו-קרב על מנת להציל את כבודו היהודי המחולל:

אינני צריך לבאר כמה מתנגד המעשה הזה ליסודי המוסר הלאומי שלנו, כלומר, לא רק למצוות הדת, כי אם לעצם הרגש המוסרי החי בלבנו. עמי אירופא בכללם – מלבד איזו חכמים וסופרים יחידים – לא יוכלו עד היום להשתחרר מן המושג הגס הזה, שהחרפה אשר יחרפונו אחרים מטילה חובה עלינו למחותה בדם. אבל היהודי האמתי, שהמוסר הלאומי הוא המניע את מיתרי לבבו, יודע ומרגיש בנפשו, כי קולטורא בת אלפי שנה מרוממת אותו גבוהה גבוהה על מעשה-פרא כזה, שארית הבערות והאכזריות של ראשית ימי הקדם, ו'רגש הכבוד' שלו במקומו מונח ולא יפגם אף במשהו על ידי חירופיו של איזה בער. הוא יענה עליהם במבט אחד של בוז וילך לו לדרכו.

(אחד העם, "המוסר הלאומי", כל כתבי, קסב-קסג, ההדגשה במקור במילה 'שלנו' בשורה הראשונה).

 

עצמאות וחירות, על-פי אחד העם, הן חוסר תלות בברכתם של זרים. הדרישה להכרה, אשר חבויה בשפת הזכויות, היא לדידו ביטוי לחולשה, לאי-הכרה עצמית או לתלות של ההכרה העצמית היהודית בהכרה מצד גורם שאינו יהודי.

 

ג הרצל והתשובה הבלתי-אפשרית לשאלה היהודית

בעקבות הרצל, ישראלים רבים נוהגים לחשוב שמדינת ישראל מהווה פתרון ל"צרת היהודים". מתוך המסקנה שלא ניתן לנצח או לעקר את האנטישמיות, הגיע הרצל למסקנה שצריך להימנע מן האנטישמיות, כלומר, להתרחק מאנטישמים. אותם אנשים שלא הצליחו לנטרל את השנאה האנטישמית כלפיהם – היהודים – הם שיבואו לארץ המערבית שתוקם בלבנט. גם הצורך בביטחון וגם הצורך בתשובה פשוטה ונהירה לשאלה 'מיהו יהודי?' יבואו על סיפוקם בהקמת מדינה אחת:

ישראל תספק ביטחון, והאנשים שלהם ישראל תספק ביטחון יהיו היהודים. כך תפתור ישראל גם את הצורך לנמק את יהדותנו וגם את הצורך לשמור על חיינו. אלא שעל מנת לפתור שתי בעיות בוערות אלו, העמיד הרצל את המרכיב היהודי בזהות הישראלית על בעיית הביטחון היהודי:  "אנחנו עם – האויב, שלא ברצוננו, עושה אותנו לכך... במצוקה אנו עומדים יחד" (ת' הרצל, מדינת היהודים, תרגם מ' יואלי, ירושלים 1978, עמוד 21).

הרצל הציע קבוצה מוגדרת של עובדות המשייכות אדם לקבוצת היהודים: יהודים הם מי שנרדפים על ידי אנטישמים. ככאלו, הם חולקים אינטרס משותף להגן על חייהם ולכן יפעלו יחד להגשמת שאיפה זו. הרצל החליף את הציוויים היהודים, שמקורם ביהודים, בתכונות יהודיות תיאוריוּת, שמקורן במבט חוץ-יהודי, אירופי. כמו יהודי צרפת לפניו, גם הרצל עשה מאמצים לטעון כי טובת היהודים היא טובת הגויים על מנת לזכות בהכרת העמים: "העולם בשחרורנו משתחרר, בעושרנו מתעשר ומתגדל בגדולתנו. ומה שאנו ננסה שם רק למען שגשוגנו שלנו יפעל פעולה אדירה ומאשירה לטובת כל בני האדם כולם" (הרצל, מדינת היהודים, עמ' 75).

היהדות של הרצל מבוססת על שנאת היהודים האירופית ומוּנעת מחששם של יהודים חילונים כי אם יציעו תכנים יהודיים יגלו שדתיות חבויה בין קפליהם. שנאת היהודים היתה מוחשית ליהודים המערב-אירופים באותה מידה שרגש השייכות היהודי היה מוחשי להם; לזה כמו לזה לא היה ליהודים הסבר. הרצל, שזיהה את הפוטנציאל הגלום בשילוב שני אלו, מזג לרגש השייכות היהודי את מרכיב הפרנויה ויצר תרכובת שהיוותה כוח מניע אדיר. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, שואת יהודי אירופה הכתירה את אותה הפרנויה למלכת היהודים.    

בבסיס הרעיון הציוני-ישראלי עומד אפוא ניגוד מביך. היהודים מקימים מדינה כדי לזכות, סוף סוף, בחיים נורמליים ובטוחים, ב"שלום וביטחון", ובו בזמן גורסים כי העובדה היחידה המשותפת לכל היהודים באשר הם היא היותם נרדפים עד חורמה. שאיפת היהודים לביטחון חותרת תחת הגדרתם העצמית כחסרי ביטחון. ולכן, כשיהיה לישראלים ביטחון כבר לא יהיו יהודים, וכל עוד יהיו הישראלים יהודים לא יהיה להם ביטחון.

 

ד. אחד העם: מה השאלה?!

נהוג להבין את משנתו של אחד העם כפתרון נוסף למשבר הזהות היהודי-חילוני. בכתביו, אחד העם מציע תוכן יהודי שאינו דתי אלא מוסרי, ערכי, ובכך כופר באמונה הראשונה בטרילמה – כי לא ייתכן תוכן יהודי שאינו דתי (ראו, במיוחד, מאמרו "המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, דביר, 1947, עמ' קנט-קסג. המאמר התפרסם ב-1899). אף על פי כן, ברשימה "עבדות בתוך חירות", אחד העם מנטרל את החידה בלי להציע תוכן יהודי לא-דתי ובלי לכפור באמיתותה של אף אחת משתי האמונות הנותרות.  

אראה ואשאל לעצמי: המקנא אני בזכויותיהם של אחינו אלה (היהודים המערב-אירופים, ע.נ)? ואענה באמת ובתמים: לא ולא! לא הן ולא שכרן. אני, אם זכויות אין לי, לא נתתי גם נפשי תמורתן; אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי.... וחירותי זאת הרוחנית – ילעג לי מי שירצה – לא אחליפנה ולא אמיר אותה בכל הזכויות שבעולם (שם, עמ' סח-סט)  

 

אנסה להסביר את פתרונו של אחד העם, כפי שאני מבין אותו. ישנם שני אופנים שבהם ניתן לפרש את הדרישה הרבנית לקיים מצוות. לפי פירוש אחד, הדרישה הרבנית לקיים מצוות עונה על השאלה 'מיהו יהודי?'. המצוות, לפי פירוש זה, טעונות בכוח מדיר משום שמי שאינו עומד בדרישה הרבנית מוּצא מקהל היהודים. על פי פירוש אחר, המצוות עונות על השאלה 'מיהו יהודי 'טוב'?', או, 'מה על יהודי לעשות?'. הבנה זו של המצוות יוצקת בהן כוח מנחה או מכוון. כדי להדגים את ההבדל בין שני הפירושים, ניתן לתאר מצב שבו היהודים כולם אינם מקיימים מצוות, וככאלו הם אכן ייחשבו יהודים 'רעים', אך מהיותם יהודים 'רעים' לא ישתמע שהם מודרים מן היהדות.

החיפוש היהודי אחר רכיב יהודי שאינו דתי מוּנע מפירוש הציוויים הדתיים כמגדירים ומדירים. גדרות הדת, על פי פירוש זה, שמרו על היהדות מפני התבוללות משום שקבעו בבירור 'מיהו יהודי'. אם לא תוקם גדר חדשה, היהדות תרעה בשדות זרים וזרים ירעו בשדותיה, עד שהיהודיות תחלוף מן העולם. אך ייתכן שאין זה תפקידן של המצוות להגדיר ולהבדיל בין יהודים ללא-יהודים. ייתכן שתפקידן הוא להנחות יהודים כיצד לחיות את חייהם. על פי פירוש זה של המצוות, התרחקות מן הדת אינה מאיימת על היהדות, אלא מפנה מקום לאידיאל יהודי אחר, לתשובה שונה לשאלה 'מה עלינו לעשות כיהודים?'.     

ב"עבדות בתוך חירות", אחד העם מתגבר על המצוקה היהודית-חילונית על ידי כפירה בשאלה 'מיהו יהודי?'. הוא אינו מבין "כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי". על-ידי ערעור תוקפה של שאלה זו, אחד העם מגחך את הצורך לנמק את הזהות היהודית ולהצביע על תכונה יהודית שאינה דתית. אם תפקידו העיקרי של תוכן יהודי הוא להנחות ולא להגדיר, אזי תכונה תיאורית לא יכולה למלא את מקומן של המצוות הדתיות, משום שתכונה תיאורית (כמו  "היהודים הם אנשים שהחברה האירופית רואה בהם יהודים") אינה מנחה או מכוונת לפעולה או לאורח חיים. היהדות שנתרחקה מן המצוות אינה זקוקה לתכונות יהודיות חדשות, היא זקוקה לשאיפות יהודיות חדשות. 

 

חשוב להדגיש שהשאלה 'מיהו יהודי?' איננה חסרת מובן כשלעצמה. זו שאלה מעניינת במובנים רבים הנוגעים לידע שלנו אודות מושגים, זהויות ודתות. טענתו של אחד העם, על פי הבנתי, היא שהעניין בשאלה 'מיהו יהודי?' איננו עניין יהודי באופן מיוחד, אלא עניין אינטלקטואלי גרידא. אם אנתרופולוג יגיע למסקנה שמי שאינו מקיים את מצוות הדת היהודית איננו יהודי, אז כל יהודי חילוני יהווה דוגמה נגדית שתאלץ את האנתרופולוג לשנות את מסקנותיו. היהודים שאינם מקיימים מצוות ישפיעו על עמדותיו של המדען; קביעותיו של המדען לא ישפיעו על יהודים שאינם מקיימים מצוות.

במובניה האינטלקטואליים, אין לשאלה 'מיהו יהודי?' כוח מדיר, משום שהתשובה לה אמורה לתאר את האופן שבו משתמשים במושג 'יהודי' ולא להשפיע עליו. גם אם יהודים הם אלו אשר מביעים בשאלה זו עניין אינטלקטואלי, הם אינם עושים זאת כיהודים, אלא כחוקרים או אנשי מדע ורוח, המתעניינים בשאלה הנוגעת לזהות קולקטיבית מסוימת. לא כך הדבר כאשר שאלה זו נשאלת מתוך היהדות. במקרה זה, הקביעה כי אדם אינו יהודי במידה שאינו מקיים מצוות משפיעה על השימוש במושג 'יהודי' ועל האנשים המחשיבים עצמם יהודים.

פרשנות הציוויים היהודים קובעת את אופי השאלה עימה היהדות מתמודדת. מראשיתה, המחשבה היהודית-חילונית עסקה בקדחנות בשאלה 'מיהו יהודי?', או 'מה עושה אותנו ליהודים?', והבינה את השאלה המכווינה, 'מה עלינו לעשות כיהודים?', כנגזרת מהתשובה לשאלה הראשונה. ב"עבדות בתוך חירות", טוען אחד העם כי העבדות הפנימית של היהודים החילונים היא תוצאה של פרשנות מוטעית זו.

היהודים שפירשו את הרגש הדתי כמרכיב היהודי היחיד בזהותם, אימצו את השנאה שרחשו כלפיהם האירופים ויצקו אותה אל החלל המאיים שנפער בזהותם עם התרופפות הרגש הדתי. הם נזקקו ליחס השלילי כלפיהם משום שראו בו חלופה לציוויים הדתיים ששמרו על יהדותם, על פי הבנתם. לכן, פירוש הציוויים הדתיים כתנאי ליהדות ולא כאידיאל יהודי, הוא שהביא למה שאחד העם כינה "שפלות הרוח" של יהודי צרפת.

 

ה. זמן יהודי חדש?

ביצוּר גבולות היהדות על חשבון שאיפותיה, אותה אי-הבנה שאיפיינה את תהליכי החילון היהודים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, צצה שוב ושוב גם בהגות החילונית של ימינו. אנו יכולים למצוא משהו מאותו הטון שעורר את חמתו של אחד העם במבוא שכתב פרופ' ירמיהו יובל למיזם בעריכתו, "זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי". יובל כותב: "בימינו ממשותה של התרבות החילונית אינה נתונה לשאלה; היא נוכחת בכל מקום, ופיזורה חופף את פיזורו של העולם היהודי החילוני שהוליד אותה. אבל איך נבין את משמעותה של תרבות יהודית חילונית?" (זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני – מבט אנציקלופדי, עורך ראשי: ירמיהו יובל, כרך ראשון, עמוד XVII-XVI).

 בשונה מיהודי צרפת בשלהי המאה ה-19, יובל אינו מתוודה על רגש השייכות היהודי אלא מתגאה בו; אך בדומה להם, הוא מתייגע למצוא הסבר לרגש השייכות. יובל מתאמץ לענות על אותה שאלה בלתי-אפשרית שטרדה, לשווא, את יהודי מערב אירופה בשלהי המאה ה-19:

הדרישה השגרתית להשיב על השאלה 'מיהו יהודי' על ידי קבוצה        מגדירה ומחייבת של תכנים ואמונות מציגה את השאלה מראש בתבנית דתית; ומכיוון שהיא מצפה לקבל תשובה כעין-דתית, אי אפשר לתת לה תשובה חילונית שתתאים למונחי השאלה. להיות יהודי אין פירוש הדבר להחזיק באמונות מסוימות או לקיים פולחן זה או אחר, אלא להשתייך, מרצון או מכוח העובדות, לקבוצה ההיסטורית והעכשווית של היהודים. מי שמכיר בשייכות אקזיסטנציאלית זו ומאשר אותה, עשוי להוסיף לה רובד אישי בעל משמעות רבה יותר. (שם, עמוד XVII)

 

במקום לכפור בשאלה "מיהו יהודי?", משתדל יובל לכפור בתשובה השגרתית לה. לפי יובל, להיות יהודי הוא "להשתייך, מרצון או מכוח העובדות, לקבוצה ההיסטורית והעכשווית של היהודים". אך אם ניתן להשתייך לקבוצה זו רק על סמך "כוח העובדות" אזי אדם יכול להיות יהודי גם אם אינו רוצה להיות יהודי, ואולי אף במקרה שהוא רוצה לא להיות יהודי. אם ישנן עובדות מסוימות שקובעות כי אדם הוא יהודי, אזי ישנה "קבוצה מגדירה ומחייבת של תכנים" העונה לשאלה "מיהו יהודי?" ולא ברור באיזה מובן יובל מציע תשובה שונה מן התשובה השגרתית שנגדה הוא יוצא. אם אין עובדות מסוימות שעושות אדם ליהודי, אזי לא ברור באיזה מובן עובדות משייכות אדם לקבוצת היהודים. כך או כך, יובל אינו מציע תשובה מספקת לשאלה "מיהו יהודי?".

גם יובל, כמו יהודי צרפת וכמו עורכי האנציקלופדיה היהודית, מדגיש את תרומת היהודים לתרבות האנושית, לא כאידיאל שראוי שיהודים ישאפו לו, אלא כעובדה היסטורית ההופכת את השונות היהודית לשונות חיובית, המהווה טעם לתמיכת העולם ביהודים. בראיון לעיתון הארץ, ב-16.5.2007, מסביר יובל מדוע גם וודי אלן, פרנץ קפקא, מארק שאגאל וחיים סוטין נכללים בסדרת הספרים שערך: "חוויה יהודית בכל זאת משתקפת בעבודתם". "את היהודיות רואים בתוך הרקמה של היצירה". כמו כן, למרות ש"ברחו מהדת והלאום היהודים", יובל כולל גם את טרוצקי ומארקס בקהל היהודים, משום שהיתה בעבודתם ה"שאיפה שמבטאת את הזרות של היהודים, את חוסר ההשלמה שלהם עם הסביבה הנוצרית, ובעיקר חזון משיחי יהודי מסוים". יובל רואה גם בפרויד יהודי ומציין כי "רבים אמרו שהפסיכואנליזה היא מדע יהודי, ובאמת החריגה הקיצונית מן המוסכמות נובעת מהמצב היהודי - מצב מנוכר שלא איפשר להיות שותפים למוסכמות. המצב הזה כן איפשר להתעקש על תגליות בלתי קונוונציונליות, יותר מאשר לאחרים". יובל משתמש בדוגמאות אלו על מנת להדגים איזו שונות יהודית מהותית, שעל אף שקשה לשים עליה את האצבע ניכר שהיא מקנה ליהודים את  סגולותיהם המיוחדות.  

יהודי צרפת נדרשו למושג ה'סיבה התכליתית', שרווח בעיצומה של המאה ה-19, וטענו כי כל עוד תכליתו הקוסמית של העם היהודי – להפוך את שאר דתות העולם למונותאיסטיות – לא מומשה, ישנה הצדקה להגדרתם העצמית כיהודים. יובל נדרש לרעיונות אקזיסטנציאליסטיים שהיו נפוצים בעיצומה של המאה ה-20 ועונה, במידה הגונה של ערפול, כי אדם הוא יהודי מתוקף "מצב קיומי-היסטורי הקודם לכל אידיאולוגיה" (זמן יהודי חדש, כרך ראשון, XVII). במקום להציג אידיאל יהודי, יובל, כמו יהודי מערב אירופה יותר ממאה שנים לפניו, נדרש להסברים מסורבלים ובלתי-בהירים על מנת לטעון בתוקף, שוב ושוב, שהוא יהודי.

 

ו. חברון: מבחן זהוּת

עיסא עמרוּ שכר בית בפאתי שכונת תל-רומידה בחברון. לפני הבית עומד עץ זית ענק שתחתיו אפשר לשבת ולהתבונן בנוף: שכונת אברהם אבינו, מערת המכפלה, רחוב השוהדא, הקסבה. בעלי הבית המקוריים פינו אותו כמה שנים קודם לכן, כשהחליטו שנמאס להם מהמכות, מהאבנים, מהקללות ומהוונדליזם שהופנו כלפיהם מצד דיירי השכונה היהודים. לזמן מה צה"ל השתלט על המבנה ועשה בו שימוש לצרכים ביטחוניים. לבסוף המבנה עמד נטוש.

 עיסא החליט למצוא את המשפחה שהבית היה בבעלותה ולשכור את הבית. ידענו שהמתנחלים לא יתנו לזה לעבור בשקט, אבל לקח להם כמה זמן להבין מה קורה – מי היה מאמין שפלשתיני ישכור בית בשכנות לברוך מרזל? הבית היה במצב גרוע ונדרשו עבודות שיפוץ רציניות. בשבוע הראשון לשיפוץ דאגנו שבכל רגע נתון יהיו ישראלים-יהודים עם מצלמות וידאו במקום, כדי למנוע ניסיונות תקיפה מצד המתנחלים. חיילי צה"ל מרגישים פחות נוח להתעלם מתקיפות של פלשתינים, כשלצד הפלשתינים עומדים אזרחים ישראלים-יהודים.

בעוד שהחיילים יודעים שאסור להם להגן על פלשתינים מפני יהודים, הם לא יכולים להתעלם מאלימות המופנית כלפי אזרחים ישראלים. כשישראלים מתקיפים ישראלים העניין הופך מבלבל וקשה יותר לכולם (חוץ מלפלשתינים, שחשים פחות חסרי אונים מבדרך כלל), ואי-צדק שמבלבל ומקשה עדיף על אי-צדק שלא מפריע לאף אחד. זה, פחות או יותר, ההיגיון שלנו. חילקנו משמרות ליד הבית של עיסא. הנחנו כמה מזרנים ושקי שינה מתחת לעץ הזית. מישהו אמר שזה רגע היסטורי כי עיסא הוא המתנחל הפלשתיני הראשון.

הגענו שלושה אנשים, ביום השלישי לעבודות השיפוץ, בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, להחליף את החברים ששהו שם משעות הצהריים. החנינו את הרכב ליד מערת המכפלה ועלינו ברגל ברחוב השוהדא לכיוון תל-רומידה. חבורה של ילדי מתנחלים, בני ארבע-עשרה או חמש-עשרה, הבעירו מדורה ושרו שירים מול בית הדסה. כשחלפנו על פניהם, הם הפסיקו לשיר ומיהרו אלינו.

- "את מי אתם מחפשים?", שאל אחד הנערים הבוגרים יותר.

- "אנחנו הולכים לבקר חברים שלנו", אמרנו, ממשיכים ללכת.

- "איפה הם גרים?", הוא המשיך במבט חשדני. כל חבורת הנערים המשיכה לעקוב אחרינו.

- "פֹּה", הצבענו אל ראש הגבעה, "בתל-רומידה". המתנחלים נראו מבולבלים.

- "רגע, רגע, איזה משפחה אתם הולכים לבקר?", שאל אחד אחר, צעיר יותר.

- "סתם, חברים פה בשכונה", הגברנו את קצב ההליכה.

- "רגע, נו! רגע!", אחד המתנחלים פנה אל חבריו, סימן להם להקשיב. הסתובב אלינו.

- "תגידו, אתם מטורפים?" הוא נזעק, "ללכת ככה באמצע הלילה בחברון?! הערבים ירצחו אתכם! ישחטו אתכם! זה לא מקום להסתובב בו ככה. בטח לא באמצע הלילה!".

- "זה בסדר ", חייכנו בביטול והמשכנו ללכת.

הנער שהזהיר אותנו נראה שמח. כאילו ניצח בהתערבות.

-"אמרתי לכם שהם שמאלנים!", הוא אמר לחבריו המתנחלים.

 

המתנחל צדק: אנחנו שמאלנים. או, נכון יותר, יהודים ישראלים שפועלים נגד הכיבוש. כשניסה להפחיד אותנו הוא נעזר בסוד ידוע: רק שמאלנים ומתנחלים – יהודים-ישראלים שפועלים נגד הכיבוש ויהודים-ישראלים שפועלים בעד הכיבוש – לא מפחדים מערבים. ישראלים רגילים, גם אם היו מציעים להם כסף כדי להסתובב בחברון באמצע הלילה, לא היו מסכימים לעשות זאת (אלא רק כחיילי צה"ל). המתנחלים והשמאלנים הם שתי קבוצות שהשתחררו זה מכבר משפלות הרוח הישראלית. אלה קבוצות הנאבקות זו בזו משום שכל אחת מהן מנסה לקדם ולהגשים עתיד יהודי שונה, המבוסס על ערכים שונים בתכלית.

 אם המתנחלים מבקשים להביא את המשיח ולשרת חזון דתי, שכרוך בהבחנה גזעית ברורה ואשר אלימות היא חלק מהותי מהגשמתו, השמאלנים פועלים על בסיס עקרונות מוסר שוויוניים ומבקשים לחתור תחת מערכת המשמרת ומקדמת פגיעה בחפים מפשע על בסיס גזעי. אף קבוצה לא טוענת ברצינות שהקבוצה האחרת איננה יהודית, אלא רק כאמצעי רטורי להבעת שאט נפש. כל קבוצה טוענת כי הקבוצה האחרת מזיקה ומסוכנת ליהודים ולעתיד שראוי שיהודים ישאפו לו.

 'ישראלים רגילים', שמפחדים מדי ולכן מעדיפים לא לפגוש ערבים, אינם משתתפים במאבק. ישראלים רגילים עושים מה שהם עושים משום ש'אין ברירה אחרת' ולא משום שישנם סיכונים שראוי לקחת. ישראלים רגילים אינם מגשימים את שאיפותיהם או את ערכיהם כיהודים או כישראלים, אלא מגיבים לאירועי השעה כיהודים או כישראלים. ישראלים רגילים נוחים לתמרון משום שאין להם שאיפות כקבוצה, ומשום שפחד הוא חלק מהותי מהוויתם. ליהודים ישראלים רגילים יש מדינה ריבונית שתחתיה מסתתרת עבדות רוחנית.                       

 

ז."ישראלי אמיתי לא משתמט" – דעיכתה של הישראליות, שוּבה של העצמאות

מבעד לפרפורי גוויעתה של היהדות הישראלית הנרדפת, הנאחזת באויביה על מנת לשוב ולהיאבק בהם, אפשר כבר לזהות קבוצות וקהילות של יהודים-ישראלים שאינם משועבדים לפחד. יהודים שיהדותם מובנת מאליה ושמאמציהם העיקריים מופנים לקידום העתיד היהודי הראוי בעיניהם. מי שרוצים עצמאות, ולא רק מדינה, צריכים לבחור צד.

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
22/05/2018
כנסים נופשים ואירועי תרבות
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד