מניו יורק לתל אביב דרך לבנון
מניו יורק לתל אביב דרך לבנון

 

 

ברחתי. זה לא היה אקט של גבורה. זה היה אקט של בחירה בחיים שהאמנתי שיהיו הרבה יותר טובים אם רק אהיה במקום אחר. עכשיו אני כאן. זה הבית שלי וזה זמן משבר

 

ליאור ששון, בן 29, הוא עורך אתר מגזין גברים באתר msn

 

בגיל 18 ברחתי מכאן. בגיל 28 חזרתי. זה בערך הסיפור שלי. אין כאן אמת גדולה או סבוכה מדי. סבא וסבתא שלי מצד אבא היו ניצולי שואה, עלו לכאן, הקימו מדינה, סבא מת, סבתא נשארה לבד במושב וגידלה ילדים ועופות. סבא וסבתא מצד אמא עלו מטוניסיה וויתרו על הרבה כסף. גידלו חמישה ילדים בדירת 2 חדרים בבאר שבע, והספיקו למות עד שהייתי בן 7. אבל אני זוכר אותם, וכותב עליהם, ועל בית הכנסת שהיה מרוחק 20 מטר מהבית שלהם, ועד היום כשאני מבקר באזור בטעות, זה תמיד בטעות, אנשים עדיין יספרו לי שסבא היה צדיק. אני נוטה להאמין להם. זה תמיד היה יותר נוח ככה.

 

ויש גם אבא ואמא. הם הכירו כשהוא בא לבקר את אח של אמא שלי והיא הגישה לו צלחת קוסקוס. שנה אחר כך התחילה מלחמת יום הכיפורים. אבא הלך לחזית, חזר לחתונה, חזר לחזית, המלחמה נגמרה, ואחותי הגדולה נולדה. מאז עברו 35 שנים. במשך כל התקופה הזו אמא עובדת בבית משפט. אבא היה איש צבא הרבה שנים עד שאמא אמרה לו שיותר חשוב זה הילדים והוא עזב, והתגלגל בין עבודות, והם הרוויחו מספיק כסף כדי לעזוב את באר שבע כי הם רצו חינוך יותר טוב לילדים. אז גדלתי בלהבים, למדתי בבתי ספר טובים ושנאתי כל רגע, התגייסתי לצבא ושנאתי כל רגע, טיילתי בעולם, למדתי באוניברסיטה ועברתי לתל אביב. סיפור רגיל.  בערך.

 

אני זוכר את עצמי, חודשיים לפני שחרורי מהצבא, נוסע לבוש מדים בפורד אמריקאית ישנה בדרך הביתה, מקשיב לברוס ספרינגסטין שר על מקומות קטנים שחייבים לברוח מהם, שותה קוקה קולה, מעשן מרלבורו, ואז מגיע לחדר, פושט את המדים וקורא את "בדרכים" של ג'ק קרואק ומפחד, מת מפחד, שהספר ייגמר ואני עדיין אהיה חייל.

אז, להיות חייל היה נראה לי עול. לא רציתי למות. לא חשבתי שיש סיבה טובה למות. מלחמות, אז והיום, היו אולי מוצדקות, אבל שייכות למנהיגים שלא הייתי יכול להסתכל להם בעיניים. שלא האמנתי להם. וכל עוד הם אלה שנתנו את ההוראה, שהכריזו על מלחמה, המלחמות האלה לא היו שייכות לי. המלחמה היחידה שלי היתה למען האנשים שאני אוהב. משפחה, כמה חברים, ובחורה אחת. תמיד אמרתי, שאם המלחמה תגיע לסף ביתי, אני אלחם. בזה זה נגמר. לא היה לי טוב למות למען ארצנו.

 

ריימונד קארבר כתב פעם: "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה. שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות - הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

"אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלה, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך - רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו רגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום"

 

קראתי את הטקסט הזה בפעם הראשונה, כשהייתי בן 22. ידעתי אז הרבה דברים על עצמי, והיו לי מעט מאוד אפשרויות לנסח את זה. כתבתי אז הרבה. כל הזמן. שירים, פרוזה, מסות. את רובם לא פרסמתי. כתבתי רק כדי לכתוב. כדי ללמוד איך כותבים. כדי לנסות להסביר לעצמי במילים את הדברים שידעתי רק לפי הרגשה.

בגיל 28, יומיים לפני שעברתי לתל אביב, עשיתי סדר בחדר השינה שלי בבית הוריי ומצאתי את הטקסטים שכתבתי לאורך השנים. חלקם היו טובים, אני מעיד על עצמי. חלקם היו גניבה ספרותית מביכה מסופרים שאהבתי כמו קארבר, כמו קרואק, כמו סאלינג'ר, ובעיקר לאונרד כהן. אבל זה לא היה הדבר הבולט בטקסטים האלה. מה ששמתי לב אז היה שאף אחד מהטקסטים שכתבתי אז לא היה שייך לכאן. למקום הזה. למציאות שמסביבי. לשפה שבה כתבתי וחשבתי.

 

אני נוטה להסתכל בסלחנות על התקופה הזו. הייתי ילד ושאלתי שאלות וחיפשתי תשובות. זה היה ניסיון למצוא היגיון, נחמה, או אולי רק מקום לברוח אליו בתוך הכאוס שהתרחש סביבי. השנה אז היתה 2001. ברקע התנהלה מלחמה שאף אחד לא הסכים לקרוא לה מלחמה. במקום זה כינו את זה מציאות דפוקה ולימדו אותנו להתרגל גם אליה. אוטובוסים עפו באוויר, ארוחות צהריים במסעדה נגמרו ביחידות זק"א שמורידות חלקי גופות מהקירות בשפכטל, כל ביקור בקניון היה התקף חרדה הורי, ואנשים היו מחוברים לאינפוזיית חדשות תמידית.

בניגוד למדינה, ובלי שום אקט של גבורה, קרסתי בתוך כל זה. קרסתי כי האמנתי שזו דרך לא נכונה לחיות. שיש ברירה. גם אם היא הרסנית. גם אם היא לא הומנית. הייתי ילד ופחדתי. לא הבנתי למה לא מפציצים את עזה. למה לא חותמים שלום. למה שולחים את בן הדוד שלי, שאני אוהב כמו אח, והוא רק בן 19, לסמטאות של ג'נין בלי לעשות שום ניסיון אמיתי לתת לו הגנה, רק כי זה לא מצטלם טוב בתקשורת.

 

בגלל זה אהבתי כל כך את הטקסט של קארבר. אמנם החיים שלי מעולם לא ענו להגדרה של "גיהנום", אבל מעולם לא עזבה אותי התחושה שאני זר. זר בביתי שלי. הדברים היחידים שהפכו אותי חלק מהמקום היו המשפחה שלי, הדת, השם, השפה, השואה, המלחמות. זה היה אמור להספיק אבל זה לא.

מעבר לכל הרעיונות הגדולים וההיסטוריה, יש חיים שמורכבים מרצפים טריוויאליים שכוללים עבודה, בית, חברים, זוגיות, שיגרה ועוד משהו עדין, חמקמק, בלי קיום ממשי, שהופך את הרצף הטריוויאלי הזה לחיים שראוי לחיות אותם. ששווה להילחם עליהם. רק שבמציאות, כמו שאני ראיתי אותה אז, לא היה כאן שום דבר כזה.

החיים בארץ תמיד סיפקו תחושה של בית ושייכות, וטלוויזיה עם מאתיים ערוצים שעזרה לכולם לשכוח. לשכוח שאיבדנו את הדרך. שהפסקנו להאמין. או לקוות. אפילו המוזיקה התנגנה באקורדים לא נכונים. סופרים עשו לביתם ונגררו לעולם שמורכב מארבעה קירות והרבה יותר מדי דרמות ללא אחיזה במציאות. הכל הרגיש קלסטרופובי, פחדני, ותרן. אף אחד לא כתב את פסקול חיינו כאן. אולי פשוט לא היה מה לכתוב. או למי. 

 

בגלל זה ברחתי. זה לא היה אקט של גבורה. זה היה אקט של בחירה. בחירה בחיים. חיים שהאמנתי שהם יהיו הרבה יותר טובים אם אני רק אהיה במקום אחר. חנוך לוין כבר תיאר את זה טוב ממני בשיר "לונדון". אני החלפתי את לונדון בניו יורק. האמנתי ששם המוזיקה תהיה יותר טובה, הספרים יהיו טובים יותר, המלחמות יהיו הרבה יותר רומנטיות והנשים יותר יפות.

 זה היה פתרון קל והכרחי. במשך שנים קראתי רק ספרות אמריקאית, הקשבתי למוזיקה שנכתבה על כבישים בין לוס אנג'לס לניו יורק, עם עצירה קטנה על הדלתא של המיסיסיפי, ואפילו הבחורות שיצאתי איתן היו ברובן זרות, אורחות לרגע במדינה הזו ובחיים שלי. הספרות, המוזיקה, הנשים, היו המפלט שלי מהחיים כאן. הם היו הגלויה ממקום אחר. מקום שבו רציתי לחיות, ליצור לאהוב.

במשך כל השנים האלה התייחסתי למדינה הזו כמו שילד מתייחס לבית הוריו. זה היה המקום שלי. זה היה הבית שלי. אבל בית הוא מקום שאתה חי בו עד שאתה מספיק בוגר כדי לעזוב, ויחכה לך שם כשאתה מרגשי מספיק מבוגר כדי לחזור. 

 

במבט לאחור, קל לי יותר להודות שאת מרבית שנות העשרים שלי העברתי בלברוח. אבל בזמן אמת, זו לא היתה בריחה. זו היתה האמונה המוחלטת שלי בחיים טובים יותר, אחרים, שלא יכולים להתקיים כאן, כי כאן אין ספרות, אין מוזיקה, אין כבישים פתוחים, אין רוח, אין חיפוש. ואני רציתי את זה. אז, וגם היום, האמנתי שיותר חשוב לדעת לאהוב אישה מאשר לנצח במלחמה. יותר חשוב להיות בן אדם מלהיות צודק. שאם אני אכתוב ספר אחד מושלם,  אולי אציל את העולם. כן, זה רומנטי. אני לא מתבייש בזה. אני רק לא יודע איפה נגמרת הרומנטיקה ומתחילים החיים.

בארץ, מושג כמו "רומנטי", נחשב במקרים רבים תלוש מהמציאות. רומנטיקה כתפיסה, כמהות, במדינה שבנתה אתוס שלם על מלחמות קיום ועצמאות, נחשבת מותרות. אסור לך להיות רומנטי כל עוד יש טילים בשדרות, קטיושות בצפון, חיילים בעזה, עוני, שחיתות, עוולות בלתי נתפסות, חוסר צדק, גזענות. רומנטיקה היא אסקפיזם, האחות הקטנה והפיסחת של נפולת של נמושות.

 העניין הוא, שכשאתה בן 18, 20, 21, או 60, רומנטיקה היא בדיוק הדבר שהופך את החיים שלך ממאבק, לחיים שראוי לחיות אותם. לחיים צודקים. כי גם ביום הולדת 60 של המדינה הזו, המאבק שלנו הוא לא על שלום או ביטחון. המאבק שלנו הוא על חופש, על להיות עם חופשי בארצנו. וזה מאבק אחד, שאף אחד לא נלחם אותו כאן מעולם. או לפחות לקח אותו עד הסוף.

 

התפיסה הזו, היא חלק מאורח החיים הסיזיפי שאנחנו מנהלים כאן. זה משהו שאולי אין לו פתרון אמיתי ונועדנו להמשיך לחלום בזמן שאנחנו נאבקים להישאר בחיים ולגמור את החודש.  אני לא יודע. זה נראה תמיד כמו הבחירה הקלה. זה שיש מלחמה קבועה בישראל עדיין לא מצדיק את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לזרים, את הפערים העצומים במעמדות, את הגזענות, האטימות, או השחיתויות. היא עדיין לא מצדיקה ממשלה שכבר כמעט 20 שנה מתעללת באזרחים שלה ונותנת פרסים לאנשים שהכישרון הבולט אצלם ביצירת קשרים והמצאת דרכים מקוריות לעקוף את המערכת.

היא עדיין לא מצדיקה עיר שלמה שחוטפת יום יום במשך שנים טילים, ולאף אחד לא אכפת כי איפה שהדפוקים גרים, אין מלחמות, רק אירועים. היא בעיקר לא מצדיקה את העובדה שכבר 20 שנה, אנחנו מאבדים בהתמדה את כל הקניינים הרוחניים שלנו בעזרת מיליון ואחד תירוצים ואפילו לא ניסיון אמיץ אחד לתיקון.

 

ולמרות זאת, ולמרות ששום דבר לא השתנה עדיין, אני שוב כאן. חזרתי. את ההחלטה לחזור קיבלתי בזמן שהייתי לבד ברכב בכביש המוביל בין לאס-וגאס לרינו. הייתי בן 25, אחרי מסע ארוך, שני במספר, במקום שתמיד חלמתי להיות בו, וכמו בפעם הראשונה, לא הצלחתי למצוא את המדינה שקרואק כתב עליה. לא כעסתי. אותה אמריקה שחלמתי עליה היתה רק תירוץ למסע, מקום שהוא מספיק רחב ובודד כדי שתוכל להיעלם בו, ומספיק גדול כדי שתמשיך להאמין שמעבר לעיירה הבאה, מעבר למוטל הבא, לכביש שמציע לך תמיד יותר מפנייה אחת, תוכל למצוא את "הפנינה". את החיים האמיתיים. ואם זה לא קרה בפעם השנייה זה יקרה בפעם השלישית.

בינתיים היה שוב זמן לנוח. לעצור במקום. להיות קרוב לבית. אז התקשרתי לחבר וביקשתי ממנו שירשום אותי ללימודים באוניברסיטה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה התחייבתי לעצור במקום אחד, להיכנס לתלם, לדעת שאני הולך לבלות שלוש שנים בבאר שבע, במקום שבו נולדתי ונמצא רק 15 קילומטר מבית הוריי. רק שגם אז, השארתי לי פתח מילוט.  בגלל זה הלכתי ללמוד ספרות אנגלית. זה היה הפשע המושלם. שוב בבית. שוב בהמתנה. שוב מתנהל בין שייכות לזרות. 

אבל גם בפשע מתוכנן היטב, יש דברים שאתה לא לוקח בחשבון. אחד מאותם דברים שלא לקחתי בחשבון היה שאני אתבגר בזמן הזה ופתאום ארגיש שייך. וכאן שוב חוזר המקום של הספרות. ברחתי דרך קרואק, חזרתי דרך יורם קניוק. זה קרה בספר "חיים על נייר זכוכית". קניוק מתאר שם את פרק הזמן בחייו בין גיל 20 ל-30 אותם הוא חי בניו יורק. הוא הגיע לשם אחרי מלחמת השחרור, פצוע, תשוש ורעב. רעב לחיות. רעב להיות.

הייחודיות בכתיבה של קניוק, ואמרו את זה מספיק לפניי, היא היכולת המוחלטת שלו להמציא את החוקים מחדש. העברית של קניוק הייתה האנגלית של קרואק שחלמתי עליה. הוא לקח את השפה העתיקה הזו, המתנגנת בקושי, המחוספסת, והפך אותה לג'אז. פתאום השם שרה שוב נשמע סקסי, פתאום שיר כמו "בערבות הנגב" היה יותר יפה מכל השירים של דילן, פתאום ישראל היתה אחרת.

דווקא משם, מניו יורק, קניוק ידע לזהות את זה. הוא הקים מדינה קטנה בתוך העיר, שיש לה את כל מאפייני התלישות, הנדודים ובאותו זמן, השייכות, שרובנו מנסים להתמודד איתה כאן. בסוף הספר קניוק חוזר לישראל. לתל אביב שלו שבה הוא נולד. אני חזרתי איתו. קראתי גם את הספרים שהוא כתב על שדרות רוטשילד ושואה ומוות.

מאז, אני מנסה כל הזמן. אני קורא הרבה יותר ספרות עברית. לצערי אני לא מוצא אף קניוק אחר. אף אחד שהצליח לתאר את חיינו כאן עם כל כך הרבה תשוקה ורוח חופשית. אבל גם זה בסדר. ספר אחד, סופר אחד, שלימד אותי שגם את החיים כאן, בין מלחמות ועוני ופחדים, אפשר להפוך לג'אז. והוא לא פחות רומנטי ויפה מהג'אז של בירד ופארקר. הוא רק מתנגן אחרת. ובגלל שלג'אז אין חוקים, יש רק נכון או לא נכון. והג'אז של קניוק הוא הדרך הנכונה לכתוב. לחיות. לאהוב. 

קניוק הוא כמעט שריד אחרון לארץ ישראל שלמדתי לאהוב באיחור רב. למדתי על מלחמות העצמאות, והאנשים שהקימו מדינה, וטיפחו אותה ואהבו אותה, וידעו שזה המקום היחיד שיש להם.

 

ואז קרה משהו נוסף. גדול יותר מכל דבר פרטי שקרה לי, אבל זה היה המקום שבו המסע הפרטי שלי נפגש עם המציאות. השנה היא 2006. המלחמה היא מלחמת לבנון השנייה. הייתי בסוף השנה השלישית והאחרונה של הלימודים שלי כשזה התחיל. שלוש שנים שבהן דיברתי אנגלית, קראתי אנגלית, וכתבתי מאמרים על היחסים של וורדסוורת' ואחותו באנגליה של המאה השמונה עשרה. וגם הנשים, כבר אמרתי, אבל זה תמיד חוזר לנשים, גם הן התנהלו באנגלית. רק שבשלב זה, החיים שאותם ניהלתי התבררו כלא יותר מזיכרון מהחיים שעליהם חלמתי.

היו שם ספרות, ונשים, אלכוהול וחופש, אבל אני כבר לא הייתי נוכח שם. פתאום הרגשתי שאני רוצה הביתה. שאני רוצה בית שיגרום לי לחזור אליו. בית שאני אגרום לו להיות מספיק טוב כדי שארצה להישאר בו. רק שהבית הזה, שכל כך הרבה שנים ברחתי ממנו, מתוך ידיעה שיש לי לאן לחזור, כבר לא היה כל כך בטוח. 

מלחמת לבנון השנייה, היתה מלחמה מחורבנת, המלחמה האמיתית הראשונה שהדור שלי חווה, והראשונה שבה גם אם לא הפסדנו, לא בדיוק ניצחנו. פתאום כל הסמלים הישראלים שגדלנו עליהם, כל האתוס הצבאי שגדלנו עליו, התרסק לנו מול העיניים. לאוזלת היד של המנהיגים שלנו הוצמד תג מחיר, והיה לו שם, גיל, פנים, משפחה, וסיפור אישי. פתאום שאלת הקיום שלנו כמדינה הפכה להיות רלוונטית. ההורים שלנו סיימו את פרק המלחמות בחיים שלהם, ועכשיו היה תורנו, וגילינו שלא בטוח שיש לנו מה להציע. והדבר המפחיד לא היה זה שהצלחנו או לא הצלחנו לגרום נזק לחיזבאללה, אלא הניתוק.

זו היתה מלחמה שהתנהלה בלי מנהיגים. בלי מדינה. מלחמה שחיילים הלכו אליה כדי להגן על הבית שלהם, על המשפחה שלהם, על ההורים, על החברה. אף אחד לא הלך לקרב בגלל פרץ, אולמרט או חלוץ. הם ייצגו את המדינה. החיילים בשטח ייצגו את עצמם. את החינוך והערכים שהם קיבלו בבית. אבל גם על זה היינו יכולים להתגבר. הדבר המפחיד באמת היה שגילינו, מתישהו בין תחילת המלחמה לסופה, שאולי אין לנו כבר ממש על מה להילחם. שפתאום הפכנו למדינה של פרטים.

זה לא בהכרח דבר רע. אולי אפילו סימן טוב. מדובר בסופו של דבר בתהליך טבעי של מדינה בטוחה בעצמה, עשירה, וחופשית. אבל, בנטייה הישראלית המוכרת, עברנו את התהליך הזה מהר. מהר מדי. נהיינו עשירים מדי, שחצנים, אטומים. נדרשה מלחמה כדי לגרום לנו ללמוד להסתכל לעצמנו בעיניים. לראות מה הנזק שעשינו.

במובן הזה, מלחמת לבנון הייתה מלחמת השחרור שלנו. זה היה אז, שגילינו שאמנם עכשיו אנחנו נלחמים על הבית, אבל כשהמלחמה תיגמר אנחנו נצטרך ללמוד להקים את הבית הזה מחדש.

הבשורה הטובה היא שזה אפילו לא יצריך מאיתנו מאמץ מיוחד. אין שום דרך שבה מדינה שלמה יכולה להתקיים בוואקום יותר מדי זמן. בסופו של דבר לאנשים יימאס להצביע לפוליטיקאים שעסוקים יותר באינטרסים האישיים שלהם ומונעים על ידי כוח ומעמד, ויהיה כאן ראש ממשלה ראוי שנוכל להסתכל לו בעיניים. יום אחד אנשים יבינו שעוד אלף שקל במשכורת לא הופכים אותם לאנשים טובים יותר או מוצלחים יותר, ושאי אפשר להתעלם לנצח מהפערים שמתרחבים, מהגזענות הבוטה, או מהאלימות.

לכל העוולות האלה יש סיבה. הסיבה היא אנחנו. עכשיו הזמן שלנו לתקן. של כל אחד מאיתנו שבחר במקום הזה. גם אני באופן פרטי. עכשיו אני יודע את זה. זה הבית שלי. אין לי לאן ללכת מכאן, אין לי שום צורך ללכת מכאן. אני רק צריך ללמוד לחיות במקום הזה. לאהוב את מה שכן ראוי לאהוב, ולא לעצום עיניים אל מול הדברים הרעים. כי גם הם נוגעים לי. כי הם אולי לא רומנטיים במושגים שהגדרתי לעצמי בגיל 18, אבל הם החיים, והחיים הם מה שאנחנו עושים כאן.

 

אני אומר את זה כאן, ממקום מושבי בתל אביב. אני עדיין חולם לקחת רכב ולנסוע בכבישים של אמריקה חצי שנה בלי יעדים ובלי מפות, ולשמוע מוזיקה, לעשן, ולהתאהב בבחורה שמוכרת לי קפה בדיינר, כמו שעשיתי לאורך שנות העשרים שלי. אבל גם אז, וגם היום, אני יודע שלא אעצור באחד המקומות האלה ואבנה שם בית. גם לא בניו יורק או בלוס אנג'לס. אם זה יקרה, זה יהיה רק בית זמני, בדרך חזרה לכאן.

אני לא מפוכח מאשליות רומנטיות, אני רק חכם יותר. אני יודע שגם הספרות של קרואק וסאלינג'ר והמינגווי נבעה מחוסר שייכות, מחיפוש אחרי בית, מניסיון להפוך את הבית שלהם למקום טוב יותר. בדרך כלל זה קרה אחרי מלחמה כזו או אחרת. זה מה שקורה בארצות הברית גם עכשיו. לאט לאט מתפכחים שם מתקופת בוש, ואסון התאומים ומלחמת עיראק, ושוב גדל שם דור חדש של יוצרים ואנשים, שחיו שנים בתוך אשליית החלום האמריקאי ובוחנים אותו מחדש.

זה קרה גם בישראל של אחרי מלחמת לבנון הראשונה. ישראל של תחילת שנות השמונים אספה את עצמה, גם מבחינה תרבותית, מהשברים ומהצלקות שהשאירה מאחוריה מלחמת לבנון הראשונה. זו היתה ישראל כמו שכתבו אותה יעקב גלעד ויהודה פוליקר ב"אפר ואבק", כמו שכתב אותה שלמה ארצי ב"חום יולי אוגוסט".

זו לא היתה ישראל רומנטית או יפה. להפך. "חום יולי אוגוסט" ו"אפר ואבק" הציעו תיעוד מורכב של מדינה במשבר וחיפוש. הם תיארו ישראליות מורכבת, רדופה משואה ומלחמות, ישראליות שבה כל הזמן מנסחים מחדש מושגים כמו אהבה ובית. ישראליות כנה, פגועה ובאותו זמן מלאת תקווה. תקווה כי באותו זמן הגענו לשלב שבו היה נדמה לנו שאנחנו מסוגלים כבר לחשוב לבד, להיות מסוגלים לנסח את החיים שלנו כאן. ובאותו רגע גם היה ברור, שאחרי ארבעים שנה, יש לנו חיים כאן. אנחנו לא זמניים, לא אורחים לרגע, אלא זו המדינה שלנו, זו ההיסטוריה שלנו, אלה מי שאנחנו, ואם זה אנחנו צריכים ללמוד לחיות. והצלחנו. לכמה זמן לפחות.

 

עכשיו זה שוב זמן משבר. ישראל של סוף שנות האלפיים, צריכה לעשות עכשיו את אותו דבר אחרי מלחמת לבנון השנייה. זה ייקח עוד כמה שנים. לוקח זמן לעכל את המלחמה הזו וההשפעות שלה, אבל זה יקרה. זה חייב לקרות.

אני כותב את זה בשמי. אני כותב את זה בשם האנשים שאני חי ביניהם ואוהב. חברים, אישה, משפחה. אנחנו צריכים לעשות את המקום הזה טוב יותר. אני מכיר מספיק אנשים בחיי הפרטיים שגורמים לי לפעמים להאמין שהתקוות האלה הן לא יותר מעוד אשליה רומנטית שאני מטפח לעצמי. באותו זמן, אני רואה כאן איוולת ועוולות שמספיקים גם לכמה דורות שיבואו אחרינו.

ועדיין, כל יום, בכל מקום, במדינה הזו, יש מספיק אנשים שגם אם הם הפסיקו לחלום, הם עושים, לפעמים ללא ידיעתם. הם עדיין נלחמים, עדיין מקווים, עדיין אכפת להם. אולי הם ינצחו. אם זה יקרה, תהיה לנו סיבה אמיתית לחגוג. אם לא, יש מסעדה ישראלית ממש טובה ברחוב 14 בניו יורק. יש שם אוכל כשר, שירים של אריק איינשטיין. זה ממש כמו להיות בבית. ניפגש שם? נגיד במשהו כמו 2012?

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
15/11/2018
יחד עם מנכ״ל משרד החינוך, שמואל אבואב ויו״ר ת“א ...
8
13/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להוראות פיקוד העורף - ...
8
12/11/2018
לאור המצב הבטחוני, בכפוף להחלטת פקוד העורף ובתיאום ...
8
6/11/2018
בנוגע לשביתה המתוכננת מחר במשק: הסתדרות המורים לא ...
8
4/11/2018
עמותת המחנכים למלחמה בגזענות ובאנטישמיות
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד