המדינה בנפשנו
המדינה בנפשנו

 

האם יכול אני בכלל להפריד או להבדיל ביני לבין המדינה? בין המדינה לבין אבי? בין זכות האבות הכללית לבין אותו אב שהולידני? המדינה כזיכרונם העיקש של סיפורים, רעיונות, ציפיות והסכמות 

 

ינץ לוי, בן  33, סופר ותסריטאי. מחבר הרומן  "הימאליה בשר ודם"  וספר הילדים "הרפתקאות דוד אריה בערבות רומניה". תסריטאי בסדרות. בימים אלה שוקד לוי על רומן וכן על תסריט שעוסק בחיי חייל המשרת בשטחים הכבושים

 

כשאבי היה בן שש עשרה וחצי הוא נעצר בידי הבריטים על שום שהיה חבר לח"י. זו היתה עונת ציד. מישהו הלשין, מצאו סליק בבית. אבי נלקח לכלא ואחר כך הוגלה לאפריקה. בסך הכל ישב במעצר מנהלי במשך שבע שנים. ככל הנראה הוא לא גילה לבריטים שניסה להתנקש בחייו של מפקד הבולשת ג'פרי מורטון. מורטון עצמו, ג'ינג'י משופם, חקר את אבי. אילוּ התוודה על מעשיו, היה ככל הנראה מוּצא להורג. אפילו כשסיפר לי על כך, עשרות שנים לאחר המעשה, השביע אותי שלא אגלה את הסוד הזה לאף אחד.

אבי מת מזמן, הסיפור חי, ומה שסופר הוא שאבי הצנום והשחרחר לבש בגדים בלויים כשל ילד רחוב ערבי, ועקב אחר מורטון, שלא חשד בכלום. כך גילה היכן מורטון מתגורר. בבוא העת הכין מטען נפץ מצינור של מרזב והניח אותו בפתח ביתו של מורטון. לילה שלם הסתתר במרחק מה מפתח הבית והמתין לצאתו של מפקדת הבולשת בבוקר – כשייצא יפעיל אבי את המטען מרחוק וישנה את מהלך ההיסטוריה. עלה השחר, בא הבוקר, יצא מורטון. אך ברגע שפסע אל מחוץ לבית עברה במקום גננת עם ילדים. אבי, שראה את הילדים וידע שאם יפעיל את המטען יפגע גם בהם, קפא על מקומו. אבי, מורטון, הגננת והילדים ניצלו. "הייתי טיפש. חשבתי שאני אנצח את האימפריה הבריטית", אמר לי אבי בסופו של סיפור.

כשאני שואל את עצמי מה היא המדינה ומה יחסי אליה, אני נזכר באבי שסיפר לי את הדברים הללו, מכיוון שהסיפור הזה הוא המדינה. המטען, הרצון להתנקש, מורטון עצמו, האימפריה הבריטית, הבולשת המקומית, ההמתנה כל הלילה, יאיר שנתלה ונותר בראשו של אבי, אבי שישב בכלא, הסיפור שסיפר לי בעת שסיפרוֹ, זיכְרון הסיפור ועצם כתיבתו עכשיו – כל אלה הם המדינה. ואילו הילדים שעברו עם הגננת – הם ילדים סתם. הם אינם המדינה. הם צירוף המקרים שלמעשה הציל את אבי ואת מורטון ואת עצמם מהמדינה.

המדינה כמובן איננה ראש הממשלה ולא אף אחד מנציגי הממשל בשר ודם. המדינה איננה פקידי מס הכנסה או ביטוח לאומי. היא אף איננה המשרדים הממשלתיים. המדינה היא הסכמה רעיונית ותודעתית, בכפייה מרצון או שלא מרצון; המדינה היא זיכרונם העיקש של סיפורים, רעיונות, ציפיות והסכמות. 

 

 

שנים רבות לאחר אותו בוקר רב חסד בפתח ביתו של מורטון, שכב אבי הזקן במחלקת טיפול נמרץ לאחר ניתוח לב, רדום בהשפעת נרקוזה. הוא היה מחובר למכונת הנשמה ומכשירי מעקב וּויסות שונים. הגוף התאמץ לשרוד, להמשיך לנשום, להתרפא. כשניגשה אליו אחות אדמונית, התנער אבי הרדום כאחוז שד ושלף את הטובּוס שהוביל חמצן לריאותיו. הוא דחק מעליו את האחות, שנבהלה מהבריון המורדם, ואף חששה שלא יוכל לנשום בכוחות עצמו. חברי הצוות הרפואי שמיהרו אל מיטתו נרגעו כשגילו שהחולה ממשיך לנשום. כשהתעורר סיפר שבדמדומי ההרדמה דמתה בעיניו האחות האדמונית לאותו מורטון הג'ינג'י, ולפתע מצא עצמו תחת אותה חקירה אלימה ואותם עינויים שחווה בנעוריו.

הערבוב הזה של זיכרונות מימי הקמת המדינה בתוך תמיסה של דם וחומרי הרדמה ודמדומי תודעה הוא המקום שבו מתקיימת לפעמים המדינה, וגם שם אני עשוי למצוא אותה ככותב. כסופר שמבקש אחר נפשם של אנשים בחיים שמסביבי, איני יכול לחמוק מהמדינה. כי המדינה, כך מסתבר, מצויה בראש ובלב, במחשבות וברגש של הדמויות שברצוני להכיר דרך הכתיבה. מאחר שאני כותב על ישראלים, מדובר במדינת ישראל. מאחר שהם חיים או חיו כאן בישראל, תכני התודעה הדינמיים שנהוג להכתיר בשם הסטטי "מדינת ישראל", ממלאים את תודעתם, ולעתים קרובות מנחים את צעדיהם בצורה מודעת ולא מודעת.

המדינה הזאת, כלומר המדינה שבתודעה, היא היסודות החזקים ביותר, הבניין הכביר והאיתן ביותר של המדינה. אותם לא ירסק שום טיל. אותם לא יסיר שום אויב. להיפך, "אויבים" רק יעמיקו את שורשיהם.

 

אולם מה היה יחסי למדינה הזאת שבדם ובזיכרון, כשסיפר לי אבי על קורותיו במחתרת? זכור לי שדברי הביטול של אבי, שבהם הציג את מעשיו כטיפשות נאיבית לא הרשימו אותי בתחילה. בצעירותי האמנתי שאבי הוא ממייסדי המדינה, אנשים גיבורים ונחושים שעשו למען מטרה נעלה. יכולתי לראות את המדינה בשנות חיי כהמשך של מאבק אבות בינינו לבין אויבינו. אלה היו רגשות הילדות שהלכו והתמוססו ככל שגבו ממני החיים סיפורים נוספים מפיו של אבי ומחיי שלי.

ואילו כעת, כאשר אני כותב על אבי ועל מורטון ועל אבי המורדם ומורטון ההזוי, מה יחסי למדינה? האם היא שנואה עלי? לפעמים אני מנסח זאת כך, אך לא, לא בשנאה מדובר. מה שאני חש הוא הרגש שחשים לנוכח טרגדיה מציאותית - עירוב של עצב ורחמים ותרעומת וסלידה וחשש וכמיהה לטוב. ומה הטרגדיה? הקונפליקט התמידי. כלומר, הפער התמידי שטמון בעצם הווייתו של האדם שחי במדינה. הפער הוא בין ההסכמה, הציפיות, הדרישות והחוקים הכלליים, לבין היחיד שנפשו, או לפחות חלקים ממנה, לעולם לא יוכלו להיענות, לציית, להתיישר, לעקוב, להתגמש, להסתדר, להתארגן או להתאים למדינה. הפער בין הסיפור הכללי לבין הסיפור הפרטי. הקונפליקט הזה הוא פנימי, בתוך נפשו של האדם, כל אדם, כי המדינה מצויה יותר מכל בנפשנו. אסקפיזם? זו סך הכל דרך התמודדות עם הפער המתמיד הזה. פוסט ציונות? התמודדות עם זיכרונות קשים.

אולם לאמיתו של דבר, הסיפור הכללי, ההסכמות, הציפיות, הדרישות והחוקים הכלליים אינם כלליים8 כלל וכלל. הם ייחודיים וספציפיים בכל נפש ונפש ונערבים ומתערבים בכל תודעה ותודעה עם תכנים אחרים, אישיים, במרקחת ספציפית וחד פעמית. והעירוב הייחודי הזה, שלא ניתן להתירו, הוא לב לבה של הטרגדיה, שאין יכול האדם להפריד באופן ברור וחד בינו לבין המדינה. והמדינה היא כמין שד ששב ומציץ פעם אחר פעם, ולא משנה עד כמה יתעקש האדם לרחוק ממנו.

התמיסה הבלתי-שבירה הזאת, שלא ניתן לזקק ממנה היבט כזה או אחר, היא שדה ששום מילה או ניסוח לא יוכלו לתפוס, ודווקא משום כך הוא מרתק בעיני ככותב.

 

אני רוצה להתכחש למדינה, אולם ראשיתה של התכחשות היא מסע היכרות. כיצד אוּכל להתכחש לדבר שאיני מכירו ואיני יודע מהו? ככותב, כדי לדעת מהי המדינה אני חייב לחקור את מה שנע ורוחש מעבר לסיסמאות, למוסכמות המקובלות, למושגים הסטטיים-לכאורה, המושגים הכלליים ("ציונות", "מלחמה", "הגדרה עצמית", "החברה הישראלית" וכיו"ב עוד ועוד), אשר מתחזים לישות כללית ומתעלמים מהאישי, הפרטי, הפיזיולוגי, הנפשי, היחידי והייחודי.

 הרי בהזייתו של אבי, במעבר הפיזיולוגי שלו ממיטת בית החולים אל חדר החקירות של הבולשת הבריטית, השתתפו מחזור הדם ונימי הנימים, והיתה בו יותר תנועה מסטטיות של מושג קבוע. היה בו עירוב שאינו מאפשר להפריד בין הדם ובין הזיכרון, בין "המדינה" ובין הבשר, בין הכללי-לכאורה ובין מה שהוא בעצם תמיד כל כך אישי. הכתיבה, שמשתמשת במילים (ישויות כה סטטיות לכאורה), מנסה להתחקות אחר התנועה החמקמקה שעורבת בתוכה את מה שנקרא בהכללה גסה ודורסנית "המדינה".

ברגעים שבהם נראה לי שאני מצליח להכיר את התנועה הרב-כיוונית והמרובדת הזאת, אני חש שאני יכול להתכחש למדינה ולומר, "הו, זו רק תנועה", ולומר, "אה, זו לא בדיוק מדינה, אלא עירוב של כל כך הרבה דברים שאיני יכול להפריד ביניהם", ואז נראה לי שאני יכול להבין ולא להבין היכן טמון שורש הטרגדיה ואם בכלל יש לה שורש. 

ההתכחשות, אם כן, היא התמוססות המושגים המקובעים שלמעשה מסתירים לי את האדם שאחר נפשו, פעולותיו ואירועיו אני מתחקה, ובכך הם מסתירים לי את המדינה בקיומה הריאלי ביותר, שאינו נחבא מאחורי כלליוּת חסרת תוכן ומציאות. ואני מתייחס בכך ראשית כל לעצמי, כמובן.

כסופר אני מבקש להיכשל בעזרת מילים, בניסיון להתחקות אחר מה שקורה בי ובעולם – בחוץ, בפנים, במציאות ובדמיון האנושיים.

 

מיד לאחר חקירתו נשלח אבי לצינוק למשך מאה ימים. הנער שטרם מלאו לו שבע עשרה שנה יכול היה לקחת עמו תנ"ך, ברית חדשה או קוראן – ותו לא. חלק מחבריו לכלא איבדו בצינוק את שפיות דעתם. אבי סיפר על אחד ששיסף את גרונות הוריו אחרי שהשתחרר מהכלא. אחֵר צעד כל ימי הכלא עקב לצד אגודל, דיבר רק בלחישה והיסה את סובביו. שלישי נתקף אמוק בתורנות מטבח ואיים על חבריו בסכין קצבים.

אבי סיפר לי בילדותי שחוויית הבידוד הזאת "מרסקת את האישיות, ואז אתה יוצא ומתחיל לבנות את עצמך מחדש". אבי נהג גם לומר לי "הבריטים היו ג'נטלמנים", והסביר שלעומת הגרמנים הם נהגו הגינות בו ובחבריו הטרוריסטים. אולם אין ספק שהסיפור מזעזע: נער צעיר, אולי תמים מדי אולי תמיד פחות מדי, מתרסק על צוקי הבדידות והבידוד. הוא נלכד, נחקר ומעונה עינויים שמותירים בפיו שיניים בודדות, הוא נשלח אל צינוק ונותר בבידוד מוחלט בנקודה זעירה על פני כדור הארץ. אך כשאבי סיפר לי על הקושי הנורא הזה נֶהגו המילים מפיו באינטונציה מלאת השראה, בנימה חיובית, בפלאיות שמגלה למאזין עד כמה החיים דינמיים ומשתנים, מאתגרים ומשנים את האדם ומולידים אותו מחדש.

אבי התייחס לחוויות הכלא כאל שיעור עצום ממדים שבעצם בנה והִבְנה אותו. הנימה החיובית, נטולת חרטה או טינה, מילאה אותי פליאה ואף כמיהה. הנימה היא שחדרה ללבי והשתכנה בו.  

זכור לי עד היום כיצד הייתי מדמה לנגד עיני רוחי את עצמי בבידוד מאתגר שכזה, שיציע לי חוויה ייחודית ואולי אף יוליד אותי מחדש. בכמיהה הגיתי בדבר. בפליאה ומשיכה חשבתי על עצמי יושב בבידוד, מתרסק ונולד מחדש.

לא פלא, אם כן, שבנסיעותי להודו, בשנים שלאחר שירותי הצבאי, הקדשתי תקופות להתבודדות שבהן התרחקתי מכל מידע ומודע מוכרים וישראלים. הקישור הזה, שנולד בתוכי, מלמד אותי עד כמה פתלתלות ובלתי צפויות הן דרכיה של "המדינה", שיצרה בי משיכה מיתית אל התבודדות מהצד האחד, וסלידה מהמוכר הישראלי מהצד השני.

 

עם ביטולו של המנדט הבריטי השתחרר אבי מהכלא וחזר אל פלשתינה מגלות באפריקה. היו אלה ימי מלחמת 48' ואבי הצטרף לכוחות הלוחמים. מאחר שהיה צלף, שימש כמפקד יחידת סיור שיוצאת לפני הכוחות כדי לעקוב אחר היערכות האויב. אבי מעולם לא סיפר לי ולוּ סיפור גבורה אחד מימי המלחמה. בכל אופן, לא נחקק בזיכרוני שום סיפור כזה. שום גבורה או אומץ לא דרו בסיפוריו. הרי אחד מהם: 

צה"ל שלא אותם ימים היה כידוע צבא חובבנים, שגייס לשורותיו מכל הבא ליד, עולים, פליטים וּותיקים, צעירים ומבוגרים. אחד מרעיו של אבי במלחמה היה פליט שואה מאזור יוגוסלביה, יהודי סרבי או קרואטי, ניצול שואה. באחת הגיחות נתקלו הסיירים בכוחות אויב, מה שהוביל לחילופי ירי. אותו פליט, שלא מזמן הגיע לארץ, נתקף היסטריה, צרח וזעק, נעמד והשתולל. הוא כמובן סיכן את חייו ואת חיי חבריו. לא ידוע לי איך הסתיימה ההיתקלות, אבל החייל-פליט ניצל. כששבו הסיירים אל בסיסם, הודיע לו אבי המפקד שלא יוכל לצאת עמם בגיחותיהם הבאות. החייל-פליט התעצב, הוא פנה לאבי, חזר והפציר בו שבכל זאת ירשה לו להצטרף. הוא הבטיח ונשבע שהפחד לא ירעיד אותו ושבפעם הבאה יעמוד בגבורה במשימה. אבי התעקש, אך החייל-פליט היה עקשן יותר, ולבסוף אבי התרצה. בגיחה הבאה החייל-פליט נורה למוות מאש אויב.

השכנוע העצמי, המילים, ההחלטות והשיקולים, המוות האבסורדי, האומץ שנולד, הפחד שמתעורר - המערבולת הזאת שנעדרת ממנה נקודת ארכימדס ברורה, היא המדינה שהיא פער מובנה אשר מוליד טרגדיה תמידית.

וכעת אני שומע קול מבפנים שגוער בי: "ומה תרצה ועל מה תבַכּה? הם נלחמו כדי שאתה תוכל לשבת עכשיו ולכתוב את הטקסט הזה. לולא הקימו את המדינה, לא היית נולד אולי".

לא זו בלבד שזהו קולה של המדינה המדבר אלי פנימה, אלא שכל הדיאלוג הפנימי הזה הוא המדינה. והנה אני עונה: יכול להיות שהטענה הזאת נכונה, אך היא אינה מפחיתה כהוא זה מהטרגדיה שבמהותה של מדינה. הצדקת הטרגדיה אינה מפחיתה מעוצמתה. קבלת הטרגדיה היא אולי החלק הנורא ביותר בכל טרגדיה. חלק מהמדינה שבנפשנו הוא אותו קול שמזכיר לנו ש"אין ברירה", ש"כך הם פני הדברים", הקול שמורה לנו לקבל את הטרגדיה כשִגרה, וכל תהייה האם זה הכרחי, האם זה מחויב המציאות – תהיות שכאלה זוכות לתגובה פנימית או חיצונית כמו זו שלעיל.

המדינה, אם כן, גוערת בנו מבפנים, מצנזרת את דברינו ותחושותינו ולעתים אף טוענת לזכויות על עצם הולדתנו וקיומנו. זכות אבות זו, שמשמשת אותנו להכריז על זכות קיומה של המדינה כקולקטיב-לכאורה - זכות זו כשהיא חוזרת ונאמרת ונשמעת במרחב האישי, הפרטי, הפיזיולוגי-נפשי, היא כמין דקלום חוזר ונשנה של אב המבטל ומשפיל עד עפר את בנו. אב זה אולי מת כבר מזמן, אולי הוא אינו נוכח מולי בגופו, אך הוא עיקש יותר מכל גוף חי. אב זה מכריז מהצד האחד באוזני שכנים ודרי עולם שלבְנו יש זכות לחיות, יש זכות אבות להתקיים כאן, במקום הזה. אולם מהצד השני הוא מזכיר זאת גם לבנו שוב ושוב ואומר לו פעם אחר פעם שכל קיומו תלוי בו, באב, ושעצם הולדתו נובע ממנו והוא מתקיים בזכותו.

המעבר מהאמירה הציבורית לפרטית משנה את משמעותה ומעוות את נפשנו. משמעות דברי האב בחוץ משתנה כאשר הם נאמרים בפנים.

תוהה אני היכן מתקיימת האמירה הציבורית-כללית. בעיתון? במסמכים ובתעודות? בהכרזות ובמגילות? כל אלה גופים דוממים, חיצוניים. אך האמירה הציבורית-לכאורה שבָה ומופיעה בנפשם של הרבה פרטים חיים. מכאן עוצמתה התקומתית וההרסנית גם יחד.

 

בספרו "אחיזת מולדת" עוסק א.ב. יהושע במאמר קצר, שכותרתו "המשפחה כדימוי פוליטי וחברתי בספרות", בתפקידה של המשפחה ברומן בייצוג תהליכים חברתיים ופוליטיים. יהושע גורס שמעבֶר ל"ייחוד האנושי והחד פעמי של היחיד" שמציעה לנו המשפחה ברומן, "זיקותיה העמוקות של המשפחה הן לחברה והן להיסטוריה והמורשת נוכחות במשפחה בצורה הרבה יותר חזקה מאשר ביחיד". בהמשך מציין יהושע שהמשפחה יכולה "לשמש דימוי יעיל ביותר לעיסוקו של כותב הרומאן בשאלות חברתיות ופוליטיות, בלי שיאבד את דרכו בהכללות מופשטות ובסמליות ערטילאית שהיו נוטלות מטעמה המיוחד של החד פעמיות האנושית שהיא נשמת אפה של הספרות".

בהמשך מדגים ומונה הכותב דרכים שבהן שימשה המשפחה כדימוי לתיאור תהליכים חברתיים ופוליטיים. הרומן, לפי יהושע, אינו אמור לעסוק רק בסיפור הפרטי, אלא שהוא אמור לגייס את הפרטי לשם ייצוג הקולקטיב על התהליכים, המעמדות והתמורות שבו. יהושע מביא דוגמאות, פגומות בעיניו, שבהן הסיפור המשפחתי אינו כלי לייצוג החברה והפוליטיקה, ומצר על כך. בסופו של המאמר כותב יהושע:

"הסוציולוגים, ההיסטוריונים, אנשי מדע המדינה ופרשני התקשורת משכללים בהתמדה את כלי המחקר שלהם כדי להבהיר לנו את התהליכים החברתיים החדשים. לא ייתכן שאנשי הספרות יימנעו מלתרום אף הם את חלקם במאמץ חשוב זה. לא ייתכן שהם רק יצמצמו את עצמם בעולמם של היחיד ומשפחתו כדי לחשוף רק סודות מסתוריים ובכך יקטעו מסורת מפוארת רבת שנים של שימוש בקורות המשפחה כדימוי חברתי ופוליטי רב עוצמה".

כמו יהושע חוזרים ומציינים סופרים וחוקרי ספרות שהספרות העברית מצטמצמת לעיסוק בדלני בד' אמות. היחיד הוא העניין, ולא הכללי. בועת המאוויים ותנועות הנפש הפרטיות של דמות או תא משפחתי כזה או אחר הן שמעניינות את הסופרים החדשים. ככל הנראה, נגד תופעה זו יוצא יהושע במאמרו.

איני יודע אם אני משתייך לאלה או לאלה. כמו כן, איני יודע מהו התהליך היצירתי שבו נוצרים הלכה למעשה הרומנים והסיפורים של יהושע. אני משער שהתהליך הזה משתנה מפעם לפעם, נולד בדרכים חדשות.

באשר לי ולכתיבתי, אני יודע שפעמים רבות כאשר אני מתחקה אחר דמויות החיות בישראל איני יכול להימנע מלמצוא בהן את המדינה, הפוליטיקה והחברה במזיגה הפרטית שניסיתי להבין לעיל. כלומר, אם אני כותב על בחור ישראלי בן 19, לדוגמה, מטבע הדברים יש סיכוי סביר שהוא ישרת בצבא ושהמדינה (אינספור היבטים) תימזג בנפשו בצורה ייחודית וספציפית. אם ארצה לספר את סיפורו ככל הנראה לא אוכל להתעלם מההיבטים הללו.

איני חושב שבתהליך היצירתי אני מנסה להשתמש בדמויות וביחסים ביניהן כדי לייצג תהליכים גדולים קולקטיביים. אילו הייתי עושה כך הייתי שב ומשעבד את נפש הדמויות לכללי. אולם אני משער שההתחקות אחר הסיפור והתרכובת הספציפית והדינמית של דמויות ייחודיות, ההתחקות שחושפת את האופן שבו המדינה מתקיימת בנפשה של הדמות - התחקות זו, למרות היותה ייחודית וחד פעמית, חושפת בפנַי מקרה מסוים ופרטי של תופעה כללית.

איני בטוח שאני מתחקה אחר התופעות הכלליות בניסיון לזהות מכנים משותפים או "תמורות גדולות", אך אני משער שהסיפור הייחודי והפרטי מהדהד בלבם של אנשים אחרים וחושף בפניהם (לפחות בפנַי) בין השאר את ההתהוות של המדינה. בהתהוות איני מתכוון דווקא להתהוות ההיסטורית של המדינה, אלא להתהוות, ההשתנות והפעפוע של המדינה במרקם החיים בכל רגע שבו הם מתרחשים. 

ככותב אני מנסה להתבונן לתוך המציאות של הדמות, ולאו דווקא לטעון עליה דבר. האם בכך התנועה היצירתית, שלעתים אני חש בה בעת הכתיבה, שונה מהתנועה היצירתית שמתאר א.ב. יהושע? ייתכן שאכן כך.

 

קראתי שוב את כל מה שנכתב לעיל וחש אני הסתייגויות רבות. לא אפרט את כולן. תוהה אני מדוע התייחסתי דווקא לסיפורים שסיפר לי אבי, ולא כתבתי על עניינים אקטואליים יותר שמעסיקים אותי ביומיום, כגון "הכיבוש", "חברון", "פועלים זרים", "לאומיות ולאומניות". אני משער שבמובלע עניתי לעיל על השאלה, מתי שמעת לראשונה על המדינה? מתי זכור לך שהחלה המדינה להתהוות בך? ייתכן שמשום כך חזרתי אל סיפורים ששמעתי בילדותי.

עוד אני תוהה, האם עצם ההיכרות עם הדינמיקה, עם הפער, עם הטרגדיה היא שתשחרר אותי מכבליה של המדינה? האם יכול אני בכלל להפריד או להבדיל ביני לבין המדינה? בין המדינה לבין אבי? בין זכות האבות הכללית שהתייחסתי אליה לעיל לבין אותו אב שהולידני?

חש אני שלוּ הייתי דמות בספר, ככל הנראה הייתי מצטייר כמתועתע. הייתי מתגלה כמי שהמדינה חיה ונושמת בנפשו ובגופו, כמי שנרתע מהניסיון להכליל ולהכריז, להסכים ולסכם, אך עצם סלידתו היא היא מה שממנו הוא מנסה לרחוק.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
5/09/2018
הנחיות ליישום הסכם אופק חדש למורי של"ח
8
5/09/2018
עלון 5
8
27/08/2018
בקרת התקן הרב תחומית תיערך אחת ל -5 שנים
8
23/08/2018
הקפאת ניהול עצמי בחט"ב בשנת תשע"ט
8
14/08/2018
מכתבה של מזכ"לית הסתדרות המורים למנהלת האגף ...
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד