20-30: חיים בנגב
20-30: חיים בנגב

היחסים המורכבים עם המקום לא מאפשרים לזוז מפה, אבל גם לא מעודדים במיוחד להישאר. הוויתורים כואבים, האלטרנטיבה מפתה, אבל יש גם  אופטימיות ותקווה

 

אורן עמית, בן , הוא מנהל הקתדרה באר שבע בחברת "כיוונים", עיתונאי תרבות ורכז תרבות ברשות לפיתוח הנגב

 

לפני שמונה שנים ירדתי מהרכבת הגדולה, לראשונה, על אדמת באר שבע. הפרובינציה מלאת החן שבה אותי בנינוחות החיים, בנוף המרווח של הבתים ובאנשים החמימים והטבעיים יותר, כך היה נדמה לי.

ועדיין, הדבר שמצאתי כאן יותר מכל, עשרה ימים אחרי שחזרתי מהטיול הגדול לדרום אמריקה, הוא האלטרנטיבה האמיתית של כל מה שהכרתי בחיי במרכז הארץ: היעדר הצורך להיות חלק מהדיבור הכללי.

בפריפריה מצאתי את החופש, שהזכיר במעט את זה של הטיול הגדול. חדשות פעם בשבוע (בירה פעם ביום), ארוחת בוקר בלי עיתון (אלא עם חברה חדשה), ערב בלי טלוויזיה (בשיטוט לילי בין חברים), מציאות סטודנטיאלית רכה, עשירה ומלאת ריגושים.

באותו זמן, שנמשך מאוקטובר 2000 ועד היום, קרו הרבה דברים בעולם. כשסיימנו לראות פרק של סיינפלד בווידיאו, במבזק המיוחד היתמר עדיין עשן מאחד המגדלים הפצועים של ניו יורק. כשהלכנו להרצאות, סיפרו המילואימניקים על התופת ב"חומת מגן". בקיץ שבו ארגנו פסטיבל רחוב גדול, חיכינו שתיגמר מלחמת לבנון השנייה כדי שנוכל להתחיל. קראנו בעיתון על הניכור ואובדן הדרך הכלליים, על ראש ממשלה חסר כריזמה, המחליף את אחרון הנפילים שנעלם אל מחלה פתאומית וחשוכת מרפא.

אבל הסלון היה גדול יותר מהטלוויזיה שנחה בצידו, הבניין גדול משניהם והרחוב מכולם יחד.

זו היתה הנחמה הגדולה שלנו.

 

ניכור? אובדן דרך? אני מצאתי את עצמי!

מתוך החיים בפריפריה המתוקה והשמשית ראיתי עם הזמן רמזים למה שניתן לעשות בנגב (שאולי הוא משל למדינה כולה?). כמוני היו עוד רבים, וכל אחד בדרכו מצא את הדרך לעשות.

אלה נסעו לצפון במלחמה כדי לחלק אוכל ולשמח את התושבים.

אלה ארגנו הפגנות מול שער האוניברסיטה במחאה על תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן.

אלה מילאו את רחבת קריית הממשלה במחאה על מעצרו של שי דרומי.

אלה פתחו עיתון תרבות, כדי שישנה את מה שתושבי הנגב חושבים על המקום שבו הם חיים.

סטודנטים קיבלו מלגות על מנת שיפעלו לטובת ערכים נעלים.

אבישי ברוורמן ניצח על הכל בהתלהבות, מדבר על בן גוריון והחזון החי שלו.

בעוד שבמרכז הארץ נאנקים מבשורות קשות של אובדן דרך, אצלנו נפגשו פעילים צעירים ותכננו את השינוי. אלינו התחילו להגיע אנשים מכל הארץ. חבר'ה שהקימו יישובים, אחרים גייסו כספים לטובת מטרות אחרות, הרבה פעלו בהתנדבות מלאה.

"הנגב" היא מילה טעונה.

לא רק מקום מגורים: בית קטן מעל גיא רחב באמצע שממה צהובה, או דירה בשכונה צפופה, או משק חקלאי ירוק.

גם מערכת שלמה של רגשות כעס וקיפוח (עדיין!), ותקיעות וייאוש.

ולכן, גם כלי רטורי בידי המעוניינים לגייס כספים.

גם הבשורה האמיתית ההיא של חזון בן גוריון, שאולי מתעוררת ואולי רק עושה פרצוף כזה.

אפשר לקרוא לזה ציונות חדשה, רעננה, אפשר גם לא.

אפשר לומר דברים על תנועה תרבותית יצירתית תוססת, אפשר לשאול איפה היא בכלל, ולאף אחד לא תהיה תשובה.

 

 

פרק א': צעירים יוצרים בפריפריה, תל אביב נושפת מאחור

 

"אז מה אנחנו בעצם רוצים להגיד", פתחתי. "עשיתם שיעורי בית?"

היא שיחקה עם המסטיק. "חשבתי על זה הרבה השבוע. אנחנו נהיה קבוצה שיוצרת ויש לה מה להגיד. חשוב לבדוק מה אנחנו בוחרים להכניס לשם".

"אני מתחבר למה שאמרת בהתחלה, על שני הכיוונים האפשריים", הוא אמר. "אנחנו יכולים לשבת עכשיו ולגייס לעצמנו אמירה מגובשת, או להתחיל ליצור, ומה שנגיד גם ככה ייצא לאור תוך כדי תנועה. אני אומר שהכי חשוב שנתחיל לעשות".

ואז חשבנו מה לעשות. אם ליצור אנסמבל של שחקנים צעירים מקצועיים בפריפריה, ואם להתחיל ממשהו קטן, ואם לפתוח מקום ולבנות תוכנית עסקית.

הוא היה מודאג בקשר לכסף. אמרתי לו שמהבחינה הזאת זו אף פעם לא היתה בעיה. טלפון לזה וטלפון להוא, וכבר תמצא לך כמה עמותות מקומיות וארציות שיהיו מוכנות לשים כסף על יצירה עצמאית בפריפריה תמורת אזכור בתוכנייה.

היא לא היתה בטוחה לגבי הקפיצה הזאת למים. "אולי נביא לנו במאי חיצוני? אני לא חושבת שזאת בושה. (פאוזה) מה אתה צוחק?"

היססתי. "את רק חושבת על איך לא להקים לך תיאטרון משלך. קודם את רוצה לחפש מחזה מוכן להעלות צ'יק צ'אק, ועכשיו במאי חיצוני. אולי את רוצה גם להביא שחקנים מתל אביב?"

"אני חושבת שגם זה יקרה יום אחד, שתל אביב תבוא ליצור פה", ענתה לי.

"תעשי לי טובה", החזרתי לה. "מי צריך את תל אביב".

צל העיר הגדולה, הפקוקה, העמוסה חיים, מעיב על הפריפריה שלנו כל הזמן. תל אביב חוטפת לנו כוחות יצירתיים, מעלימה לנו כישרונות, וחלק מאלה שכאן עדיין מחכים לה עד בוש שתקרא להם.

"מה לעשות, הכל קורה שם. אתה חייב להיות מחובר למה שקורה בארץ", ענתה לי.

"אפשר להיות מחוברים למה שקורה ועדיין לא לחשוב על המרכז כאיזו משאלה. מה רע לך פה".

 

החיים של צעירים יוצרים בפריפריה אף פעם לא היו פשוטים. אתה מרגיש לבד, ורחוק, והיחידים שמוכנים לאמץ אותך הם הכוחות המוניציפליים, שהחיבוק שלהם הוא לרוב חיבוק דוב – משהו מקומי מדי, נטול ביקורתיות ובשל כך גם לא מאתגר במיוחד.

ואם כתבו עליך במקומון, מה כבר קרה. הדודות יתקשרו לברך.

ואם זה קורה בפריפריה, כמעט תמיד זה ראוי למקומון ותו לא. קרמיט הצפרדע מופיע על הספסל ברוטשילד? קבלו כיתוב תמונה בידיעות. אותו דבר על הספסל בעיר העתיקה בבאר שבע? לך חפש.

 

שקית ריקה מתגלגלת ברוח בלילה לאורך כביש שבו אף אחד לא נוסע. הפריפריה מלאה בשטחי ציבור פתוחים (שצ"פים) שקוטעים את הרצף של הרחוב, ונותנים יותר מרחב למחשבות. אבל ממחשבות אתה לא מייצר עיר. אתה מייצר בעיקר עוד מחשבות.

 

בתוך המרחב הזה, שהוא אף פעם לא עירוני באמת, אבל הוא תמיד מאפשר קצת יותר, המרחב הפרטי גדול יותר, ויש לך את החופש להיות באיזה סרט שאתה רוצה.

אלון דה לוקו, ראפר ובעלים של חנות הלבשה תחתונה, נוסע ברחבי באר שבע באוטו גדול ומפואר, מחייך לבנות בפיאסטה ברמזור (הארלם?).

להקת "המרפסות" ממלאת את העיר בפוסטרים על ההופעה הגדולה הראשונה שלה באולם מרכז הצעירים, שנייה לפני הפריצה הגדולה לעיר הגדולה (ברודוויי?).

חברי להקת "סייד" שמים כמה אלפי שקלים על פירוטכניקה, אפקטים וצילום וידאו בכמה מצלמות לערב בברקה, ושולחים אס אם אסים לכל כיוון אפשרי (ניצנים?).

 

ייתכן שזה תמיד ככה. אולי כל הזמן, בכל מקום, כל אחד חי באיזה סרט שהוא רוצה. אבל נראה שההקשר בפריפריה הוא הרבה יותר שביר, במיוחד כשלא רוצים משהו שתלוי בתל אביב.

 

סליחה. שוב אמרתי את המילה הזו. תל אביב. שם ההכרה. שם הקהל הגדול. שם חברות התקליטים והתיאטראות, והטלוויזיה והרדיו. אם זה יצליח כאן, נעבור לשם. אחרי שנופיע שם, נעשה את זה. ואז כל מי שיכול ומאמין בזה, לוקח את עצמו ועובר לשם. חברים שעזבו ליצור בתל אביב מספרים על חיים מאוד תוססים ומרתקים, עם כמות בלתי מוגבלת של ברנז'ה וקהל אינסופי. גם כאן יש ברנז'ה צעירה של יוצרים, בעיקר בתחומי המוזיקה הקלה. ג'אז כמעט ואין בבאר שבע, אבל מוזיקה קלה יש בלי סוף. שני אולפנים מרכזיים, שתי משפחות מוזיקליות שמתערבבות זו בזו, מספקות אלבומים, הופעות ואמנים חדשים כל הזמן. גם בסצנת התיאטרון הזעירה שמתעוררת פה בלי לשים לב.

אבל גם הברנז'ה הזאת, כאן, בפריפריה הדרומית, היא קטנה, רואים כל הזמן את אותם פרצופים, אותם שלושה מתופפים מנגנים בכל הלהקות. אחרי כמה שנים אתה מרגיש תקוע.

לפני עשרים שנה, אומרים הנוסטלגיים, המבוגרים יותר, היתה כאן תרבות. הם ממהרים לזרוק שמות: בנץ כרמל שהקים את הסינפונייטה, וזכריה לירז שהרים במו ידיו ונדודי שנתו את רחוב סמילנסקי כנגד כל הסיכויים, ורפא ורוחה שפתחו את שבא, ואיך שכולם הכירו שם, ברחוב הגלריות ההוא, וכמה פסטיבלים שהיו עושים, וכמה פאבים שנפתחו. ורובע האמנים, שהיו בו חדרי עבודה לעשרות אמנים ומסיבות גדולות עם אנשים טובים.

אחרים, רומנטיים פחות, יספרו בפיכחון על כך שהחגיגה נמשכה שנתיים: נפתחו בתי תרבות במקומות אחרים, העירייה ידעה לייבש הכל, ובכלל, מי רצה להגיע לגלריות. לירז עבר לחיפה אחרי שהתייאש, והארנונה החמדנית שצצה אחרי שנה בדיוק ברובע האמנים העיפה משם את כל האמנים תוך שבוע. הוותיקים האלה יחייכו בסקפטיות אל הצעירים המשולהבים: אתם בסך הכל עוד גל תרבותי חיובי, שאחריו תבוא עוד שממה. אתם הבתים שבין השצ"פים של העיר הזאת. 

 

 

 

פרק ב': הציונים החדשים מסתבכים

 

איך רואים שמשהו קורה מתחת לפני השטח? כשיום אחד, באמצע צהריים עייפים, מגיעה קבוצה גדולה של אמריקאים מבוגרים לעשות סיבוב בשכונה שלך. יוביל אותם צעיר ישראלי, מלח הארץ, לפי כל כללי הטקס. בלוריתו מתנפנפת ברוח, עבר קרבי עשיר ומדבר אנגלית רהוטה. במילותיו המצוחצחות, הוא מיטיב להצית את הניצוץ בעיני העשיר המזדמן, שבתורו מהרהר אם יש ממש בסדרת הרעיונות הגדולים המופרחים מולו לאוויר החם.

הרעיונות תמיד אינסופיים ומאפשרים גדילה והתרחבות עד אין קץ. כשיגיע הכסף, כבר נדע מה לעשות איתו. המצגות מראות הדמיות מרחפות בצלילים רוגעים, עם אנשים קטנים מצוירים, כולם משחקים גולף בפארק נחל באר שבע או הולכים לאורך האגם הגדול, מבלים בבתי הקפה שייפתחו אם רק המרצפות יהיו ירושלמיות.

הזקן האמריקאי מסתכל סביבו ורואה רק עזובה.

בתוך הניהיליזם ואובדן הדרך והציניות הכללית, ואולמרט והחיים האלה, שמי יודע לאן הם הולכים, לוחש הצעיר הישראלי משפטים מלאי תקווה וחזון באוזנו של הזקן, בתקווה שזה יפתח את הארנק ויתחיל לשחרר.

 

מקרה איילים ואור: עמותת אור ("משימות לאומיות") ועמותת "איילים" הפועלות בנגב ובגליל, מארחות את התורם במרץ ומייחלים לשינוי הגדול. העומדים בראש העמותות האלה פתחו אותן לפני שנים מעטות, כשהיו בני עשרים פלוס, תמימים יחסית אבל גם לא פראיירים. יזמי העמותות המרכזיות הגיעו, כמו התורמים הגדולים, מבחוץ. הם זיהו את הפוטנציאל של המקום, ופנו ישירות לערכאות הגבוהות ביותר: "אור" פנו לאריאל שרון וביקשו ליישב את הנגב; "איילים", בני טיפוחיו של שמעון פרס, ביקשו לפתוח כפר סטודנטים.

הדור הצעיר והציוני קיבל את כל התמיכה האפשרית: קרוואנים, תשתיות, מערכות חינוך ומבני ציבור למכביר נבנו ביישובים חדשים וותיקים, והמדינה ידעה לנתב תקציבי תפעול ומלגות מפליגות לפעילים ולמתגייסים חדשים. לרשויות המוניציפליות התייחסו העמותות בחשדנות מסוימת, אבל ידעו גם את הדרך לליבן.

עם הזמן קראו קולות כאלה ואחרים לחשד לציניות במקום ציונות טהורה: תקציבי הענק אפשרו שכר גבוה לעומדים בראש העמותות, ולעתים לראייה עסקית צינית הגוברת על הראייה החברתית מוסרית. משתי העמותות פרשו רבים, שטענו לחוסר אמון במערכות ולבזבוז כספים על עודף פעילויות פנימיות ראוותניות. העומדים בראש העמותות הואשמו לא אחת ביהירות הרסנית, גם במקרים שבהם נוצלו התקציבים בשקיפות מלאה.

 

ועדיין, יום אחד ישבתי שם, בישיבה על תקציב. היו שם שתי בנות מקרן תרבות פילנתרופית, עוד אחת, נציגה של קרן נוספת, בחור שריכז את הכל, רכזת נוספת מעמותה גדולה, ונציגה של עוד ארגון העוסק בצעירים. היינו עשרה אנשים ועשינו מצגות אחד לשני. לא היה שם אדם אחד מעל גיל שלושים. אמרתי לעצמי בלב: הנה יושבים כמה ילדים ומשחקים בספקולציות על כסף גדול, בלי אף מבוגר אחראי. בטח הכל סתם.

הופתעתי לגלות שלא ממש: כל אלה, שליחי המיליונרים, באמת מחליטים על העתיד של המקום הזה, וכן, כולם מנסים להשיג עוד קצת כסף מכולם, במעין סבב מוזר, וללא אף פוליטיקאי מוניציפלי בסביבה.

המחשבה הזו מילאה אותי סיפוק, אבל גם קצת פחד מהאחריות הגדולה הזו, שחוסר הניסיון שבצידה יכול להעלים או לאבד כל כך הרבה כסף טוב תוך כדי.

ועדיין, תמיד מקננת האמונה, אי שם באחורי הראש, שהייאוש קיים, ובמקרה הכי גרוע, תעבור הסופה הפילנתרופית והמחשבות יישארו אותן המחשבות, האכזבה אותה אכזבה, לא הזקנו במאום, אולי גם הרווחנו יפה את לחמנו על הדרך.

 

 

פרק ג': מהלך מחשבתי מסוים

 

ההורים שלי גרים ברמת גן. שלה בנתניה.

שנינו גרים בבאר שבע, בבית מרווח ויפהפה עם חצר, ומשלמים מעט. שנינו אוהבים מאוד את המקום שבו אנחנו גרים, כולל את החברים מהשכונה ומהעיר.

לא מזמן התחתנו, תודה. והחיים יפים ומאושרים בגבולות הסביר.

עבודתי טובה ומספקת, אך שכרי נמוך מאוד, ולא נראה שיעלה משמעותית בשנים הקרובות. כלומר, בצורה שתאפשר לנו לגדל ילד ברווחה וללא – איך אתם קוראים לזה אצלכם? אוברדראפט.

אשתי מחפשת את דרכה. יש לה תואר שני ואין לה ניסיון בתחומה, והעבודות המועטות המוצעות בשוק דורשות את זה. למחייתה היא עובדת בחצי משרה במשרד. עבודתה מספקת במידה, אך כדי להפוך לאם עליה לעבוד קשה בהתחלה, להשיג קצת ותק ולהתמקצע בכיוון כזה או אחר, אחרת מה.

אנחנו נהנים מהרגע, ומבלים בבתי קפה זולים ואיכותיים ובבתי חברים. מדי שבוע-שבועיים אנחנו נוסעים לבקר את ההורים בפיאט אונו ישנה ואמינה.

מדי פעם אנחנו חושבים על העתיד: עוד שנה-שנתיים יהיה לנו ילד. נצטרך לנהל שתי קריירות, ללוות ילד באושר ובמרחב אל בגרות מוצלחת, ובלי להיכנס למינוס או לדיכאון.

בשנים הראשונות סביר להניח שנצטרך עזרה מהמשפחות שלנו, וזה יהיה קשה במיוחד במרחק שעה ורבע לפחות מאחד ההורים. החבורה שיצרנו לעצמנו יפה לעכשיו, ורובה בנויה מרווקים וממחפשי דרך. אנחנו לא ממש יודעים אם הקבוצה הזו תהיה איתנו עוד שנתיים, וביציבות יחסית.

ומה יהיה עם הילד? הוא ילמד בגן עם ילדים שונים לגמרי ממנו? רק שלא נאבד את רצף החינוך שלו בגלל גן לא טוב. ומה אחר כך? לראש נדחפת המחשבה הגזענית והמגעילה על כך שבפריפריה יש יותר פושטקים, וכדי ללמוד במקום טוב צריך ללכת לגור במקום טוב. נגיד, אחד מפרברי השינה שמסביב לעיר.

הניידות הנהוגה במרכז בין בתים מוחלפת כאן בסוג של נחת סטטית בבית החלומות שאותו אתה שוכר בגיל 29, או בונה בעצמך בגיל 26.

או – להתקפל ולחזור למרכז הארץ.

לנטוש את הנוחות הבלתי אפשרית הזו (עשר דקות לכל פינה בעיר! מרחב! משרדי ממשלה!) ומזג האוויר הנעים רוב הזמן, לטובת הפקקים והפיח היוקרתיים של אזור המרכז, להיות נאמן גלגלצ ולדווח על שעה ורבע בין גנות לקיבוץ גלויות.

ולהיות במינוס.

ולא למצוא עבודה מכניסה, כי גם במרכז הארץ לא ממש מלקקים דבש.

אבל להיות קרוב להורים ולילדים האיכותיים (מה זה בכלל).

ואם עברתי לכאן, כנראה שזה מסיבה מסוימת.

ואם אנשים בורחים מפה קיבינימט, כנראה שיש להם סיבה טובה לעשות את זה.

 

הדילמה הפשוטה הזאת מדגימה את תמצית הפריפריה. 

אין עבודה, אין לאן להתקדם, ויש תחושה שאין המון אנשים שעובדים ומתחלפים ויוצרים שוק דינמי.

המרחק מההורים גם הוא לא מאפשר יותר מדי.

הוויתורים כואבים, האלטרנטיבה מפתה.

 

זוג חברים שלנו עם ילדה קטנה החליטו לעזוב את מרכז הארץ ולעבור לצפון, למצפה מדהים ליד נהריה. לקחו כמה חודשים לסידורים, מצאו את צימר החלומות שלהם, ועברו. לה לקחו כמה חודשים למצוא עבודה. הוא מצא משהו, ואז עזב, ואז נתקע כמה זמן בבית. החלום פגע בזוגיות שלהם, ובילדה הקטנה. בסוף הם הסתדרו, אבל לא לגמרי ברור אם זה היה שווה את זה.

 

"חלום הנגב הפורח" שביר במיוחד. יחסי האהבה שנאה (לא, שנאה היא מילה חזקה מדי: מיצוי אולי, תקיעות) עם המקום לא מאפשרים לזוז מפה, אבל גם לא מעודדים במיוחד להישאר.

 

 

אפילוג: מה חשוב באמת

 

משהו קורה בנגב. משהו אחר. אובדן הדרך וקריסת האמון שמפומפמים בתקשורת הישראלית ההגמונית מתחלפים בדרום בערכים חדשים של ציונות ואהבת המקום.

 

אנשים שביתם נהרס בהתקפת קסאם בשדרות או בשער הנגב ולא מוכנים לעזוב, ולא עושים זאת רק מהיעדר אופציה, חייבים להסביר לעצמם ולאחרים מה משאיר אותם שם. "זה הבית שלי", הם אומרים. "אני אוהב את שדרות ולא אעזוב אותה בשביל שום הון שבעולם". אהבת המקום מתחזקת עם כל קסאם. ליתר דיוק: מערכת היחסים של התושב עם היישוב המופגז מעמיקה עם כל קסאם. ערכי הסולידריות ההדדית והקשר למקום מתחזקים ולעתים גוברים על שיקולים כלכליים.

 

גם בתרבות הדרומית, שיש בה משהו שלא יכול לגדול יותר מדי מעצם הגדרתה, צריך האמן להסביר לעצמו את הסיבות להישארותו בפריפריה. גם אז מתחזקת אהבת המקום.

כיום בעיר העתיקה בבאר שבע מתגוררים מוזיקאים צעירים רבים, חלקם פתחו אולפנים וחדרי חזרות שוקקי חיים, והם מקיימים ערבי מוזיקה, מקליטים ומופיעים ברחבי העיר והסביבה.

בהרבה חוכמה פתחו הזוג צחי גולדברג ומרים רוזנר את חנות הספרים "עשן הזמן", שמלאה באירועי תרבות לאורך השבוע מזה שנה, ומשלהבת את אהבת המקום בקרב סטודנטים וחובבי תרבות מכל הנגב.

מתן ואסף מקיבוץ גבולות יזמו פסטיבל אינדי מצליח, "אינדינגב", שכבר בפעם הראשונה לקיומו הפך להיות הוודסטוק הראשון בנגב ומשך כ-1,500 איש. את רשימת התפוצה הרחבה שלהם הם מעדכנים בכל מה שחדש וטוב בדרום.

דויד פרץ, מוזיקאי באר שבעי, רתם את פרופ' נסים קלדרון ואת מיטב אמני ישראל למופע תמיכה בתושבי שדרות, שמשך אליו מאות.

קבוצת מתנדבים (גילוי נאות – אני ביניהם) פתחו את פסטיבל סמילנסקי לתרבות באר שבעית חדשה, וחוגגים בימים אלה את שנתו השלישית עם קהל של אלפים.

אהבת המקום והיצירה משלהבת את עצמה.

 

וגם הציונות הזו, החדשה. חדוות הבנייה. התמונות של קבוצות הסטודנטים של "איילים" בעודם מסדרים את השבילים שבין הקרוואנים החדשים שקיבלו, מחממות את הלב. בתוך העמותה מקיימים ימים מרוכזים בהם משתלהבים הסטודנטים להישאר בנגב גם אחרי התואר.

הזוגות הצעירים שבדיוק נישאו ועברו לגבעות בר, לבאר מילכה המרוחקת, לגרעין האקולוגי החדש בקיבוץ כרמים, לגרעין רתמים.

כאלה שבחרו לתקוע יתד בנגב דווקא עכשיו, ודווקא לעסוק בחקלאות או לארח תיירים בחוות בודדים.

התנועה החדשה שלעתים מתנגדת לישן, מתעלמת במופגן מהתושבים הוותיקים לטובת משהו חדש, רענן, מאפשר.

 

בנגב נראה שמה שחשוב באמת שונה ממה שקורה במרכז הארץ. תמיד מקיימים דיאלוג עם השיח הישראלי, אי אפשר להתחמק ממנו והוא גם חשוב לעסקים, אבל גם נזהרים שלא לשקוע בו יותר מדי. בני העשרים-שלושים של הדור הזה מדגמנים סוג חדש של אופטימיות ותקווה, של בחירה חדשה ואמיצה לבחור בראשוני. אולי זאת הבשורה של הצעירים החדשים בפריפריה.

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
19/07/2018
פעילויות הקרן לקידום מקצועי
8
17/07/2018
בעקבות סכסוך העבודה שהסתדרות המורים הכריזה לפני ...
8
12/07/2018
הנוגעים לפעילויות וקבלת שירותים מהסתדרות המורים
8
11/07/2018
מתנגדים לביטול הסייעות הרפואיות בגני הילדים
8
10/07/2018
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד