שדרות מקונדו
שדרות מקונדו

 

שדרות בשבילי היא מין עיירה פלאית שהכל ייתכן בה. מין מדינת משפחה סגורה כלפי העולם אך בתוכה חיה ותוססת. שדרות בעין המצלמה של הנפש

 

גלית דהן-קרליבך, בת 27,  היא ילידת שדרות, כותבת מסות וסיפורים קצרים, עובדת על רומן ראשון

 

כדי לכתוב על מקום שבו גדלת, צריך לצאת מהעור, ובעיני מצלמה להביט, כאילו בפעם הראשונה, על הבית שלך: רצפה זיפזיפית קרירה, מזמינה להשתרע עליה. על הקירות תלויים שרידי שפיצים, שפעם היו באופנה ועדיין אפשר להתגרד עליהם. ממול בסלון, ארון משקאות ותמונות של צדיקים מפוזרות ביניהם. בחדר הסמוך מזרנים צרורים נשענים על קיר. 

המצלמה מובילה החוצה. הרחוב משובץ באבנים משתלבות, כביש לכל דבר הנותן אשליה של מדרכה. על קירות הבית מודבקות אבנים, שהברק מקנה להן מראה לא טבעי. מימין ומשמאל דשא חרוך, באמצעו בור גדול, פעור בציפייה.

מאחורי הבית,  עץ לימון עקר, שלאיש אין לב לעקרו. מאחורי הלימון בנוי מחסן ובו מגובבים חפצים בלי סדר. כמה אוצרות חשבנו אז למצוא.

אני יכולה לכתוב על שדרות. בטון מנומק ומלומד ארצה על הפערים החברתיים. אנאם על חשיבות עיירות הפיתוח, אפליג בתולדות הקיפוח, מחלוקת השיכונים ועד לפרשת ה"לא נחמדים" של גולדה. אמזוג לקולי טיפת גאווה מזוקקת ומחמיאה לתרבות שלנו, שלא מתמצית רק באוכל, אם כי אוכל הוא שפה בפני עצמה, אלא גם בפיוטים שלנו, בערק שלנו, בשירת הבקשות.

בשובבות אוסיף על המריבות הססגוניות, על הקללות הציוריות ואתאר את הוויכוחים האינסופיים בין נתיבות לשדרות, כמו הירושלמים והתל אביבים, המוסקבאים והסנט פטרבורגים, הקזבלנקים והמרקשים. ולבסוף, בכאב שמחליף את הגאווה, אדווח על הקסאמים, שבעצם, בעיני אדם מן החוץ, הם ההבדל היחיד בין כל עיירת פיתוח אחרת לבין שדרות.

אבל שדרות, מעברת גבים-דורות לשעבר, אינה מתייחדת בעיניי רק בכך.

 במשך שנים הייתי מזמזמת את "העיירה שלי" של יצחק קלפטר, וברור היה לי ששיר זה נכתב על זמר שמפתה איש מסכן שנקלע לכאן, להיכנס ואף מבטיח לו ש"הזמן לא הכרחי". לו היו מבקשים אותי, הייתי מצביעה ללא היסוס על גברת שמידט, אשתו של הקצב.

שדרות, בדומה לירושלים, היא מקום שאליו נוסעים ולא עוברים דרכו. לא חייבים לעבור בשדרות. הבאים מאשקלון חולפים על פניה בקו התפר של הקסאמים. הבאים מצומת הודיה ומדרך המושבים, חולפים לרגע בכניסה ומייד ממשיכים. ולא רק מבחינה פיזית שדרות אינה עבירה. שדרות היא מין מדינת משפחה, ומי שלא נולד במדינה הזו, מי שלא קיבל את הדרכון המיוחד, קשה לו לבוא בשעריה, שלא לומר בלתי אפשרי. ויהיו אלה אשר יהיו, גרעינים תורנים או קיבוצים עירונים. יברכו אותם, יעריכו אותם, ישמחו בהם,  אבל בשעריה של מדינת המשפחה לא יבואו. גם קסאם לא יבוא. יסדוק כן. יגרש אולי, אבל לא יחדור את קו המשפחה, לפחות לפי שעה.

מדינת המשפחה סגורה בפני שלטון, שמפציע רק בעת מימונה או בחירות ומהלך נבוך בין החוגגים. מדינת המשפחה שלי היתה סגורה מאוד גם ביחס לשכנים. עם שכנים שומרים על יחסים תקינים ומכינים את המאגרים לימי המריבות הססגוניות, כי גם להילחם צריך לדעת.

בשכונה לא נתלה לוח מודעות ובו תורנות חלוקת מזון ליולדת. כל משפחה דאגה לעצמה. ערירים, אלמנים, או סתם משוגעים תמיד הוזמנו לאכול. בשקט בשקט. בלי אסיפות חסודות, בלי שיתוף פעולה מלאכותי ובלי "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם". 

מקפידים לומר שלום ולא מבקשים כלום, אפילו לא סוכר. ממילא המכולת נמצאת במרחק יריקה. בכלל, תמיד היה שווה יותר ללכת למכולת. באגרוף הימני נקמץ לו שטר מסבא חולה הסוכרת, שביקש שוקולד בלי שסבתא תראה. באגרוף השמאלי כסף מסבתא ללחם וחלב. ואת העודף של שני האגרופים היינו שומרים לעצמנו.

 

ביניים: *

 

כשהוקמה המדינה, כמה דובר על כור היתוך אנושי. לנער פנימה את הבגדים, המנהגים, השפה וההרגלים. לנער, לצלול ולהיצרף לאדם חדש, עשוי מקשה של רעיון אחד. פה לא היה כור היתוך. אנשים לא נצרפו ולא הותכו. רק המשפחה, כלפי חוץ, היתה מקשה אחת, ובפנים מלאה בתערובות ובסגסוגות. 

בבית שאן, למשל, עיר מעבר למטיילי הצפון, משהו נשבר במקשה האחת הזאת. המעבר והעתיקות נספגו בהווי התושבים. היציאה מהעיר משובצת בקיוסקים להתרעננות. ומשהו תיירי-קליל משוך בעיר. סבתי, שהגיעה לשם לביקור, סיפרה לי בתדהמה ש"לא מוכרים קרפיון, רק מושט. תחשבי מה זה, מושט לערב שבת".

 אני כותבת על כור ההיתוך, ותיכף גם עולה לי "שבירת מעמד האב" ו"הבושה והנחיתות של דור המהגרים", אבל האמת, שבכלל לא ידעתי מכל זה. רק כשיצאתי משדרות, רק כשחדרתי את הרי האטלס המדומים שלי, אוזניי שהיו מחודדות למדי מהמון הפיוטים שפייטתי, קלטו את הנקודה בשין של שדרות שהועברה משמאל לימין. שדרותים מעולם לא אמרו שׁדרות, אלא שׂדרות. רק כבדי מבטא הגו את השין כך.

 שם, בחוץ, הייתי מתקנת: לא שדרות. סדרות. ועצי איקליפטוס הנהנו לי בהסכמה.

 מרגע שיצאתי מתוך מדינת המשפחה שלי הבנתי שאני מרוקאית, ושיש אשכנזים והכי חשוב, ש"כולם מקבלים את כולם". אז ידעתי שלסלט מבושל קוראים מטבוחה, ושדג חי הוא חריימה. אז קיבלתי סדרת חינוך על מה שהיה במעברה. ואז, רק אז, נמוגו הרי האטלס מסביב לשדרות.

לא רציתי לצאת משדרות. רציתי להישאר לנצח במדינת המשפחה שלי. במדינה שבה השפה מנהלת את האדם ולא האדם את השפה. במדינה שבה עולים ולא שוכבים לישון, כי כל החיים שם, בחוץ לארץ, התנהלו על הרצפה. במדינה שבה עושים שוק. לא שופינג ולא קניות בסופרמרקט, אלא עשייה של ממש: בדיקת טיב הסחורה, התמקחויות. יום שכולו פרי. במדינה שבה תמיד מוזגים אוכל, גם אם הוא מוצק, כי האוכל תמיד חם וביתי ומבעבע. במדינה שבה מדברים מרוקאית-עברית, וכל האותיות וכל ההברות משתתפות בחגיגת השפה.

שדרות בשבילי היא מקונדו של גבריאל גרסייה מרקס. מין עיירה פלאית שהכל ייתכן בה. צוענים, אמנם, לא משוטטים בה, אבל מספר האנשים העונה לשם שיגעון גדולה מאוד: בשבת לוהטת אישה מקוננת עוברת ברחוב הראשי ומבקשת בית לפלוש אליו. קשישונת, בעלת פנים זוהרים, רודפת אחרינו, נעל בידה, ומכריזה שהיא הבעלולו. אישה חולה ב"דיכאון לאחר לידה" כבר עשרים שנה, ובמסגרתו ממטירה קללות צבעוניות על כל  העוברים ושבים. מבוגר שבכל ראשון בחודש פורץ לבנק ודורש בתוקף שהגנבים יחזירו לו את העמלות. ולא קוראים למאבטח. ולא מזמינים אשפוז בכפייה. רק בטוחים בכוחו המוצק של ההרגל, ושמחים בו. כל אחד והתפקיד שלו.  ככה יותר טוב.

בשדרות-מקונדו שלי לא היה דבר כזה "לא לפני הילדים". שמענו על הבגידות של ההוא, ועל הכסף של ההיא, ומגיל צעיר מאוד נחשפנו לסיפורי שדים וכפילות. הפחד נמזג בכמות גדולה ונמהל בדמנו.

 בלילה, הלכנו למחסן רק בזוגות. לא בגלל הנחשים, כמו מפחד השדים, הכפילים, או המפלצת הנוראה בעלולו. בגיל שבו לומדים לא להיענות לזרים, אנחנו קיבלנו הנחיות כיצד להבדיל בין שד לאדם. ועד היום אני בוחנת היטב את הרגליים של אנשים שאינני מכירה.

 לא היינו מה שנקרא  "ילדי צרכים". לא הקצו לנו מנה מדודה של שעת סיפור לפני השינה. לא דאגו ליצירתיות שלנו, ואף אחד לא עשה עניין מכך שילד לא רצה לישון.  צרכי הילד היו פשוטים מאוד: ים של סיפורים, רכילות עסיסית וסוכריות במידה לא מבוטלת. ולפעמים, כשנחה הרוח היצירתית על סבתא/אמא/דודה, היא היתה מערבבת לנו קמח ומים כדי שנדביק גזירי נייר.

אני כותבת בלשון נסתר: "לא הקצו", "לא דאגו". כי כך היה המצב: כל התפקידים יצאו ממקומם וחיפשו דמויות חדשות. לא היתה לנו אמא אחת. שלל הדודים שניכסו אותנו לעצמם היה גדול מאוד. לי אישית שמונה דודות הטורחות לספר לי, כל אחת בנפרד, שהן גידלו ורחצו אותי וסבלו את השיגעונות שלי. ולמי יש כוח ועניין להתווכח? הכל נכון והכל מומצא. סבתא יכולה היתה להיות גם אמא וגם חברה למשחק, ועם הגובה שלה זה תמיד שיחק לטובתה. 

בגן, בשלב הפלסטי של חיינו, הכירו לנו את הספרייה. איש לא עשה עניין מכך שילדו לא חזר עם יצירות. הספרייה הייתה בעלת ספות עור וכריות מפנקות. משם, במקום שבו שלט הצבע החום, ניצח הדמיון את הידיים השמאליות:  בדרך שלוש מאות הצעדים, המקשרת בין בית סבתי האחד למשנהו, התגורר זוג ערבי, משת"פים. ביתם היה רגיל, אבל אולי בוהק הסיד גרם  לי לדמיין את בית הקאדי, שנמצא בדיוק באמצע בין סבתא אחת לשנייה, והוא המפשר והמתווך בין שני הבתים.

 בבית הקברות, בין המצבות המלבינות, קיבעתי את הרי האטלס.  בית הקברות היה תופעה בפני עצמה: לא משנה לאן פנינו, היינו מגיעים אליו שוב ושוב, מחרידים בצרחות את המתים.

בוואדי שליד בית ספר הרוא"ה, הזרמתי נהר גדול ובו השרצתי דגים גדולים, וסבא, בארבע בבוקר, זינק למים הקפואים ודג בעזרת החולצה שלו. קצת ימינה משם ישבה סבתי  עם כל דודותיי ובטשה בכביסה. אנחנו הילדים הסתובבנו בין הבית לנהר עם סלי כביסה על הראש, אפילו פעם אחת הם לא החליקו לנו.

בינות לתיאור הססגוני של שדרות-מקונדו נחוצה מילה אודות הקשיים. לא נאה ולא היסטורי גם לצבוע את מה שהיה בכחול -נהר ולבן-כביסה.

כשהגיע הסעיף הקדום של המשפחה לחיפה, רצו לעלות לירושלים. מתוך  רצון פרובינציאלי  להכיר עיר גדולה ולהתקרב למרכז, להכיר את לב העניינים. אבל למדינה היו תוכניות אחרות, וכך נשפכו בנתיבות. אחר כך משהו בחשק לירושלים גווע. אולי ענני הדי די טי. אולי הבירוקרטיה סודקת התמימות. ובעצם רק רצו לישון.

כשקמו, התחילו להתמודד עם הקשיים, כל אחד בדרך המוכרת לו. במהירות, כמעט בחייתיות, סבי זרע ירקות ובנה פרנה. סבתי המשיכה ללדת. ילדיה שיתפו פעולה: כולם נולדו בדרך או בבית. העיקר ש"הרופא לא יסתכל".

מזרחיות, עיין ערך: בכיינות. עלבון. כבוד. אמונה בצדיקים. עין הרע. קמיעות. קברים. מה עוד אפשר להוסיף או למחוק מרשימת האסוציאציות?

אבל המזרחיות (מערביות, מערביות, יתקן אותי אבי) מתאפיינת בעיניי דווקא בראייה הספקנית-חילונית של משפחתי הקדומה, כפריים התלויים בגרמי שמיים.

מהצד, כמלגלג, יביט סבי בכל מתקני העולם: אלו שהחליטו שהשירותים צריכים להיות בתוך הבית. אלו שקבעו שלידה חייבת להיות על ידי רופא ולא על ידי מיילדת. אלו שהחליטו לחתוך פאות ולחכות עם האל"ף-בי"ת עד גיל שש. בזחיחות יביט, וימשיך בשלו, גם כשהגעגועים לשם אוכלים אותו. לשם, לשכנים הערבים, שמהם לא נפרד כראוי, לאדמה, לעצים, להרים, למים הצלולים.

הגעגועים אכלו לא רק באבותינו אלא גם בנו, בני הדור השלישי והשני, שלעיתים קרובות היינו באותו גיל. עם הסיפורים נרקם המקום, ובהיפוך, מרוקו הגיעה לשדרות.

הסיפורים שברו במקצת את מתח הגעגועים. המציאות המיתולוגית והבדיונית שנבנתה הקלה על הקשיים,  ונתנה לנו מוטת כנפיים רחבה: מי חושב על העלבון של סבו, שגם הערבים פחדו ממנו? מי מתבייש בסבתו, שהיא המספרת הטובה ביותר שידעה ההיסטוריה, שמנקה יום יום תחת איום פיטורים תמידי?

הסיפורים שמרו עלינו ונתנו לנו אפשרות לתעתע באמת. כולם סיפרו, אבל המספרות העיקריות היו דווקא הנשים.

ואולי,  בגלל זה, הראשונות לשבור את הלם ההגירה ולחזור לשגרה חדשה היו הנשים, שבראייתן את המציאות הבינו שיש עוד אפשרות לסיפור, ו"הפנקס פתוח והיד כותבת והדמיון מעליל".

והיו כאלו שהרחיקו לכת עם הסיפורים: הכמיהה לאחר. הכמיהה לחיים אחרים ונוצצים בבלונד-פלטינה. היו כאלו שלא הסתפקו בעצמם ובתרבותם. אצל חלק מהאנשים נשכח המקור האמיתי של הטקסים.  כיום, המימונות והחינות לא טעונות בכלום. תרבות העזרה ההדדית הפכה למלחמת צ'קים, שפיכות דמים של ממש. ההגירה המהירה והמעבר החד ממרוקו לארץ גרמו לשלל מחלות. סבי, כמו אבות אבותיו, אמור היה  להאריך ימים. אבל כשהוואדי ריק ודגים שטים בעוף קור, וכדי להגיע לאשדוד צריך  לתפוס מונית, הגוף הרגיל בעבודה חזקה, מתנוון.

 המודרניות הנכספת החליפה את הפרימיטיביות המאוסה, ועד היום רווח הביטוי "שלוֹך" כביטוי מזלזל על אדם לא מפותח ולא מודרני. זהו אותו שלוך שיודע להדליק מדורה בדקה, וזה אותו שלוך שיודע לבודד את הבית, וזה אותו שלוך שלעולם לא ישתול פיקוסים וקוקוסים בארץ מדברית. זה תמיד אכזב אותי, הגינון הזה. פיקוסים צמאים וקוקוסים עומדים בגובה מלגלג בחזיתות הבתים.

לא תמיד הייתי גאה במדינת המשפחה שלי. ברחתי. אטמתי אוזניים. חזרתי והתנצחתי על הכל: על המנהגים. על הדביקות. על הוויכוחים והמריבות. בגיל ההתבגרות קרקרתי וגעגעתי על כך שבעצם תרבות מרוקאית אינה קיימת. שכולנו שווים. משכתי בכתפיי כשהוכיחו אותי שאני מתפללת בנוסח האחיד של  "אשכנז".  רציתי חתונה רגילה-רגילה, בלי שישליכו אותי למקווה מול עדת נשים צוהלות. רציתי לבשל בלי להכיר את צפונותיו של הדג. כעסתי על החשיבות המיוחדת שמייחסים למבחני הבגרות. מי שלא הצליח בבגרות לא רק התפרחח: הוא גם אכזב את כל השבט. "אנחנו חיים בחובת הוכחה", אמר לי פעם אבי. "אם נוכיח - נחיה".

הבריחה לא הועילה. גם פקיקת האוזניים לא. יש לי תגית זיהוי שדרותית.

באירועים משפחתיים, השדרותים הם משפחה בתוך כל המשפחה הגדולה. בשפה שלנו, בדימויים שלנו, במיתוסים, בראיית המציאות. לכל אחד מאיתנו כפתור ד.נ.א שמכיל את כל כולנו. בסוף העולם, נאמר באי הנמצא דרום מזרחית לאוסטרליה, לו יפגוש אחד מאיתנו בדוד מצד הסב,  לאחר תור הברכות והאיחולים, הוא ידאג לספר לנו על עצמנו, גם לולא הכיר אותנו.  במבט אחד יאבחן שההוא זה "החריף" ויציע לו פלפל. כשההיא תשלוף סיגריה הוא יעקם את אפו ויוכיח אותה שלא מתאים לה לנסות ולהיות קשוחה. "את", יתלונן, "תמיד היית כזאת. בכיינית. אוף כמה שאת בכית כשהיית קטנה. ועל מה ולמה את בוכה עכשיו?"

 

ביניים: *

 

בשנות התשעים, הגיעו הרוסים, ובפעם הראשונה חשתי שפחד אמיתי מחלחל למדינת המשפחה שלי.

העלייה הרוסית היתה כבדה, גדולה. בבת אחת כיסה שפע של צהוב וכחול את הרחובות. פני אסקימוסים צצו בכל מקום. נשים נפילות. המשפחה סוממה מהרבה פחד. פחד מבגידות. פחד מאבטלה נוספת. פחד מהבלונד האמיתי. אני זוכרת איך נשים פחדו שהרוסיות יחטפו להן את הבעלים. הסיסמה: "רוסיות זונות" נשמעה שוב ושוב.

הרוסים התקבצו  בקבוצה אחת עם העולם שלהם והמושגים שלהם והחנויות שלהם. וכך לא היתה לנו הזדמנות להכיר אותם באמת. כשאדם בתוך קבוצה, כשהוא חלק מ"ההם", הריחוק נשמר יפה יפה. וממילא, אין יכולת לראות מעבר לסטריאוטיפ: של"הם" יש גם ילדים קטנים, ומריבות, ואוכל מיוחד, וקשיים כספיים ונפשיים, בדיוק כמו אצלנו.

הפחד הוביל לשנאה גדולה ומהממת. שנאה שגרמה לדברים מכוערים. עד היום אני זוכרת בבושה שיש ריח רוסי ואודם רוסי ובגדים רוסיים.

איש לא השכיל לשלב. הממשלה, בחוסר רגישות, הוכיחה שוב שאפשר לעשות ככל העולה על הדעת בתושבים: לשפוך, ליישב ולערבב בלי הכנה מוקדמת.

לא התחככנו ברוסים. רק פעם אחת, בתור בקופת חולים, התלוננה  רוסייה, אישה בעלת עור יפהפה ומתוח, שהיא "רופאה ברוסיה, אבל פה לא נותנים עבודה". האישה הסתכלה על סבתא במבט מחפש השתתפות, ואני הבחנתי  שגבותיה של סבתי מתקרבות אחת אל השנייה באי נחת. סבתי הרימה את שתי ידיה, שגם כשהיו יבשות נראו כשני ספוגים, נפוחים ממים וסבון. "כל אחד היה שם משהו אחר", היא אמרה, ופעם ראשונה שמעתי קצה של כעס בקולה, ולא קצה של סיפור.

 

ביניים: *

 

וצריך לספר גם על גוש קטיף. כי תמיד, במיוחד בתקופה שלפני ההתנתקות, דיברו בנשימה אחת על שדרות ועל גוש קטיף. ראשי המתנחלים דאגו לפזר סיסמאות על כך ש"גוש קטיף הוא הגב של שדרות". ש"ילדי גוש קטיף שומרים על ילדי שדרות". בתודעת העם נצרבו גוש קטיף ושדרות בהקשר הפוליטי-ביטחוני,  וכמעט לא בהקשר חברתי. קל יותר לפרוט על מיתרי הביטחון, וראשי המתנחלים ידעו את זה  היטב. למרות שהרוב המכריע בשדרות תמך בליכוד ומאוחר יותר בש"ס, ההוויה השדרותית לא הזדהתה רעיונית עם ההתיישבות בגוש קטיף.

וכמה מרחק בין תנועת ההתיישבות של קטיף לתנועת ההישפכות שבשדרות. אפילו השפה ממחישה: אלו נואמים לוהטים לטובת גיבורי העם. הגב של שדרות. נאמני הארץ. שומרי האדמה.

 ואלו - חיים. עושים על האש. שומרים על המשפחה, כי היא הכי חשובה. מתלוננים, מפחדים. מפחדים אפילו לנסוע לגוש קטיף. האם כבר אז הביטה עין פקוחה על ההבדלים הללו?

כמה אידיאלים נשפכו בגוש קטיף. כמה סופר על החולות השוממים שיושבו. על שמחת הערבים כשהגיעו לשם. על כך שפרנסו את יושבי עזה. ומה לא סופר? שמתחת לאידיאולוגית החולות שכנו הטבות מיוחדות למתיישבים. טרקטורים, תקציבי חקלאות. שומרי האדמה כוננו ועדות קליטה. גיבורי העם סיננו אנשים. נאמני הארץ חילקו טפסי גרפולוגיה.

 את הוריי, אז זוג צעיר שעבר את כל שבתות הגרעין, לא קיבלו. משמרת חשאית של ההתיישבות בחנה את הבית שבו גרו, בניין עמידר טיפוסי, שהאסתטיקה אינה ממידותיו. ומה אז? פתק הם קיבלו. פתקית על דלת, שבה נכתב שאינם יודעים לשמור על סביבה נקייה, ו"מי שאינו שומר על סביבה נקייה אינו יכול לחיות בקהילה". אני לא באה חשבון היום. גם היום, ידועות ועדות הקבלה לשמצה מנגב עד צפון.

גם היום יש "דמי רצינות" ו"דמי כניסה" ועוד כל מיני תשלומים, בשם כל מיני אידיאלים. אבל אני מדברת על שתי תפיסות שונות. תפיסה אחת ההולכת מן הכלל אל הפרט. מהגינון הציבורי לגינה הפרטית. מטובת היישוב לאישור הרחבת מרפסת. תפיסה שתמיד תגייס ותצחצח את מילות השעה, את ימי הפקודה ואת צו הגירוש. לעומת התפיסה שמן הפרט אל הכלל: קונקרטית מאוד. פרטנית מאוד. כמעט חילונית. הראשונים ינשקו את האדמה ויניחו אבן פינה. את הבית יבנה מישהו אחר. בעלי התפיסה השנייה יניחו את האספלט. יגיע שפתיים מול יגיע כפיים. תפיסת מהפרט אל הכלל התנגדה לכל "שיטה", ואם נחזור לרגע אל העולים מברית המועצות, דווקא עליהם ועלינו אני מצרה. על הנתק התרבותי בינינו. והרי אין כעולים מברית המועצות ספקנים באשר ל"שיטה" מכל סוג. בשיטה שמקדשת ומסננת. בשיטת מותר האדם על האחר.

לפעמים קורה שדמיוני משרטט לו תמונה: עם העלייה משפחתי מתיישבת בעזה. הדמיון הרומנטי שלי מנופף כבסים צבעוניים על חבל. סבי והערבי השכן בונים טרסה. אנחנו והם מוסקים זיתים וגפן זוחלת בתווך. ארוחות עם שמן זית נמזגות לי. בלי שמן זית וזיתים שבורים הרי אי אפשר.

ושם, אני מדמיינת,  אולי שם, בין  שפות תאומות, משהו אחר יכול היה להתרחש. 

אחר כך, הרבה אחר כך, התחילו הקסאמים. היתה תמימות גדולה בימים ההם. מי חשב אז שכל נסיעה לשדרות-מקונדו שלי תעלה תרחישים מפחידים.  בנסיעה לשדרות אין דבר עם הפסטורליה ההררית הצמאה של השומרון. עכשיו גם שדרות ברשימת הדרכים המסוכנות.

 זלזלנו. מי שיער  שהפצצות של "הטיפשים" ישתכללו?  לאט ובעקביות גבר מטח הקסאמים. את הרי האטלס שלי, אלו שאטומים לקיבוצים שבסביבה ולגרעינים הקהילתיים, חדרו רקטות. מדינת המשפחה שלי טווחה.

בשבע השנים הללו חדרה יותר ויותר העובדה ששדרות היא עיירת גבול. ואז כל הדברים הצפויים: היו כאלו שעזבו. היו כאלו שדווקא הצטרפו. היו כאלו שנשארו כי לא הייתה ברירה. והיו כאלו שנשארו מברירה. השרופים.

ואחר כך שגרת חיים של רקטות. הרדיו מדווח שלא היו נפגעים. שלא נגרם נזק. ועכשיו רק מתגעגעים לימי האבטלה ולאימת הרוסים. ובינתיים, תעשיית הניסים מתפתחת. ניסים שטחיים ומופתיים נמסרים בעל פה, בלי הכוח הסיפורי האמיתי, ללא המניע. בסיפורים הללו יש אישה שזזה חמישים סנטימטר ימינה וניצלה בנס.  אין היבריס. אין קללה. אין התרה. אין שדים נקמנים.  ואת הסיפור הזה הרי לא בחרו לספר כך.

 

ביניים: *

 

אני מצלמה שמסתובבת ובוחנת. עם הזמן נעלמו הרי האטלס. ועכשיו כל המישור הזה. אפשר ממש לחוש במישור שמשתרע בינינו לבין עזה. באחת החצרות אני מבחינה ברסיסים סביב בור פעור. כמה הייתי רוצה לחשוב שזה בור של גנן. לדמיין  שחפרו וחפרו והתלבטו מה לשתול. כמה הייתי רוצה להחזיר את הרי האטלס. להסיר את הגשר האימתני מעל בית ספר הרוא"ה. להסתובב בשוק של ראשון כשהחזה מתוח. כמה הייתי רוצה למצוא אוצר אמיתי. לחפור באדמה ולמצוא זהב מוצפן. בעדינות, ששד לא יקפוץ עלי.

ישבתי עם סבתי ושתינו תה. סיפרתי לה שאני כותבת על שדרות. סבתי התעניינה.   אצלה המילים נכנסות לאוזניים ולובשות צורה בראש. אחרי הפוגה של צבע אדום, שאלתי אותה אם היא רוצה שניכנס לעזה. שנכבוש אותה. שנהרוס. שנפוצץ מהיסוד. היא ענתה לי בחוכמת זקנים: לא בנתי, אי אפשר. כולם מסביבנו. הצעתי לה שנחזור למרוקו, לכפר. שנפתח משק. בבקרים אני אכתוב ואחר כך נעבוד בחווה. סבתי חייכה והנידה את ראשה. הבחנתי פתאום שהיא עייפה. עייפה וזקנה.

דודים נוספים הצטרפו. תכתבי עלינו, הם מצווים עלי. תכתבי שכאן אנחנו רוצים לחיות, יחד, גם אם המדינה הפקירה אותנו. אני כבר רגיל ולא פוחד, מתגאה ילד, ומישהו מוסיף לא לעניין: גם תכתבי על הלחם של סבתא, שהוא הכי טוב בכל שדרות.

אז הנה, אני כותבת: שאנשים נלחמים בשיניים, שהם ממשיכים לעבוד. שהם רוצים לחיות חיים נורמליים, שהם רוצים לבכות בלי שיקראו להם בכיינים. שהם לא רוצים לחשוק שיניים, רק כדי שיאמרו שהיו גיבורים גדולים. הם בכלל בכלל לא גיבורים גדולים. לא של עצמם ולא של המדינה.

חם ואנחנו נכנסים. לא. הפעם אין מקום לסיפורים. גם הרי האטלס לא יעזרו.  העדשה המגדילה מתחלפת ואני רואה את הבית שלי כפי שהיה מאז ומעולם:

הוואדי הגדול קטן מאוד. הדגים כבר מתו וחמציצים צומחים שם. הדשאים שזרעתי פעם התייבשו ואדמה מחורצת מכסה אותם. את עצי הארגן מחליפים אקליפטוסים עם שערות מתנפנפות. מעל בית ספר הרואה קשת אימתנית. עכשיו אין שלוש מאות צעדים בין בית סבתי האחד למשנהו. אין צעדים. רק חמש עשרה שניות.

 עיני המצלמה שלי חוזרות למקומן. סקירה קצרה ואחרונה. האבנים המשתלבות. האבנים המלאכותיות. הדשא החרוך, ובאמצעו בור גדול פעור בציפייה.

אני חושבת שהתכוונו לשתול שם קוקוס גדול.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
8
4/07/2018
עובדי הוראה יקרים, בעקבות הודעת משרד הבריאות לפיו ...
8
2/07/2018
הוא רק תחילת המסע
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד