לגור בפריפריה, להרגיש במרכז
לגור בפריפריה, להרגיש במרכז

החינוך בפריפריה כמנוף לשינוי חברתי ותרבותי וכהזדמנות לדיאלוג תרבותי עם המרכז. מבט מקרית-שמונה

 

ד"ר אמיר גולדשטיין משמש כמנהל ביה"ס התיכון 'דנציגר' בקרית-שמונה. חוקר בתחום ההיסטוריה של הימין הציוני מתקופת המנדט בריטי ועד ימינו.

 

בראשית קיץ תשס"ו, מאי 2007,  מוניתי למנהל בית הספר התיכון "דנציגר" בקרית-שמונה. התפקיד החדש שאותו נבחרתי למלא היה רב משמעות עבורי. הערכתי שניהול בית ספר מקיף וגדול הוא אתגר רב חשיבות חינוכית וחברתית. הייתי מודע לקשיים הרבים שעתידים להופיע במעלה הדרך להגשמת האתגר הניהולי והחינוכי. עם זאת,  הכרת הקשיים הצפויים לא העיבה על התחושה שמילאה אותי, תמהיל של שמחה, דריכות ומשמעות.

 קבלת התפקיד היתה עבורי תחנה בעלת ערך סמלי. ב"דנציגר", התיכון המרכזי בקרית-שמונה, למדתי בנעורי, כאן התנדבתי במהלך שנת שירות, לכאן חזרתי עם תום שירותי הצבאי. בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז שחזרתי לביה"ס, לימדתי, חינכתי ושימשתי בתפקידים מערכתיים שונים. נטילת אתגר הניהול היתה לא רק סגירת מעגל סמלי, אלא גם הזדמנות לפעול מהמקום המרכזי והמשפיע ביותר על עיצוב דמותו של בית הספר.

לא חלפו ימים רבים ותוכניותי להשקיע את כל מרצי, במהלך חופשת הקיץ, בבניית שנת הניהול הראשונה שלי, הושמו לאל. מלחמת לבנון השנייה פרצה ובמסגרת נוהל החירום בקרית-שמונה, הפך בית הספר למפקדת רובע ב' של העיר. במהלך רוב ימי החופש הגדול הפעלנו, מספר מורים ובעלי תפקידים בביה"ס, מתוך "דנציגר", מוקד לטיפול בתושבים שנותרו בבתים ובמקלטים. ניידנו מתנדבים לפעילות חברתית והפגנתית במקלטים, סיפקנו מזון ומוצרים בסיסיים, חילקנו מזון חם לקשישים ולנכים, הוצאנו תושבים לפעילויות אוורור במרכז הארץ ועוד.

המציאות שנתגלתה בקרית-שמונה, בקיץ הקשה הזה של מלחמת לבנון השנייה,  היתה קשה וחמורה. הפריפריאליות התגלתה בכל מערומיה. היתה תחושה קשה של הזנחה מצד הרשויות השונות. פרץ עז של מתנדבים לרגע שהגיעו מן המרכז לסייע המחישו את הפער המעמיק והולך בין אלה שידם אינה משגת, או שזו לפחות תחושתם הסובייקטיבית, לבין ישראל האמיתית, אי-שם בין חדרה לגדרה, שנראתה רחוקה מאי-פעם.

במהלך המלחמה ספג בית הספר שלוש פגיעות ישירות של טילי קטיושה. טיל נוסף פגע באולם הספורט הצמוד אליו. למזלנו, איש מהמתנדבים הרבים שפעלו בביה"ס לא נפגע מרסיסי הקטיושות, אולם משהסתיימה המלחמה ניצב בפנינו  אתגר רב-ממדי. לאתגר החינוכי המורכב שאליו התחלנו להתכונן עוד בימי אשליית השקט שקדמה לפרוץ המלחמה, נוסף הצורך לתקן ולשפץ את המבנה ההרוס של בית הספר. לצדי פעלו שני סגני מנהל, שנכנסו לתפקיד ערב המלחמה, אף הם בוגרי "דנציגר". נדרשנו להתארגן, לקלוט מורים ותלמידים שחוו קיץ טראומטי, ולייצר שגרה לימודית וחינוכית בבית ספר, שטרם הספקנו להתארגן לניהולו השוטף בשנת הניהול הראשונה.

 

מרכז ופריפריה בחינוך

  מהסיפור האישי שלי אני מבקש לעבור ולהתמודד עם סוגיית מרכז ופריפריה בחינוך, לאחר שישים שנות מדינת ישראל. הפתיח האישי שפרשתי כאן מזמן לא רק דיון בסוגיה, אלא יש בו לדעתי, כדי להמחיש משהו מהחוויה הייחודית של חינוך בפריפריה, השונה בתכלית מחוויית ההתמודדות עם האתגר, העצום גם הוא, של חינוך במרכז.

חשוב להבהיר את המושגים. פריפריה איננה רק מקום מרוחק גיאוגרפית, ובוודאי שלא רק מקום החשוף, כתוצאה ממיקומו על הגבול, לקשיים ביטחוניים קבועים או מזדמנים. נכון ומדויק יותר להתייחס לפריפריה כאל מצב חברתי-תרבותי ואף תודעתי, ולא כאל מקום במרחב הפיזי. כלומר, הפריפריה הישראלית היא אותם מחוזות שבהם מתגוררים ישראלים שרובם אינם שייכים לשכבה שהיסטורית נתפסה כ"ישראל הראשונה" – יהודים, צברים, אשכנזים, חילונים ממעמד בינוני. גם אם שכבה זו הולכת ומצטמצמת וחווה תחושה של אובדן ההגמוניה, הרי שעדיין קשה שלא לראות בה קבוצה המגדירה את המרכז הישראלי.

מכאן ניתן להבין שמציאות פריפריאלית בחינוך ניתן למצוא לא רק בגליל או בנגב, אלא גם בשכונות בערים מרכזיות בישראל. מאידך, בגליל או בנגב לא יקשה עלינו למצוא מציאות של מרכז, יישובים או מועצות אזוריות חסונות בכל הפרמטרים, שהמרכיב הפריפריאלי היחיד בתודעת תושביהם הוא המרכיב הגיאוגרפי. הפריפריה החינוכית הישראלית היא מגוונת וניתן לשייך אליה בתי ספר בעיירות פיתוח, בשכונות מצוקה ובריכוזי עולים בערים הגדולות, בכפרים ערביים בגליל או בעיירות בדואיות בנגב. זווית ההתייחסות האישית שלי תוליד התייחסות בעיקר לפריפריה היהודית והרחוקה גיאוגרפית. הערה זו מבקשת להדגיש שאינני מתיימר להציג תמונה מקיפה ומלאה של סוגיית מרכז ופריפריה בחינוך בישראל.

   מהי ההתמודדות הייחודית של הפריפריה החינוכית, כפי שאני חווה אותה? הרי כמעט כל מי שעבד בבתי ספר פריפריאליים לא יכול היה שלא להישבות בקסם המיוחד, בחוויה הממלאת של הדיאלוג עם התלמידים הנפלאים, בתחושת המשמעות הנטענת ממקומו של בית הספר במרקם הקהילתי העירוני. ומאידך, מדובר בהתמודדות מאומצת, סוחטת, סיזיפית. ייתכן שמה שמייחד את ההתמודדות עם המציאות בבתי ספר פריפריאליים הוא עומס המשימות, האינטנסיביות שלהן, אבל נדמה לי שדיווח על עומס ואינטנסיביות יהיה שכיח גם בבתי ספר במרכז.

      בניסיון לחפש אחר מרכז הכובד של סוגיית הפריפריאליות בחינוך, אני שב ומתחיל מהקרוב ומהמוכר לי. גדלתי, כאמור, בקרית-שמונה. באופן מפתיע, למרות שגדלתי בעיירת פיתוח בגליל העליון, לא נחשפנו, חברי הקרובים ואני, למצוקה עמוקה. כמו רבים אחרים ברחבי הארץ, שמענו גם אנחנו על פערים ומצוקות כלכליות וחברתיות, דנו על כך בבית הספר ("דנציגר") ובתנועת הנוער (הצופים), אך בדרך כלשהי נסתרה המצוקה העמוקה מפנינו.

 רק בשנים האחרונות, במסגרת תפקידים במערכת החינוך והרווחה, הולכת ומתגלה בפנינו תמונת מצב קשה, של מעגלי מצוקה הולכים ומתרחבים, של העברה בין-דורית של עוני ודלות. שנה אחר שנה מתגלות עוד ועוד משפחות המתמודדות עם שגרה של אבטלה, עם יומיום של מחסור, עם חובות הולכים וגדלים. פעם היה נדמה שמדובר במציאות המתקיימת רק בכתבות בעיתון, כאלה שגוזרים ושומרים לשעת חינוך או לפעולה בתנועה. היום זו המציאות שמשתקפת מביקור בית, ממפגש עם הורים של תלמידים. כמובן שגם בפריפריה רבים אינם חווים מצוקה כלכלית, אבל היום קשה לי יותר להדגיש דווקא אותם, כיוון ששיעור המשפחות שמתמודדות עם שגרת עוני איננו קטן.

   ובעצם, אולי כאן הולך ומתגלה משהו מתמצית הפריפריאליות. זו לא המצוקה הכלכלית-חברתית לבדה, אלא בעיקר החוויה המתסכלת של התמדת המצוקה, של העמקת הפער. מאז שנות השמונים, מאז שאנחנו בגרנו בקרית-שמונה, המציאות לא רק שלא השתפרה, אלא שחוויית הפער ההולך וגדל רק התרחבה. בשכונות מסוימות, במאות בניינים ברחבי הפריפריה, גדל בינתיים דור נוסף של מצוקה.

 כמחנך, אחת התחושות המעיקות עלי עולה משיחות שבהן השתתפתי עם תלמידים. במהלך שיחות אלה למדתי כי הם חשים שקיימת "תקרת זכוכית" המגבילה את אופק התקדמותם והתפתחותם. לא תמיד במפורש, לעיתים בין השורות, מתגלה תודעה המבחינה בין הנוער שגדל "שם", במרכז, בו השמיים הם הגבול, לבין התחושה שמכאן, מהפריפריה, כמעט בלתי אפשרי לפרוץ. ואם כבר מדברים על תמונת העתיד של הנוער בפריפריה הישראלית, הרי שעבור רבים מהם ההצהרה היא שלכאן לא חוזרים.

בכל יום זיכרון מגיעים מאות מבוגרי "דנציגר" להשתתף עימנו בטקס הזיכרון הבית ספרי. ההתרגשות בעקבות המפגש עם הבוגרים גדולה, ולצידה התחושה שעבור מי שהתגייס, טייל והמשיך ללימודים אקדמיים, אין לגליל העליון מה להציע בתחום התעסוקה המקצועית.

   השאלה העולה ממציאות זו היא מה גרם לכך שלאחר עשרות שנים הפער נראה רחוק מלהיסגר? הרי כל מי שמתמצא במערכת החינוך מכיר את המסגרות התקציביות הגדולות, המיועדות לסגירת פערים כלכלים וחברתיים. משרד החינוך מפעיל עשרות פרויקטים ייחודיים, ולצידו פועלת מערכת ענפה של תוכניות חינוכיות הממומנת מתקציבי קרנות פילנטרופיות, המשקיעות תקציבים גדלים והולכים בתחומי החינוך והרווחה. ובכל זאת, גם אם ניתן להציג הצלחות בכל הקשור להישגים לימודיים מדידים, יציבים ולאורך זמן, ביישוב זה או אחר, עדיין חוויית הפריפריה בחינוך רחוקה מלהיעלם מהמציאות הישראלית. 

   מתברר שהקצאת התקציבים הדיפרנציאלית לפריפריה אינה מספקת ואין ביכולתה לתרום תרומה מכרעת לצמצום הפערים. במציאות הישראלית קיימים מנגנונים חזקים הרבה יותר הפועלים להעמקת הפער. להפרטה המתפשטת במערכת החינוך בישראל, כחלק מתהליך ההפרטה הכללי של השירותים החברתיים, יש ודאי תפקיד בשימור הפער בין מרכז לפריפריה. ככל שמערכת החינוך הציבורית חלשה יותר, כך נשחקת יכולתה להוות מקור מרכזי לצמצום פערים.

 נכונותם של ההורים המבוססים במרכז להשקיע מכספם משאבים עצמיים להבטחת תנאים לימודיים גבוהים עבור ילדיהם, גדלה והולכת. ההוצאה הפרטית לחינוך מקזזת את מנגנון ההעדפה המתקנת הממשלתי, ואף לעיתים גדולה מספיק כדי להעמיק עוד את הפער.

חשוב להתייחס גם להבדל העמוק בכל הקשור ליכולתן של הרשויות המקומיות לעשות שימוש אפקטיבי בתקציב החינוך המוקצה להן. בשעה שרשויות חזקות, המגובות בתקציבים פנימיים, יוצרות בדרך כלל מערך ניהולי-חינוכי אפקטיבי, הרי שרשויות פריפריאליות מתמודדות עם מציאות עגומה, המאופיינת בגירעון תקציבי מתמיד, בחוסר יציבות פוליטית ובקושי למסד מערך ניהולי-ארגוני שיוכל למנף את מערכת החינוך הרשותית באמצעות התקציבים הציבוריים.

   במציאות הישראלית של תחילת המאה העשרים ואחת, לא קשה לדמיין רשות עירונית במרכז בעלת מערכת ניהולית מקצועית ומתקדמת. מערכת זו מיומנת בגיוס תקציבים ממשלתיים, בגיוס משאבים מהמגזר השלישי ומחוץ-לארץ ומסוגלת לנתב ביעילות פרויקטים חינוכיים מזדמנים לתוכנית-על לקידום החינוך. המשפחות המבוססות בבתי הספר של רשות זו חזקות מספיק כדי להפיק את המרב ממה שיש לבית הספר להציע בתחומים הלימודיים והחינוכיים, ומעניקות מכספן לבניהן ולבנותיהן חינוך משלים, ברמה גבוהה, מעבר לניתן מהתקציב הממשלתי.

 במקביל, בישראל של המאה העשרים ואחת, לא קשה לדמיין רשות עירונית פריפריאלית בעלת מערכת ניהולית מיושנת ולא יעילה. מערכת כזו מנסה לשרוד במלחמת הקיום הכלכלית והפוליטית, ולכן מנתבת תקציבי פרויקטים חינוכיים לכיסוי גירעונות מוניציפליים. היא מתקשה לגבש תוכנית-אב יציבה לקידום החינוך, ולכן נעתרת לכל פרויקט מזדמן ועיקר זמנם של בעלי התפקידים הניהוליים-חינוכיים ברשות מתבזבז במרדף אחר גורמים חיצוניים, המסוגלים להציע תקציב נקודתי להבטחת קיום תוכנית לימודית או חינוכית, אך מקשה על יצירת תוכנית רב שנתית מבוקרת לקידום החינוך ביישוב.

בנוסף, כתמונת ראי עגומה, גורמת עוצמת המצוקה של משפחות רבות בפריפריה לכך שהן לא מסוגלות לצרוך את מה שלבתי הספר יש להציע להן, מהתקציבים הממשלתיים או מתקציבי המגזר השלישי. רוצה לומר, שבשעה שבמרכז קיים סיכוי גדול למדי למנף את ההשקעה הממשלתית והפרטית בחינוך, הרי שפעמים רבות ניתן למצוא בפריפריה מעגל מתסכל של ייאוש. הן משרד החינוך והן הקרנות החיצוניות מתקשות למצוא את הדרך להפוך את השקעתן לבסיס לצמיחה חינוכית ולימודית לטווח הארוך. במבט נוסף ניתן לראות כיצד התהליך שתיארתי, מעבר לדרך שבה הוא משמר את הפערים ואף מעמיק אותם, תורם במקביל ליצירתה של אותה תודעה פריפריאלית מתסכלת, עליה הצבעתי לעיל.

  מי שחי בפריפריה, בוגר או צעיר, חווה מציאות של החמצה, של פער מתמיד בין ההצהרה על רצונה של מדינת ישראל להשקיע בפריפריה, לבין חוסר היכולת של הפריפריה לממש את תקציבי ההעדפה המתקנת לצמצום הפער.

   למעשה, הולכת ומתגלה מציאות מורכבת יותר. מדינת ישראל מספרת לפריפריה סיפור כפול: ההשקעה הנגזרת ממנגנוני ההעדפה המתקנת נועדה להשקיט את המצפון הלאומי ולהשתיק מחאה על הפער ההולך ומתרחב. בינתיים, בזמן שהפריפריה מתקשה למנף את ההשקעה הלא מספיקה לפריצת דרך, ההתקדמות במרכז מואצת. כך, בשעה שהתרחבו המכללות האזוריות וגדלה אפשרותן להעניק תואר ראשון (פחות יוקרתי) לסטודנטים פריפריאליים, הוקמו גם מכללות פרטיות במרכז הארץ, המעניקות תואר ראשון (יוקרתי יותר) לסטודנטים ממשפחות המסוגלות לממן מתקציבן השכלה גבוהה יקרה במיוחד. זהו פן נוסף של ההפרטה ההרסנית. הממשלה נסוגה ממחויבותה המסורתית כרשות מבצעת של מדינת רווחה, וגורמים אחרים מנסים לתת מענה לחסך הממשלתי.

הצפון לאחר המלחמה חווה הצפה מקיפה של קרנות וגופים מלאי רצון טוב. ארגונים גדולים כקטנים נרתמים לסייע לחיזוק מערכות החינוך, הרווחה והקהילה. קשה שלא להודות לגורמים אלה, המנתבים תקציבים גדולים לפריפריה כגילוי של רצון טוב. אולם ספק אם מדובר כאן במציאות של "אלף פרחים יפרחו". בולטת בחסרונה יד מכוונת, שתאגם את התקציבים ואת הפרויקטים לתוכנית יציבה ומדורגת, שתעצים את החינוך בגליל. זהו בדיוק תפקידה של המדינה, שהולכת ויורדת לדרגה של גוף אחד מני רבים, הפועל לקידום האזרחים.

מעבר לחסרונו המשווע של גורם מארגן, שיבטיח תקציב רב-שנתי וישחרר את מערכת החינוך הפריפריאלית מהצורך לעבוד במקביל מול עשרות גורמים ומערכות (שוב, מלאי כוונות טובות כרימון), יש כאן קושי נוסף, שבלט בחריפותו בתקופת המלחמה. גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה ראינו בקרית-שמונה מאות גורמים מתערבים ומתנדבים, מספקים פעילות וסחורות ארוזות לתושבים הנזקקים. ידוע לי שמשרד ראש הממשלה ניסה לתאם בין הגופים, ואף השתתף במימון החבילות שהגיעו למקלטים. אולם, מזווית מבטו של האזרח הישראלי, בלט בקיץ הקשה ההוא חסרון חותמה של ממשלת ישראל על ארגזי המזון שהגיעו למקלטים.

 אזרח המקבל אריזת מזון משופרסל, מבנק דיסקונט או מעמותת "לתת" – חש מופקר על-ידי מדינתו. אזרח המקבל את השירותים הבסיסיים שלהם הוא זקוק מהמדינה, חש הזדהות וזיקה לחברה שאליה הוא משתייך ולרשות העומדת בראשה. המצב בימי שלום איננו שונה. עדיף שתלמידים והורים בקרית-שמונה יחושו שמי שמעניקה להם שירותי חינוך, חברה וקהילה מתקדמים זו מדינת ישראל ולא מגבית זו או קרן אחרת. מציאות מופרטת היא אבן יסוד בתחושת הניכור ההולכת וגדלה בין האזרח לחברה שבה הוא חי ולמדינתו. קיומה של מדינת הרווחה כגורם מרכזי, המסייע להבטחת הזכויות החברתיות, חיוני ליצירת הזהות הישראלית ולתחושת ההשתייכות של הפריפריה בחברה.

 

הקמת תנועת מחנכים לאומית – הטובים לחינוך בפריפריה

    במלאות שישים שנה למדינת ישראל, נראה כי ממשלות ישראל עדיין לא הפכו  את צמצום הפערים למשימה לאומית. אי אפשר לעשות מהפכה לאומית בחינוך בפריפריה בלי לשנות את המציאות הכלכלית-חברתית בגליל ובנגב. ניתן לזהות ניסיונות שונים לשנות מציאות זו, אולם מדובר בפעולות המתאפיינות בראייה לטווח קצר, החסרות מרכיבים של תוכנית כוללת, בעלת חזון ושלבי התקדמות רב-שנתית, בדרך ליצירת מציאות אחרת בפריפריה הישראלית.

הקמת "דרומה" ו"צפונה" על-ידי ממשלת ישראל הפיחה משב רוח של תקווה. מאידך, עצם קיומו של סימן שאלה סביב עמידת הממשלה בהתחייבותה להקצות תקציב למימוש תוכניות העבודה של גופים אלה, מלמד על שבריריותו של האמון הפריפריאלי בכנות רצונו של המרכז לגשר על הפער ביניהם.

   בשנות החמישים היה זה דוד בן-גוריון, שניסה לעורר את החלוציות באמצעות תנועת צעירים שתתיישב ביישובי הפריפריה. מאז, נדמה לי, לא ערכו המנהיגות הלאומית והשלטון המרכזי מאמץ של ממש לסמן את חיזוק הפריפריה כמשימה לאומית. בן-גוריון עצמו לא הצליח לרתום רבים לחזונו. כוחו של המרכז היה חזק יותר, כמו גם עוצמתן של המגמות האינדיבידואליות והחומרניות בחברה הישראלית הצעירה.

 מאידך, אין  להתעלם מהממד הפטרוני שהתקיים בניסיון לשלוח את מיטב הנוער החלוצי לפריפריה, המאוכלסת בעולים החדשים שאך זה עלו ארצה. כור ההיתוך הישראלי של שנות החמישים גילם בתוכו התעלמות מהמורשת היהודית של העולים המזרחיים, ולכן נתפס כניסיון לנכר את הדור הצעיר של העולים ממסורת אבותיהם. הזעם על הדרישה להיפרד מהתרבות המסורתית ליווה את יחסי הפריפריה והמרכז בישראלי לאורך השנים הארוכות שחלפו מאז.

   ובכל זאת. מה ניתן לעשות? האם ייתכן שינוי בעתיד הנראה לעין בדרך ההתייחסות של החברה הישראלית לסוגיית המרכז והפריפריה בכלל, ולמשמעויותיה החינוכיות בפרט? אני סבור שהתשובה לשאלה חשובה זו מצויה בידינו. דווקא בשנת השישים למדינת ישראל. דווקא על רקע המבוכה הגדולה המלווה כל דיון בשאלת המציאות החינוכית והחברתית בישראל. דווקא על רקע התחושה של היעדר סדר יום ערכי, היוצק משמעות למדיניות ממשלת ישראל. לדעתי, בשלה השעה ליזום מפעל שינסה ליצור מציאות אחרת.

   הדרך, לדעתי, היא הקמת תנועה חברתית לאומית תחת הכותרת של "צעירים לפריפריה" ובתוכה זרם של צעירים שיבחרו לעסוק בחינוך בגליל ובנגב. על הממשלה לגבש תוכנית שתייצר מסלולים יוקרתיים באוניברסיטאות  במרכז הארץ, שיכללו תכנים ערכיים וחברתיים לצד ההתמקצעות האקדמית. תוכנית כזו תציע לצעירים איכותיים ממרכז הארץ תנאים שיעודדו אותם לבחור בחינוך כחלק מדרך חיים של התיישבות בפריפריה הישראלית.

הקו המנחה צריך להיות כמובן, דיאלוגי ולא פטרוני. לצד התועלת שיפיקו ישובי הפריפריה ובתי הספר שלהם מהזרמת מורים איכותיים ממרכז הארץ, לצד אנשי החינוך המצוינים שצמחו במקום, יהיה הרווח של המתיישבים החדשים בגליל ובנגב גדול לא פחות. זאת כיוון שבעשייה החינוכית בפריפריה טמונים סיפוק, הזדמנות וסיכוי גדולים במיוחד.

 דווקא בפריפריה, העמוסה במצוקה כלכלית-חברתית, יש למסגרת החינוכית פוטנציאל (שחלקו ממומש כבר עתה) להפוך למנוף רב השפעה על התלמידים. הקשיים הלא פשוטים בבתים הופכים את אנשי החינוך למודלים רבי משמעות עבור ילדים ובני הנוער הפוגשים אותם. הערך המוסף של החינוך בעיירות הפיתוח בגליל ובנגב הוא עצום. בתי הספר במקומות אלה הם המוסדות הקהילתיים המתפקדים האחרונים, ודרכם ניתן להעצים את הקהילה כולה.

 תנועת הצעירים מהמרכז לפריפריה עשויה להציע, כאמור, לחברה הישראלית את אחד מהדברים החסרים לה יותר מכל – הזדמנות להתמודד עם אתגר חברתי.

   לא חסרים צעירים במרכז המחפשים את דרכם. עוד ועוד לומדי משפטים, תקשורת או מנהל עסקים אינם חסרים לאיש. לפריפריה יש לא מעט מה להציע לאלה שיצטרפו אליה, מעבר לאיכות החיים שסביבת החיים בגליל מציעה, על הנוף הירוק, הנחלים הזורמים והיעדר פקקי התנועה.

יתרון הפריפריה טמון דווקא בריחוקה מהמרכז. ההשפעות התרבותיות אינן משוכפלות בן-יום ואינן מגיעות חיש מהר לגליל ולנגב, גם בעידן התקשורת האלקטרונית המגוונת. השפעת התרבות הפוסט-מודרנית על ערים כמו קרית-שמונה אינה עמוקה. בעיירה גלילית קל יותר לקבל  תחושה קהילתית, אקלים משפחתי ואינטימי וסולידריות, שכה חסרים בעולם המנוכר ורווי הציניות של העיר הגדולה.

גם בכל הקשור לזהות היהודית, ייתכן ודווקא בפריפריה טמון דגם חיים שיש בו בשורה לחברה הישראלית. בעיירות הפיתוח דוחה הקהילה את המודל הדיכוטומי בו חילונים ודתיים ניצבים אלה מול אלה. הזהות המסורתית של רבים מקרב יושבי הפריפריה עשויה לשמש מצע פורה לעיצוב תרבות יהודית וישראלית, המנהלת דיאלוג עם המורשת הדתית ומשמרת את הזיקה ליסודות המשפחתיים והקהילתיים בחברה.

   תנועת "המחנכים  לפריפריה", כשתקום, תגשר בעצם קיומה בין המרכז לפריפריה. חבריה ייצרו גשר דיאלוגי דו-כיווני. לצד תרומתם לבתי הספר בגליל ובנגב, והעשרת הצוותים הטובים הקיימים, הם יסייעו לגבש סינתזה של זהות יהודית וישראלית חדשה. דווקא מי שבאו ממה שנתפס לעיתים כמקום "האמיתי", יוכלו לתרום לגיבוש גאווה מקומית פריפריאלית, ולעצב תודעת ייחוד בגליל ובנגב שיהיה בה כדי להעצים את התלמידים ואת הקהילה כולה.

 הערך המוסף שייווצר כתוצאה מהדיאלוג בין מחנכים מבפנים ומבחוץ, עשוי להיות בשורה לא רק לגליל ולנגב, להוות רווח לאומי חברתי ותרבותי של המרכז. תנועת "הטובים לחינוך בפריפריה" תנוע מהמרכז לגליל ולנגב, והתהליך שעשוי לצמוח ממנה יהווה בשורה ברמת הזהות הלאומית שתנוע בכיוון  ההפוך – מהפריפריה למרכז.

 

בחזרה לאישי

   שנה וחצי לאחר המלחמה, בית הספר "דנציגר" שופץ ונזקי המלחמה שנגרמו לו תוקנו. המציאות הכלכלית-חברתית נותרה מורכבת. האיום הביטחוני מוסיף להטריד. אולם, לצד האתגרים, מבקש צוות בית הספר לתרום לגיבוש התחושה של התלמידים כי הם, הילדים והילדות שגדלים כאן בקרית-שמונה, ניצבים במרכז.

 המסר המרכזי שאנו מבקשים להעביר לתלמידינו הוא שעבורם השמים הם הגבול. "דנציגר" מבקש להפוך לקהילה המונעת מתחושה של אחריות אישית ומהאמונה שבמאמץ ובהתמדה ניתן לפלס דרך לעתיד טוב יותר לתלמידים בפרט, ולקרית-שמונה בכלל. במרכז ה"אני מאמין" הבית ספרי ניצבות הזיקה למורשת היהודית והמחויבות לבניית חברה ישראלית טובה יותר.

החברה הישראלית, זו שמצטופפת בין חדרה לגדרה, זקוקה לקול הייחודי שאותו יפתה הנוער בגליל ובנגב.  

 

חדשות
דלג על חדשות

חדשות

התחל עצור
8
17/05/2018
צום קל וחג שמח
8
14/05/2018
המשך הביטוח הסיעודי במסגרת פוליסה פרטית
8
14/05/2018
בעקבות דרישת הסתדרות המורים: יו"ר ועדת החינוך ...
8
10/05/2018
כזכור, הסתדרות המורים הכריזה לפני כשבועיים של ...
8
9/05/2018
היערכות לפתיחת שנה"ל
שלבי חינוך
דלג על שלבי חינוך
Banners
דלג על Banners
עבור לתוכן העמוד